בחודש פברואר, כשבאמריקה עוד האמינו שהקורונה זה משהו שקורה רק לסינים, עדי נוימן נדבקה בנגיף. “טסתי להודו, ליום הולדת 40 של חבר ישראלי. כשחזרתי לניו־יורק אחרי שמונה ימים הרגשתי שיש לי שפעת, והופתעתי שאני מרגישה אותה כל כך חזק”, היא מספרת עכשיו, ממרחק של חצי שנה. “אחרי יומיים אפיתי חלות לארוחת שישי, לא חשבתי לבטל את הארוחה מפני שלא העליתי בדעתי שיש לי קורונה. שני חברים שהתארחו אצלנו חלו גם הם במה שנראה כמו שפעת קשה. איש מאיתנו לא נבדק מפני שבפברואר, בניו־יורק, אם לא היית במצב שדורש אשפוז אמרת ‘טוב, בטח יש לי קורונה’ וזהו”.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשאחיה אדם, המייסד המודח של וויוורק, החליט להתפנות לישראל עם משפחתו, נוימן, בעלה, הכדורגלן לשעבר אבי יחיאל, והילדים ניקה־נעמי ודויד התנחלו בבית שלו באפ־סטייט ניו־יורק. “עברנו לשם בלי הנני שלנו, ססיליה, שנדבקה מאחותה וחלתה ממש קשה, וגם אמרנו למנקה לא לבוא. מצאתי את עצמי בבית של שלוש קומות, מנקה ומבשלת ומטפלת בילדים וגם שומרת שאבי ינוח מפני שגם הוא לא הרגיש הכי־הכי”.
איך היה?
“מאתגר. הייתי גיבורה. רק פעם אחת התפרקתי. לדויד היה חתך ברגל, שמתי פלסטר והלבשתי לו גרב, הוא נשכב על הספה הלבנה בסלון, כשיצאתי לחדר הסמוך אמרתי לאבי, ‘בייב, שים לב שהוא לא מוריד את הגרב’ וכשחזרתי לסלון, אחרי חמש דקות, ראיתי שליכטות של דם על כיסוי הספה ועל הכריות. הלכתי שוב לחדר הסמוך, תירגלתי נשימות עמוקות במשך עשר דקות, חזרתי לסלון, שטפתי, כיבסתי, ייבשתי, הזעתי והספה נראתה כמו חדשה. אחרי המקלחת שוב שמתי לדויד פלסטר וגרב, שטפתי כלים ולא הזכרתי לאבי שעליו להשגיח מפני ששיערתי שהוא לא ישכח את הדרמה שהתחוללה רק לפני שעה. כשחזרתי לסלון מצאתי את דויד וניקה קופצים על הספה, ששוב כוסתה בשליכטות של דם. כשזה קרה בפעם השנייה התחלתי לבכות”.
אחרי שלושה חודשים של משברים כאלה נוימן ויחיאל החליטו שיהיה יותר קל לעבור את התקופה המאתגרת בתל־אביב ונחתו בדירת הגג בשדרות רוטשילד בתל־אביב, שאדם נוימן פינה לטובתם. “הקורונה החזירה אותי לארץ”, היא אומרת, אבל מודה שהיא עדיין לא מרגישה ממש בבית. “אני במצב ביניים, בטרנזיט. אולי זה ישתנה כשהמכולה שלנו תגיע מניו־יורק. לא שאני מתלוננת על הריהוט הנוכחי, אבל לא אני בחרתי אותו ואין לי שום חוויות איתו. ואולי התחושה שלי תשתנה כשאמצא בית כנסת וקהילה. הילדים מאושרים כאן כי יש להם סבים וסבתות, אבל הם מתגעגעים הביתה, לניו־יורק”.
