אודרי הפבורן הייתה אחת הכוכבות הגדולות בעולם בשנות ה-50 וה-60, ושבתה את לב הקהל בזכות כריזמה אינסופית, הרבה קסם וחן. יש הטוענים שכל אלה חיפו בהצלחה יתרה על כישרון משחק בינוני, אך העובדה שקיבלה כמעט כל פרס חשוב אפשרי טוענת אחרת. על אף שעל המסך היא הצטיינה בגילום דמויות בקומדיות משעשעות, חייה האישיים היו מלווים בלא מעט כאב ואכזבות, שהחלו כבר בגיל צעיר מאוד.
הפבורן נולדה בבריסל, בלגיה במאי 1929, נצר למשפחת מלוכה מצד אימה שהייתה ברונית הולנדית ממוצא צרפתי. היו לה שני אחים למחצה מנישואיה הקודמים של אימה לאציל הולנדי.
שמה המקורי של המשפחה היה רסטון, אבל אביה של אודרי הרגיש שהשם לא משדר מספיק יוקרה. לכן הוסיף לו את "הפבורן", מכיוון שהאמין (בטעות) שהוא צאצא של ג'יימס הפבורן, בעלה השלישי של מרי מלכת הסקוטים.
הכתבות הקודמות במדור "שדרת הכוכבים":
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
האב לא נשאר בתמונה יותר מדי זמן. כשאודרי הייתה בת שש הוריה נפרדו והוא עזב ללונדון, שם השקיע את כל זמנו בפעילות עבור המפלגה הפשיסטית וניתק את הקשר עם משפחתו. נטישתו הותירה בהפבורן צלקות נפשיות: "זו הייתה החוויה הטראומטית ביותר בחיי", סיפרה. כמה שנים לאחר מכן היא ואמה עברו לבריטניה, אך הקשר עם אביה לא התחדש עד שנות ה-60.
אודרי ואימה גרו בבריטניה שנים ספורות בלבד, שבמהלכן למדה בפנימייה שבה התוודעה לעולם ריקודי הבלט, תחום שהצטיינה בו. אך הימים היו ימי תחילתה של מלחמת העולם השנייה, וב-1939, לאחר שבריטניה נכנסה למלחמה עם גרמניה, אודרי ואימה עברו להתגורר בהולנד עם קרובי משפחה, בתקווה שהמדינה תישאר ניטרלית כפי שהייתה במלחמת העולם הראשונה. למרבה הצער, למציאות היו תוכניות אחרות וגרמניה פלשה אליה כשנה לאחר מכן.
החיים בהולנד תחת שלטון הגרמנים היו קשים מנשוא, והפבורן סיפרה: "אם היינו יודעים שהכיבוש יימשך חמש שנים, ייתכן שהיינו יורים בעצמנו. בהתחלה חשבנו שזה יימשך שבוע, לאחר מכן חצי שנה ואז שנה... ככה עברנו את זה". הפבורן גם חזתה בעצמה בגירוש היהודים למחנות ההשמדה: "אני ואימי רצינו לנסוע ברכבת, וכשהגענו לתחנה ראיתי קרונות בקר מלאים ביהודים. משפחות עם ילדים קטנים, תינוקות, הועמסו לקרונות. המחזה הזה המשיך להופיע לי בסיוטים במשך שנים".
ב-1942 הוציאו הנאצים להורג את דודה של הפבורן, בחשד שסייע למחתרת ההולנדית. אחיה איאן נתפס ונשלח למחנה עבודה בברלין, בעוד אחיה השני אלכס ברח מחשש שייתפס גם הוא. הפבורן תרמה אף היא למאמץ המחתרתי – הסופר רוברט מאצן טוען בספרו "נערה הולנדית: אודרי הפבורן ומלחמת העולם השנייה" כי היא נהגה לערוך הופעות ריקוד סודיות במטרה לגייס כספים, עזרה בהפצת עיתון המחתרת והעבירה אוכל והודעות לפעילי המחתרת אשר התחבאו ביערות.
