בשנה האחרונה, מאז מכרה את זכויות השימוש בשם ובמוניטין של סוכנות הדוגמניות אימג', שהייתה הבייבי שלה במשך יותר משלושה עשורים, התפנתה בטי רוקאווי למנעמי החיים. התשלום החודשי שהיא מקבלת מהקונים מאפשר לה לנוע בין לימודים רוחניים לבין טיולים מסביב לגלובוס לבין סדנה לניקוי רעלים. כשהיא כאן, את מה שלא יכלה להעניק לשני ילדיה, עקב עומס העבודה, היא משקיעה בשתי נכדותיה, שאחת מהן כבר שואפת להפוך לדוגמנית.
"בגיל 65 מותר לי גם לנוח", אומרת רוקאווי כשהיא מתעטפת בשמלת סארי כחולה ומשכלת רגליים. אבל גם במנוחה המתמשכת הכוהנת הגדולה של תעשיית הדוגמנות בארץ לא שוכחת את עברה. אחת לשבוע היא מקפידה להיפגש עם סופרת צללים שמעבדת את זיכרונותיה לאוטוביוגרפיה שתיקרא "למראית עין".
"כל עולם היופי מבוסס על מראית עין", היא מנמקת את השם שבחרה. "אנשים רואים דוגמניות יפות ביאכטות ובמטוסים פרטיים, ולא מדמיינים לעצמם עד כמה החיים האלה קשים. כלפי חוץ הן נוצצות ובתוך תוכן הן מרוסקות ומפוררות, גוועות מרעב, בולעות ציפרלקס בשרשרת. זה נדיר לפגוש דוגמנית מאושרת".
לא נסחפת קצת? מה כל כך רע?
"כמעט כל הדוגמניות ניזונות מחמישה עלי חסה ביום, אם לא פחות, דיאט קולה, סוכריות מציצה וקוביות קרח שנותנות להן תחושה של לעיסה. בנוסף, אלה שעובדות בחו"ל הן מאוד מבודדות, בלי אמא ובלי חבר או חברה. כיום כבר יש סקייפ ופייס־טיים שמקילים את הגעגועים למשפחה, אבל בתחילת דרכי, כששלחתי את הבנות שלי לחודשיים במילאנו או בפריז, הן סבלו נורא. לגור בדירת דוגמניות עם בחורות שמתמודדות מולך באותם האודישנים, זה מתסכל ומתיש. בישראל הלכו לקראתן, ומידה 36 נחשבה בסדר, אבל בחו"ל דרשו מהן לרדת למידה 34, וכולן חזרו משם עם בולימיה או אנורקסיה או שילוב של שתי הפרעות האכילה האלה. כשהצעתי להן עוגייה הן טעמו ממנה פירור ורצו לשירותים, להקיא".
לא יכולת לעצור בעדן?
"רציתי, ניסיתי, הייתי להן סוכנת ופסיכולוגית ועובדת סוציאלית ואמא וחברה, הדגמתי להן שאני אוכלת בהנאה והמלצתי להן לפרוש לפני שיהיה מאוחר. נשבעתי להן שאילו הייתי דוגמנית לא הייתי שורדת".
לשם הספר, היא מציינת, יש משמעות נוספת. "אני רוצה שסוף־סוף יראו ויכירו את בטי האמיתית. הסדרה 'הדוגמניות' לא עשתה לי טוב. לקחו אותי בתור סיימון קאוול, האיש הרע, כדי לומר לבחורה 'יש לך אף של מיס פיגי' ו'אפשר לגלגל אותך במדרגות כמו חבית'. לא הכתיבו לי את הטקסט המדויק, אבל אמרו לי 'אנחנו רוצים שתיכנסי בה'. טלוויזיה היא מדיום מאוד מגמתי. לכן בעונה השלישית סירבתי להשתתף מפני שהרגשתי שכל העם שונא אותי, אנשים ברחוב כעסו עליי וקיללו אותי, וזה כאב. הרי אני בן אדם של 'ואהבת לרעך כמוך'. התיקון שלי בא ב'מאסטר שף', כשפתאום גילו עד כמה אני רכה וחמה".