גם נוימן עוד בטח תתגעגע לניו־יורק. היא עברה לעיר בגיל 16, עם חוזה דוגמנות בסוכנות מובילה, ונשארה שם און אנד אוף 22 שנים. החיים היו טובים במיוחד אחרי שאדם ייסד את ווויוורק, מיזם חללי העבודה המשותפים שגרף מיליארדים והפך אותו לתקופה מסוימת לרוקסטאר של עולם הסטארט־אפים הניו־יורקי. נוימן לא הועסקה בעצמה בחברה, אבל בעלה, אבי יחיאל, השתלב בה אחרי שפרש מקריירת הכדורגל שלו, כך שהמשפחה כולה זכתה ליהנות כשהמניה נסקה והדולרים זרמו. אבל עם סילוקו של האח הגדול מוויוורק, גם בעלה של נוימן איבד את הג’וב שלו בחברה. בינתיים הוא משמש כמנכ”ל הפועל פתח־תקווה מהליגה הלאומית — רחוק מאוד ממרכז העסקים הנוצץ של וויוורק במנהטן. כשניו־יורק כולה מתמודדת עם משבר כלכלי שלא נותן שום סימן לכך שהוא הולך להסתיים, אפשר להבין למה תל־אביב נראית עכשיו כמו אפשרות עדיפה, במיוחד כשסבתא גרה למטה ומבשלת להם מרק.
אומרים שהלווית לאדם 500 אלף דולר שהרווחת בדוגמנות, כדי לפתוח את וויוורק.
“זאת אגדה אורבנית. אדם דיבר על וויוורק עוד כשהיה בלימודים. הוא בנה את זה במשך עשר שנים לפני שהתחיל לדבר על זה עם משקיעים. אבל בוויוורק לא השקעתי אף סנט מהמסיבה הפשוטה — אדם כבר לא היה זקוק להשקעה שלי. היה לו מספיק מחברה קודמת שהצליחה. כן השקעתי הרבה כסף בעסקים שאדם פתח לפני וויוורק. זה שתה 60 אלף דולר וזה שתה 150 אלף דולר. אף פעם לא הייתה הלוואה בסכום כל כך גדול של חצי מיליון, וזו בכלל לא הייתה הלוואה. לא היו בינינו התחשבנות והתקזזות על הנייר. אנחנו אחים. בתקופות שלאדם לא היה כסף אני נתתי לו, וכשלי לא היה הוא נתן לי”.
למשל?
“כשהייתי בת 19, אחרי שלוש שנים של חיים בניו־יורק לבד, אדם השתחרר מהצבא ודאגתי להביא אותו אליי. הוא למד עסקים בקולג’ ‘ברוך’ בניו־יורק. היינו שותפים לדירה, ואני שילמתי את השכירות של שנינו במשך חמש שנים. אבל כשאבי ואני היינו בהיריון עם ניקה־נעמי, הבכורה שלנו, אדם קנה לנו דירה בברוקלין, מתנה לכבוד זה שאנחנו הולכים להיות הורים. אמא חינכה אותנו שתמיד נהיה יחד, אחד בשביל השני”.
היא הייתה לצידו כשההצלחה הענקית הסתיימה בפיאסקו. באוקטובר 2019 הודח אדם נוימן מתפקידו כיו”ר וויוורק. הוא היה אמור לצאת עם חבילת דולרים נאה, אבל פרסומים אחרונים טוענים שהונו האישי מוערך עכשיו ב-450 מיליון דולר — ירידה תלולה מ-13.5 מיליארד דולר לפני שנה. תחקירים שהתפרסמו בעקבות הדחתו העלו טענות קשות על התנהלותו האישית. לפי עובדים בחברה, בעקבות הנסיקה המהירה, האגו של נוימן התנפח לממדים מוגזמים, והוא הקיף את עצמו בפמליה של מאות מעריצים שהתייחסו אליו כגורו. העובדים סיפרו על שימוש יומיומי באלכוהול ובמריחואנה — כשנוימן עצמו מעשן ג’וינטים ולוגם שוטים של טקילה בשעות העבודה במשרד ובטיסות של החברה — דיברו על משכורות מנופחות, אבטלה סמויה וניהול חובבני. סדרת תלונות ותביעות נגד החברה וראשיה על הטרדות מיניות חשפה גם תרבות עבודה פוגענית לנשים. התוצאה: וויוורק איבדה מערכה כ־40 מיליארד דולר, ההנפקה שתוכננה נדחתה והוא עצמו נשלח הביתה.
נוימן לא מתרגשת. אם שואלים אותה, ההדחה של אחיה והדימוי השערורייתי שדבק בו מאז הם בסך הכל תחנה אחת בתהליך ארוך של למידה. “המילה כישלון לא קיימת בלקסיקון שלי. היא רק דרך למכור ספרי הדרכה לעזרה עצמית. אתן לך דוגמה מעולם ההורות. ילד בן שנה מתחיל ללכת, נופל וחוטף מכות. האם אמא שלו תגיד לו, ‘יופי, ניסית ללכת, אבל זה לא הולך, תעבור לכיסא גלגלים’? יש תחומים שבהם אתה נופל וקם, ושוב נופל וקם, מפני שזו הדרך היחידה ללמוד מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות. ככה זה בחיים”.
