כוכבים גדולים שמתו צעירים לא חסרים בעולם הבידור, וחלק מהם אף הפכו לאגדות לאחר מותם, אך מעטים הם אלו שהפכו לאלילים בזכות קריירה כל כך קצרה והספק קטן יחסית כמו ג'יימס דין. סרט אחד בלבד יצא בימי חייו, ועוד שניים לאחר מותו, אך אלה הספיקו כדי לחקוק את שמו לנצח בתרבות הפופ, כצעיר מרדן ויפה תואר ושחקן כריזמטי עם הר של כישרון.
הכתבות הקודמות במדור "שדרת הכוכבים":
בסוף ספטמבר ימלאו 65 שנה למותו, ועד היום לא לגמרי ברור מי היה ג'יימס דין האמיתי. העובדה שמת בגיל 24 בלבד לא הותירה לעולם מספיק זמן כדי לגלות, וכך אנחנו נאלצים לתהות על קנקנו עד היום - והקנקן בהחלט מרתק.
ג'יימס ביירון דין נולד בפברואר 1931. בילדותו, אביו וינטון עשה הסבה מקצועית והפך מחוואי לרופא שיניים, מה שחייב את המשפחה לעבור מאינדיאנה ללוס אנג'לס, קליפורניה. ג'יימס היה קרוב מאוד למילדרד אימו, והרגיש לא פעם שהיא היחידה שקשובה לו. היא הלכה לעולמה כשדין היה בן תשע, לאחר שחלתה בסרטן. עוד לפני שהגופה התקררה, תרתי משמע, האב שלח את דין בחזרה לאינדיאנה, לחווה של דודו ודודתו – ואפילו לא טרח להגיע להלוויה.
דין היה תלמיד מוצלח ומקובל וטיפח שלל תחביבים: הוא צייר, פיסל, שיחק בקבוצת הכדורסל של בית ספרו, השתתף במועדון הנואמים ולקח חלק פעיל בחוג הדרמה. אך החזות המושלמת הסתירה אמת קשה - בתקופת התבגרותו דין התיידד עם כומר בשם ג'יימס דיוורד, אשר ככל הנראה התעלל בו מינית.
ב-2011, לאחר מותה של אליזבת טיילור שהייתה ידידה קרובה של דין, התפרסם סיפור שסיפרה למגזין POV יותר מעשור קודם לכן, אז השביעה את המראיין שלא לפרסם אותו כל עוד היא חיה. הוא נענה לבקשה, ורק לאחר שהלכה לעולמה פרסם את דבריה: "כשג'ימי היה בן 11, אימו מתה והכומר התחיל להטריד אותו מינית. אני חושבת שזה רדף אותו עד סוף ימיו. למעשה, אני בטוחה בכך. דיברנו על כך הרבה, היינו נשארים ערים בלילות ומדברים ללא הפסקה. זה היה אחד הדברים שהוא התוודה עליהם בפניי".
לאחר שסיים את לימודי התיכון, דין ארז את מיטלטליו, לקח את כלבו מקס וחזר לקליפורניה לגור עם אביו, שכבר היה נשוי בשנית. הוא החל ללמוד במכינה למשפטים, אך במהרה הבין שזה לא התחום בשבילו ועבר ללמוד דרמה באוניברסיטת קליפורניה. האב, שהתנגד לשינוי שעשה בנו, הראה שוב הורות טובה מהי וסילק אותו מהבית.
התגובה של האב לא הרתיעה את דין. הוא נהנה מהלימודים, הבין שהמצלמה אוהבת אותו ואהב אותה בחזרה. הוא הרבה לבקש מאחרים שיצלמו אותו, ניצל את ההזדמנויות האלה כדי להבין באילו פוזות הוא נראה טוב יותר ובאילו פחות, למד ושיפר את הדרך שבה הצטלם. הביישנות הייתה ממנו והלאה, והוא אף הצטלם בעירום מלא כמה פעמים. באחת התמונות האלה הוא נראה עומד על עץ, מחייך, עם זקפה מלאה.