אם לא נהנית מתפקיד הרעה, למה גילמת אותו במשך שנתיים?
"מפני שטלוויזיה זה כסף, הרבה כסף, והסתנוורתי ממנו בדיוק כמו הבנות שלי, שלא יכלו להפסיק".
קירות ביתה של רוקאווי, ביישוב ארסוף הנושק לים, גדושים בצילומים. כולן היו בנותיה. רונית אלקבץ ז"ל, רונית יודקביץ, יעל אבקסיס, יעל בר זוהר, יעל גולדמן, מורן אטיאס, מילי אביטל, איילת זורר, ימית סול, מלאני פרס, אנה באומן, יעל רייך, קרן מיכאלי, ויק, מעין קרת, שירז טל, רנא רסלאן, סיגל שחמון, מלי לוי, נטע ריסקין ועוד ועוד. "בשיא שלי היו לי אלף דוגמניות, כולן יפהפיות", היא מתמוגגת, "ואת שמות הבנות שאספתי אותן מהרחוב או שהגיעו אליי דרך הרווחה אני אקח איתי לקבר".
מה עם הבנים?
"היו לי, בטח שהיו. דודי בלסר, ליאור מילר, מוטי רייף, רפי עגיב. איתי טיראן התחיל אצלי כדוגמן. גם אריק בן זינו התחיל אצלי כדוגמן ואחר כך פתח את סוכנות יולי והפך למתחרה שלי. אלה החיים".
תיקייה נפרדת השמורה בראשה מאגדת את שמות הבנות שרוקאווי, לדבריה, סירבה להחתים. "לגלית גוטמן אמרתי שאין לנו על מה לדבר לפני שהיא תנתח את החזה. גם למורן אטיאס אמרתי את זה. שרון כידון הייתה נאה מאוד, אבל לא מספיק בשביל דוגמנית. אילנית לוי הגיעה אליי עם משקל עודף ולא ירדה, עד שהתקבלה לתחרות מלכת היופי וקיבלה תמריץ. מנטלי עטיה דווקא התלהבתי, אבל הייתה לי דוגמנית אחרת במראה כמו שלה, לואיז עמר, ולא רציתי שתיים אותו הדבר".
זה נכון שלישראליות יש יופי מיוחד?
"ברור. כל סוכן מחו"ל יודע שהבנות הכי יפות בעולם הן הישראליות. זה בזכות הערבובים בין העדות, מזרח ומערב. אחת יותר יפה מהשנייה".
גם את רצית להיות דוגמנית?
"אלא מה? בצעירותי הייתי רזה ומהממת, עם יופי טבעי. רציתי מאוד להיכנס לשואו־ביז והדרך הכי קלה הייתה בדוגמנות, זה לא כמו משחק שצריך ללמוד במשך שלוש שנים. עשיתי בוק, שילמתי אלף דולר, הצלם הבטיח לי הרים וגבעות ולא יצא מזה כלום. לא התייאשתי. השקעתי עוד אלפיים דולר בעוד שני בוקים, ואף צלם לא היה מספיק הגון כדי לומר לי, 'בטי, לכי הביתה, את 1.62 מ', את גמדה'. נשבעתי לעצמי שאם אי פעם אצליח להקים סוכנות - אף פעם לא אמכור אשליות. עשיתי הסכם עם בורא עולם שאף פעם לא אשקר לבנות כדי לחלוב מהן כסף. עדיף להגיד את האמת, במיוחד כשהיא כואבת".
הדוגמנית הראשונה שלה הייתה רונית יודקביץ. "פגשתי אותה מיד אחרי הצבא, ראיתי את הצוואר הברבורי שלה והיא הקרינה אצילות. עד היום היא מתלבשת מדהים. אחריה באו ענת כרם, שמאז התחתנה עם אודי אנג'ל ועשתה דוקטורט, וענת בירן, אמא של הדוגמנית נועם פרוסט. רונית אלקבץ הייתה הרביעית. אני לא אשכח את הפגישה הראשונה איתה. היא באה אליי למשרד עם שיער חלק, שחור, איפור דרמטי, החולצה שלה הייתה חזייה של שני משולשים, והיא לבשה חצאית הולה, כמו בהוואי, אבל במקום חוטי רפיה השתלשלו ממנה צעיפים בכל מיני צבעים. ירדתי איתה לקפה וכולם הסתכלו עליה בהבעה של 'מה זו התחפושת הזאת?' ראיתי את המבטים ושמתי פס. קלטתי שיש בה משהו מיוחד. עד היום שירז טל אומרת שיש לה טראומה מרונית אלקבץ".