7 צפייה בגלריה
"בתקופות שלאדם לא היה כסף אני נתתי לו, וכשלי לא היה הוא נתן לי". עדי נוימן עם האח אדם ואשתו רבקה
(צילום: GettyImages)
אז מה קורה בוויוורק עכשיו?
“גם אם לא תאמיני לי, אני לא עוקבת. מאז שהגענו ארצה התנתקתי מכל המגזינים הכלכליים האמריקאיים שאליהם הייתי מנויה בעבר. כשהתחילו הבלגנים סביב וויוורק כל המשפחה לקחה את הכיוון של להנמיך ראש ולא להתעקש. אני משערת שחלק מהסניפים נסגרו, אבל החברה קיימת, היא עוברת שינויים רבים, מתקדמת הלאה, ומנסים למצוא את הדרך הכי טובה לעשות את מה שוויוורק עושה הכי טוב — משרדים משותפים”.
למה בעצם את לא השתלבת בעבודה בוויוורק?
“כשאבי פרש מכדורגל אדם הזמין אותנו לניו יורק, אבל לי היה ברור שרק אבי יעבוד עם אדם. התעקשתי כדי לאפשר לאבי להתחיל את התהליך שלו מחדש. הוא עבר תפקידים שונים עד שמצא את עצמו במחלקת ה’וולנס’, הוא הביא לחברה משהו מאוד מיוחד וספציפי — בריאות ותזונה. אילו רציתי לעבוד בוויוורק יכולתי ללמוד ולעשות כל תפקיד, אבל אבי כבר היה מותאם לעבודה שם”.
בזמן שיחיאל שיפר את הבריאות והתזונה של עובדי וויוורק, נוימן עבדה כנציגה בארה”ב של ‘אינפרם’, חברה לחקלאות אורבנית שישראלים הקימו בברלין. “נסעתי לא מעט בקו ניו־יורק־ברלין, ובחודש השמיני להיריון עם ניקה הודעתי להם שאני רוצה להיות שנה שלמה בבית. לא הוקסמתי מהרעיון לחזור לעבודה שלושה חודשים אחרי הלידה, לאבי הייתה עבודה טובה בוויוורק ויכולנו להרשות לעצמנו משכורת אחת”.
שנה בבית, בין ארבעה קירות?
“זה ’להיות בבית’ בסגנון אמריקאי. כשניקה הייתה בת שבעה שבועות הבאנו נני במשרה מלאה שגידלה את הילדים עד שנפרדנו מניו־יורק. מה עשיתי כל היום? ציפורניים, ספרים, ספורט. נכנסתי לקולנוע בשתיים בצהריים, לבד. כשהחושך יורד על החלל הענק והריק זה וואו, בשבילי. אושר מושלם. גם היום אני יכולה לסמס לאבי, ‘היה לי יום קשה, אני עוזבת הכל והולכת לסרט’, והוא שמח בשבילי כי הוא יודע שאחזור הביתה מאושרת”.
אחרי הלידה של דויד היא עזבה סופית את ‘אינפרם’ והחלה לעבוד ב’פמילי אופיס’ של אחיה — המקום שממנו מתנהלות ההשקעות של המשפחה — שפעל ללא קשר לוויוורק. “דאגתי לחינוך ולעתיד של חמשת ילדיו, האחיינים שלי, ושימשתי ערוץ לתרומות ולצדקה של אדם, הבאתי פרויקטים שנראו לי חשובים ומעניינים, טיפלתי בתקשורת ועשיתי פולו־אפ, כדי לוודא שהכסף הולך למקום הנכון. זה לא היה הכסף שלי. גם כשבאו להודות הזכרתי לכולם שזו התרומה של אדם. בשבע השנים האחרונות אבי ואני עשינו סיבוב מדהים. טיילנו בעולם, הנענו שינויים, עשינו דברים משמעותיים שהשפיעו על המון אנשים, אבל היו גם ימים מלחיצים ומתסכלים. לא הכל היה קייטנה של שוטים וטקילה”.
טובי התסריטאים של נטפליקס עובדים עכשיו על סיפור עלייתו ונפילתו של אדם נוימן.
