מטחי אש ומטחי אורז. 30 שנה ללבנון הראשונה
שרון ורפול סיפרו לי על "אורנים גדול" והיו בטוחים שאשתוק לעד. הם לא הבינו ב-82' את מה שהפך לתורת הביטחון הלא רשמית, והיום היא משפיעה על ויכוח התקיפה באיראן. לקחים משנות לבנון ארוכות שנגמרו בבריחה
איש לא ספר את השיעים כשנכנסנו ללבנון לפני 30 שנה. אבל הם אחראים לשינוי האסטרטגי היחיד והעמיד ש"מלחמת שלום הגליל" גרמה לו - הקמת חיזבאללה ביוזמת איראן ובתמיכתה. ההמשך ידוע, והושלם לא מכבר - השתלטות פוליטית וצבאית של העדה השיעית.
מנחם בגין העניק את השם הרשמי, "מלחמת שלום הגליל" (של"ג). אבל הוא לא נקלט, מפני שאותה מלחמה שהחלה ביוני 1982 והסתיימה למעשה במאי 2000 לא הביאה שלום לגליל. להיפך. יישובי הגליל, חיילי צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון וגם הוריהם, לא ידעו רגע אחד של שקט במשך 18 שנים עד הנסיגה משם - יש מי שיאמר בריחה - בלילה אחד ובבושת פנים. בריחה שתמרצה את חיזבאללה לגרור אותנו למלחמה נוספת בלבנון ב-2006.
"שלום הגליל" לא תפס בציבור גם מפני שבשם הזה הייתה גלומה הונאה פוליטית גדולה. הקטיושות ואפילו הניסיון של פלסטיני לרצוח את שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, היו רק אמתלה. המטרה הראשית של יוזמי אותה מלחמה - שר הביטחון דאז אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן - הייתה לבסס פוליטית וצבאית, לנצח, את אחיזתנו ביהודה ושומרון. כוונתם מלכתחילה הייתה לגרש את אש”ף מלבנון ועל ידי כך לחסל סופית את תקוותם ושאיפתם של הפלסטינים להשיב לעצמם את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים.
אני יודע זאת בביטחון מפני ששמעתי על כך אישית מפי שרון וגם מרפול הרבה לפני אותה מלחמה. הייתי אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית והם הניחו שלעולם לא אוכל ולא ארצה (מחשש לקריירה העיתונאית שלי) לפרסם זאת. הצרה הייתה שהם מכרו את הסיפור גם לראש הממשלה, ובגין קנה ושכנע את הממשלה במה שנאמר לו: שמדובר במבצע צבאי רחב היקף אך מוגבל, שבו יגיעו כוחות צה"ל למרחק של 40 ק"מ מגבול ישראל ואז יעצרו אחרי שיגרשו את לוחמי אש”ף מדרום לבנון - מה שימנע שיגורי קטיושות לגליל.
רון בן ישי מדווח מלבנון במבצע ליטני, ארבע שנים לפני המלחמה (מתוך ערוץ 1)
שם הקוד הצה"לי למבצע המוגבל היה "אורנים קטן". בפועל הכינו שרון ורפול במשך כמה שנים את מבצע "אורנים גדול", שבמסגרתו היו כוחות צה"ל
אמורים להגיע לביירות ואף מצפון לה, כדי לגרש את יאסר ערפאת ובכירי אנשיו ומאות אלפי הפלסטינים שהתגוררו במחנות מסביב לבירה הלבנונית.
שרון וכמה מאנשי מערכת הביטחון כיוונו ליעד אסטרטגי נוסף: להחזיר לפלנגות הנוצריות בהנהגת באשיר ג'ומייל את השליטה על לבנון כולה. את השליטה הם איבדו במהלך מלחמת האזרחים במדינה שהחלה ב-76', בין העדות השונות בלבנון לבין עצמן ובינן לבין הפלסטינים והסורים. בתמורה ל"שירות" זה אמור היה ג'ומייל לחתום הסכם שלום עם ישראל. אחרי המלחמה היה ניסיון פתטי לממש זאת - ההסכם נחתם אבל מעולם לא יצא לפועל. הסורים והשיעים לא ממש התקשו להפוך אותו לאות מתה באמצעות מטעני נפץ ורקטות.
ההונאה
הזיכרונות והרקע דרושים להבנת לקחי אותה מלחמה והשפעתם על החשיבה הנוכחית, ובכלל זה על הוויכוח בעניין תקיפה באיראן. אותם לקחים הפכו במערכת הביטחון וגם אצל הקברניטים המדיניים הנוכחיים של ישראל למעין "תורה שבעל פה" שמאחורי "תפישת הביטחון" הרשמית.
הלקח הראשון והחשוב נוגע לעובדה ששל"ג הייתה "מלחמת ברירה". כלומר מלחמה שישראל יזמה כדי להשיג יעדים מדיניים ואסטרטגיים, אך לא הייתה הכרחית (בהיקף שבו בוצעה) כדי לסכל סכנה מיידית ומוחשית לקיום המדינה או לביטחון תושביה. מלחמת ברירה קודמת הייתה ב-1956, כשצה"ל יצא במסגרת קואליציה בינלאומית למבצע קדש בסיני כדי לשנות אסטרטגית את פני המזרח התיכון באמצעות הפלת משטרו של גמאל עבד אל-נאצר במצרים. התוצאות היו דומות: גם אז נאלצנו לסגת בבושת פנים והתוצאה האסטרטגית הייתה שמעורבותה של ברית המועצות באזור העמיקה.
