לא מעט ישראלים הרימו גבה כשטיטי איינאו נבחרה למלכת היופי לשנת 2013, ולא בגלל שהיא לא הייתה יפה מספיק - יופי יש בה די והותר בשביל התואר הנכבד - אלא בשל מוצאה, ובעיקר בשל צבע עורה. כמה שנים אחרי בחירתה סיפרה בריאיון ל"לאשה" כמה נעלבה כשקראה טוקבקים ברשתות החברתיות שנבחרה בגלל "אפליה מתקנת" וש"היא בכלל נראית כמו קוף".
היום כל זה כבר מאחורינו, אבל ברור שבאותה שנה נבחרה מלכה קצת שונה, בחירה שלא רק מדגימה היטב את השינוי החברתי שעברה המדינה בעקבות עליית יהודי אתיופיה, אלא גם הקדימה את זמנה בייצוג האחר.
עד שנות ה-90 ייצגו רוב מלכות היופי של ישראל את מראה "הצברית המושלמת": אשכנזייה, ילידת הארץ, בהירה, חסרת מבטא. בתחילת שנות ה-90 חוותה המדינה שני גלי עלייה המוניים - עליית יהודי ברית-המועצות לשעבר ועליית יהודי אתיופיה. אך בעוד השפעותיה של העלייה הרוסית ניכרו היטב בתחרות עם לא פחות משלוש מלכות עולות שנבחרו במהלך העשור: איבונה קרוגליאק (1990), יאנה חודריקר (1993) ויאנה קלמן (1995), העלייה האתיופית נשארה מינורית עוד עשור שלם, ולא רק בגלל שהייתה קטנה בהרבה, אלא גם בגלל צבע עורם השונה של העולים, שלא נתפס כסמל יופי.
ב־2013 נפל דבר - טיטי איינאו שמה את העלייה האתיופית על המפה. עם זאת, לא כולם אהבו את הבחירה, כפי שסיפרה המלכה עצמה שנתיים לאחר בחירתה: "כשנבחרתי למלכת היופי חצי מדינה תמכה בי וחצי לא. חצי מדינה אמרה שאני יפה, וחצי אמרה שלא. לא מפריע לי עניין היופי, זה בעיני המתבונן, מה שהפריע לי זה שאנשים אמרו: 'מה זה, היא שחורה, היא לא יכולה לייצג אותי'. באותו זמן ידעתי לטאטא את זה, אבל ברור שזה מעליב. אם אראה היום שאנשים חשוכים ופרימיטיביים מתבטאים ככה כלפי ילדה בת 22, קצינה משוחררת שחינכה דורות של חיילים, ארתח מכעס. כן, זה פוגע".
מתברר שלא רק היחס כלפי העולים מצא את ביטויו ברשימת מלכות היופי, אלא גם היחס לעדות המזרח: "מאז שהחלה התחרות ועד שנת 1997, כלומר במשך כמעט 50 שנה, זכו בתואר רק שש נשים מזרחיות, אך משנת 1998 ועד 2014, מלכות יופי ממוצא מזרחי הפכו לרוב", כותבת הדס לחמן במאמר "השפעת גלי העלייה הגדולים למדינת ישראל על תחרות מלכת היופי של ישראל" (2014), שפורסם בכתב העת "ישראלים".
"טקסי מלכת היופי עמדו לשירות החברה המגבשת את זהותה - ככל שהחברה הייתה מגוונת יותר במרקמה החברתי, כך גבר הצורך להאחדה באמצעים מעשיים וסמליים, על כן יוחסה משמעות פוליטית למוצאן של מלכות היופי", אומרת פרופ' בת שבע מרגלית־שטרן, מרצה ללימודי האישה והיהדות ולתולדות עם ישראל והעומדת בראש התוכנית ללימודי מגדר ופמיניזם במכון שכטר.
איזו משמעות פוליטית יכולה להיות לבחירתה של מלכה שאינה צברית?
פרופ' מרגלית-שטרן: "הממסד הציוני השתמש מאז ומתמיד בטקסים הללו לקידום ערכיו, למשל מיזוג גלויות. לדעתי, יש קשר בין בחירתה של איבונה קרוגליאק, בראשית שנות ה-90, ובין בחירתה של טיטי איינאו בשנת 2013. מארגני התחרויות חיפשו את הייצוגים הללו כדי להדגים באמצעותם מסרים שהמדינה רצתה לקדם".
הן פשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון?