דין לא נאלץ לחכות הרבה עד שההצלחה דפקה בדלת. הוא קיבל תפקידים בפרסומות, ואלה הכניסו לו מספיק כסף כדי לעבור לניו יורק וללמוד בסטודיו למשחק, שם למד גם מרלון ברנדו. לא מעט מלהקים התאהבו בשחקן הצעיר, וליהקו אותו לתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה שונות. תוך פחות משנתיים ראו האמריקנים את דין על מסך הטלוויזיה שלהם עשרות פעמים. ב-1952 הוא קיבל תפקיד ראשון בהצגת התיאטרון "חסר המוסר" של המחזאי אנדרה ז'יד, שם שיחק נער ערבי. הביקורות שיבחו, אך במקום להתענג עליהן דין חש שאין טעם לבזבז זמן, ושבועיים בלבד אחרי שההצגה עלתה הוא נטש אותה ונסע להוליווד.
הוליווד התאהבה בדין מהר מאוד. ב-1953 התגשם החלום הגדול – הבמאי איליה קזאן חיפש שחקן שיגלם את הדמות הראשית בסרטו "קדמת עדן", ונתן את מרלון ברנדו כדוגמה לסגנון שהוא מחפש. פול אוסבורן, תסריטאי הסרט שהכיר את דין, הציע אותו לתפקיד. לאורך השנים, הכוכב הצעיר הושווה לא מעט פעמים לברנדו, אשר לפחות בתחילת דרכו, כמו דין, נע גם הוא על הטווח שבין הגבר הרגיש לקשוח.
דין נפגש עם ג'ון סטיינבק, מחבר הספר שעליו התבסס "קדמת עדן" – וזה אומנם לא חיבב אותו אישית, אך הרגיש שיתאים באופן מושלם לתפקיד של צעיר המשתוקק לשווא לקבל יחס ראוי מאביו (פחות או יותר סיפור חייו האמיתי של דין).
דין התקבל, ונשלח לפני תחילת הצילומים לפאלם ספרינגס על מנת לעלות קצת במשקל ולהשתזף, כפי שדרש תפקיד החוואי שאותו עמד לגלם. נראה שהעובדה שבצעירותו אכן גדל ועבד בחווה לא הספיקה. לפני שהחלו הצילומים ניסה קזאן לאחד בין דין לבין אביו, והשניים נסעו אל האב לביקור. כך הייתה אחת ההזדמנות לחזות בעצמו ביחסים הרעועים בין השניים. קזאן סיפר לימים: "זה היה הליהוק המושלם ביותר שעשיתי בחיי".
גם היחסים בין הבמאי לשחקן שיקפו מערכת יחסים של הורה ובנו. קזאן עבד לא מעט עם דין על מנת ללטש את אופן משחקו ולהרגיע את המניירות שלו, שכללו תנועות יד גדולות ומסיחות דעת. הסופרת האוסטרלית ג'רמיין גריר מספרת שדין נהנה מתשומת הלב שנתן לו קזאן, ולעיתים הייתה תחושה על הסט שמדובר בנער שצמא ליחס מאביו. "הוא מתנהג כמו ילד, צעיר בהרבה מגילו האמיתי". קזאן כתב עליו באוטוביוגרפיה שלו: "אי אפשר שלא לחבב בחור ששוכן בתוכו כל כך הרבה כאב. כמו כלב שינהם עליך, ואז כשתלטף אותו יציף אותך באהבה, ככה גם היה דין".
סביר להניח שצוות השחקנים לא ממש הסכים עם הטענה הזו, שכן דין התגלה כשחקן שקשה לעבוד איתו. לדוגמה, הוא לא הרגיש צורך להיצמד למה שהכתיב התסריט. לא פעם אלתר את שורותיו ועשה כל טייק בצורה שונה ולא צפויה, מה שהקשה מאוד על הכוכבים שלצידו והכעיס אותם. יחד עם זאת, האינסטינקטים שלו התגלו כמוצלחים, ולא מעט מאלתוריו מצאו את דרכם לגרסה הסופית של הסרט.
היו גם כאלו שהרגישו שדין מלא ביותר מדי אגו, בטח עבור שחקן בתחילת דרכו. מי שהתקשה במיוחד להתמודד עם הכוכב העולה היה השחקן ריימונד מאסי, שגילם את אביו. באחד מימי הצילום הרגיש שדין מזלזל בו, עזב בזעם את הסט ואיים להתקשר לעורכי הדין שלו. קזאן דווקא נהנה מהיריבות בין השניים, מכיוון שהרגיש שהעניין תורם לאופן שבו גילמו את דמויותיהם.
