אין-ספור כוכבים עברו ברחובות הוליווד מאז הפכה העיר למעצמת הקולנוע העולמית, אך בודדים זכו להגיע למעמד אגדי כמו זה של מרלון ברנדו. הכוכב הענק שילב כישורי משחק מרשימים עם אישיות בעייתית וחיים מלאי דרמות, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את אייקוני התרבות שלנו. הוא הרשים על המסך, עשה חיים קשים לקולגות וגם בנות הזוג שלו לא רוו ממנו נחת. בכך הוא השאיר אחריו מורשת ענפה – קולנועית ורכילותית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברנדו נולד בנברסקה, באפריל 1924, לדורותי השחקנית ולמרלון, יצרן מזון כימי, כאח צעיר לפרנסיס ולג'וסלין. למרלון ולאחיותיו לא היה מזל גדול עם הוריהם – שניהם היו אלכוהוליסטים שלא התעניינו בילדיהם יותר מדי. "היא העדיפה להשתכר מאשר לטפל בנו", כתב ברנדו בספרו האוטוביוגרפי Brando: Songs My Mother Taught Me. על אביו, שנהג להכות את בני המשפחה, סיפר: "נשאתי את שמו, אבל מעולם לא עניינתי אותו או הצלחתי לרצות אותו. הוא נהנה להגיד לי שלא עשיתי דבר כמו שצריך ושלא אגיע רחוק". בהזדמנות אחרת הודה: "היה עדיף לו הייתי בבית יתומים".
סטיבן ריילי, יוצר הסרט התיעודי Listen to Me Marlon שיצא ב-2015 ועקב אחר חייו, סיפר שכצפוי, הילדות הקשה הותירה עליו את חותמה. ריילי קיבל לרשותו קלטות רבות שבהן ברנדו הקליט את עצמו ואת שיחותיו עם אחרים. באחת מהן הוא נשמע אומר לעצמו במעין היפנוזה עצמית: "מרלון, האזן לקולי. זהו קול שבו אתה יכול לבטוח. היזכר בפעמים שבהן כעסת או פחדת. תוציא אותן ממקומות המסתור שלהן". באחת ההקלטות הסביר את המשיכה שלו לעולם המשחק: "כשאתה ילד לא רצוי, אתה נאלץ לחפש זהויות אחרות שכן יתקבלו".
ואכן, חיידק המשחק היה טבוע בברנדו עוד מילדותו. הוא נהג לחקות בהצלחה את הסובבים אותו, החל מאנשים וכלה בפרות ובסוסים. לעומת כישורי המשחק שהפגין, בכל הקשור ללימודים הוא לא פרח במיוחד. "הייתי אחד הילדים הרעים של בית הספר", הודה.
בביוגרפיה על חייו של ברנדו, Brando: The Biography שיצאה ב-1994, סיפר חברו לשכבה ג'ו ספריי שברנדו בהחלט היה שונה משאר התלמידים: "כשהיה בכיתה ט' הוא כבר היה בוגר כמו תלמידי י"ב. הוא הבין את השבריריות האנושית, בריונות, ערכים. הרבה ילדים בכיתה שלנו לא היו מתוחכמים, אז התייחסו אליו כמו למשוגע". ולמרות זאת, הוא היה מקובל בקרב שאר התלמידים, גם אם המבוגרים הסתכלו עליו בעין רעה: "תמיד היו לי חברים, אבל ההורים שלהם והמורים התייחסו אליי בתור רעל. הייתי תלמיד לא טוב, חסר תקנה והתחמקתי מאחריות. שלחו אותי למשרד המנהל ללא הפסקה כדי לקבל עונשים".