"הזיקה בין פוליטיקה לשאלה מי תייצג את המדינה היא זיקה ברורה ועקבית לאורך כל הטקסים. הרי עושים מיון מקדים, מישהו ממיין אותן עד שהן מגיעות לשלב הסופי, מה שנקרא המועמדות הסופיות. אולי כדאי לבדוק מי עודד את טיטי, למשל, לשלוח את תמונתה. זה תהליך שנעשה בצורה שמשרתת קו אידיאולוגי מסוים, ולא רק בישראל. כך, למשל, אחרי השואה נבחרה לראשונה מלכת יופי יהודייה למיס אמריקה לשנת 1945, או ששבוע אחרי מבצע אנטבה נבחרה רינה מור מישראל למיס תבל. אין מקריות, הכל פוליטי".
כדי להבין את הלך הרוח הלאומי ששרר בארץ בשנה מסוימת, לא צריך לנבור בספרי ההיסטוריה, די לעבור על רשימת 70 הזוכות בתחרות מלכת היופי ולראות כיצד המלכות משקפות בבחירתן את רוח התקופה. כך, למשל, בין שתי העליות וייצוגן בתחרות, קרה עוד אירוע מכונן שמצא את ביטויו בתחרות: רנא רסלאן נבחרה למלכת היופי הערבייה הראשונה והיחידה עד כה. "הזכייה שלי היא עוד הוכחה שכולנו בני אדם, שאנחנו יכולים לחיות כאן יחד, יהודים וערבים, ושכולנו עם אחד", אמרה המלכה הטרייה רגע אחרי הכתרתה, והוסיפה: "ליופי אין לאום. נכון שיצרתי תקדים, אבל אין לי ספק שנבחרתי בגלל שאני יפה וחכמה".
האומנם רק יופייה המדהים של רנא הביא לבחירתה? לא בטוח. באותה שנה - 1999 - בחירתה סימלה יותר מכל את הכמיהה והתקווה שהיו כאן לשלום, שבאה לידי ביטוי גם בבחירות לכנסת שנערכו באותה שנה, שבהן נבחר ראש ממשלה מהשמאל, אהוד ברק. למרבה הצער, שנה אחרי בחירתו ובחירתה של רסלאן, נכזבה התקווה - שיחות השלום בוועידת קמפ דיוויד נכשלו ופרצה האינתיפאדה השנייה. התקדים של רנא לא חזר ומאז לא נבחרה עוד מלכה ערבייה.
"בחירתה של מלכת יופי מושפעת רבות מאירועים חיצוניים ומהלך רוח תקופתי ולאומי", טוענת גם לחמן. לפי המדריך הבינלאומי לתחרויות יופי (Directory International of Pageants), יותר מ-3,000 תחרויות נערכות כל שנה בעולם, ולמרות העובדה שכל התחרויות נראות פחות או יותר אותו דבר, לחמן טוענת כי בכל מקום מותאמת התחרות לסמלים, לאסתטיקות, לערכים ולרעיונות אשר במרכזה של החברה המקומית, וכי המלכה שנבחרת משקפת במראה שלה, בהתנהגותה ובסגנונה את הערכים של המקום.
הכל התחיל ב-1926, כשהמפיק האגדי ברוך אגדתי, שהפיק את אירועי פורים של היישוב העברי, הגה לקראת הנשף של אותה שנה רעיון חדש ומפתיע לשדרוג נשף המסכות שלו: תחרות מלכת יופי, או כפי שהוא כינה אותה: "נשף הבחירות של אסתר המלכה".
במאמרה "נדרה הנאווה וצדודיתה המרהיבה" (2011) כותבת פרופ' מרגלית-שטרן כי מתחילתם היו טקסי מלכת היופי זירה למאבק בין אינטרסים מגדריים, כלכליים, לאומיים ותרבותיים, ולקחו בו חלק כל המחנות הפוליטיים ביישוב.
עם מחייבי הטקסים נמנו בין היתר נציגי הממסד הציוני והעירוני, שראו בגוף האישה ובהצגתה הפומבית מקור לגאווה ואמצעי להפיק רווחים לתועלת העיר והמפעל הציוני. לעומתם, הגורמים השמרניים בחברה התנגדו לקיום הטקסים בטענה שהצגת גוף האישה בפומבי מהווה פגיעה במוסר החברתי והלאומי. "הבחירה באסתר המקראית כנושאת בשורת המנהג החדש מעידה שלצד היסודות החדשים של שפה ובניית תרבות ציונית, הוסיפו להתקיים בטקס גם יסודות עממיים־יהודיים־מסורתיים", קובעת מרגלית־שטרן.
למרות המאבק הפמיניסטי נגד התחרות, טוענת חנה הרצוג, פרופ' לסוציולוגיה פוליטית וממייסדות לימודי המגדר בישראל, שהיא שימשה מאז ומתמיד מקפצה לנשים צעירות ויפות למוביליות מעמדית או חברתית, ובכך שוברת התחרות את הגבולות האתניים והמעמדיים: כולן יכולות להשתתף אם הן מספיק יפות.