איזו טראומה?
"כדי לחסוך בהוצאות סידרתי טסט צילומים לכמה בנות באותו היום. רונית עשתה כמה פוזות והצלם אמר שיש לו את זה. שירז, שהייתה אז בת 13 וחצי, עמדה בצד, ראתה איך רונית מצטלמת בקליק וגמרנו, וחשבה שגם לה יהיה קל. איפה? לקח שעות להוציא ממנה פריים אחד. טוב, אישה כמו רונית יש אחת בדור. שנה לאחר מכן, שירז בת ה־14 וחצי עלתה על המסלול בפריז וכשירדה מהבמה חיכיתי לה עם זר פרחים".
בשנות הזוהר של אימג' היא התקשתה לעמוד בקצב. "הקדשתי יום אחד בשבוע לראיונות והיה תור מאחורי הדלת, אבל בהתחלה הרגשתי כמו איכרה שמלקטת. לא הבנתי בחוזים ובטח שלא באחוזים. בכל פעם שדוגמנית שלי יצאה לעבודה גביתי 100 דולר, לא משנה כמה שעות היא עבדה ולאיזו מטרה, ומהסכום הזה ניכיתי 20 אחוז עבורי. איך אפשר לחיות מרווח כזה? רק אחרי שהנציגים של סוכנות "איילין פורד" הגיעו לישראל, ראו את הבנות שלי והציעו לי לעבוד אצלם, הבנתי שיש מחיר מסוים למודעה, מחיר לפוסטר מדיה, ומחיר שונה לצילומים שמתחילים לפני שבע בבוקר ומסתיימים אחרי שבע בערב. הם גם לימדו אותי לגבות עמלת לקוח, והרווח שלי קצת גדל".
היא ידעה הצלחות גדולות. "יעל אבקסיס ניגשה אליי בתצוגה ושאלה אם אסכים לייצג אותה. היא אפילו לא ידעה להתאפר, אבל כשעלתה למסלול החיוך שלה המיס את כולם. אחר כך יעל עברה ללבנה חכים, אבל ליאור מילר היה שלי. כשחזר מצילומי הפרסומת עם המעיל, הוא אמר לי, 'יעל סתם סנובית'. על יעל בר זוהר שמעתי כשהייתה בת 15, מילד מהכיתה שלה שהיה אצלי. הוא אמר שהיא מתביישת לבוא אליי למשרד. בדיוק אירגנתי יום אודישנים ל'פלפל', אז הצעתי לו שיביא את יעל, ורק אחרי שנבחרה פגשתי אותה. היא הצטלמה כמו טאלנטית מלידה. אסתי ממו הייתה האתיופית הראשונה שהחדרתי לענף".
והיו גם אכזבות. "אריק בן זינו פתח סוכנות ולקח ממני את שירלי בוגנים, שהייתה אז בת זוגו. חשבתי שאני מתמוטטת ושעליי להתחיל מאפס, עד שהבנתי שבנות שעוזבות הן חלק מהמשחק. הן חשבו שהדשא של השכן ירוק יותר. היו כאלה שהלכתי איתם לבית המשפט, אבל בדיעבד לא הייתי תובעת מפני שהכסף שאת מקבלת אחרי חמש שנים של דיונים, שהוציאו ממך אנרגיות שליליות, לא שווה את המחיר הנפשי. עדיף להוריד את הראש ולחכות למשהו טוב".
מה אמרת לעצמך כשדוגמניות עזבו אותך לטובת סוכנויות אחרות?
