מאור שוויצר בצילומים לשער פנאי פלוס
(כתבת: מורן זלמה, צילום: ירון שרון, עריכה: אסף קוזין)
למרות התכתבויות סלולריות עירניות בינינו לפני, ולמרות שאני מגיע כמה דקות אחרי שנגמר הסופר קלאסיקו המשובח בין ריאל מדריד לברצלונה - משחק שדחה את שעת הפגישה שלנו - בכניסה לדירתו של מאור שוויצר העניינים נראים מעט מדכדכים. הוא קצת חולה וכבוי, וכך גם הכלב פיקה, האסקי סיבירי חמוד ובוגר שאימצו הוא והחברה יובל לפני כחודש מעמותת תנו לחיות לחיות.
שוכב בקצה החדר במבט עגום, בקושי מגיב לליטופים שלי, אבל עדיין מתוק להפליא. פיקה אומץ דווקא בגלל שהוא כבר בוגר וחולה, ואתם יודעים מה? זה פשוט מקסים בעיניי. כבר התחלה טובה, לגלות צד הומאני ורחום במרואיין שלך. בעיקר אם עד עכשיו ראית אותו בעיקר כדמות שעולה מחלק מהתפקידים שלקח לעצמו, ומהמתנות שנתנו לו אלוהים וכוח הרצון שמוביל אדם חמישה ימים בשבוע למכון כושר: חתיך, יהיר, מלא בביטחון עצמי, נער פוסטר לנעורים המנוונים של דור ה־Y. "מה, באמת?", הוא מזדעק, "ככה אני נראה לך?".
ובכן, באחד על אחד, כשהוא מעט חולה, כאמור, שוויצר נראה יותר פגיע ושברירי ממה שהוא מקרין בדרך כלל. אבל רק מעט. במקרה, העילה הרשמית של פגישתנו - "הצילו! אני לא יודע לבשל" - משודרת ממש עכשיו, במקביל לסשן שלנו על הספות המהוהות והנוחות באופן שלא ייאמן בסלון של שוויצר ("זה ורסאצ'ה. באמא שלי. לקחתי מהבית של סבתא שלי").
אחרי שנים שסירב להצעות מתוכניות ריאליטי אחרות, זו התוכנית שלכדה ברשתה את שוויצר בן ה־25 - הדוקו־ריאליטי של קשת שאולי לא הפך לפצצת רייטינג, אבל שומר על יציבות והובלה במשבצת שלו. וזה אחרי קריירה קצרה (בסך הכל שלוש שנים) אך עשירה כשחקן, ואחרי שנשבע לעצמו שלא ייגרר לז'אנר. "לא כל כך עניין אותי העניין של הבישול", הוא מסביר, "יותר החוויה עצמה, הדבר הזה שכל כך הרבה שנים שמתי עליו תווית - ריאליטי. עד אז קיבלתי יותר מעשר הצעות לריאליטי, ולכולן סירבתי".
מה למשל?
"רצו שאני אעשה 'גולללסטאר', ו'מה שקורה באילת', ולכל דבר שעושים לו עונת VIP, פנו. ואני, עד היום, נעלבתי אפילו מההצעה. אפילו לא נתתי אור ירוק שיציעו לי מחיר. חשבתי שזה משהו שמאוד לא נכון לי לעשות. באידיאולוגיה שלי אני שחקן, והדבר הזה שנקרא ריאליטי הוא דבר נמוך בעיניי, דבר שמשתלט לנו על הטלוויזיה ולוקח זמן מסך מדרמות וקומדיות שאני רוצה לעשות, ומאוד הייתי רוצה לראות את החברים שלי עושים. בגדול, זה משהו שמנוון לעם את המוח. אבל אתה יודע, מתישהו התבגרתי".
מה זאת אומרת? עם ההתבגרות הגיעה ההבנה שאין ברירה וצריך לעשות ריאליטי?