בסופו של דבר בעיות המשמעת של ברנדו נמאסו על הוריו, והוא נשלח לאקדמיה הצבאית שבה למד גם אביו בצעירותו. בתחילה היה נראה שברנדו מסתגל היטב למסגרת החדשה. הוא פרח בלימודים והצטיין בחוג לתיאטרון, אך הפריחה נקטעה בטרם עת לאחר שהתחצף לקולונל שהגיע לביקור. ברנדו קיבל ריתוק אך ברח, מה שהוביל להשעייתו. הוא מעולם לא סיים את לימודי התיכון שלו.
ברנדו התכוון להתגייס לצבא לאחר מכן, אך פציעה ישנה ממשחק פוטבול מנעה זאת ממנו. במקום טירונות בבסיס שכוח אל, הוא עבר לניו יורק והתחיל ללמוד משחק. החלטה נבונה במיוחד, מתברר.
ברנדו לוהק לכמה הפקות בברודוויי וזכה לשבחים – אף שלא כל אנשי התיאטרון אהבו את צורת המשחק שלו, שנחשבה בזמנו לחדשנית ושונה. ברנדו היה אחד מתלמידיה הגדולים של סטלה אדלר, שלימדה את שיטת המשחק של סטניסלבסקי וטענה שהשחקן צריך להיות קליל וטבעי בזמן גילום דמות. צורה זו עמדה בניגוד לזו של דור השחקנים הישן יותר, דוגמת המפרי בוגרט וקרי גרנט, שנהגו להיות מוגזמים ודרמטיים במשחקם.
בחזרה הגנרלית להצגה "לנשר שני ראשים" שבה השתתף ב-1946, המפיק ג'ק ווילסון חש שברנדו ממלמל את השורות שלו ונזף בו מול כל הנוכחים. ברנדו בתגובה הרים את קולו ועשה את המשך החזרה בצעקות ובתיאטרליות יתרה – מה שגרם לחבריו להפקה לשבח אותו על המשחק הנפלא שהפגין. "הם לא חושבים שאתה יודע לשחק אלא אם אתה צועק", אמר לאחר מכן בתסכול לאחד מחבריו.
ב-1947 הוא לוהק לתפקיד סטנלי קובלסקי בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה". הבמאי איליה קאזאן היסס בתחילה ללהק לתפקיד את ברנדו האלמוני יחסית, אך השתכנע בסופו של דבר שהעובדה שהוא בתחילת דרכו תתרום לאופן שבו יגלם את הדמות: "האכזריות והבריונות של סטנלי תתקבל טוב יותר אם תגיע מבחור צעיר, ולא מגבר זקן ומרושע. זה יהפוך את הדמות לאנושית יותר", אמר קאזאן. ברנדו השתמש בחוויות מילדותו הטראומטית כדי להפיח חיים בסטנלי על הבמה, אך ההצטיינות שלו בכך עלתה לו בבריאותו הנפשית: "תיעול האלימות של אביו כל ערב הוביל אותו להתמוטטות עצבים. הוא איבד אחיזה במציאות", מספר ריילי.
ברנדו עזב בסופו של דבר את התיאטרון עבור המסך הגדול. בסרטו הראשון, "הגברים" שיצא ב-1950, גילם פצוע מלחמה משותק. שנה אחר כך גילם שוב את דמותו של סטנלי בעיבוד הקולנועי להצגה המצליחה. הסרט הקפיץ את ברנדו לפסגה – המבקרים פרגנו, הקהל יצא מגדרו והמועמדות לאוסקר לא איחרה לבוא. ברנדו הפך כמעט בן-לילה לאחד השמות הלוהטים של הוליווד.
אף שלכאורה הגיע לנחלה ומצא סיפוק בעולם המשחק, ברנדו לא מצא מרגוע והמשיך בהתנהגותו הפרועה והמרדנית בהפקות שבהן השתתף. לא פעם סירב ללמוד בעל פה את הטקסט ודרש ששורותיו ייכתבו על גבי כרטיסיות (שנים לאחר מכן נטען שהתמודד עם דיסלקציה). גם הבמאים שעבדו איתו גילו שהוא לא מקבל בברכה הוראות והדרכה. אך אם בתחילת דרכו התנהגותו גרמה לכמה מהם לפטר אותו, לאחר שהפך לכוכב כולם נאלצו פשוט לנשום עמוק ולהתמודד – או לעזוב את ההפקה בעצמם.