"אמרתי לעצמי שאני כמו מטוס, שהחלק הקשה ביותר בתפעול שלו הוא ההמראה. אהבתי לקחת מישהי שאף אחד לא הכיר ולהפוך אותה למישהי שכל העולם יודע עליה, ולכן הייתי זמינה לבנות שלי בכל שעות היממה. הן סיפקו לי המון דרמות מפני שהיו ילדות עם עמוד שדרה חלש. חצ'קון במצח היה סוף העולם. במבט לאחור נראה לי שכל הדוגמניות שלי התמודדו עם חרדת נטישה. הן ידעו שבמקביל להכלה האינסופית, אני ממשיכה לחפש את האתגר הבא, והרגישו שהחדשה כבר נושפת בעורפן".
עם מי נשארת בקשר?
"יש לי המון חברות. רנא רסלאן תמיד הפגינה כלפיי נאמנות וכבוד, גם בתקופות הקשות. היא לא שכחה לי איך נסעתי איתה לכלא רמלה, לבקר את אחיה. כיום היא חיה עם בעלה בבקו, ובקרוב נטוס ביחד לחופשה בתאילנד. אני נפגשת עם ויק בכל פעם שאני מגיעה לניו־יורק. עם קרן מיכאלי אני קובעת לאנץ' בכפר שמריהו, היא לא שוכחת איך עברתי איתה את המשבר שחוותה. שירז טל הייתה מהבודדות ששמעו בקולי וחסכה את הכסף שהרוויחה. הרבה מהאחרות שרפו את הכסף או שהתחתנו עם גברים שלקחו להן את הכסף, ואז נאלצו להתחתן עם גברים עשירים".
את עצמך עשית המון כסף?
"לא. עד היום סוכנויות לא עושות כסף, למרות שהן כבר גובות 35 אחוז עמלה. במקרה הטוב מתגלגלים ומרוויחים בסדר. אילו השקעתי בנדל"ן, במקום בדוגמניות, הייתי מרוויחה הרבה יותר והייתי הרבה פחות מותשת".
עד שנישאה והפכה לאם לא היה בחייה של רוקאווי שום רמז לזוהר. היא נולדה במומבאי, בשם ברוכה מירזיוף. "אמי, מרסיה, הייתה בת 16 כשנישאה לג'ושוע, גבר המבוגר ממנה ב־15 שנה, ושחצי מגופו היה שרוף בעקבות מי אש שהתיז עליו אחיו", היא מספרת. "כשהייתי בת שלוש הגענו לפתח־תקווה, לבית שקנה סבי, ושם גדלתי. חמש בנות ובן אחד. אבא רצה שזה יהיה להפך, וכבר לא ליווה את אמי לחדר הלידה. אני הלכתי איתה, ובלילות גם האכלתי את התינוקות. אבא, כאיש דתי, אסר עלינו לשחק בצעצועים, ואחיי הקטנים היו לי תחליף לבובות".
בבית הספר היסודי ("פנינה רוזנבלום ישבה לידי, ילדה יפה עם שיער חום") החליפו את שמה הפרטי לבתיה. משם העביר אותה אביה לבית ספר דתי, שאותו שנאה. "גם מפני שכל בוקר הלכתי ברגל 7 ק"מ ובעיקר בגלל צבע העור שלי. שאלו אותי שם 'למה את לא לבנה כמו בלהה, אחותך הקטנה?' גזענות לשמה. ובבית, אבא פקד עליי לשפשף את הפנים עם ליפה כדי להוריד את השחור. נקודת האור היחידה הייתה בגיל 12, כשהייתי הבייביסיטר של ספיר קופמן, שכנה שלנו. לאמא שלה, אישה יפהפייה, שתפרה לעצמה בגדים, היו מלא מגזינים של 'בורדה', ודיפדפתי בהם. איזה עולם", היא מוחה דמעה. "שלושה חודשים לפני שנפטרה ספיר באה אליי עם בתה, נועה פפושדו, שרצתה לדגמן. ילדה יפה, אבל לא מספיק גבוהה. כמה שספיר הייתה אופטימית, היא סיפרה לי שהיא כותבת ספר על איך שניצחה את הסרטן".
