עינת שרוף לשער פנאי פלוס
(כתבת: מורן זלמה צילום: ירון שרון, עריכה: אסף קוזין)
"פעם הייתי נוהגת לחזור מהופעות, להתחיל את הלילה בשיפודי חזן בחיפה, להמשיך בפיצוצייה ובארטיק בומבה", מסבירה עינת שרוף ומוסיפה, "ואז להגיע הביתה ולערבב קערת גלידה עם דובדבנים ואגוזים. הייתי אומרת לעצמי 'מגיע לי פרס, עבדתי קשה'. למזלי, היום אני כבר לא שם". שבעתם? גם שרוף. וזה, לטענתה מה שהכי השתנה בה במהלך התקופה הארוכה שבה היא שרה. שרוף, 52, כבר לא "נמצאת שם", היא מסבירה באינספור קלישאות, ביניהן: "הגעתי אל המנוחה והנחלה", "החיים שלי זה השמחה שאני נותנת" ו"עשיתי את המסע שלי, עכשיו אני רוצה לעזור לאחרים". כל אדם אחר היה גורר ממני נחירת בוז, אבל כשזה יוצא מהפה של כוהנת השירה בציבור, משום מה קל להאמין.
שרוף פותחת את דלת דירתה בצפון תל אביב נטולת פוזה. בזמן שמלכות אחרות בתחומן עסוקות במאניירות, מלכת השיר בציבור מובילה אותי לגג הדירה ומול הנוף התל אביבי היא משרה תחושה משל אנחנו מכירות שנים. בזמן שאני מנסה להבין מי נגד מי, היא כבר מספרת לי על החריימה שהיא אכלה אתמול ("תקעתי שלושה"), מנסה לשדך לי מישהו ("יאללה, תתחתני ותשאירי משהו אחרייך") ומראה לי תמונות של הנכדה ("הלב שלי דופק כשהיא קוראת לי 'טה טה'").
במבט ראשון, החיים של שרוף נראים מושלמים. במבט שני, די ברור שהם כאלה. היא גרה בפנטהאוז יפהפה ברמת אביב ג', המאובזר בשלל חפצי אמנות, עם בן זוגה הגיטריסט, תמיר הרפז, אם לשתי בנות - רופאה ועורכת דין, סבתא ליובלי ולאדם, עושה רק מה שהיא אוהבת ואפילו ירדה 10 קילו. "זה משהו הרבה יותר עמוק מ'סתם הפסקתי לאכול', היא נשבעת, כשאני כמובן מנסה לברר את הנושא עד הפרט האחרון. "זה חלק מההרגשה הנוחה והרגועה שיש לי עכשיו בחיים. לפני שלוש שנים היתה לי הופעה בזאפה בהרצליה, והייתי רעבה אחר כך, אז עצרנו לאכול בסודוך. אחרי האוכל הרגשתי שאני עדיין רעבה אז אכלתי פיצה, וארטיק, וממתק קוקוס, ופיסטוקים, וכשחזרתי הביתה אמרתי לתמיר שאני לא מצליחה לישון ולא מרגישה טוב. לא עלה על דעתי שזה בגלל שאכלתי כל כך הרבה. ובבוקר קמתי עם מיגרנה ואמרתי, 'נגמר, אני לא אוכלת יותר אחרי ההופעה'. ותמיר אמר 'כן, בטח', וזה קרה. אני כמעט לא אוכלת בלילה. תמיד הייתי צוחקת על אלה שעושים ספורט, והיום אני מעריצה אותם".
"אני אוהבת כשמוחאים כפיים"
שרוף מגדירה את עצמה כבת מזל קשת קלאסית. "אין לי עכבות בשום דבר", היא מתוודה, "ואני מסתדרת עם כולם. אני אוהבת אנשים בצורה קיצונית. מאוד חשוב לי לעזור לאחרים. אם אני קולטת בהופעה אנשים שיושבים בצד, מבוישים, אעשה הכל כדי לגרום להם להרגיש טוב. לפני כמה ימים הופעתי בוינגייט, והעובדים סיפרו לי שהחליפו מנהל, והם לא יודעים מה יהיה. באותו רגע החלטתי שבסוף הערב הם יגידו לעצמם שלא משנה מה יקרה, עכשיו כיף להם. כשיצאתי, אחת מהם ניגשה אליי ואמרה, 'את לא יודעת מה עשית לנו, כבר לא היה לי כיף וחשבתי לעזוב, וההופעה שלך שינתה את זה'. נכנסתי לאוטו שלי ואמרתי, 'אני את הדבר הטוב שלי עשיתי היום'".