בזמן צילומי הסרט "המרד על הבאונטי" (1962) ברנדו נהג לאחר לסט, העדיף להתעלם מהתסריט שקיבל ואלתר את רוב השורות שלו. הוא לא הסתדר עם השחקן שלצידו, ריצ'רד האריס, והסתכסך עם הבמאי קרול ריד, מה שהוביל להחלפתו של ריד בלואיס מיילסטון כשלושה חודשים לאחר תחילת הצילומים.
ב-1973 תקף צלם פפראצי ושבר לו את הלסת. הוא שילם לו פיצויים בסך 40 אלף דולר. הצלם המשיך להגיע לאירועים שבהם נכח ברנדו, אך האגדה מספרת שעשה זאת עם קסדת פוטבול לראשו.
הקריירה המצליחה של ברנדו סיפקה לו אולי תעסוקה רבה, אך השאירה לו מספיק זמן גם לחיים אישיים פעילים במיוחד, שבמהלכם ניהל מערכות יחסים רומנטיות רבות והפך לאב למספר לא ברור של ילדים מנשים שונות, לפחות 11.
הגבר שנחשב לאחד מסמלי הסקס הגדולים של הוליווד לא היסס לנהל רומנים מזדמנים עם כוכבות קולנוע אחרות, בהן מרילין מונרו וריטה מורנו. האחרונה סיפרה בספרה האוטוביוגרפי שמערכת היחסים עם הכוכב, שאותו פגשה ב-1954, ידעה עליות ומורדות פיזיים ורגשיים כאחד: "אני זוכרת את הדרך שבה הוא דיבר אליי, איך הוא ניגן על התופים, ואיך כמעט מתי בגלל שאהבתי אותו", כתבה. "להגיד שהוא היה מאהב נהדר, חושני, נדיב ורגיש ימעיט ממה שעשה לא רק לגופי, אלא גם לנשמתי".
לצערה של מורנו, ברנדו היה הרבה פחות נלהב ממנה בכל מה שקשור למערכת היחסים שלהם, מה ששבר את ליבה של הכוכבת: "הוא כמעט ריסק את נשמתי בחוסר הנאמנות הפיזי שלו, וגרוע מכך – בבגידותיו הרגשיות", כתבה.
מורנו אף מספרת שלאחר שגילתה שאלביס פרסלי מעוניין בה, נפגשה איתו על מנת לגרום לברנדו לקנא – אך מהר מאוד סיימה עימו את הקשר, חזרה לזרועותיו של ברנדו ונכנסה ממנו להיריון זמן קצר לאחר מכן. החדשות המרעישות לא הדירו שינה מעיניו של הכוכב. הוא ארגן לה הפלה מיידית, הליך שהיה באותם ימים לא חוקי, ולא טרח להתייצב לצידה בזמן שעברה אותה. ואם מורנו חשבה שהגרוע מכל מאחוריה, היא טעתה. בתום ההפלה, כשהיא מדממת ללא הפסקה, היא נחרדה לגלות שהעובר אכן מת, אך עדיין בתוכה. תגובתו של ברנדו? "הוא דרש מהרופא את הכסף שלו בחזרה".
ברנדו לא נשאר בסביבה לאסוף את השברים. הוא עזב לצילומי סרט חדש וכשחזר, מורנו החליטה לשים סוף לסבלה. זמן קצר לאחר שסיימה את צילומי הסרט "סיפור הפרברים" (1961), היא בלעה קופסת כדורי שינה שלמה. "הלכתי למיטה כדי למות. זו לא הייתה התאבדות של נקמה, אלא נחמה, בריחה ממוות כואב". אילולא מצא אותה עוזרו של ברנדו בזמן, נראה שמורנו אכן הייתה מקבלת את מבוקשה ומתה. כשאושפזה בבית החולים החליטה שלא לראות יותר את ברנדו.