אחת מכוכבות הסרט, ג'ולי האריס, סיפרה שביום האחרון לצילומים ניגשה לחדרו של דין על מנת להיפרד ומצאה אותו בוכה: "זה היה מרגש. זה היה הסרט הראשון שלו, וזה היה חשוב לו כל כך". האריס לא ידעה שזה יהיה גם הסרט האחרון. כלומר, האחרון שיצא כשדין עוד בחיים. "קדמת עדן" יצא לאקרנים ברחבי ארה"ב באפריל 1955.
לאחר סיום הצילומים החל דין בצילומי סרט נוסף, שיהפוך לאחת מקלאסיקות הנעורים הקולנועיות הראשונות: "מרד הנעורים", שם גילם נער המגיע לעיר חדשה,ונכנס לעולם מרוצי המכוניות, ששואב אותו פנימה. כפי ש"קדמת עדן" שיקף לא מעט את עברו של דין ואת יחסיו עם אביו, באופן מוזר "מרד הנעורים" חזה את העתיד - זמן קצר לאחר מכן הוא החל להשתתף במרוצי מכוניות בעצמו. הסרט יצא לאקרנים חודשיים לאחר מותו.
עם סיום הצילומים הרגיש דין שהוא בדרכו להפוך לכוכב נוער, ובניסיון שלא להתקבע על הטייפקאסט של הנער הלא מובן והמרדן, תפקידו הבא – והאחרון שלו – היה שונה לחלוטין: קאובוי בסרט "ענק", לצידם של אליזבת טיילור ורוק האדסון. כמה חודשים לאחר סיום הצילומים הוא כבר לא היה בין החיים.
הקריירה הקולנועית של דין הייתה קצרה אך מלאת הישגים – שלושת סרטיו זכו להצלחה ענקית. בטקס האוסקר שנערך ב-1955, לאחר מותו, הוא קיבל מועמדות לפרס האוסקר על תפקידו ב"קדמת עדן" – הפעם הראשונה שבה מועמדות לאוסקר הוענקה לשחקן שמת. "מרד הנעורים" קיבל אף הוא באותה שנה כמה מועמדויות (אם כי לא לדין עצמו), ושנתיים לאחר מכן קיבל "ענק" עשר מועמדויות, בהן גם מועמדות לדין.
דין זכה להצלחה לא רק בקריירה, אלא גם בחיים הרומנטיים. בתקופת לימודיו בניו יורק ובקליפורניה היו לו כמה בנות זוג, ואחת מהן הייתה השחקנית בוורלי ווילס, שנפרדה מהכוכב בעקבות תקרית אלימה – לאחר שגבר ביקש ממנה לרקוד איתו במסיבה, דין הזועם התנפל עליו והשמיע איומים. ב-1954 הוא ניהל קשר פומבי עם אישה נוספת, השחקנית האיטלקייה פייר אנג'לי. לימים היא סיפרה בריאיון – הפעם היחידה שבה דיברה על הקשר ביניהם – "היינו הולכים יחד למזח ומסתתרים בבקתה מרוחקת על החוף. יושבים ומשתעשעים כמו ילדים בקולג', מדברים על עצמנו ועל הבעיות שלנו. כמו רומיאו ויוליה, ביחד ובלתי נפרדים. לפעמים אהבנו זה את זה כל כך עד שרצינו לאחוז ידיים ולהיכנס אל תוך הים, כי ידענו שכך נהיה יחד לנצח".
ובכן, הקשר ביניהם לא רק שלא נמשך לנצח, הוא לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים בודדים. השניים נפרדו, וזמן קצר לאחר מכן היא כבר נישאה לזמר ויק דיימון. סיבת פרידתם לא ברורה – יש הטוענים שהוריה חשו שאורח חייו של השחקן פרוע מדי עבור בתם. אחרים טוענים שאולפני וורנר לא רצו שהשניים יתמסדו – וישנם אלו שלא האמינו שהשניים היו בכלל בזוגיות, מכיוון שדין לא באמת נמשך לנשים. האומנם?