בספטמבר 1944, במהלך מבצע כושל של בעלות הברית, נחרבה כמעט כליל העיר ארנהם שהייתה סמוכה למקום שבו גרה משפחתה של הפבורן. רבים מתושביה נהרגו, והשורדים נאלצו לעזוב אותה. חלקם עברו להתגורר בכפר של הפבורן. הצפיפות, הרעב והתנאים הירודים הביאו איתם מחלות רבות, ואודרי בת ה-15 חלתה בקצרת ובצהבת. כמו רבים, גם משפחתה איבדה את מרב כספה ונכסיה.
החוויות שעברה בילדותה לא נתנו מנוח להפבורן גם שנים רבות לאחר מכן, כשהחליפה את הולנד הכבושה בהוליווד הנוצצת. בנה, לוקה דוטי, סיפר: "כשאמא שלי דיברה על עצמה ועל מה שהחיים לימדו אותה, היא לא הזכירה את הוליווד. במקום להזכיר מקומות מפורסמים בבוורלי הילס, היא דיברה על מקומות שלא הכרנו בהולנד, כאלה שלפעמים לא הצלחנו לבטא את שמם. במקום זיכרונות מהשטיחים האדומים הגיעו סיפורים על מלחמת העולם השנייה, שהיא הצליחה להפוך למעשיות לילדים". הפבורן התקשתה להתגבר על הטראומות שהותירו בה ימי המלחמה - ב-1958, כשקיבלה הצעה לגלם את אנה פרנק, סירבה מכיוון שהרגישה שהנושא קשה מדי עבורה.
כשתמה המלחמה, אודרי ומשפחתה עברו לאמסטרדם, שם המשיכה בלימודי הבלט שלה והצטיינה בהם. ב-1948 עברה ללמוד בלונדון לאחר שקיבלה מלגה. היא התפרנסה מדוגמנות וקיצרה את שמה – את השם רסטון היא זנחה, ונשארה רק עם הפבורן.
למרות ההצלחה כרקדנית, אודרי החליטה על פרישה מוקדמת לאחר שמארי ראמבר, מייסדת בית הספר לריקוד שבו למדה, אמרה לה שסיכוייה להפוך לרקדנית ראשית נמוכים מפני שהייתה גבוהה מדי, ללא מספיק הכשרה ואחרי שנים של תזונה לקויה עקב המלחמה. מארי ניסתה לעודד אותה ולהגיד לה שתצליח יותר בתור רקדנית משנה, אך הפבורן רצתה להיות הטובה ביותר או לא להיות רקדנית בכלל. היא תלתה את נעלי הריקוד והחליפה את רחבת הריקודים בבמת התיאטרון. מאוחר יותר סיפרה שהשינוי נבע גם מצורך כלכלי: "הייתי צריכה את הכסף. הרווחתי שם 3 דולר יותר מאשר בעבודות כרקדנית".
את השנים הבאות העבירה הפבורן כניצבת בהצגות תיאטרון ובסרטים, ואז התברר שיש לה גם לא מעט מזל. ב-1951 היא לוהקה לתפקיד קטן בסרט אשר הצטלם במונטה קרלו, וזכתה ללמוד מקרוב את משמעות הביטוי "להיות במקום הנכון בזמן הנכון".
במלון שבו נערכו הצילומים שהתה באותו הזמן סידוני גבריאל קולט, סופרת צרפתייה אשר ספרה "ג'יג'י" עמד להיות מעובד למחזמר בברודוויי. קולט הבחינה בהפבורן, וידעה שמצאה את הכוכבת הראשית להצגה. לפי האגדה הצהירה מיד: "הינה! זו ג'יג'י שלי!"
קולט לא התקשתה לשכנע את מפיקי ההצגה שהפבורן מושלמת לתפקיד, והפבורן עצמה כמובן נענתה להצעה בשמחה: "הזדמנויות לא מגיעות בקלות, לכן כשמציעים לכם כאלו, מוטב שתתפסו אותן", אמרה. יחד עם זאת, הדרך אל ערב הבכורה לא הייתה חפה מבעיות, שכן הפבורן נטפה אומנם קסם וכריזמה, אך ניסיונה הבימתי היה מוגבל מאוד – ליתר דיוק, היא מעולם לא שיחקה בתפקיד שכלל טקסט.