“זה מה ששמעתי. עוד לא הצלחתי להחליט אם זה מגניב או מאיים ואני לא יודעת אם אני כן או לא רוצה שיכתבו לי דמות וגם אם כן לא הייתי רוצה לגלם אותה. אני לא שחקנית ואין לי שום קשר לשום תסריט”.
אילו ההנפקה של וויוורק הייתה יוצאת לפועל, גם לך היה היום מיליארד דולר בבנק?
“הייתי הופכת למסודרת מאוד־מאוד, אבל לא למיליארדרית. היום, כשאני פותחת את ארון הבגדים, אני שמחה לראות את הרווח שבין הקולבים. פעם קניתי המון. דווקא בקיץ שעבר, כשההנפקה הייתה מעבר לפינה, הוספתי לארון לא יותר מחמישה פריטים. ולא קניתי יותר מחמישה זוגות נעליים, שבעבר היו המחלה שלי”.
היא אינטליגנטית ורהוטה, ונראית מצוין לא פחות מאשר בתקופה שבה הופיעה על השערים של 'ווג' ו'אל'. מאז שחזרה לישראל היא כבר הספיקה לסגל לעצמה שגרה יומית: מדי בוקר היא פותחת את הארון, בצד המכונה “הגרדרובה הצנועה שלי”, משדכת בין חולצה ארוכת שרוולים לחצאית עד הברך, ונוסעת לבני־ברק, שם שוכן המשרד של 'מפתחים', מיזם שהיא מובילה, שמכשיר גברים חרדים בקורס של שנה וחצי לעבוד כמתכנתים. “ביזנס דוולופמנט, זה התפקיד שלי”, היא מספרת. “חרדים או חילונים — עסק זה עסק”.
מי השקיע בו?
“אנחנו. הבאתי כסף מהבית, לקחתי הלוואה מהבנק, וגם אדם תרם לקרן המלגות שהקמנו כדי לממן את הלימודים של גברים שסיימו ישיבה וכולל, והשלימו את חובותיהם לצבא. זה התנאי לקבלה. את הכיתה הראשונה סיימו 16 תלמידים. 14 מהבוגרים, שחלקם היו נתמכי סעד, כבר מועסקים כמתכנתים בכל מיני חברות ומשתכרים יותר ממשכורת המינימום שהייתה להם בעבר. הכיתה השנייה סיימה בתחילת מארס וחטפה מכה קשה בגלל הקורונה. עכשיו המחזור השלישי בעיצומו”.
ואת עוזרת להם להיכנס לשוק העבודה?
“זה לא מקרה שתהליך הכניסה של גברים חרדים לעולם ההיי־טק הוא כל כך איטי ומאתגר. זה לא נובע מחוסר רצון. בקהילה החרדית יש לא מעט אנשים שמחפשים להשתלב בתעשייה אבל צריכים לגשר על פערי המוכנות שלהם. זה win־win. שנים אנחנו שומעים תלונות על בריחת מוחות. מה עם כל המוחות המוצלחים שפה ולא מתכוונים ללכת לשום מקום. אם הייתי יכולה לבקש דבר אחד מהמעסיקים זה סבלנות וגמישות בתהליך הקבלה. כל כך הרבה ממה שמובן מאליו למראיין היי־טק לא מובן מאליו אצל גבר חרדי. זה הראיון הראשון שלו בחיים. זה לא משנה את העובדה שהוא טאלנט אדיר שיזהר בכל מקום עבודה”.
הקשר עם ‘מפתחים’ החל עוד כשהייתה בארה”ב. “קיבלתי הודעה בפייסבוק מדניאל קרמר שפיתח שיטה חדשה ללימודי מתמטיקה ומדעים מדויקים שנקראת ‘ספוקן’. הוא הכיר אותי כשלמדתי בתוכנית של נוער שוחר מדע, וכתב לי, ‘קראתי בראיון שהתחלת חמש יחידות פיזיקה ולא סיימת אותן. אני רוצה שתנסי את התוכנית שלי במשך שבועיים ואז תיגשי לבגרות חמש יחידות בפיזיקה ותכתבי לי על התהליך’. השיחה הראשונה בינינו ארכה שעה וחצי. התחלתי להציג לו שאלות, ובעקבות התשובות שלו אמרתי, ‘אתה טועה, כבר הייתי בתהליכי בנייה של עסקים, אנחנו צריכים לעשות ככה וככה’. דניאל צחק ושאל ‘אנחנו’? וככה נכנסתי לחברה”.