אחת השאלות הגדולות (וכן, גם הצהובות) ביותר שנותרו סביב דין היא שאלת זהותו המינית. הומו בארון? ביסקסואל? סטרייט שאהב להתנסות? ובכן, תלוי את מי שואלים. מערכות היחסים הפומביות של דין היו עם נשים אמנם, אך לאורך השנים שלאחר מותו, חברים רבים וביוגרפים שהתחקו אחר חייו סיפרו שניהל לא מעט מערכות יחסים גם עם גברים.
פול אלכסנדר, מחבר הספר Boulevard of Broken Dreams: The Life, Times, and Legend of James Dean, טען שמערכות היחסים של הכוכב עם נשים, כולל זו עם אנג'לי, היו לא יותר מתעלולי יחצני. גם הסופר פול דונלי רומז לכך באחד הפרקים בספרו Fade to Black: A Book of Movie Obituarie, שבו הוא כולל את סיפורו של איליה קזאן על הפעם שבה שמע את דין ואנג'לי מקיימים יחסי מין קולניים במיוחד בחדר ההלבשה של הכוכב. הבעיה הייתה שקזאן לא ממש קנה את מה שהשניים ניסו למכור. הוא מספר שהשניים היו קולניים במידה שגרמה לו לחשוד שהם לא באמת עושים שום דבר בחדר מלבד לצעוק. "היו לו מערכות יחסים לא ברורות עם החברות שלו", סיפר הבמאי.
העיתונאי ג'ו היימס, שהכיר דין את באופן אישי, דווקא חשב שהזוגיות של השניים הייתה אמיתית לחלוטין. בספר ביוגרפי שהוציא על הכוכב ב-1992 סיפר שהגיע יום אחד לביתו בדיוק כשאנג'לי, שכבר הייתה נשואה אז לדיימון, יצאה ממנו. היימס מספר שדין היה נסער ושטוף דמעות, וסיפר לו שאנג'לי בהיריון. היימס הסיק מכך שהוא חשב שהתינוק היה שלו. אנג'לי מתה ב-1971 ממנת יתר, וגריר מספרת כי לפני מותה הצהירה אנג'לי, בשלב הזה כבר גרושה, בפני חבריה כי דין היה האהבה הגדולה של חייה.
השחקנית ליז שרידן, שיצאה אף היא עם דין, סירבה להאמין שהקשר ביניהם לא היה אמיתי. היא פרסמה ספר שלם שעסק בזוגיות שניהלה עם הכוכב ב-1952, ותיארה אותה כ"קסומה".
ומנגד ישנם שלל הסיפורים על קשריו עם גברים. רבים ממכריו של דין טוענים שסירב להגדיר את עצמו כ"הומו", והעדיף להסביר שהוא "מתנסה". יחד עם זאת, צריך לזכור שאנחנו מדברים על שנות ה-50. להודות בפומבי שאתה הומוסקסואל באותן שנים היה כמעט כמו לעשות לעצמך חיסול ממוקד.
וויליאם באסט, חברו הטוב של דין שהוציא שני ספרי ביוגרפיה על חייו של הכוכב, חשף כי הוא ודין "התנסו יחד מינית", אך סירבו לתת הגדרות למה שעשו. רנדל דין, אחד הביוגרפים הרבים שכתבו על דין, אמר שהכוכב סירב להגדיר את עצמו בצורה כזו או אחרת: "אני לא הומו, אבל גם לא אעבור את החיים עם יד אחת קשורה מאחורי גבי", אמר פעם. השחקן מרטין לנדאו, שהיה חבר טוב של דין, סיפר לאתר "הגרדיאן" ב-2012: "הרבה חושבים שג'ימי היה נחוש להרוג את עצמו. לא נכון. הרבה חושבים שהוא היה הומו. לא נכון. כשהיינו יחד דיברנו על בנות. שחקנים ובנות. היינו ילדים בני 20, זה מה ששאפנו להיות". המפיק והבמאי מארק ריידל סיפר: "אני לא חושב שהוא היה באמת הומו, פשוט היה לו תיאבון גדול".
אבל היו גם כאלה שקראו לילד בשמו. ניקולס ריי, במאי "מרד הנעורים", האמין שדין אכן היה הומו, ואליזבת טיילור, ששיחקה לצידו ב"ענק" והפכה לידידתו הקרובה, הגדירה אותו כהומו כשנאמה בטקס פרסי התקשורת של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה: "כל חיי ביליתי זמן רב עם גברים הומואים. מונטגומרי קליפט, ג'ימי דין, רוק האדסון. מעולם לא חשבתי על אלו שהיו במיטתם, הם פשוט היה אנשים שאהבתי".