"זה לא זה. כשההצעה הזו הגיעה אליי, אחרי משא ומתן מאוד ארוך, חשבתי לעצמי 'וואלה, מאור: בקיץ הבא יוצאים שני פיצ'רים בהם השתתפת, יש לך עוד שני פרויקטים עתידיים שעוד ישמעו עליהם הרבה מאוד, יוצאת הסדרה 'שחקן זר' של קשת, עשית את 'אופוריה', 'גאליס' ו'חצויה', ועכשיו יש את ההצעה הזאת. אז תעשה אותה, ואם, כשתצא ממנה, מישהו יגיד 'אה, זה הפליט ריאליטי הזה. הוא לא שחקן', אז אל תספור אותו'. אני היום שלם עם עצמי, יודע מי אני ומה אני עושה".
עדיין לא הבנתי. למה דווקא עכשיו, עם "הצילו", החלטת לתת צ'אנס לריאליטי?
"תראה, אני כבר ארבע שנים בתעשייה. עשיתי משהו כמו 15 פרויקטים, חלקם תפקידים ענקיים, חלקם קטנים ומהממים. אני מבין את התעשייה הזו ומנסה לחשוב כמוה, ועם כל הפרויקטים שעשיתי עד היום - גם אם אני שחקן שמלהקים אוהבים - הכרת הקהל היא הדבר הכי חשוב, היא שמשפיעה על קבלת ההחלטות הסופית ברמה של ליהוק. ושם עוד לא הייתי. עוד לא היה משהו שעשה 'בום!'. אתה יודע מה הדבר שעליו קיבלתי הכי הרבה פידבקים עד היום? הפרק בו השתתפתי ב'איש חשוב מאוד'. כמובן שגם היה 'גאליס', אבל שם אנחנו מדברים על קהל צעיר. אני רוצה שכולם יכירו אותי".
אז היה חסר לך הבום הזה?
"מבחינה מקצועית? כן. לא מבחינה אישית, שעכשיו אני אלך ברחובות וירוצו אחריי. זה החלק הפחות נעים של המקצוע, כמו שאפשר לראות עכשיו על המסך ב'איש חשוב מאוד'. זה לא כזה כיף, זה לא כזה מיוחד. אבל במקום המקצועי? כן, רציתי בום. כשמגיעים לסוף, והמפיק צריך לבחור בין עוז זהבי למאור שוויצר, אז אם הוא ירצה שהסרט שלו יביא רבע מיליון כרטיסים, יותר קל ללכת על עוז זהבי. ואני לא יכול להאשים, כי בסופו של דבר זה ביזנס".
אז בשבילך זו היתה החלטה עסקית. ביזנס.
"לגמרי. ביזנס, עד שנכנסתי לשם וגיליתי עולם, חוויה שבתסריטים הכי ורודים שלי לא תיארתי לעצמי שתהיה. מההתחלה ועד הסוף. האנשים שהשתתפו איתי פשוט נכנסו לי ללב. קיבלתי חברים לכל החיים. רן שריג, רנא רסלאן, יעל בר־זוהר... חבל על הזמן. באתי עם מטען של ציניות, וקיבלתי לא כאפה, אלא ליטוף ששינה הכל, ועוד בתוך המכונה של הריאליטי".
וברמת הדיבידנדים העתידיים, הדברים שלשמם החלטת לעשות את זה? יש תוצאות? עוז זהבי צריך לדאוג?
"יש תוצאות. שני פרויקטים שאני לא יכול לדבר עליהם כרגע. אני מרגיש את עליית המדרגה, ללא ספק".
גם מבחינת התגובות ברחוב?
"גם, אם כי אני חייב להיות כנה ולהגיד שאת רוב התגובות קיבלתי דווקא בגלל הפרק בסדרה של יהודה לוי, ב'איש חשוב מאוד'. הרעש הגדול באמת, ממה שאני מרגיש, זה משם. זו סדרה אש בעיניי. יהודה עושה שם את התפקיד הטוב ביותר ששחקן יכול לעשות".
עד כמה הדמות הזו, שנושאת את שמך, עושה סמים ומבצעת שוד, מבוססת עליך?
"מעט מאוד. המאור שוויצר של הסדרה רחוק מאוד ממי שאני היום. בתור נער היה לי שלב פסיכי שאולי יותר מזכיר את זה, אבל התבגרתי. אתה יודע, זה קורה".