היא נולדה ב־1982, בתם של אביבית, רופאה אונקולוגית, ודורון, רופא עיניים. הוריה למדו אז באוניברסיטת באר־שבע והתגוררו בירוחם. כשהייתה בת ארבע המשפחה עקרה לתל השומר. זמן קצר אחר כך ההורים נפרדו.
אמא שלך סיפרה פעם שכאשר שאלה את אדם מה הדבר הכי קשה שעבר בחייו הוא ענה, “הגירושים שלך ושל אבא”.
“אני לא זוכרת טראומה. הייתי קטנה. אני זוכרת את עצמי אורזת את החדר בשמחה ופותחת את הארגזים בחדר החדש. בפולקלור המשפחתי יש מחלוקת סביב השאלה מי מבין שנינו היה זה ששאל את ההורים מה יהיה ההבדל אחרי שהם יתגרשו. אדם ואני התרגלנו לעובדה שכל לילה היינו עם הורה אחד בלבד. כשאבא עשה תורנות אמא הייתה איתנו בבית, ולמחרת הם התחלפו. אבל אני זוכרת שאמא לקחה אותי לפסיכולוגית שאיפשרה לי להוציא הכל”.
כשהייתה בת שמונה, הם עברו לאינדיאנפוליס, אינדיאנה, שבה אמה עשתה תת־התמחות. כשחזרו לארץ אחרי שנתיים התיישבו בקיבוץ ניר עם. “בשביל כולם הייתי ‘אחות של אדם’. בקיבוץ אהבו להדביק כינויים. כשאדם קיבל את שם החיבה ‘פינגי’, על שם הפינגווין מ’פרפר נחמד’, אני הפכתי ל’פינגה’. אח גדול זה כיף, ובמיוחד אח כמוהו, עם נוכחות והשפעה. תמיד שמרנו על קשר. בגיל 16, כשעברתי לניו־יורק, אדם כבר היה אחרי קורס חובלים ודיברנו בטלפון המון”.
דוגמנות הייתה חלום ילדות?
“עד היום אני לא באמת בטוחה שבאמת רציתי להיות דוגמנית. לא הייתי שלמה עד הסוף עם מה שאני עושה. בגיל 23 יצאתי לדייט עם בחור בניו־יורק, ובמהלך הערב פגשנו ידיד שלו ששאל מה אני עושה. הדייט שלי אמר, ‘לפני שבוע, כשהכרנו ושאלתי מה את עושה, אמרת שאת דוגמנית וכיסית את העיניים, ועכשיו עשית בדיוק אותו הדבר’. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הסב את תשומת ליבי לתנועה שכנראה אפיינה אותי במשך שנים. למה עשיתי אותה? כי התביישתי. רציתי שישפטו אותי על פי המוח, לא על פי המראה החיצוני”.
אז למה בחרת לדגמן?
“הייתה לי הזדמנות, זה נראה לי מלהיב ומפתה. כשהדוגמנות הביאה אותי לניו־יורק זה נהיה עוד יותר כיף, וגם הכסף לא הזיק. אבל החלק שממנו הכי נהניתי היה הנסיעות בעולם. סין, וייטנאם, יפן, קוסטה־ריקה, מאוריציוס, מדגסקר, מלא איים”.
חזרת ארצה לטובת צה”ל?
“לא. כל המחזור שלי שוחרר על עודף בנות, ועוד לא עשו אז עניין מדוגמניות שלא מתגייסות. יכולתי להתעקש שאני רוצה לשרת, אבל בסוכנות אמרו, ‘מה פתאום צבא?’ בדיוק עשיתי אז את הבושם של קלווין קליין ורצו שאעשה גם את הג’ינס. זה אחד משני הדברים שהייתי עושה אחרת”.
מה הדבר השני?
“כשכל החברים שלי השתחררו מהצבא וטסו להודו לא הצטרפתי אליהם. בדיוק עשיתי קמפיין ללוריאל, ובסוכנות אמרו, ‘את חייבת לטוס לפריז ולעשות שערים’. בדיעבד, הם צדקו. חצי מהשערים שעשיתי בקריירה שלי צולמו באותה חצי שנה, שהייתה גם עונת התצוגות הכי מוצלחת שהייתה לי. אבל היום, 20 שנה אחרי, השערים פחות מעניינים אותי והחברים שלי עדיין ממשיכים לדבר על החוויות של טיול השחרור בהודו. פיספסתי”.