ואולי היה מדובר רק במניפולציה אחת גדולה? העיתונאי היימס טוען שדין כלל לא נמשך לגברים, אלא פשוט לא היסס לעשות דבר על מנת להצליח. הוא אומר שכל פעילות גאה שדין עשה נועדה אך ורק לקדם את הקריירה שלו. ג'יימס בלה, חברו של דין מימי לימודיו, תמך בטענה: "דין היה נצלן. אני לא חושב שהוא היה הומו, אבל אם הוא חשב שיצליח להשיג משהו... פעם הוא סיפר לי שבילה את הקיץ כ'אורח מקצועי' בבית נופש בפייר איילנד, שהיה מקום שהרבה הומואים שכנו בו".
עוד בסוף שנות העשרה לחייו, דין עבד כמחנה רכבים במגרש החניה של אולפני CBS. הוא פגש שם את רוג'ר ברקט, שדרן רדיו מצליח והומו בן 35, מבוגר מדין בכמה שנים טובות. לאחר שאביו סילק אותו מהבית, דין עבר להתגורר בביתו של ברקט, בחדר משלו. לא ברור מה היה טיב היחסים בין השניים, אך ברקט תמך כלכלית בידידו הצעיר והכיר אותו לאנשים רבים בתעשיית הבידור. השניים שמרו על קשר גם לאחר שדין עבר לניו יורק, וברקט המשיך לעזור לו כלכלית.
לאולפני וורנר, בכל אופן, לא שינה איך דין הגדיר את עצמו ומה היו המניעים שלו – הם דאגו רק לכך שהכוכב הלוהט שלהם יישאר כזה. מייקל דיאנג'ליס מספר בספרו Gay Fandom and Crossover Stardom: James Dean, Mel Gibson and Keanu Reeves כי בוורנר ביקשו לייצר לדין תדמית של רווק הולל ושובר לבבות. לכן הפיצו למדורי הרכילות שלל סיפורים על דייטים שאליהם יצא עם שחקניות אחרות, אשר רובן היו גם הן חתומות אצלם. דיאנג'ליס מספר שגם רוק האדסון והשחקן טאב האנטר, שיצא לימים מהארון, זכו לטיפול דומה מהאולפנים - כתבה מוזמנת טענה: "הם אומרים שהחזרות לסרטים שלהם מתנגשות עם החזרות לחתונה שלהם", בניסיון להסביר למה לשלושת הרווקים המבוקשים של הוליווד אין קשרים ארוכי טווח עם נשים.
ב-1954 החל דין לטפח תחום עניין חדש – ספורט מוטורי. הוא רכש כמה כלי רכב והחל להתחרות במרוצים, שבהם סיים לא פעם במקומות הראשונים.
מפיקי הסרט "ענק" פחות התלהבו מהתחביב החדש של הכוכב שלהם, ואסרו עליו להשתתף במרוצים כל עוד צילומי הסרט נמשכים. דין נענה לבקשה, אך עם תום הצילומים מיהר להירשם למרוץ נוסף שעתיד היה להיערך בתחילת אוקטובר. ב-30 בספטמבר נסע אל האירוע כשבמכוניתו נוסע נוסף, מכונאי רכב בשם רולף ווטריך. דין נהג במהירות, ובמהלך הנסיעה נעצר על ידי שוטר שנתן לו דו"ח.
כשעתיים לאחר מכן נכנס רכבו של דין לצומת – ואז הגיח מולו רכב אחר והתנגש בו. ווטריך הושלך החוצה מהרכב, בעוד דין נותר כלוא בפנים עם פציעות קשות, בהן צוואר שבור. הנהג הפוגע, דונלד טרנופסיד בן ה-23, יצא כשהוא פצוע באופן קל.