במאמרה "עיתונות נשים - מרחב משעתק או מרחב לקריאת תיגר" (2004), כותבת הרצוג: "נראה שהתחרות הצליחה היכן שהתנועה לשוויון חברתי ומשרד הקליטה נכשלו, שכן עם השנים היא הפכה לכור היתוך ואמצעי לשילוב עבור שכבות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך...
התחרות שיזם עיתון "לאשה" בשנת 1950, מהווה כר נרחב למחקרים אקדמיים, רובם ככולם מצאו שלצד המסרים ה'אנטי-פמיניסטיים', יש בה משום גורם מובילי חברתי - הן עדתי והן מגדרי".
גם פרופ' מרגלית-שטרן סבורה כי היופי שבא לידי ביטוי בטקסי מלכות היופי הוא נכס, מטבע עובר לסוחר. "טקסים פומביים המעניקים פרסים לנשים שברשותן נכס זה, הם הערוץ שבו יכולות נשים לקדם את עצמן ואת האינטרסים שלהן", היא אומרת. "כך, אישה שזכתה באהדת הקהל, המונה בדרך כלל גברים בעלי אמצעים, נהנית מהאפשרות לחרוג מעמדת הנחיתות של נשים בחברה. טקס מלכת היופי היה אם כן זירה ציבורית חדשה שבה יכלו נשים לסלול את דרכן בחברה".
במאמרה כותבת פרופ' מרגלית-שטרן: "מלכות היופי הפכו לדגל וסמל של רוח התקופה, ויש להן תפקיד לאומי-חברתי. תחרויות מלכת היופי היו זירה שבה נוצרו, נצרכו וגם נדחו מרכיביה התרבותיים של החברה. בטקסים אלה השתלבו המקומי והבינלאומי, קבוצת הרוב עם קבוצות מיעוט, בני מעמדות כלכליים שונים, גברים בעלי עמדה ונשים שהשתוקקו לשפר את מעמדן. לאור זאת יובן שזירת התחרות לא הייתה נקייה ממאבקי כוח ושליטה פוליטיים ותרבותיים, אבל גם כלכליים".
אז כדי להבין את ההשפעה של התחרות, צריך לעקוב אחרי הכסף?
"כן, מדובר בטקסים שיש להם משמעות כלכלית ולא רק לאומית. טקסי מלכות היופי מבטאים את שימור הסדר החברתי הליברלי־בורגני, ואני שואלת למי יש מה להרוויח מזה שמשתמשים בגופה של נערה צעירה, ומציבים אותה כבבואה של הערכים הציוניים? מנקודת מבט היסטורית, מי שהרוויח מזה הכי הרבה היה הממסד הציוני. נכון, גם הנערות שנבחרו הרוויחו מהמעמד, פתאום הן על הבמה ויש להן סיכוי, אבל לא מדובר במקבילית כוחות שווה: למוסדות הציוניים, שהיו מורכבים בעיקר מגברים, היה משקל רב יותר".
אחת השאלות המתבקשות היא איך בחר שבועון "לאשה" להציג את מלכות היופי בשערי זכייתן. על שאלה זו מנסה לענות מיכל יהודאי בעבודת התזה "עיצוב האידיאל הנשי: שערי מלכות היופי במגזין 'לאשה' (2015-1950)", שנכתבה במסגרת תואר שני בעיצוב ב"שנקר". יהודאי סבורה ש"השערים אינם מעידים רק על המקובל והפופולרי, אלא בכוחם לעצב הבניות התנהגויות וללמד על ערכי התרבות".
ההנחה שעליה מתבסס המחקר של יהודאי, בהמשך למחקרים קודמים, היא שעיתונות הנשים משקפת את הלכי הרוח של התקופה ונושאת תפקיד בהבניית המציאות של הקוראות - בין אם באפיון הנשים מבחינת מיקומן במרחב הפרטי, יופיין והופעתן החיצונית, ובין אם בקידומו של מעמד האישה.