כל הכבוד לך!
"נדיר מאוד שאפנה לאנשים ולא אצליח לעודד אותם. הופעתי בברל'ה, בקיבוץ להבות חביבה. בדרך כלל מגיעים חבר'ה שרוצים לבלות, אבל לא לכולם יש חבר'ה, מה לעשות? ישבו בצד זוג, שראו עליהם שהם אנשים טובים, עובדים קשה, יש להם ילדים, כאלה שחיכו כל השבוע ליום שישי בערב כדי לצאת, ואמרתי לעצמי, 'אעשה הכל כדי שעד סוף הערב הם יקומו וירקדו וירגישו חלק מהקהל'. ידעתי שאם אפנה אליהם בצורה ישירה, אעשה ההפך כי הם ייבהלו, אז עשיתי את זה בדרך שלי. כל הזמן הסתכלתי עליהם. זה התחיל מזה שהוא תופף עם הרגל והיא לא עשתה כלום, המשיך בזה שהם החזיקו ידיים והסתיים בזה שלקראת הסוף ביקשתי מכולם לעמוד והסתכלתי עליהם, ואז אני רואה את האשה קמה ונותנת לגבר יד, ולאט לאט הם יוצאים מהפינה שלהם ומתקדמים לקראת הבמה. הכי כיף לי כשאנשים לא נשארים ליד השולחן".
נשמע קשה הניסיון התמידי הזה לשמח.
"זה קשה, אבל לאף אחד זה לא קל. הרבה פעמים אני הולכת למופע ורואה על הבמה זמרת ששרה ומנגנת בגיטרה, ואז אני אומרת, 'זה באמת קשה'. אבל הכי כיף כשכולם מוחאים כפיים בסוף. מגיל אפס אני יודעת שאני אוהבת כשמוחאים כפיים".
הבעיה היא שהקהל לא תמיד מוחא כפיים. לפעמים הוא מחבק, דוחף, ואפילו דורך לך על הרגל. לא מזמן הופץ ברשתות החברתיות סרטון היסטרי של שרוף, מאחת התוכניות שהנחתה לערוץ 24 לפני שש שנים. יש מי שכבר הגדיר כקאלט את הווידאו שבו נראית שרוף כשהיא מנסה לראיין את המבלים במדרחוב בירושלים ללא הצלחה. "כל יום שישי נסעתי למקום אחר בארץ", היא נזכרת, "זה היה קשה מאוד, אבל גם חישל אותי. יצאתי מהבית ב־6:30 בבוקר ושידרתי ברצף מ־10:00 עד 14:00 את כל מה שקורה במקום. זה היה השידור עם הרייטינג הכי גבוה בארץ באותו זמן, כי אנשים אהבו להכין את השבת ולהסתכל תוך כדי כך על התוכנית".
נראה לא קל.
"היו שם רגעים מאוד משעשעים. צרחו עליי, קפצו עליי, דחפו לי קובה לפה, מה שאת לא רוצה. זה היה השידור הכי ישראלי שיכול להיות, שאי אפשר היה לדעת איך הוא מתחיל ואיך הוא נגמר".
אבל לא נשברת, שלטת בקהל ביד רמה.
"היכולת הכי חזקה שלי היא להפעיל קבוצה של אנשים".
כשיאיר כתב לי טקסט
כשעינת לא מפעילה קבוצות של אלפי אנשים במקביל, היא מפעילה בעיקר את עצמה. רק לשמוע את הלו"ז שלה יכול לעייף כל פעלתן היפראקטיבי. "ב־1.8 אני מופיעה באמפי שוני, ושם תהיה בכורה חגיגית לשיר של טריפונס, שיאיר (לפיד - צ.ב.) כתב לו את המילים ואנחנו הקלטנו אותו. אין לי זמן, אני עסוקה בתוכנית אירוח חדשה בערוץ 10 וגם מופיעה המון בארץ ובחו"ל".
עזבי הופעות, את לא חולמת על פלייליסט?
"תראי, אני מוקפת בהרבה חברים זמרים שמשמיעים לי הקלטות שלהם, למשל רמי קלינשטיין, ואין בי טיפה של קנאה כי אני יודעת כמה זה קשה. הייתי מזכירת הפקה בהד ארצי לפני הרבה שנים, וראיתי את האמנים שלחוצים כל הזמן אם הם ייכנסו לפלייליסט או לא. כנראה שאני לא בנויה למתח הזה".
אוי נו, אני בטוחה שתיכנסי לפלייליסט.