איך תגיבי אם בתך תרצה לדגמן?
“קשה לענות מפני שקשה לי לדמיין איך תעשיית האופנה תיראה בעוד עשר שנים. אני חושבת שכבר היום היא מקום יותר בטוח בהשוואה לתקופה שלי”.
מה היה בתקופתך?
“סדום ועמורה. בגיל 17 הצטלמתי במאוריציוס והצלם, בן 40 פלוס, הטריד אותי. הוא נכנס לחדר שלי בהפתעה ונכנסתי להיסטריה, תלשתי מהקיר את הטלפון הגדול של פעם וזרקתי אותו עליו. לא פגעתי, אבל צרחתי והוא נבהל וברח. שום אסון לא קרה, אבל זה השפיע עליי מאוד בגלל הבגידה באמון. כשאת מצטלמת בבגד ים במשך שלושה ימים רצופים את אמורה להרגיש בנוח עם הצוות, יש פתיחות מינית, את זורמת, ופתאום הצלם מפר את האמון ומתפרץ לחדר. צילצלתי לסוכנות בניו־יורק והייתי נחושה ללכת עם זה עד הסוף, להגיש תלונה”.
ומה קרה?
“הסוכנות, שהייתה אמורה לשמור עליי, ביקשה ממני לא לעשות מזה ביג־דיל מפני שהצלם צילם אותי לשער של ‘מארי קלייר’, ואשתו עובדת ב’מארי קלייר’ ולא נעים שאשתו תגלה. לצערי הוא עשה צילומים מהממים שהסוכנות הכניסה לבוק שלי ועד היום אני מעדיפה לא להסתכל עליהם. כשהצילומים הסתיימו צילצלתי לאמא בהיסטריה, היא עלתה על טיסה והיינו יחד במשך 12 שעות”.
הדוגמנות סידרה אותך מבחינה כלכלית?
“יכולתי לעשות הרבה יותר כסף מהקריירה כדוגמנית ולא עשיתי את כל המהלכים שצריך. אבל תמיד הייתי עובדת חרוצה. צלמים החמיאו לי על זה שאני לא מתלוננת על שעות העבודה הארוכות, בחום או בבוקר, או כשבטעות הביאו לי נעליים שקטנות בחצי מידה”.
נשמע שלא היית נורא רעבה לעוד ועוד עבודה.
“זו באמת הייתה בעיה. הסוכן שלי אריק בן זינו היה אומר לי, ‘יש לך הזדמנות להרוויח מיליונים, את חייבת לשחק את חוקי המשחק ולהסתובב עם צלמים ודוגמניות’, והתשובה שלי הייתה שאני לא מוכנה להיות במקומות שלא בא לי להיות בהם. בכל פעם שאני ומישהי אחרת עלינו לסיבוב האחרון אמרתי לעצמי, ‘עזבי, זה שלה, זה לא היה אמור להיות שלך’. פיספסתי את ההזדמנות לעשות קריירה בינלאומית יותר גדולה, אבל את הפרישה מהדוגמנות חוויתי באופן הרבה פחות מערער מבנות שדיגמנו איתי. הן עברו טלטלות רגשיות והתמודדו עם הפרעות אכילה שקשה מאוד לצאת מהן”.
גם את סבלת מהפרעות אכילה?
“לא. למזלי הגדול. אבל הייתי מכורה לאימונים. בהתחלה התאמנתי פעמיים־שלוש בשבוע. בסביבות גיל 23, כשהגוף שלי קצת השתנה, עליתי לחמש־שש פעמים, ולפני צילומים של בגדי ים התאמנתי שבע פעמים בשבוע. אימונים מטורפים — כדורים, משקולות, קרוספיט. אם יצאתי לצילומים אחרי שלא התאמנתי שלושה ימים הרגשתי את זה בגוף, פיזית, תופעות כמו של קריז. כשאבי ואני התחלנו לצאת, בכל פעם שרבנו הוא אמר, ‘לא התאמנת שלושה ימים, אה? את צריכה להתאמן’”.
כמה סמים היו סביבך?