חוסר הניסיון התגלה במהרה, כאשר בחזרות לא הצליחה הפבורן לייצר קול חזק מספיק על מנת שישמעו אותה ברחבי האולם. היא שיבשה את הטקסט ודקלמה אותו, ומאחורי הקלעים סבלה מהתקפי חרדה. הבמאי, ריימונד רולו, נאלץ לקחת אותה לשיחה ולהבהיר לה שכדאי שתתאפס על עצמה. בנוסף שכרו עבורה מורה פרטי למשחק שעבד איתה באופן צמוד.
כל זה נשמע אומנם כמו מתכון לאסון, אך כולנו אוהבים סוף מפתיע וטוב, וזה בדיוק מה שקיבלנו כאן. "אודרי היא להיט" הכריזה כותרת הביקורת של מגזין "לייף", אשר בה הצהיר המבקר: "ברודוויי חזתה בכוכבת הראשונה של העונה, ובמה שעתידה להיות קריירת תיאטרון חשובה". ב"ניו יורק טיימס" נכתב: "יש לה איכות מנצחת", ו"אסקווייר" מסר: "היא נותנת הופעה אתלטית שמנחילה ניצחון גורף". המפיקים נשמו אנחת רווחה גדולה, ההצגה נחלה הצלחה ענקית עם יותר מ-200 הופעות שנמשכו לאורך חצי שנה, והפבורן אף זכתה על הופעתה בפרס התיאטרון העולמי.
לוח הזמנים הצפוף של הכוכבת העולה בישר טובות עבור הקריירה שלה, אך פחות עבור חייה הרומנטיים. ב-1952 היא התארסה לאיש עסקים אמיד בשם ג'יימס הנסון, אך לקראת היום הגדול ביטלה את החתונה כשהבינה שלא יהיה לה זמן להשקיע בנישואים: "כשאהיה נשואה, אני רוצה להיות נשואה באמת", אמרה.
ב-1953, לאחר שההצגה ירדה מהבמות, היא קיבלה את תפקידה הקולנועי הגדול הראשון – בסרט "חופשה ברומא". מפיקי הסרט דמיינו דווקא את אליזבת טיילור בתפקיד הראשי, אך היא לא הייתה זמינה. הפבורן הוזמנה להיבחן ושוב, הפתעה – לא ממש הרשימה את החדר. למזלה, הבמאי וויליאם וויילר ראה את הפוטנציאל שבה ולא רצה לוותר עליה כל כך בקלות. הוא המשיך לשוחח איתה אחרי שסיימה את האודישן, תוך כדי שהמצלמה ממשיכה לצלם, ומצא את מה שחיפש: "היו לה קסם, תמימות וכישרון. היא גם הייתה מצחיקה, מקסימה לחלוטין. ידענו שהיא מי שחיפשנו", סיפר.
הסרט זכה להצלחה גדולה בקופות, היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר וזכה בשלושה – אחד מהם קיבלה הפבורן עצמה, מה שסיפק לה באופן רשמי את חותמת ההצלחה. על הבמה היא אמרה: "זה יותר מדי. אני רוצה להודות לכל אלו שעזרו, הדריכו ונתנו לי כל כך הרבה בחודשים ובשנים האחרונות". מלבד האוסקר היא זכתה גם בגלובוס הזהב, בפרס אקדמיית הקולנוע הבריטי ובפרס המבקרים של ניו יורק.
אגב, השבוע שבו זכתה באוסקר התגלה כמוצלח מאוד עבור הפבורן. שלושה ימים בלבד לאחר הטקס, שהתקיים ב-1954, היא זכתה בפרס הטוני על הופעתה בהצגה "אונדין". בכך הפכה לאחת משלוש שחקניות בלבד שקיבלו בשבוע אחד אוסקר וטוני (השתיים האחרות היו שירלי בות' ואלן בורסטין).