"יכול להיות שאת צודקת. לפני שבע שנים הוצאתי שיר שיאיר כתב, 'הדבר האמיתי', ששמעון בוסקילה הלחין. הוצאנו אותו סתם ככה, בלי יח"צ. אולי משהו בתוכי אומר 'עד פה, תתמקדי במה שאת טובה בו'. אני הולכת בדרך הזו 25 שנה, כולם מסביבי הקליטו, ועובדה שלא נגעתי בזה. היתה לי אפשרות, יאיר נתן לי טקסטים מצוינים, אבל זה לא יצא. כשנעמי שמר נפטרה הוא כתב עליה טקסט מדהים, וקובי אשרת הלחין לי אותו, אבל הוא רצה שאכנס לאולפן להקליט ולא הסכמתי. בסופו של דבר קובי צלצל אליי ושאל אם זה בסדר שמיקי גבריאלוב יקליט את השיר. פרגנתי. אמרתי לו שאני רוצה שהשיר הזה יוקלט ויושר. למה לא?".
אולי זו חרדת אולפן?
"ממש לא. אני שרה מעולה באולפן ומיקרופון בשבילי זה כמו מערוך בשביל טבחית".
למי שפספס, כששרוף מדברת על "יאיר", ברור שהיא מתכוונת לשר האוצר, יאיר לפיד, חבר ילדות של בן זוגה, וחבר קרוב שלה. "הכרנו דרך תמיר", היא מספרת, "אני נורא אוהבת איך שהוא כותב. כשהייתי בת 40 הוא כתב טור יפה והקדיש אותו לי, 'אשה בת 40', ואחר כך הבנתי שהקריאו אותו להרבה נשים בנות 40. הוא כתב טור כשהבנות שלי הלכו לצבא, וכשהן השתחררו מהצבא".
מה את חושבת על הדעות הפוליטיות שלו?
"אוי נו, באמת ניכנס לזה עכשיו?".
כן.
"אני מאוד מאמינה בו וביושר שלו כי אני מכירה אותו. הוא בא לעשייה הפוליטית מהמקום הכי נקי. הוא רואה לטווח ארוך".
אתם מדברים על פוליטיקה כשאתם נפגשים?
"נראה לך? כשאנחנו מתיישבים אני אוהבת לדבר על עצמי, על הזוגיות שלי, על החיים, על הילדים, מעבירים מתכונים".
שאלת את עצמך למה הוא לא הציע לך להצטרף למפלגה שלו?
"לא ממש, כי הוא יודע שאני באה מבית פוליטי. אבא שלי היה סגן שר החקלאות, בן ציון חלפון, הוא נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 14. גדלתי בבית כזה. זה תובענות, אין חיים, אם אתה הולך לשם - אז זה עד הסוף".
יצא לך לשמוע שהוא אמר שעד 2023 אנשים יבואו אליו להתנצל, כשיבנו 150 אלף דירות להשכרה בכל הארץ?
"לא שמעתי, הייתי בפראג. אין לי מה להגיד על זה. אני בכוונה לא נכנסת לצד הזה, כי אני רואה כמה הוא עובד קשה כדי שהדברים שהוא הבטיח יקרו. תנו לו זמן, כולה עברה שנה".
יצא לך לחשוב על זה שאולי השיר יקבל ביקורות פחות טובות כי יאיר כתב אותו?
"תשמעי, הוא כתב את השיר בדרך לצפון באמצע הקמפיין שלו. אני מקווה שלא ישפטו אותו. את רואה? לכן אני לא מוציאה שירים, מתחילים לדבר אם כן יאהבו או לא יאהבו. אין לנו שום עניין שיכתבו על זה ביקורת".
את חושבת שתיכנסי מתישהו לפוליטיקה?
"העולם הזה מעניין אותי, אבל לא הייתי חושבת להיכנס לזה כרגע. היום, במקום שבו אני נמצאת, אני לא חושבת על זה, אבל זה לא 'לא' החלטי. אולי עוד חמש שנים אני אגיד 'כן, אני רוצה להמשיך את הדרך שאבא שלי התחיל בה, אני רוצה להשפיע'".
יש לך אג'נדה?
"בטח, להיות שמחה, כולם על הרגליים!".
למרבה הצער, האג'נדה של שרוף לא תמיד עומדת בקנה אחד עם המציאות. מבצע "צוק איתן" תפס את עינת באמצע המטבח, לבד, אחרי שתמיר נסע לצפות במונדיאל בברזיל. "הוא דיבר איתי וכמעט בכה אחרי ההפסד של ברזיל מול גרמניה", מספרת שרוף על הכישלון הצורב של הנבחרת, "אל תשאלי איך הוא מבואס. הוא חי הרבה שנים בברזיל, והוא לקח את זה ממש קשה. אבל שאלה יהיו הצרות שלנו".