"הרטוריקה החזותית של שערי מלכות היופי מציגה שלושה מודלים נשיים מרכזיים: מלכה (שנות ה-50); כלה חסודה (שנות ה-80-60) ודוגמנית מפתה (משנות ה-90 ועד ימינו). כל אחד מהמודלים משקף את התפקיד שהוענק למלכת היופי בתור סמל לאומי, משפחתי או מיני, בהתאמה", טוענת יהודאי. "בנוסף, רטוריקת העיצוב של שער העיתון - בשנים הראשונות צילום דיוקן מלכותי, אחר כך עם המכתיר ובשנים המאוחרות יותר לבדה בחיתוך גוף מלא או חלקי - מצביע באופן מוצפן על נורמת ההתנהגות הנשית הראויה. האסטרטגיות העיצוביות שאפו, אם כן, להטעין את דימוי מלכת היופי בקונוטציות מגדריות, בהתייחס למעמדה ולתפקידה של האישה בחברה הישראלית", כותבת יהודאי. "עיצוב שערי הזוכות בתחרות מיום היווסדה ועד היום, משקף את השינויים שהתחוללו בישראל - תחילה כמדינה צעירה הכמהה למודלים לחיקוי, בהמשך כחברה המקדמת ערכים משפחתיים ועד לשלב שבו היא הפכה לחלק מהכפר הגלובלי המתירני, ששם את הפרט במרכז ומקדם את תרבות הסלבריטאים".
גם בעיצוב כתר המלכות ניכרת השפעה חברתית-לאומית. "הכתרים שהוענקו למלכות היופי של ישראל מראים כי יותר משניתן ללמוד מהם על המומלכת, אפשר ללמוד מהם על מצב הממלכה", טוענת סתו אקסנפלד, מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, במאמרה "על ראש שמחתנו", שכתבה במסגרת סמינריון באוניברסיטת תל-אביב. "אולי דווקא על שום זרותו כאובייקט בתרבות הישראלית הכה פמיליארית, כתר ההכתרה מצליח, כמו אורח לרגע, ללכוד ולגלם בעיצובו הלכי רוח מרכזיים", היא כותבת.
כ-20 כתרים שונים עוצבו עבור תחרויות מלכת היופי בין השנים 1950 ל-2013, לעומת תחרות מיס תבל, שבה עומד היחס על כתר אחד ל־13 שנה. "פער זה ממחיש את האופן החריג שבו מתייחסת ישראל לאובייקט הקשור באופן סימבולי למושגים כמו שלטון, היררכיה ומעמד חברתי. אם נתבונן בכתרים נוכל לזהות זיקה ברורה בין עיצובם ובין האקלים הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי בישראל", מסבירה אקסנפלד. "לדוגמה, ניתן להבחין בתהליך שבו מיטשטשת באופן הדרגתי צורת מגן הדוד: בעשור הראשון למדינה הייתה לו נוכחות דומיננטית, לא ברור אם זה בשל הרצון לאמץ מסורת אירופאית, בדומה לכתרים של מלכי אנגליה המעוטרים בצלבים, או בשל שאיפתם של מארגני התחרות להפוך את מלכת היופי ל'שגרירה' של מדינת ישראל".
בשנת 1966, שבה היה המיתון הקשה ביותר בישראל מאז הקמתה, נוצר מצב של הגירה שלילית. אקסנפלד: "את היחלשות הזיקה ללאומיות הישראלית של העשור הראשון ניתן לזהות בעיצוב כתר ההכתרה של אותה השנה: עקרון חפיפת המשולשים נשמר, אולם רק באופן חלקי, הם ניצבים זה לצד זה ומרמזים למגן הדוד השלם.
"לעומתם, כתרי ההכתרה של 1968־1969, שנות האופוריה שלאחר 'ששת הימים' - מספרים סיפור שונה. תחושת הגאווה והאמונה בכוחה של ישראל כמעצמה צבאית, מגולמת, בין היתר, בעיצוב כתר בסגנון הכתרים של קיסרי האימפריה הרומית".
בין השנים 1976 ל-1990 תחלופת הכתרים התכופה פסקה. את ראשן של מלכות היופי עיטר אותו כתר במשך 25 שנה, שעיצובו זהה כמעט לחלוטין לכתר ההכתרה של תחרות מיס תבל. החל משנות ה-90, משתנה עיצוב הכתר כמעט מדי שנה, ונעשה שימוש בצורות אוניברסליות כמו לבבות וכוכבים. "הבחירה בלבבות כאלמנט מרכזי לכתר יכולה להתפרש כניסיון לראות בתפקיד המלכה כמי שמביאה לקירוב לבבות, במיוחד בתקופה שבה שסעים תרבותיים מתחדדים, לאור גלי העלייה ההמוניים מרוסיה ואתיופיה.
"וכך, עיצוב שהחל מתוך מגמה לשרת אג'נדות פוליטיות, שקהל היעד שלו מחוץ לישראל, מציג בסופו של תהליך תמונה הפוכה, שבה עיצוב הכתר נטול סממנים מקומיים מובהקים, אולם קהל היעד שלו הוא החברה הישראלית המשוסעת".