עוברי אורח שהיו במקום חשו לעזרה, ואישה שעבדה כאחות סיפרה שלכוכב עדיין היה דופק, אך חלש מאוד. בשעה 18:20 הכריזו על מותו, מיד עם הגעתו לבית החולים. למרבה האירוניה, חודשיים בלבד לפני מותו השתתף דין בתשדיר לנהיגה זהירה: "נהגתי לטוס על הכביש לא מעט, לקחתי סיכונים מיותרים, התחלתי להתחרות במרוצים, ועכשיו כשאני על הכביש המהיר אני מקפיד לנהוג בזהירות, מכיוון שאף אחד לא יודע מה הוא עושה, אתה לא יודע מה הנהג הזה יעשה או מה ההוא יעשה. אני מאוד זהיר, אין לי רצון לנהוג מהר. אנשים אומרים שמסלולי המרוצים מסוכנים, אבל הם הרבה יותר בטוחים מאשר הכביש המהיר".
הלווייתו של דין נערכה ב-8 באוקטובר 1955 בארון סגור, על מנת להסתיר את פציעותיו. 600 אנשים נכחו בטקס, ועוד 2,400 הקיפו את הכנסייה שבה הוא נערך. חקירת המשטרה העלתה שדין נהג במהירות מופרזת, וטרנופסיד זוכה מכל אשמה.
במותו המוקדם דין נשאר צעיר ויפה לנצח, אייקון תרבותי וחברתי שמחזיק מעמד עד היום. לראיה - מספרם הגדול של הספרים שנכתבו עליו לאורך השנים לחלוטין לא פרופורציונלי לשנים המעטות שבהן היה באור הזרקורים.
חברו ללימודים ג'יימס בלה סיפר למה לדעתו דין הפך לאגדה: "שכנה בו רוח מרדנית, שתמיד הייתה חלק מהזהות הלאומית שלנו. הוא גם מילא צורך. בתור בני אדם, אנחנו צריכים אייקונים להשתחוות אליהם, וג'יימס דין הפך לגיבור עבור הנון-קונפורמיסטים".
השחקן המפרי בוגארט אמר עליו: "הוא מת בזמן הנכון. הוא השאיר אחריו אגדה. אם היה נשאר בחיים, הוא לא היה מצליח לענות על הציפיות".
מובן שלאחר מותו, כפי שקורה לכל כוכב גדול שהולך לעולמו בטרם עת, גם סביב דין נפוצו שמועות שלפיהן הוא לא באמת מת אלא חי את חייו במקום מסתור. הרכילאי וולטר ווינצ'ל כתב בזמנו בטור הרכילות שלו כי דין הפך לנכה ולכן התחבא מהציבור. סיפורים אחרים טענו כי מי שמת באותה תאונה היה אדם אלמוני שלקח עם דין טרמפ ברכבו, ושדין אושפז במוסד סגור. וישנם אלו שהלכו על ההסבר הנפוץ מכל: נמאס לו מחיי התהילה וזו הייתה הדרך שלו להתחיל חיים חדשים, בדיוק כפי שיעשו מרילין מונרו ואלביס פרסלי כמה שנים מאוחר יותר.
ואם מישהו באמת קיווה שיום אחד דין עוד יחזור ויעשה קאמבק – ובכן, הוא יקבל את מבוקשו בקרוב. בערך. מתברר שבימינו, מוות לא בהכרח אומר שנפרדים מהמנוח. בשנה שעברה נודע שמשפחתו מכרה את הזכויות לשימוש בדמותו, וכי שתי חברות CGI עובדות במשותף על שחזורה באמצעים דיגיטליים, מה שיאפשר לדין לככב בסרט דרמה חדש, שבעה וחצי עשורים לאחר מותו. הסרט המדובר, "למצוא את ג'ק", מתאר את סיפורם של יותר מעשרת אלפים כלבים צבאיים שננטשו בסוף המלחמה, והיה אמור לצאת בחודשים הקרובים - אבל קורונה, אז לכו תדעו.
מובן שהציבור רעש וגעש בעקבות הידיעה, ולא מעט אנשים הכריזו על ביזוי המת. הבמאי אנטון ארנסט סיפר שהוא מופתע ומאוכזב מהתגובות השליליות, וניסה להגן על ההחלטה: "אני לא מבין את זה, מעולם לא התכוונו שזה יהיה גימיק שיווקי. חיפשנו בכל מקום את השחקן שיגלם את הדמות, והחלטנו על ג'יימס דין. אין לנו כוונה לאכזב את המעריצים. נעשה הכול כדי להבטיח שהמורשת שלו כאחד מכוכבי הקולנוע הכי אגדיים שיש תישמר במלואה. המשפחה רואה בכך את סרטו הרביעי, הסרט שהוא לא הספיק לעשות".