לאחר הצלחת "חופשה ברומא", אולפני פרמאונט החתימו את הפבורן על חוזה לשבעה סרטים, וזמן קצר לאחר מכן נולדה אחת הקלאסיקות המזוהות ביותר איתה – הקומדיה הרומנטית "סברינה".
הפבורן מגלמת בסרט את בתו של נהג פרטי המאוהבת בבן המשפחה העשירה שעבורה עובד אביה. את מושא אהבתה גילם בסרט השחקן וויליאם הולדן, שלפחות בתחילת הסרט מתעלם מקיומה. מאחורי הקלעים הוא דווקא נתן לה את מלוא תשומת ליבו, ועד מהרה השניים פצחו ברומן סודי שכן, כמיטב הקלישאות, הולדן היה נשוי פלוס שלושה ילדים והפבורן חששה שהעניין יפגע בתדמיתה האלגנטית והחביבה.
בסופו של דבר השמועה על הרומן עשתה לה כנפיים והפכה לנחלת הכלל על סט הצילומים, מה שהכעיס מאוד את השחקן המפרי בוגרט - וכשהזמין את הצוות אליו לחדר להרמת כוסית, הותיר את השניים מחוץ לרשימת המוזמנים. השחקן הוותיק לא היה ממעריציה של הפבורן, ונשמע אומר עליה: "היא שחקנית סבירה, אם אתה מוכן לעשות 36 טייקים". הסלידה הייתה הדדית. כבר בצילומי הסצנה הראשונה ביניהם הפבורן נשפה עשן בפניו של בוגרט, והוא בתגובה ירק עליה את המילים וכיסה אותה ברוק.
באופן מפתיע, מישהי שדווקא לא התנגדה (לפחות בהתחלה) לרומן בין השניים הייתה אשתו של הולדן, השחקנית ברנדה מרשל. היא הייתה רגילה לבגידותיו החוזרות ונשנות של בעלה ולא התרגשה מהן, כי בסופו של דבר הוא תמיד חזר לזרועותיה. הספר "אודרי וביל" מאת אדוארד אפשטיין, אשר עוסק במערכת היחסים בין הפבורן להולדן, אף טוען שמרשל הייתה כל כך אדישה לעניין עד שהכוכב הרגיש בנוח להציג בפניה את מאהבותיו, כולל את הפבורן. אך הפעם היה שם משהו שונה – הולדן התאהב בכוכבת ותכנן לעזוב את אשתו למענה. כשמרשל הבינה זאת, היא נלחצה ואסרה על בעלה לפגוש אותה שוב, אך זה כבר היה מאוחר מדי. הולדן עמד להציע נישואים להפבורן, והיא כנראה הייתה נענית להצעתו לולא חשף בפניה את סודו.
כשהשניים שוחחו על ילדיהם העתידיים והפבורן סיפרה לו שתרצה שלושה-ארבעה כאלה, הוא גילה לה שהדבר היחיד שלא יוכל לתת לה הוא ילד. מסתבר שהכוכב עבר ניתוח לחסימת צינור הזרע כמה שנים קודם לכן. הפבורן קיבלה את הבשורה בתדהמה, והרגישה נבגדת מכיוון שלא סיפר לה זאת מראש. היא הייתה אומנם מאוהבת בו לחלוטין, אך רצונה לילדים גבר על אהבתה אליו והיא סיימה את מערכת היחסים. הולדן שבור הלב חזר לאשתו, אשר קיבלה אותו בזרועות פתוחות. השניים התגרשו לבסוף, אבל זה קרה רק 20 שנה לאחר מכן.
זמן קצר לאחר שסיימה את הקשר עם הולדן, הפבורן החלה בזוגיות חדשה עם השחקן מל פרר שכיכב לצידה ב"אונדין". הפעם כבר לא היו ספקות או מעצורים - תוך שמונה חודשים, בספטמבר 1954, השניים כבר היו נשואים.