אם כבר התבגרות, שווה לנסות לעמת את שוויצר עם העובדה שבעסק אותו בחר לעצמו, המלהקים לאו דווקא ממהרים לבגר אותו: השבוע, במקרה, עולה עוד פרויקט בו השתתף שוויצר, "עמוק במים", סדרת נוער חדשה ומוצלחת של הערוץ הראשון. "הייתי בפרמיירה ממש שלשום", מספר שוויצר, "וזה הפתיע אותי. זה נראה קצת כמו 'פלורנטין' של ימינו, לצעירים. וכל הכבוד. אני מבסוט. ייאמר לזכות כל מי שעסק בזה, שהם באמת עשו עבודה טובה בתנאים מאוד קשים".
לא היו לך דילמות לגבי השתתפות בעוד סדרת נוער?
"לא. תשמע, זו פרנסה טובה, ועולם הילדים הוא עולם מאוד מחבק, מלטף ומתגמל. כשהייתי סטודנט למשחק, גם את העולם הזה פסלתי, כמו את הריאליטי. ככה אתה יוצא משם: 'הבימה' ו'הקאמרי' יחטפו אותי, ואם לא, אני קופץ מהמרפסת. ובסוף כולם מגיעים לריאליטי".
כשאני שואל אותו אם לא נמאס לו לגלם את ילד השמנת החתיך, המוצלח והשחצן, כמו הדמות שהוא מגלם ב"עמוק במים", שוויצר קצת מתרעם ומזכיר לי את תפקידיו הקודמים, וספציפית את אושר גימפל מ"אופוריה" הנועזת, "המכור לפורנו, המסכן. אני דווקא חושב שבשנתיים האחרונות זכיתי לעשות מגוון ממש רחב של תפקידים. בסרט 'עמק', למשל, שזכה ממש לא מזמן בפרס הביכורים בפסטיבל הסרטים של חיפה, וב'מדינת הגמדים' שייצא בקרוב. אומנם שיחקתי חתיך מצליחן ושחצן, אבל גם שיחקתי ערס, שחקן כדורגל נובורישי ב'שחקן זר', ואני לא חושב שהיתה דמות אחת שעשיתי שלא היתה פגיעה בדרכה".
פגיעות. כבר אמרנו שנידרש לזה, לא? ובכן, מדובר באישיו לא מובן מאליו בקרב אנשים שנראים מעולה כמו שוויצר, ובכל זאת היא קיימת אצלו. פגיעות שמגיעה מבאר עמוקה, שמקורה בילדות ונעורים משולחי רסן בירושלים, עודף גירויים ועודף בסיפוקם, חוויות התבגרות שמזעזעות אותו כשהוא חושב עליהן היום: שנים של שימוש בריטלין, איבוד בתולין בגיל 13, והפרעות אכילה (בנעוריו היה שוויצר שמן, וכשהתחיל ללמוד משחק איבד כ־45 קילו ממשקלו), שעל כולם סיפר בעבר, גם ב"הצילו! אני לא יודע לבשל" וגם ל"פנאי פלוס". "הייתי ילד בעייתי. זה לא סוד", הוא אומר היום, וניכר בו שהוא לא מעוניין לדוש שוב בתקופה הפרועה. "דיברתי על זה לא מעט, אבל אני במקום מאוד אחר בחיים שלי. אני רואה חברים שלי שעוברים דברים שאני עברתי בגיל 15...".
היום החיים שלך הם קונטרה לתקופה הזאת. אתה חי את החיים הכי בריאים בעולם.
"מנסה. אני לא טבעוני, אבל אוכל מאוד בריא. ואימונים במכון, כמעט כל יום".
על הטריגר לשינוי, להרזיה הגדולה, דיברת ב"הצילו" - חזרת מלונדון, ואבא שלך ראה איך נראית והתעמת איתך.
"כן, אבל זה היה רק הטריגר הסיפורי, הספרותי... אני חושב שהתהליך בעצם התחיל להתגלגל כשהתחלתי ללמוד משחק (אצל רות דייכס - י.ב), ובעקבות הלימודים פשוט התחלתי להשיל המון מסיכות ששמתי על עצמי במשך השנים. ואז זה בא, בתהליך, בצורה בריאה וטובה וכנה. אתה יודע, הייתי שמן אבל אף פעם לא צחקו עליי, אף פעם לא סימנו אותי. הייתי שמן מוצלח. זה משהו שאני מאוד רוצה להעביר: אני לא מנגן על השמן המסכן. אף פעם לא הייתי כזה".