במלחמת לבנון הראשונה היעדים האסטרטגיים המקוריים שהגו שרון ורפול לא הושגו. מעבר לכך, נוצרו תוצאות שליליות שלא נצפו, בהן שסע עמוק בחברה הישראלית. השסע נבע לא רק מכך שרבים חשבו שהמלחמה בהיקפה המלא ("אורנים גדול") לא הייתה נחוצה, אלא גם מפני שמטרות המלחמה האמיתיות הוסתרו מהציבור וגם מהממשלה. בקיצור, הייתה הונאה. זו הסיבה שחטיבת מילואי צנחנים גויסה רק חלקית אחרי שרבים מאנשיה הצהירו שיסרבו פקודה ("שמאלנים", קראו להם בתקשורת).
הברירה מאז מתקשרת לשאלה של ימינו בעניין התקיפה באיראן. בעיצומה של מלחמת לבנון התנהל ויכוח דומה בציבור ובמערכת הפוליטית, בהשתתפות פעילה, קולנית ורגשית של בכירי מערכת הביטחון לשעבר ובהווה. השאלה הייתה אם צה"ל - שישב כבר במזרח ביירות שנשלטה על ידי הנוצרים - צריך לכבוש גם את מערב העיר (מעוזם של ערפאת ואנשיו ושל השיעים) במחיר אבדות כבדות לחיילינו ופגיעה חמורה בלא-לוחמים. כך לפחות טענו המתנגדים.
במסגרת אותו ויכוח מר התרחש אירוע חסר תקדים. מפקד חטיבת טנקים סדירה (חטיבה 211) התפטר מתפקידו ועזב את הצבא. אלי גבע, בנו של אלוף במילואים, טען שכניסה למערב ביירות אינה נחוצה ומסכנת ללא צורך את חיי חייליו והוא אינו מוכן לקחת אחריות למעשה כזה.
נזכיר: זה התבצע ללא קשיים ואבדות ניכרים בצדנו. אבל כתוצאה מכיבוש מערב ביירות יכלו הפלנגיסטים הנוצרים לטבוח בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה. הטבח פגע חמורות גם בלכידות הפנימית בישראל, הוציא מאות אלפים להפגנה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב נגד המלחמה ובדרישה לוועדת חקירה, ומשמש עד היום כלי נשק מחודד ואכזרי במערכת הדה-לגיטימציה נגד ישראל וצה"ל.
טראומת לבנון קיבעה כלל שדורות של בכירים בצה"ל ואישים פוליטיים בכירים (כולל אהוד ברק ובנימין נתניהו) משננים כמנטרה: לא יוצאים למלחמה - ואפילו לא למבצע מוגבל אך רחב היקף וממושך יחסית - אם אין קונצנזוס ציבורי מוצק בישראל התומך במטרות האמיתיות של הפעלת הכוח, ומכיר בצורך להשתמש בכוח צבאי כאמצעי אחרון כדי להשיגן.
לא בלי אמריקה
לקח שני מהמלחמה נובע מהעובדה שהמחלוקת הפוליטית הפנימית והיעדר לגיטימציה בינלאומית מוצקה, שיבשו את הפעלת הכוח הצבאי ומנעו השגת יעדים צבאיים מתוכננים. למשל הקרע החמור עם ארה"ב - בעיקר עם הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, שהייה עד אז תומך נלהב של ישראל אך הזדעזע מהעיקשות לפעול במערב ביירות אחרי שהסורים וערפאת כבר נסוגו; אי-הגעת כוחותינו לכביש ביירות-דמשק או "הזחילה" של צה"ל בבקעת הלבנון אחרי שכבר הוכרזה הפסקת אש.
המסקנה שתקפה עד היום במערכת הביטחון היא שהכרעה או הצלחה צבאית של צה"ל אינם מספיקים כדי להשיג את היעדים האסטרטגיים. כדי להגיע להישג מינימלי (הרתעה שתדחה מלחמה למשך זמן ארוך) נחוץ נוסף על קונצנזוס בציבור הישראלי גם לגיטימציה וגיבוי בינלאומיים - או לפחות אמריקניים.
בצה"ל הבינו: די לכיבוש
מלחמת לבנון הראשונה הייתה המלחמה האחרונה שבה צה"ל כבש שטח והממשלה החליטה להמשיך ולהחזיק בו במשך שנים (18). כתוצאה מכך למדנו את הלקח השלישי, שאותו הפנימו לאחרונה גם האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן: "המלחמה שאחרי המלחמה" הרבה יותר קשה, ומחירה בדם ובדמים גדול לעין ערוך ממעשה הכיבוש.