נכון. ואם כבר צרות, אז מה את חושבת על המלחמה?
"יחסית אני כבר מורגלת, אבל האזעקה הראשונה בתל אביב תפסה אותי כשאני לובשת כתונת לילה ומסדרת את ארונות המטבח כשכל המצרכים מחוץ לארונות ואז התחילה האזעקה. בהתחלה חשבתי שאני שומעת אותה מהטלוויזיה וזה לא קשור אליי, וכשהבנתי שזו אזעקת אמת כאן בתל אביב, טסתי למקלט ומיד חייגתי לכולם לראות שהכל בסדר. היתה לי צמרמורת בכל הגוף".
איך לדעתך יסתיים המצב הזה?
"הוא יסתיים כשהם יבינו שאנחנו חזקים. לדעתי מצד הערבים יש רצון לשבור אותנו. ישראלים לא סתם עם סגולה, הם עם של שורדים ושום דבר לא ישבור אותנו. נמשיך בדיוק את מה שאנחנו יודעים לעשות, לחיות, ואפילו שאנחנו המדינה הכי קטנה, אנחנו המדינה שהכי שווה לחיות בה. תמיד יש ציפייה שיהיה אור בקצה המנהרה. לצערי, אני עדיין לא רואה את זה".
פרויקט חדש כל שנה
לשרוף יש גישה בריאה במיוחד לחיים. "אני אומרת - מה שאת יכולה, תעשי. אני רוצה ליהנות מהחיים. כל שנה יש לי פרויקט אחר. השנה תהיה ההופעה בראשון לאוגוסט (שתתקיים באמפי שוני ובה יתארחו גיבורי הילדות של שרוף: טריפונס, ניסים סרוסי ושימי תבורי - צ.ב), שנה שעברה זאת היתה הסדרה".
"הסדרה" או בשמה המלא, "אבודים באסיה", שם כיכבה לצד רותם סלע, צחי גראד ועידן חביב, מרגשת את שרוף. "היו ביקורות מעולות! כתבו שצריך לעשות עוד עונה רק בשביל המשחק שלי, ושאני ההפתעה הכי גדולה. שיחקתי כבר בתפקיד עצמי ב'עץ הלימון' של ריקליס וב'ילדי ראש הממשלה', אבל זו פעם ראשונה שלי כדמות ובתפקיד ראשי. זה עשה לי חשק לעוד".
לא היה קשה ללמוד סצנות בעל פה?
"וואי, את לא מבינה. הייתי מקבלת את התסריט בערב, מביאה את זה לקלידן בהופעה בלילה והוא היה משחק את התפקיד של צחי. אין מישהו שלא לימד אותי סצנות. נהג המונית, הירקן מהחנות, אלכס אב הבניין. אמרתי לו, 'בחייאת תעזור לי עם הטקסט'. שלא לדבר על תמיר המסכן, שהיה רואה ערוץ הספורט בלילה והייתי מתחננת בפניו שיעזור לי. 'נו, נודניקית, תביאי'".
העיקר שאהבת את זה.
"מאוד. היתה סצנת מכות שבה התמלאתי בבוץ ופרקתי שתי צלעות. רק למחרת בהופעה גיליתי את זה, עליתי לשיר וראיתי שאני לא מסוגלת לזוז. הלכנו לאיכילוב והבנתי שקרה משהו נוראי, הייתי צריכה לקחת זריקות וכדורים, אבל זה לא עניין אותי. אעזוב כל דבר עכשיו בשביל תפקיד".
אם היית יכולה לעשות הכל, מה היית רוצה לעשות?
"לא הייתי רוצה להיות סופרסטאר בהוליווד, למשל. אני אוהבת את השגרה שלי. אם הייתי יכולה לעשות הכל, הייתי מקימה חווה בערבה, מגדלת פירות וירקות, ממציאה זנים חדשים של פרחים והיה לי טרקטור אדום".
את הכתבה המלאה תמצאו בגיליון "פנאי פלוס" האחרון
צילום: אוהד רומנו
סגנון: שלו לבן
שמלה צהובה: סיוון לבוטיק לימקה, גופיית חרוזים: טוטסי כיכר המדינה, מכנסיים לבנים: galita, נעליים: זאדיג אנד וולטר, תכשיטים: PANDORA
צולם במסעדת "מיסטר אנד מיסיס לי", מתחם G, תל אביב.