בשנת לימודיה האחרונה בתיכון, אביה דרש ממנה להצהיר על היותה דתייה כדי לקבל פטור מהשירות הצבאי. "סיפרתי לו שעשיתי כדבריו, אבל יום אחד הגיע צו גיוס הביתה, ואבא צעק, 'בבית שלי אין לך מקום'. הלכתי לעירייה וסידרו לי משפחת אומנה בקיבוץ עינת. משם עברתי להורים של החבר שלי אז. ביקשתי לשרת כמה שיותר רחוק, ואחרי קורס צפ"טיות הוצבתי ברמת הגולן. שיחקנו מחבואים בחרמון".
בחופשות, כשחזרה לבית הוריה, אביה התעלם מנוכחותה. "לא ידעתי מתי ואיך החרם יסתיים. בשבת שבה פרצה מלחמת יום כיפור פינו אותנו לצפת, ושבועיים לאחר מכן כשהגעתי הביתה, אבא יצא לקראתי, נעצר באמצע השביל ובכה. הוא שמח שנשארתי בחיים וסלח לי. לא סיפרתי לו, וגם לא לאמא, שבאכסניה בצפת אחד החיילים ניסה לאנוס אותי. התעוררתי מהשינה כשמשקל כבד רבץ עליי. לא יכולתי לדבר איתם על דברים כאלה. אבל אני מאמינה בגלגול נשמות ובתיקון שאדם יכול לעשות לעצמו. את חלום הדוגמנות הגשמתי דרך הבנות בסוכנות שלי. אני כמו ציפי רפאלי, שבתור דוגמנית לא הגיעה רחוק, ולכן היא מגשימה את עצמה דרך בר. עם הבנות שלי הייתי פתוחה והן סיפרו לי הכל".
גם על הטרדות מיניות?
"כמובן. היה מישהו שבכל פעם שהוא הזמין דוגמנית לאודישן, הלכתי איתה על תקן סוכנת ושוטרת, כי הבנות סיפרו לי שהוא שולח ידיים. כששמעתי על כך לראשונה הרמתי טלפון למזכירה שלו וביקשתי ממנה טובה, 'תיכנסי לחדר כשהדוגמנית שלי שם, אני לא רוצה שהם יהיו לבד'. כשהבנתי שהוא מצליח להרחיק את המזכירה מהחדר, הלכתי אליו ואיימתי לצלצל לאשתו. זה לא עזר. הוא היה חולה, סוטה מין. כיוון שלא יכולתי לוותר על קליינט כמוהו, התייצבתי לכל אודישן ושמרתי על הבנות שלי בגופי. אבל היו בעיות שלא יכולתי לפתור. הבנות שטסו לטורקיה שנחשבה לשוק טוב, חזרו ארצה עם טראומה. התייחסו אליהן כמו אל שפחות".
לפני שחרורה מצה"ל הספיקה להירשם ללימודי ארץ ישראל בבית ברל ("שקלתי להפוך למדריכת תיירים, הרי אנגלית היא השפה הראשונה שלי") והגיעה לספרייה של אוניברסיטת תל־אביב כדי להכין עבודה. בקפיטריה היא פגשה את רוברט רוקאווי, היסטוריון אמריקאי שהפך לבעלה הראשון והשני.
"אחרי שעה של קריאה בספרייה עשיתי הפסקה, ירדתי למנזה לקנות קפה ועוגה, ומישהו גבוה נעמד מאחוריי", מצטעפות עיניה. "אני זוכרת שלבשתי חולצה עם ציור של שמש, והוא אמר לי, 'את מביאה את השמש'. הוא יודע לדבר".
פרופ' רוקאווי (80) לא זוכר את השמש שעל חולצתה. "באותו היום לא התגלחתי, היו לי זיפים, והיא חשבה שאני ערבי", הוא מספר. "רק כשהיא שמעה את המבטא האמריקאי שלי, היא נרגעה. אחרי ששתינו קפה בטי אמרה לי, 'חבל שאני לא סטודנטית שלך'. שאלתי למה והיא ענתה, 'הייתי רואה אותך כל יום'. שמחתי להכיר בחורה ישראלית עם אנגלית כל כך טובה".