ב-1965 התחתנה עם המנהל שלה, לאונרד גורדון, נישואים שנמשכו 45 שנים עד שהלך לעולמו לפני עשור. בריאיון עם וויליאמס סיפרה מורנו שבעוד בעלה היה האהבה הגדולה בחייה, ברנדו היה התשוקה הגדולה שלה. אגב, השניים כן נפגשו שוב, בצילומי הסרט "הלילה של היום שאחרי" שיצא ב-1969.
ריילי מספר שברנדו היה מודע לדרך שבה הוא מתייחס לנשים בחייו, ושעשה זאת כדי לגרום להן להרוס את הקשר ביניהם בעצמן: "הייתי חוקר ובוחן נשים כדי למצוא את נקודת השבירה שלהן, שבה הן היו מספרות שקר או מראות חולשה", סיפר ברנדו. בריאיון הוא אמר פעם: "בכל הנוגע לנשים, יש לי מוט עם חישוק מעור. אני מחליק את החישוק סביב צווארן, על מנת שלא יוכלו לברוח או להתקרב מדי".
ב-1957 התחתן עם השחקנית אנה קאשפי, שאיתה הביא לעולם ילד. כשנתיים לאחר שנישאו, קאשפי הגישה בקשת גירושים, שבה כתבה שברנדו גרם לה "סבל ומתח נפשי". הכוכב לא בזבז זמן, וב-1960 נישא בפעם השנייה לשחקנית המקסיקנית מוביטה קסטנדה, שאיתה הביא לעולם שני ילדים. הם התגרשו ב-1962 (מאוחר יותר התברר שהנישואים כלל לא היו תקפים מכיוון שהייתה נשואה באותו זמן לגבר אחר), וגם עליה לא היה לו צורך להתגבר כנראה. כבר באותה שנה הוא התחתן בפעם השלישית (והאחרונה), עם השחקנית הצרפתייה טריטה טריפאיה. היא הייתה בת 20 בלבד בזמן החתונה, צעירה מברנדו ב-18 שנים.
הנישואים לטריפאיה החזיקו מעמד קצת יותר זמן, עשר שנים, אשר במהלכן נולדו להם שני ילדים. ב-2005, כשנה לאחר מותו של ברנדו, הוציאה טריפאיה ספר אוטוביוגרפי בעל כותרת לא מרומזת במיוחד: "מרלון, אהבתי, הסבל שלי", ובה סיפרה שברנדו התחנן בפניה שתלד לו ילדים, אך כשנכנסה להיריונה הראשון דרש ממנה לעשות הפלה. היא סירבה וילדה את הילד.
וזה כמובן לא נגמר שם. ברנדו ניהל מערכת יחסים ארוכה עם עוזרת הבית שלו, מריה כריסטינה רואיז, שאיתה הביא לעולם שלושה ילדים. האחרון שבהם נולד ב-1994, כשברנדו היה כבר בן 70. לאחר מותו טענה בתה של השחקנית סינתיה לין שברנדו היה אביה, כתוצאה מרומן שניהל עם אמה ב-1964.
ובין כל אלה, היו לו גם מערכות יחסים הרבה פחות לגיטימיות והרבה יותר מטרידות – הסופרת ג'קי קולינס סיפרה ב-2010 בריאיון ל"דיילי מייל" שכשהייתה בת 16 בלבד, ברנדו בן ה-29, שאותו העריצה, חיזר אחריה במסיבה שבה נכחו שניהם: "הוא שלח מישהו שאמר לי 'מרלון חושב שאת נראית טוב, ושיש לך גוף נהדר. הוא ישמח לפגוש אותך'. היה לנו רומן קצרצר, אבל נפלא".