לעומת כלתו הטרייה, פרר כבר היה בעל ניסיון עשיר בכל הקשור למוסד הנישואים ולהבאת ילדים לעולם. כשהפבורן נכנסה לתמונה הוא כבר היה גרוש שלוש פעמים משתי נשים (הוא ואשתו הראשונה התחתנו פעמיים), שאיתן הביא לעולם חמישה ילדים.
השתתפותה ב"סברינה" הקנתה להפבורן שני דברים חשובים מאוד – מועמדות שנייה לאוסקר וחברות ארוכת שנים עם מעצב האופנה הידוע אובר דה-ז'יבנשי.
אף שעל עיצוב הבגדים בסרט חתומה אדית הד, שגם זכתה באוסקר על עבודתה, לאורך השנים נטען שהיה זה ז'יבנשי שיצר את רוב השמלות שהפבורן לובשת בסרט. הד הודתה שחלק מעיצוביה נעשו בהשראת בגדים שז'יבנשי עיצב והפבורן אהבה, אך התעקשה שלא היה מעורב בעיצובים עצמם. הוא לעומת זאת טען שהקרדיט על חלקם, כולל שמלת הקוקטייל השחורה המפורסמת שלובשת סברינה בסרט, שייך אך ורק לו.
גם שנים רבות לאחר מכן זכר המעצב את פגישתם הראשונה לפרטי פרטים: "דלת הסטודיו שלי נפתחה ובדלת עמדה אישה צעירה, מאוד רזה, מאוד גבוהה, עם עיני איילה ושיער קצר. היא לבשה מכנסיים צרים, חולצה קטנה, נעלי בית וכובע גונדולייר עם סרט אדום שעליו היה כתוב 'ונציה'".
הוא התנצל בפני הכוכבת והסביר שהוא עמוס בעבודה על הקולקציה החדשה שלו. היא בתגובה ביקשה לראות את הבגדים שעליהם עבד. הפבורן כל כך אהבה את מה שראתה, עד שהחליטה שאלו בדיוק יהיו התלבושות שתלבש בסרט.
הד, כאמור, הייתה זו שקיבלה באופן רשמי את הקרדיט ואת האוסקר על העיצובים, ובנאום התודה שלה לא היה אף רמז קל למעורבותו או תרומתו של ז'יבנשי. היא טענה שהשמלה השחורה המפורסמת שהפבורן לובשת בסרט הוא עיצוב שלה בלבד, ואף כללה אותה בתצוגות אופנה שערכה לאורך השנים. ז'יבנשי עצמו שמר על שתיקה עד אחרי מותה של הד ב-1980, אז סיפר שהוא זה שעיצב את השמלה בעצמו.
בכל אופן, אחרי "סברינה" הפבורן וז'יבנשי הפכו לצמד אופנתי על המסך ומחוצה לו. היא הייתה המוזה שלו, והוא הפך אותה לאייקון אופנה. "הוא נתן לי מבט, סגנון. להיות מולבשת על ידיו עזר לי לא לפחד מכלום", אמרה. הוא מצידו סיפר לא פעם על היחסים שלהם: "אנחנו כמעט נשואים".
בשנים שלאחר מכן הפבורן הפכה לאחת הכוכבות הגדולות והאהודות בעולם, והכניסה לרזומה שלה הצלחות קולנועיות כמו "אהבה אחרי הצהריים" שבו כיכבה לצידו של גארי קופר ו"סיפורה של נזירה", שעבורו הייתה מועמדת לאוסקר בפעם השלישית. היא דווקא לא נתנה להצלחה לעלות לה לראש: "אני לא רואה בעצמי סמל. מה שאחרים חושבים עליי, אני לא חושבת בעצמי. אני רק מתעסקת בענייניי".
חשוב להודות, לא כל סרטיה זכו להצלחה: "פנים מצחיקות", שבו הפגינה את כישורי הריקוד שלה לצד פרד אסטר, לא ענה על הציפיות שנתלו בו; Green Mansions שבו כיכבה לצד אנתוני פרקינס היה כישלון מוחלט (וגרם לאולפנים הפסד של כמה מיליוני דולרים טובים), וגם המערבון The Unforgiven, שבו שיחקה לצד ברט לנקסטר, לא הותיר רושם מיוחד.