“תלוי באיזו תקופה ותלוי איפה, אבל באופן עקרוני היו הרבה. רוב הזמן. היה לי מזל גדול. תמיד הייתי טיפוס של וויד, שלא מסתדר עם כל הדברים האחרים. בנוסף, וויד עוזר למנוע הפרעות אכילה. איך? יש לך מאנצ’יס ואת חייבת לאכול כי זה חזק ממך. אז אין ברירה, את מכינה מראש דברים בריאים לשלב המאנצ’יס. הרי לא תרדי על חצי עוגת שוקולד כשלמחרת בבוקר את עומדת מול מצלמה”.
איך לא נסחפת ל”כל הדברים האחרים”?
“לפני שעברתי לניו־יורק דוד שלי עשה לי שיחה על לא לעשות סמים. חלק מהדברים ניסיתי פעם־פעמיים לפני שהחלטתי שאני לא אוהבת אותם. רוב הזמן היה לי את הדבר שלי, תמיד עישנתי, וגם אהבתי מאוד־מאוד אלכוהול. בשנות האלפיים המוקדמות הדוגמניות חיו על דיאטה של וודקה ואדורל — תרופה דומה לריטלין. לקחתי פעם אחת ריטלין ובמשך 18 שעות בהיתי באוויר כמו זומבי, אבל וויסקי הרגיש לי גרנדיוזי ואלגנטי. אמרתי לעצמי, ‘אני כזאת קלאסה, כמה יפה אני מחזיקה את הכוס, ואני יודעת איזה וויסקי להזמין’. היום, כשאני חושבת על ילדה בת 16 ששותה וויסקי עם קרח, זה נראה לי הכל חוץ מאלגנטי”.
עדיין שומרת אמונים לוויד?
“מה פתאום. אני אמא”.
בהדרגה עברה מבגדי הים לעולם העסקים. “אדם ואני חיפשנו הרפתקאות. שיחקנו בלהקים חברות. החברה הראשונה שהקמנו הייתה נעליים עם עקבים מתקפלים, כדי שאישה תוכל להסתובב כל היום בנעליים שטוחות ונוחות ולעלות על עקבים לפני שהיא נכנסת לפגישת עבודה. היינו ארבעה שותפים וחשבנו שאנחנו הולכים לסחוף את כל העולם. אבל המציאות הייתה שונה. ביזבזנו בחודשיים כסף שהיה מיועד לחצי שנה. הבנו שקפצנו מעל הפופיק וסגרנו”.
כמה הפסדת?
“אני לא רוצה להיכנס למספרים. כולנו הפסדנו”.
ב־2004 הם הקימו את הסטארט־אפ השני שלהם, ‘קרולרס’, בגדי תינוקות עם רטיות על הברכיים שנועדו למנוע את שפשוף הבד בזמן הזחילה. “עשינו טעויות במידות ובהזמנת הסחורה. שילמנו מראש על בגדים שישבו בדירה שלנו, שם היה המשרד, והמזכירה שקיבלה הזמנות ישבה בסלון, בין הארגזים. העסק עבד הרבה זמן, שילמנו משכורות ליותר מעשרה עובדים והיו לנו הרבה לקוחות מרוצים, אבל לא מספיק. בהמשך התמזגנו עם חברת בגדים אחרת, כך שזה לא היה כישלון מוחלט”.
בחברות האלה תיפקדת פול־טיים ג’וב?
“לחלוטין לא. השקעתי בהן כסף, אבל לא הייתי צד עקבי בעסק מפני שהיו לי צילומים. פתאום נשלחתי לחודשיים ללונדון כי קיבלתי קמפיין שהופיע במשך חודשיים על כל תחנות האוטובוס. כשהייתי בניו־יורק באתי למשרד, וכשהיה טרייד־שואו והיה צריך למכור באתי, אבל כשקיבלתי עבודה בעשרות אלפי דולרים היה ברור שלא אפספס אותה. יותר מזה, בתקופות שהפסדנו הרבה כסף אדם היה חייב שאמשיך להצטלם מפני שזה היה מקור ההכנסה שתיחזק את הדברים האלה”.
חששת מהיום שבו קריירת הדוגמנות תסתיים?
“לא, אבל אני בטוחה שאילולא הקריסה הכלכלית של 2008 הייתי ממשיכה לדגמן הרבה יותר. כשזה קרה, מלא צילומים נעצרו, חברות דוגמניות שהכרתי במשך יותר מעשור חזרו לארצות המוצא שלהן. בשלב הזה תחביב התקלוט שלי הפך למשהו מרכזי. עם הזמן הרווחתי 1,500 דולר על תקלוט במסיבה מגניבה ופתאום היו לי עשרה תקלוטים בחודש”.