ברנדו היה חובב נשים גדול – אך גם גברים עברו במיטתו. ב-1976 סיפר בריאיון: "להיות הומו זה באופנה, זה כבר לא עושה כותרות. כמו גברים רבים אחרים, גם לי היו התנסויות הומוסקסואליות, ואני לא מתבייש בהן. מעולם לא התייחסתי למה שאחרים חושבים עליי. אם יש מישהו שחושב שאני וג'ק ניקולסון נאהבים, שימשיך לחשוב כך". על חברו הטוב, השחקן וואלי קוקס, אמר פעם: "אם הוא היה אישה, הייתי מתחתן איתו והיינו חיים יחד באושר ועושר".
השמועות סיפרו גם על רומן בינו לבין השחקן ג'יימס דין. הסופר דארווין פורטר כתב על כך בספרו, Brando Unzipped: "מערכת היחסים עם ג'יימס דין היתה אחת ממערכות היחסים ההומוסקסואליות הארוכות והמסובכות שהיו לברנדו. הקשר ביניהם נמשך כמה שנים, והוא תמיד היה סוער".
ב-2018 סיפר המוזיקאי קווינסי ג'ונס בריאיון למגזין Vulture שברנדו ניהל מערכות יחסים עם כמה גברים, בהם הזמר מרווין גיי, הסופר ג'יימס בולדווין והשחקן ריצ'רד פריור. שלושתם כבר אינם איתנו, כך שלא יכלו לאשר או להכחיש, אך אלמנתו של פריור סיפרה שג'ונס דיבר אמת: "אלו היו שנות ה-70, אם עשית מספיק קוקאין, היית שוכב גם עם רדיאטור ושולח לו פרחים בבוקר".
בתחילת שנות ה-70 ברנדו מצא את עצמו בתסבוכת כלכלית. סרטיו כשלו וכאמור, היו לו לא מעט ילדים לפרנס ונשים לשעבר לשלם להן מזונות. למזלו, אז הגיע "הסנדק", הקאמבק שהחזיר אותו לגדולה וגם הביא לו את האוסקר השני שלו (הראשון היה עבור הסרט "חופי הכרך"). בשנים שלאחר מכן כיכב ביצירות קולנועיות מצליחות וזכורות כמו "הטנגו האחרון בפריז" עם סצינת החמאה הידועה לשמצה, "סופרמן" ו"אפוקליפסה עכשיו".
ברנדו היה פעיל חברתית, התנגד לאפרטהייד, תמך בזכויות השחורים ופעל למען האינדיאנים. בטקס האוסקר שנערך ב-1972 סירב לקבל את הפרס שבו זכה על תפקידו ב"הסנדק", ושלח במקומו את סאשין ליטל-פד'ר, אישה אינדיאנית אשר נשאה בשמו נאום מחאה על היחס לבני עמה. לא כולם בקהל התרשמו מהעניין, ובצעד לא אופייני להוליווד הפוליטיקלי-קורקטית של ימינו חלקם צעקו לה "בוז" בזמן שדיברה. השחקן מייקל קיין, שהנחה את הטקס, אמר מאוחר יותר שברנדו "נתן לנערה אינדיאנית מסכנה לחטוף במקומו את קריאות הבוז במקום לעמוד שם ולקבל אותן בעצמו". מאוחר יותר, ברנדו הסביר בריאיון בתוכנית האירוח של דיק קובט: "חשבתי שזו תהיה הזדמנות נהדרת עבור אינדיאנית לדבר בפני 85 מיליון אנשים. הייתי נבוך עבורה, היא לא הצליחה להגיד את מה שהתכוונה. גם אם הקריאות כוונו בעצם אליי, הייתה צריכה להיות להם ההגינות לפחות להקשיב לה".