ובכל זאת, קיימת חרדה מלחזור למצב הזה?
"קיימים הידיעה והזיכרון, לא החרדה. אני יודע שאם אני עכשיו דופק המבורגר באחת בלילה, אעלה כמעט קילו. זה הגוף שלי, אלה הגנים שקיבלתי. אני יודע שלתפקיד שאעשה בנובמבר הקרוב אני צריך את כל הריבועים בבטן, אז זו הבחירה שאני צריך לעשות: בין המבורגר באחת בלילה ומה שיבוא איתו, ובין העבודה שהשקעתי בגוף שלי והתפקיד שמחכה".
ואין איזה חטא קולינרי קטן שאתה כן מרשה לעצמך?
"הבורקסים של סבתא. לזה אני פשוט לא יכול להגיד לא".
היום, בין בורקסים, הוא אוחז ביובל, חברתו המהממת - שעוצרת את השיחה שלנו כדי להביא תה קר - איתה הוא אמור לעבור דירה ממש יום אחרי שאנחנו נפגשים. מעבר לכך, לפני כשבעה חודשים שוויצר פתח בר בתל אביב עם שותפים. בחירה קצת מוזרה ביחס למי שמעיד על עצמו שהוא בכלל לא אוהב לשתות. "לא אוהב אלכוהול", הוא צוחק. "הבר זה בגלל שאני כל הזמן מחפש איזון ויציבות בחיים. אתה יכול לעבוד חצי שנה רצוף, ואז אין עבודה לאיזה זמן, ולזמן הזה אני צריך פרנסה. וטפו טפו, ברוך השם, זה אחלה מקום שבעולם. הולך לנו אחלה, וזה בדיוק מה שהייתי צריך, עוגן".
הוא שם כשלוש פעמים בשבוע, בלי תפקיד מוגדר, סוג של מארח, על הבר, ואומר שאם יש בחורות שמגיעות לשם במטרה למצוא את מאור שוויצר, אז הוא לא ממש מודע לנוכחותן, "ובכל מקרה אני ויובל צמודים, אז גם התלחשויות אני לא שומע, אם יש".
אני מניח שיש. בכל זאת, חתיכי. אבל בראיון האחרון איתך היתה לך חברה אחרת, רומי.
"עם רומי זה נגמר בגלל שזה הגיע למקום שהיה בלתי אפשרי: היא עברה מדרום אפריקה לפה להיות איתי, אבל לא בנתה לעצמה כאן חיים חוץ מזה, ופשוט התרחקנו. אני יודע שזה נשמע הכי פוליטיקלי קורקט, אבל אני בן אדם מאוד זוגי. אני צריך את האשה שלי. בוא ניפול לקלישאה לרגע - זה מה שראיתי בבית. ההורים שלי אוהבים, ואחי הגדול בן 28, נשוי. אנחנו מונוגמיסטיים סדרתיים. אני רואה חברים רווקים וכאלה, ואין לזה תכלית, באמת".
אז זהו? היום אתה מונוגמיסט סדרתי, חי בריא ומבסוט על החיים?
"וואלה, כן. 'כייפן', אני קורא לזה. אוהב את החיים, את הכלב, את החברה, את החברים, את הסביבה. חי בבועה שלי. לפעמים אני הולך לחברות הפקה לפגישות וכאלה, ואומרים לי 'וואי, איך אנחנו לא מכירים אותך?'. אתם לא מכירים אותי כי אני לא בברנז'ה. כמעט ואין לי חברים מוכרים. טוב לי שזו העבודה שלי ואלה החיים שלי, ושהם בדרך כלל לא מתערבבים".
חלק מהקולגות שלך היו נעלבים אם היו שואלים אותם איך זה שלא מכירים אותם. האגו שלך לא עד כדי כך מנופח?
"מה אני? בסך הכל שחקן. לא איזה זוכה פרס נובל או פרס ישראל, רק שחקן. זה הכל".
צילום: אוהד רומנו סגנון: אביב כפיר איפור: דיטי מסר לסולו שיער: בועז עוזרי לסולו ע. צלם: אוהד קב