"הזמנתי אותו לארוחת ערב אצל הוריי וכמו אמריקאי מחונך הוא הגיע עם בקבוק יין", היא מספרת. "בסוף הארוחה אמרתי לאמא: 'מזל שהבקבוק נשאר סגור, תשמרי אותו לחתונה שלנו'. ידעתי שבוב יהיה בעלי מפני שהוא פתח בפניי עולם חדש. בניגוד לאבא שלי, אדם גשמי שסחר באבני חן וכל הזמן דיבר על כסף־כסף־כסף, עם בוב יכולתי לדבר על אמנות וספרות ושירה. אבל בוב לא רצה אותי. נראיתי לו ילדונת. הוא לא ידע את מה שאני ידעתי כבר בגיל 20, שהחיים הם רצף של שחזורים. יש בינינו הפרש של 15 שנה, בדיוק כמו בין הוריי. כשבוב סיפר לי שהוא יורד לאילת, לקחתי את הבגדים הכי סקסיים שלי ועקבי סטילטו והפתעתי אותו בלובי של בית המלון. עשיתי כניסה. כשהוא ליווה אותי החוצה נשבה רוח מדברית חזקה והשמלה שלי התעופפה כמו בסצנה של מרילין מונרו, והוא ראה את מה שתחתיה וזהו, מאז היינו ביחד. כשעמד לטוס לשבתון בארצות־הברית הוא אמר לי, 'בואי איתי', אבל ידעתי שאבא שלי יעשה סקנדל. ביקשתי ממנו שיקנה לי טבעת, רק כדי להרגיע את אבא, וכשהוריו הגיעו ארצה התחתנו. בוב היה אז בן 37 ואמא שלו כבר לא האמינה שתזכה לראות אותו מתחת לחופה".
היא הפכה מבתיה לבטי ("בטי רוקאווי מצלצל כמו הוליווד, למרות שבלב שלי נשארתי ברוכה, עובדה שכל מי שבאתי איתו במגע זכה להיות מבורך"), ושנת השבתון בבוסטון עברה עליה בנעימים. "הכל נראה לי כמו באגדה. כשבוב לקח אותי לבית הפנקייק הרגשתי שהגעתי לבית של הנזל וגרטל. בוב דחף אותי ללמוד למען הנשמה, אז בחרתי במוזיקה". בשובם לפנטהאוז בהרצליה פיתוח שהוריה קנו עבורם, ילדה את בנם איתן, 42, קולנוען שחי בניו־יורק ועובד על סרט המבוסס על ספרו של אביו על הגנגסטרים היהודים בארצות־הברית, ואת בתם שירן, 39, מעצבת גרפית ואמנית, נשואה פלוס שתיים.
11 צפייה בגלריה
רוקאווי בביתה בארסוף. ''אילו השקעתי בנדל''ן, הייתי מרוויחה יותר ופחות מותשת''
(צילום: יונתן בלום )
"כשאיתן היה בן שנה ידעתי שאני לא מסוגלת לשבת בבית. זה משעמם", מספרת רוקאווי. "ארזתי אותו במנשא וטסנו ללונדון, לבני הדודים של אמי, ובמשך חודשיים למדתי איפור תיאטרון וטלוויזיה באופן פרטי. כשחזרתי ארצה פגשתי את חנוך לוין, שבדיוק עבד על 'הזונה הגדולה מבבל', וחיפש איפור כבד. נכנסתי לקאמרי כמאפרת, והמשכתי עם חנוך להצגות נוספות. בינתיים נפתח ערוץ 2, עדה לזרוביץ קראה לי לעבוד כאסיסטנטית שלה, ובמגזין 'עולם האישה' חיפשו מישהי שתכתוב מדור על טיפוח. כשאמרו, 'אין לנו כסף לדוגמנית' התחלתי לחפש. הסתובבתי במועדונים, בחוף הים ובבתי קפה. יצרתי קשרים עם צלמים מתחילים והצעתי להם להביא אליי בנות. זו הייתה ההתחלה של הסוכנות. ב־85'. שלום זיידלר, מנכ"ל ויסוצקי שהשקיע ב'עולם האישה', בחר בשם 'יזרעאל אייג'נסי מודלינג' ובקיצור – אימג'".