עם מדינת ישראל והיהודים הייתה לו מערכת יחסים הפכפכה ומרתקת. הסופר ריץ' כהן פירסם ב-2016 מאמר במגזין "ואניטי פייר" בשם "דברים שלמדתי משיחותיי עם מרלון ברנדון בשלוש לפנות בוקר", שבו סיפר שברנדו נהג לשלוח נשק למחתרת היהודית בישראל לפני קום המדינה: "בלילות מסוימים, אחרי מחיאות הכפיים, המשקאות והסיגריות, הוא וחבורה שלמה של אנשים היו הולכים לנמל. הוא היה בסביבות גיל 22, אולי השחקן הכי מגניב בניו יורק, ובנמל הם היו מעמיסים רובים בספינות שנשאו נשק למזרח התיכון, שם הוברחו אל ידיהם של יהודים ששירתו ב'הגנה'". יחד עם זאת, כהן הסתייג והוסיף: "אני לא יודע כמה מזה נכון. ניסיתי לאשר זאת, אך לא התמדתי בכך".
יחד זאת, אם חשקה נפשכם לשלוח רטרואקטיבית מכתב תודה לברנדו המנוח, צריך לזכור שהוא לא תמיד פרגן ליהודים או למדינת ישראל. ב-1996 התראיין בתוכניתו של לארי קינג, שם אמר כי הוליווד נשלטת על ידי היהודים וביקר אותם על כך שהם אינם מונעים הצגה סטריאוטיפית של מיעוטים אחרים כמו השחורים והיפנים: "אני כועס על היהודים... הוליווד מנוהלת על ידיהם, וצריכה להיות להם רגישות גדולה יותר לסבל של אחרים". קינג הזהיר את ברנדו שדבריו עלולים להשתמע באופן אנטישמי, וברנדו מיהר להסביר: "לא, אני אהיה הראשון לשבח את היהודים ולומר 'תודה לאל שיש יהודים'. הם אנשים מדהימים".
כצפוי, דבריו עוררו סערה, וברנדו וחבריו היהודים בהוליווד מיהרו לעשות בקרת נזקים. ברנדו נפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית, פגישה שבמהלכה פרץ בבכי סוער: "מר ברנדו נשבר ובכה... נדרשו 45-30 שניות לפני שהצליח להשתלט על עצמו", סיפר הרב מרווין הייר. הפגישה ארכה שעות ארוכות, ובסופה הכריז הייר: "אני שמח להגיד, אחרי שביליתי עם האיש שלוש שעות, שמרלון ברנדו לא אנטישמי".
בסוף שנות ה-90, אחרי שרשרת כישלונות קולנועיים, ברנדו פרש מחיי המשחק. לאורך השנים הוא התמודד רבות עם בעיות משקל, וסיפר שנהג לאכול הרבה כתוצאה מלחץ. "לא אכפת לי שאני שמן. אני עדיין מקבל אותו הצ'ק", אמר פעם. כשהעיתונאית קוני צ'אנג שאלה אותו ב-1989 מה הוא עושה כדי לרדת במשקל, ענה לה ברנדו: "אני רוקד. מתהפך, יוצא מהמיטה, לא יושב. מנסה להישאר פעיל, לאכול דגים וירקות. תעשה את זה מדי יום, כל שבוע, ולפני שאתה מבין מה קורה, אתה מת", אמר בעודו צוחק. "אתה אוהב את עצמך כבד?" שאלה אותו צ'אנג, ועל כך ענה: "לא אכפת לי. הייתי שמן, רזה, שוב שמן. מה שמשנה זה שאתה אדם טוב", ענה וצחק שוב.
כשפרש מהמקצוע, ברנדו כבר שקל יותר מ-140 ק"ג. הוא חלה בסרטן הכבד, התמודד עם סוכרת ונאלץ להשתמש במסכת חמצן שעזרה לו לנשום כראוי. ב-1 ביולי 2004 הלך לעולמו. גופתו נשרפה ועפרו פוזר בחלקו בטהיטי, המדינה שכל כך אהב, ובפארק הלאומי עמק המוות שבקליפורניה.