ואז, ב-1961, הגיע הסרט "ארוחת בוקר בטיפאני".
כמה חודשים לפני כן הגשימה הפבורן סוף-סוף את חלומה להפוך לאם, שש שנים לאחר שהיא ופרר התחתנו. בדרך חוותה שתי הפלות, אך ביולי 1960 הגיע סוף-סוף שון, בנם המשותף והיחיד של בני הזוג. לאחר האירוע המשמח, הפבורן התפנתה להתחיל את צילומי סרטה החדש.
הסרט, המבוסס על נובלה של הסופר טרומן קפוטה, מספר על אישה צעירה המחפשת חתן עשיר, תוך כדי שהיא מנצלת את הגברים שאיתם היא יוצאת וחיה על חשבונם. הפבורן לא הייתה הבחירה הראשונה לסרט - קפוטה העדיף את מרילין מונרו, והתסריט אף נכתב במיוחד עבורה. לצערם, היא העדיפה לוותר על ההצעה מכיוון שפחדה שתפקיד האישה המנצלת גברים עבור כספם לא ייטיב עם תדמיתה. במקומה לוהקה הפבורן, וקפוטה לא היה מאושר: "עבדו עליי וליהקו את אודרי", האשים את האולפנים. בסופו של דבר, כשהסרט יצא, הוא נאלץ להודות שהיא עשתה עבודה טובה – ולא רק הוא. הביקורות שיבחו אותה, הקהל נהר בהמוניו והסרט קיבל חמש מועמדויות לאוסקר, בהן גם להפבורן, אשר המראה שלה בסרט, עם השיער האסוף המורם, הסיגריה הארוכה וכמובן גם השמלה השחורה שעיצב ז'יבנשי, הוטבע לנצח בתרבות הפופ.
שחקנים רבים משוועים לסרט אחד מוכר ומצליח שיהיה מזוהה איתם ויהפוך לעל-זמני. באוקטובר 1964 אודרי הפבורן השתתפה בשלישי שלה – "גבירתי הנאווה". הסרט הפך להצלחה ענקית בקופות, אצל המבקרים והכי חשוב – בטקס האוסקר, שאליו נכנס עם 12 מועמדויות ויצא ממנו עם שמונה פסלונים, כולל לסרט הטוב ביותר.
יחד עם זאת, עבור הפבורן היה מדובר כנראה בחוויה מרירה-מתוקה. היא נאלצה לראות את ג'ולי אנדרוז מקבלת את פרס השחקנית הטובה על הסרט "מרי פופינס", כשהיא עצמה כלל לא הייתה מועמדת - דבר שייתכן שצרם לה מעט, אך ודאי שעשע את אלו שהיו בקיאים בהליך בחירתה של הפבורן לתפקיד.
אנדרוז הייתה אלייזה דוליטל המקורית, זו שגילמה ראשונה את הדמות במחזמר בברודוויי. כאשר החלה העבודה על הפקת הסרט, הציפייה הייתה שהיא זו שתעשה את התפקיד גם על המסך הגדול. מה רבה הייתה ההפתעה כשהתברר שהתפקיד כלל לא הוצע לה.
ג'ק ל. וורנר, מפיק הסרט, לא חשב שאנדרוז, שהייתה אז שחקנית תיאטרון וללא אף סרט קולנוע ברזומה, היא שם גדול מספיק כדי למשוך את הקהל. ייאמר לזכותה של הפבורן שהיא לא הרגישה בנוח לקבל את התפקיד וביקשה בתחילה שיציע אותו בכל זאת לאנדרוז, אך בסופו של דבר התרצתה והסכימה להצעה. כאמור, אנדרוז הייתה זו שצחקה אחרונה – זמן קצר לאחר מכן היא נבחרה לגלם את מרי פופינס, וכשעלתה לבמה לקבל את האוסקר לא שכחה להודות בעוקצנות לוורנר על שלא ליהק אותה ל"גבירתי הנאווה", לצלילי צחוקם הגדול של היושבים באולם.