חשבת שתצליחי בענק?
"עבדתי מסביב לשעון, לא היה לי זמן לחלום, בקושי הספקתי לנשום, אבל יש לי משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני", היא מצביעה על מצחה. "כאן, מעל העיניים, יש לי עין שלישית. רנטגן לאסתטיקה. אני מסתכלת על מישהי וישר קולטת אם היא תתאים. כשמעין קרת הגיעה אליי כולם עיקמו את האף כיוון שהיא מלאה בנמשים, אבל אני, שבאתי מתחום האיפור, התייחסתי לפנים כמו אל קנבס, וידעתי לראות איך היא תיראה אחרי איפור ושיער וסטייליסט".
היא אסירת תודה לאמה, שמדי בוקר הגיעה אליה באוטובוס. "הילדים שלי מעולם לא פגשו בייביסיטר, סבתא שלהם גידלה אותם באהבה, אבל קצת פיספסתי איתם", היא מודה. ההתמסרות הטוטאלית לסוכנות כירסמה גם בנישואיה ("כמעט ולא הייתי בבית, בוב ואני הרגשנו שיש בינינו פחות נושאים משותפים"), והיא התגרשה מבעלה לטובת זוגיות פוטוגנית עם זיידלר.
"אחרי 18 שנות נישואים לאמריקאי התגעגעתי לגבר ישראלי. רציתי לבנות איתו משפחה, עברנו הפריות מבחנה, וכשהסיפור בינינו נגמר, אחרי שבע שנים, יצאתי ממנו מצולקת. אפשר היה לגרד אותי עם שפכטל מהמדרכה. בבת אחת הסוכנות נותקה מהגב התומך של 'עולם האישה', שבו קרן מיכאלי קיבלה שלושה שערים ברצף, חודש אחרי חודש. אבל בוב, שבמהלך גירושינו בנה בית במגרש בארסוף שקנינו ביחד, הזמין אותי לגור בו. זה היה 'האוס', לא 'הום', לא היה בו טאץ' של אישה. לא הייתה לו אף אחת אחריי, וחזרנו לגור ביחד. בוב ואני בזוגיות חברית. הוא האדם הכי יקר לי בעולם. אין יום שאני לא מבשלת לו ארוחה חמה. אבל אנחנו ישנים בחדרים נפרדים. לפני שנה התחתנו דרך 'משפחה חדשה', ואנחנו מגדלים את הנכדות. הלוואי שגם איתן, שחולה על הקרחנה של ניו־יורק, יחזור ארצה ויתחתן. הוא חווה את הגירושים שלנו קשה".
בין החוויות הקשות שהיא עצמה חוותה, היא מונה את הרגעים שבהם נשקפה סכנה לחייה. "מלאך המוות רדף אחריי חמש פעמים, ובכל פעם נדמה היה לי שאני שומעת את אלוהים אומר לו: 'עוד לא, היא עדיין לא סיימה את הייעוד שלה'. הפעם הראשונה הייתה בחוף קליה, כשבוב ואני ירדנו לים המלח, והיה פיצוץ בפח זבל במרחק 20 מטר מהמקום שבו שכבתי. פעם בתערוכת פרחים חציתי את הכביש עם אמא שלי, עזבתי את היד שלה לרגע וכמעט נדרסתי. בירושלים ישבתי על ספסל ופתאום באו שני גברים שהתחפשו לנזירים והתחילו לרסס. שני האירועים האחרונים שחוויתי עדיין משפיעים עליי. במסיבת החינה של אירית רחמים, ב'סי פוד מארקט', ב־2003, היה פיגוע גדול. ובשנה שעברה טסתי ללאס־וגאס ודווקא בבית המלון שלי היו יריות. מה אני אומרת למלאך המוות? שיירד ממני, הוא לא חייב להמשיך לנסות".