בתקופה ההיא היא החלה בתהליך ההתחזקות. “למעשה, הזיקה שלי לדת התחילה כבר בכיתות א’־ב’ בבית הספר הדתי באינדיאנפוליס. בגיל שמונה הפסקתי לאכול חמץ בפסח, ובגיל 12 התחלתי לצום ביום כיפור. אדם התחיל לצום יותר מאוחר. בניו־יורק הגעתי לחב”ד, הצטרפתי לבית כנסת של צעירים בסוהו. היום אנחנו לא שומרים שבת. אין אצלנו חזיר, אבל אין לי בעיה להכין סנדוויץ’ גבינה וסנדוויץ’ נקניק באותה הסכין. אבי לא בא איתי בשבת לבית כנסת. אני הולכת בלעדיו”.
בחב”ד היא קיבלה את שיעורי הקבלה הראשונים. “הבנתי שהעולם שלנו הוא מערכת שאם תבין את החוקיות שלה תוכל להתחבר לאור האלוהי שקיים בתוכך. היהדות היא לא הדרך היחידה להתחבר לאור שלנו, אפשר לעשות גם באמצעות מדיטציה וטקסים שאמאניים, אבל לנו יש את היהדות בגנים. ל’קבלה סנטר’ הגעתי עשר שנים אחר כך, דרך רבקה, אשתו של אדם”.
יצא לך לפגוש את גווינת’ פאלטרו, קרובת המשפחה של גיסתך?
“משפחה זה משפחה, כולם מכירים את כולם וכולם בקשר עם כולם. גם עם גליה אלבין, דודה שלי מהצד של אבא. גדלתי עם ילדיה, דניאלה ומולי, ואני רואה בהם חברים לפני היותם בני דודים”.
בתפילות שבת ב"קבלה סנטר" ישבת לצד מדונה?
“כן. את יושבת איפה שאת יושבת”.
לפני עשר שנים נוימן קפצה לחופשת מולדת לרגל חתונה של חברה, ופגשה את אבי יחיאל (40), שהיה אז בשלהי קריירת הכדורגלן שלו. “ישבתי במסעדה עם חברה ועם החברים שלה, אבי וחבר שלו ניגשו לשולחן שלנו להגיד שלום למישהו, וכשהם אמרו ‘אנחנו זזים’ ביקשתי מאבי שלא ילך. אז הוא נשאר ושנינו נשארנו אחרונים במסעדה. שבוע אחרי הדייט הראשון עברתי לגור אצלו”.
עוד סיפור אהבה קלאסי של דוגמנית וכדורגלן?
“אני לא יודעת מה זה קלאסי. שנינו היינו בשלהי הקריירה שכל אחד בנה ובפתח של מציאת משהו חדש. שאלות כמו מי אנחנו ומה אנחנו לוקחים מהקריירה הקודמת לבאה איחדו בינינו. אחרי שנתיים התחתנו, אבי היה בן 30, אני הייתי בת 28, בגימטריה זה כוח, זכיתי להכיר את אבי בשנת הכוח שלי. כשהייתי עם אבי, עשיתי סטופ והתנתקתי גם מהדוגמנות וגם מהתקלוט”.
במסגרת ההתחברות המחודשת למולדת, נוימן ויחיאל כבר הספיקו לעלות לירושלים והצטרפו להפגנה בבלפור. “התרשמתי מהאנרגיה הטובה. המפגינים הגיעו עם המון כעס, אבל התנהלו באדיבות ובאהבה ובסוף הערב הרימו את הזבל מהמדרכה. לא היה שום זכר לוולגריות ולאלימות של ההפגנות בארצות־הברית”.
כמה את מתעניינת בפוליטיקה ישראלית?
“אני עדיין לא מכירה את הפוליטיקה הישראלית לעומק, אבל הייתי שמחה לראות על כיסא ראש הממשלה את מרב מיכאלי. היא לא מספיק מרכז כדי לדבר אל הרוב הימני בארץ, אבל היא אישה מאוד אינטליגנטית ומנהיגות דורשת אינטליגנציה. היא בכלל בעניין?”
פורסם לראשונה: 08:50, 04.09.20