עבור הפבורן היה מדובר באקורד סיום לא נעים עבור חוויה שהחלה בצורה מביכה לא פחות. במהלך הצילומים, הפבורן גילתה שבהפקה אולי סומכים על כך שתביא את הצופים לאולם, אבל לא לגמרי בזכות עצמה. כהכנה לתפקיד ולשירים שהוא כלל, הפבורן לקחה שיעורי פיתוח קול, אך גילתה בסופו של דבר שבזבזה את זמנה לחינם - האולפנים שכרו זמרת בשם מרני ניקסון כדי לדובב את חלקי השירה שלה. היא זעמה כמובן, ואף עזבה את הסט כשגילתה על העניין. בסופו של דבר הבינה שכבר אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנידון, וחזרה לצילומים בחוסר רצון. לימים הודתה שאילו ידעה על כך מלכתחילה, לא הייתה מסכימה לעשות את התפקיד. מובן שבסופו של דבר לאף אחד לא ממש שינה מה קרה מאחורי הקלעים, הפבורן קיבלה שבחים וגם אם בטקס האוסקר נשארה מחוץ לתמונה, במבחן הזמן זכתה להצלחה יתרה.
הפבורן לא הכחישה שלא תמיד הצליחה לענות על הציפיות: "ביקשו ממני לשחק כשלא ידעתי לשחק. רצו שאשיר ב'פנים מצחיקות' כשלא ידעתי לשיר, שארקוד עם פרד אסטר כשלא ידעתי לרקוד ולעשות כל מיני דברים שלא הייתי מוכנה לקראתם, אז ניסיתי כמיטב יכולתי להתמודד איתם". עוד היא הוסיפה בכנות: "אני כנראה אחת מכוכבות הקולנוע היחידות שלפי ההיגיון לא היו צריכות להצליח כפי שהצליחו. לא היה לי הניסיון הדרוש באף שלב של הקריירה שלי".
ב-1968, הפבורן קיבלה את המועמדות החמישית והאחרונה שלה לאוסקר, הפעם על הסרט "בודדה באפלה", שהיווה עבורה אתגר לא פשוט – לא מבחינה מקצועית אלא דווקא אישית. נישואיה למל פרר הגיעו לקיצם באותה השנה, מה שוודאי לא היה קל בהתחשב בכך שהוא היה המפיק של הסרט. מעבר לכך, לאורך השנים היו שמועות רבות על משברים ביחסים של השניים. לפרר הייתה תדמית של אדם שתלטן, והפבורן הודתה שהיה לו מזג רע ואף נשמעה אומרת שהחיים לצידו היו "גיהינום". השניים התגרשו לאחר 14 שנות, ולפי השמועות הפבורן אף ניסתה להתאבד לאחר מכן.
היא לא נשארה לבדה זמן רב. באותה שנה כבר פגשה פסיכיאטר איטלקי בשם אנדראה דוטי, וגם הפעם, כפי שקרה עם פרר, לא התמהמהה בדרך לחתונה – אחרי חצי שנה של זוגיות השניים נישאו, בינואר 1969. כשנה לאחר מכן נולד בנם לוקה.
בשלב הזה הפבורן חשה שמיצתה את הקריירה, והחליטה לקחת צעד אחורה ולהתמקד בחיי המשפחה שלה. "נאלצתי להחליט אם אני מעדיפה להתגעגע לסרטים או לילדים שלי. זו הייתה החלטה קלה, מכיוון שמאוד התגעגעתי לילדיי", אמרה. ב-2003 התראיין שון, בנה הבכור של הפבורן, בתוכניתו של לארי קינג וסיפר: "היא הייתה אמא נפלאה. החברה הטובה ביותר שלי. גם של אחי הצעיר. לא גדלנו בהוליווד, ברגע שהיא החליטה שהיא צריכה להיות אמא היא ויתרה על הקריירה שלה. לכן לא באמת ידענו שהיא מפורסמת".