מתקפה צבאית יזומה מוצלחת היא עניין אחד, החזקה בשטח היא סיפור הרבה יותר מסובך וקשה. אם מפני שכיבוש שטח משחרר מהבקבוק שדים רבים שהכובש לא נתן דעתו קודם המלחמה על קיומם ועל פוטנציאל הסיכון שלהם (השיעים בלבנון שהקיזו דם מאיתנו ברצועת הביטחון; הסונים ואל-קאעידה בעיראק והטליבאן באפגניסטן),
כתוצאה מהבנות אלה, ואחרות שלא נזכיר כאן, שורר כיום קונצנזוס במערכת הביטחון: אסור להגיע שוב למצב של כיבוש שטח והחזקתו לזמן ארוך, שתאפשר לכוחות המקומיים להיערך ולזנב בנו. לכן, במקום לנסות לחסל סופית בעיה ("למגר לחלוטין את ירי הקסאמים מעזה!") באמצעות כיבוש שטח והחזקתו, המטרה כיום היא להגיע להרתעה שתדחה עימות נוסף לזמן ארוך. עד שאויבנו יפנימו את הלקח ההיסטורי, שגם באמצעות התשה תלולת מסלול ופיגועי התאבדות לא יצליחו למחוק את ישראל מהמפה.
תפישה זו שהתקבעה בעקבות לקחי מלחמת לבנון הראשונה הוכיחה עצמה אחרי מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה. האיראנים, למעשה, כבר הבינו שזו תפישתנו ולכן הם מרסנים את חסן נסראללה ובה בשעה עמלים במרץ על נשק גרעיני שובר שוויון.
גאווה ושכרון כוח אווירי
מלבד הלקחים האסטרטגיים שהוזכרו, למלחמה היו היבטים מעניינים נוספים מנקודת ראות צבאית. זו הייתה הפעם האחרונה שבה צה"ל לחם מלחמה סימטרית, כלומר נגד צבא סדיר - הצבא הסורי - שהפעיל כלי מלחמה ועקרונות לחימה דומים לאלה שהפעיל צה"ל. במקביל הייתה אז גם מלחמה א-סימטרית, נגד אש”ף ובהמשך נגד מיליציות שיעיות וסוניות. לכן זו הייתה "מלחמה היברידית", סימטרית וא-סימטרית, שבה צה"ל חייב היה להפגין יכולות מגוונות. במידה רבה הוא הצליח.
היו כישלונות, למשל בקרב בסולטן יעקוב ובכמה קרבות נוספים, אבל ככלל הוכח שכאשר צה"ל מפעיל במהירות ובנחישות את כוחו היבשתי ומבצע תמרון רחב היקף ומגוון, כולל נחיתה מהים ומהאוויר, באמצעות חטיבות ואוגדות שעברו הכנה ואימונים יסודיים; וכאשר הוא מפעיל ארטילריה ניידת ומדויקת יחסית בהיקף גדול - הוא מסוגל להשתלט ללא אבדות רבות ותוך כמה ימים על שטחים חיוניים מכל הסוגים, גם אורבניים וגם פתוחים. בשנים שחלפו העובדה הזו נשכחה. התוצאה: הפעלה שגויה של הכוח היבשתי במלחמת לבנון השנייה ואיחור בהפעלת צה"ל אל תוך מחנות הפליטים הפלסטיניים והערים בגדה באינתיפאדה השנייה במבצע "חומת מגן".
חיל האוויר הראה בשל"ג שמפקדיו ואנשיו הפיקו נכון את לקחי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, והוכיחו שמפקד חיל האוויר והנשיא לשעבר, עזר ויצמן, טעה כשכתב בספרו אחרי אותן שתי מלחמות: "הטיל כופף את כנף המטוס". במלחמת לבנון השמיד צה"ל 19 סוללות טילי קרקע-אוויר סוריות בבקעת הלבנון ויותר מ-80 מטוסי קרב סוריים, בלי לאבד באותם קרבות אף מטוס אחד - הישג בקנה מידה עולמי שאין לו מתחרה עד היום. אחראי לו במידה רבה מפקד החיל דאז, האלוף דוד עברי (בכל המלחמה איבד חיל האוויר שני מטוסי קרב והרג בשוגג לוחמי צה"ל בהפצצה שנבעה מטעות בזיהוי).
כתוצאה מהישגים אלה חזרו המטכ"ל ואזרחי ישראל להאמין ולבטוח ביכולותיו של חיל האוויר, וכיום אף מפריזים בהן. שר הביטחון אהוד ברק אמר לאחרונה שחיל האוויר הוא כוח ההכרעה העיקרי של צה"ל. ייתכן שאילו חשב פעמיים לא היה נחרץ כל כך. לא בגלל התקינות הפוליטית והחשש שבזרוע היבשה ייעלבו, אלא מפני שזרוע אוויר, תהיה משובחת ויעילה ככל שניתן בכלל לדרוש, מסוגלת להביא להכרעה בקרב או במלחמה רק במקרים נדירים וספציפיים. לרוב, זרוע היבשה היא שמכריעה - ואת זה הוכיחה מלחמת לבנון הראשונה. לטובה וגם לרעה.
לפנייה לכתב/ת 