מביתה הטובל בירק, ושבפתחו מתנוסס השלט "גן עדן זה כאן" – הסלוגן של מורתה הרוחנית הנוכחית, פריידי מרגלית – צפתה רוקאווי במהפכים שפקדו את תעשיית היופי. "כשהתחלתי עם רונית אלקבץ היא לקחה סוכנת נוספת לקולנוע ומשחק, אז זה היה מקובל. עם השנים, כוכבות ופליטות הריאליטי הפכו לדוגמניות, והכוכבות של היום, כמו נועה קירל ונטע אלחמיסטר, מגיעות מהאינסטגרם. עומרי יערי עושה עבודה מצוינת עם עדן פינס ויעל שלביה, אבל הן נמוכות, הן לא יכולות לפתוח תצוגות. ב־2005 סגרתי לראשונה את הסוכנות, אחרי 30 שנה, ותמורת אחוזים סמליים העברתי את הכוכבות שלי לסוכנים אחרים".
במקביל היא הפכה ליועצת, 700 שקל לשעה וחצי. "הורים באים עם ילדיהם כדי לברר אם יש טעם להיכנס להרפתקה, סומכים עליי שאגיד את האמת. ניבר מדר הייתה הראשונה שהגיעה אליי עם אביה, ועל המקום אמרתי לו שבשבילה אני מוכנה לפתוח את הסוכנות שלי מחדש. מאור שוויצר הגיע אליי שמן מאוד ושלחתי אותו לקורס משחק. לא הייתי צריכה לייעץ לו לרזות, הוא הרגיש שבגלל עודף המשקל קשה לו להתנועע על הבמה. גם עכשיו אני מתחילה כל יום בחיבורים בין אנשים. להמליץ על קוסמטיקאית טובה זו מצווה".
אז למה דבקה בך התדמית של ביצ'ית?
"רק בגלל היותי אישה. כשגבר מנהל משא ומתן קשוח קוראים לו 'אסרטיבי'. כשאישה עושה הכל כדי להגיע לתוצאה הרצויה, זה נחשב לגנותה".
לפני כשנה, כשגברו עליה הגעגועים לאביה, שנפטר לפני שלוש שנים, היא הלכה למתקשרת בשם אופירה. באותו הביקור נכח גם אחיה של המתקשרת, עמיאל בן שטרית, שהציע לקנות ממנה את הזיכיון של אימג' ולהמשיך את פעילותה עם שותפו, רועי מור. "בפגישות הראשונות סירבתי, הרי אימג' זה אני כבר 35 שנה. אבל אחרי התייעצות הגעתי למסקנה שגם לי מותר לחיות וליהנות בלי שום דאגות. מכרתי את הזיכיון לתקופה מוגבלת, אני שומרת את האצבע על הדופק ומאחלת להם שימצאו סטאריות חדשות".
ואת נותרת בידיים ריקות?
"לא. יש לי מישהי ב'הולד', תותי בר, בת 15 מבאר־שבע. החוק באירופה אוסר לשלוח בנות מתחת לגיל 16, ואני מחכה. כל שבועיים מצלצלים אליי מ־IMG העולמית, הסוכנות הכי חזקה בעולם, לשאול מה קורה איתה. תותי תהיה ענקית. היא הדבר הבא. למה אני לא מתחילה איתה בארץ? בגלל שהמחיר ברצפה. גרושים. דוגמנית מקבלת שכר של ניצב".
מי הדוגמנית הישראלית הכי יפה?
"שלומית מלכה ודורית ריבליס הן יפות טבעיות. אפילו ילד בן שלוש שמצלם אותן בפיג'מה יוציא תמונות ל'ווג'. גם סופי מצ'טנר יפה, אבל לרוסיות יש יופי קר, ואני מעדיפה יופי חם".
תיתני את ברכת הדרך לנכדותייך, במקרה שירצו להיות דוגמניות?
"כמובן. נועה בת ה־12 נמשכת לאמנות, אבל אליה, בת התשע, תהיה טאלנטית. כיוון שהביעה רצון רשמתי אותה אצל שביט רביבו, סוכנת ילדים מעולה, אבל בתי ובעלה לא מתלהבים מהרעיון. הם לא לוקחים אותה לאודישנים ולכן היא עוד לא הצטלמה. אני לא לוחצת עליהם. מבחינתי, שתתחיל כמה שיותר מאוחר".