ב-1974 הפבורן עברה למרבה הצער הפלה נוספת, ודוטי לא ממש היה שם כדי לתמוך בה, כי היה עסוק בלהתהולל עם נשים אחרות. הפבורן מצידה השיבה לו בניהול רומן משלה, עם השחקן בן גזארה שלצידו כיכבה בסרט Bloodline ב-1979. למרות הבגידות ההדדיות, נישואיהם של הפבורן ודוטי תמו רק ב-1982, לאחר 13 שנות נישואים. לאחר מכן פצחה בזוגיות נוספת, הפעם עם השחקן השוודי רוברט וולדרס. השניים לא נישאו, אך הפבורן סיפרה שהיא מרגישה כאילו הם בעל ואישה ושהשנים לצידו היו המאושרות בחייה.
הפבורן אומנם מאסה בחיי הזוהר, אך פרישתה מעולם המשחק לא הייתה מוחלטת. בשנות ה-70 וה-80 השתתפה בארבעה סרטים, שהאחרון בהם היה "לנצח", אחד מסרטיו הפחות מוכרים של סטיבן ספילברג אשר יצא ב-1989, ושבו עשתה תפקיד אורח קטן.
את הזמן הרב שהתפנה לה לאחר שעזבה את הוליווד הקדישה הפבורן להתנדבות ולעבודה הומניטרית. היא ביקרה במדינות נחשלות ועודדה מדינות עשירות יותר לתרום אוכל וכסף עבור ילדים רעבים. ג'ון אייזק, צלם מטעם האו"ם שהתלווה אליה, סיפר: "להרבה מהילדים היו זבובים שהקיפו אותם, אבל היא ניגשה אליהם וחיבקה אותם. בדרך כלל יש לאנשים חשש מסוים, אבל היא פשוט תפסה אותם. הילדים ניגשו אליה כדי להחזיק את ידה ולגעת בה".
הפבורן מצידה סיפרה שהנושא נגע לליבה מכיוון שחוותה את העוני בעצמה: "הייתי מאלו שנזקקו לאוכל ולטיפולים רפואיים מיד אחרי מלחמת העולם השנייה", והוסיפה: "לטיפול בילדים אין קשר לפוליטיקה. אני מקווה שעם הזמן, במקום שלפוליטיקה תהיה השפעה על העזרה לאנשים, הצד האנושי יהיה זה שישפיע על הפוליטיקאים". פועלה ההומינטרי אף זיכה אותה במדליית החופש הנשיאותית אשר העניק לה הנשיא ג'ורג' בוש, וב-1990 אף קיבלה כבוד מיוחד במינו – פרח שנקרא על שמה.
ב-1992, לאחר שחזרה מסומליה, הפבורן החלה לחוש כאבים בבטן. בדיקה רפואית גילתה שמדובר בסרטן נדיר במצב מתקדם. היא עברה כימותרפיה, אך הבינה שהמצב לא נראה טוב. היא ומשפחתה היו באותו הזמן בלוס אנג'לס, שם עברה את הטיפולים, אך הם רצו לחגוג את חג המולד האחרון שלה בביתם שבשווייץ. מכיוון שלא יכלה לטוס בטיסה רגילה, ז'יבנשי ארגן עבורה מטוס פרטי מלא בפרחים.
את ימיה האחרונים בילתה בהוספיס שהוקם בביתה. היא הלכה לעולמה תוך כדי שינה ב-20 בינואר 1993. בת 63 הייתה במותה.
הלווייתה נערכה בכנסייה מקומית בעיר מגוריה, טולושנאז. כשהתראיין בנה שון אצל לארי קינג, אמר לו המנחה: "אתה יודע, אני לא מכיר אף אחד שלא חיבב אותה". שון ענה לו בתגובה: "אם תמצא מישהו כזה, תעדכן אותי".
פורסם לראשונה: 08:00, 02.10.20