אין-ספור שחקנים עברו בהוליווד לאורך השנים, רובם הגדול נשכח עם הזמן, אך בני המזל ובעלי הכישרון שבהם הצליחו להותיר את חותמם. רוק הדסון, שהחודש מלאו 35 שנה למותו, הוא אחד מאלו שזכורים עד היום, אך במקרה שלו הסיבה היא דווקא חוסר מזלו. הוא היה שחקן אהוב ופופולארי מאוד, אבל לא הכישרון, הכריזמה או הסרטים שלו הם אלו שעולים מיד במחשבה כששמו מוזכר, אלא דווקא הסיבה הטראגית למותו - זו שהפכה אותו לפורץ דרך וסמל בעל כורחו.
רוק הדסון נולד בתור רוי הרולד שרר ג'וניור בנובמבר 1925 באילינוי, ארה"ב, בן יחיד לאם עקרת בית ולאב מכונאי. הוריו התגרשו כשהיה בן ארבע ובערך באותה תקופה, בזמן השפל הגדול, האב איבד את עבודתו ונטש את המשפחה. האם נישאה מחדש והאב החורג אימץ את רוק הצעיר, מה שהתברר כצעד גדול ומהיר מדי - הנישואים התפרקו בטונים צורמים.
כנער, רוק עבד בעבודות מזדמנות כמו חלוקת עיתונים ובשליחויות, וטיפח את כישוריו כזמר במקהלה הבית-ספרית שבה לקח חלק. הוא ניסה את מזלו גם בהפקות התיאטרון שערך בית הספר שלו, אך לא התקבל לאף תפקיד מכיוון שלא הצליח לזכור כראוי את הטקסט. עם הבעיה הזו בדיוק נאלץ להתמודד גם בהמשך קריירת המשחק שלו.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ב-1944, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הדסון התגייס לצי ונשלח לעבוד בתור מכונאי בפיליפינים. כשהשתחרר לאחר שנתיים החליט לנסות להגשים את החלום ההוליוודי, עבר ללוס אנג'לס ונרשם ללימודי משחק באוניברסיטת דרום קליפורניה – אבל סולק בגלל ציונים נמוכים. הוא לא התייאש ועבר לשלב חשוב נוסף בחיי שחקן מתחיל – מציאת סוכן. שם כבר היה לו יותר מזל. הוא שלח את תמונותיו להנרי ווילסון, סוכן כישרונות ידוע שייצג לאורך השנים כוכבים כמו רוברט ווגנר, טרוי דונהיו ורונדה פלמינג. וילסון הסתקרן ממה שראה וקיבל את הדסון כמיוצג. הוא גם היה זה שייעץ לו לשנות את שמו לרוק הדסון, שילוב בין שמותיהם של נהר ההדסון וצוק (רוק באנגלית) גיברלטר. לווילסון כבר היה ניסיון בשינוי שמות של שחקנים שבהם טיפל: השחקן המתחיל ארתור גיליאן הפך תחתיו לכוכב הקולנוע טאב האנטר, ולפני שהגיע אליו, רורי קלהון ענה לשם פרנסיס מקגאוון.
ההתחלה לא נראתה מבטיחה במיוחד, שכן הדסון עדיין התקשה בדבר אחד חשוב מאוד: להגיד את השורות שלו כמו שצריך. ב-1947 הוא קיבל תפקיד קטן בסרט Fighter Squadron, עם שורה אחת בלבד – שנדרשו קרוב ל-40 ניסיונות עד שאמר אותה כראוי. למזלו של הדסון, נראה שהיה מדובר בסט צילומים סבלני מאוד.
בשלב הזה כל שחקן טרי ובעייתי אחר כבר היה נשלח למצוא תחום עיסוק שונה, אך להדסון היו כמה מעלות שחשובות בתעשייה לא פחות: הוא היה צ'ארמר בעל מראה מצודד, וזה הספיק כדי לכבוש את לב האנשים החשובים באמת – מנהלי אולפני יוניברסל. אלו כנראה הרגישו שיש בבחור פוטנציאל לא ממומש ושהוא שווה את ההשקעה, והם אכן השקיעו: החתימו אותו על חוזה והעניקו לו טיפול 10,000 לשחקן המתחיל – כזה שכלל טיפולי שיניים ושרשרת של שיעורי משחק, שירה, רכיבה ואפילו סיף. ספוילר: הוא החזיר את ההשקעה, ובגדול.
הדסון החל לקבל תפקידים קטנים, וטיפס אט-אט אל הצמרת עם תפקידים משמעותיים יותר ויותר. סרטו הראשון ככוכב ראשי היה Scarlet Angel, שיצא ב-1952 ובו שיחק לצד איבון דה-קרלו. לאחר מכן המשיך להופיע בשורה של סרטים, רובם מערבונים וסרטי הרפתקאות סוג ב', שזכו להצלחה יחסית וביססו את שמו של הדסון ככוכב עולה.
יחד עם זאת, הפופולריות העולה שלו לא הלכה יד ביד עם ההערכה שקיבל כשחקן, להיפך – התעשייה לא התרשמה ממנו במיוחד. אבל כמו שהוכיח הדסון בעבר, למרות כישורי המשחק הלא מזהירים שלו הייתה לו היכולת לגרום לאחרים לרצות שיצליח, ואחד מהם היה הבמאי דאגלס סירק.
סירק ביים את הדסון בסרט ?Has Anybody Seen My Gal שיצא ב-1952, ועל אף שהכוכב לא עשה לדעתו עבודה טובה מדי, הוא ליהק אותו שנתיים לאחר מכן לסרט נוסף שלו – "השיגעון הנפלא". בריאיון שנערך עימו ב-1967, סירק נזכר: "הוא לא היה מוצלח במיוחד. בעיני האולפנים הוא אפילו נחשב לשחקן גרוע מאוד. יחד עם זאת, הוא השתוקק ללמוד. החלום שלו היה להפוך לשחקן טוב, ואני יכול להגיד בגאווה שעזרתי לו בזה".
סירק בהחלט יכול לקחת קרדיט: הסרט והדסון זכו לשבחים מהמבקרים, והעיתון Modern Screen Magazine הכתיר את הכוכב בתור השחקן הפופולרי ביותר של אותה שנה. ג'יין ווימן שכיכבה לצידו קיבלה מועמדות לאוסקר, וייתכן שזה היה פיצוי הולם עבור מה שנאלצה לסבול מאחורי הקלעים.
באחד מריאיונותיה המאוחרים היא סיפרה שהדסון היה לחוץ מאוד בזמן הצילומים, ושהיו סצנות שנאלצו לצלם בגללו 30 ולעיתים אפילו 40 פעמים. היא קיבלה זאת ברוח טובה, ומספרים שלימים השניים נתקלו זה בזו במסיבה והדסון הביע את תודתו: "היית נחמדה אליי כשלא היית חייבת, ואני רוצה שתדעי שאני מודה לך על זה ואוהב אותך בגלל זה". גם ווימן חיבבה את השחקן שלצידה, ולמרות הטייקים המרובים שאילץ אותה לעשות חזרה לשתף איתו פעולה כשנה לאחר מכן בסרט "כל שהשמיים מרשים", שזכה גם הוא להצלחה.
ואם תהיתם מה עושים עם שחקן שלא מצליח לזכור את השורות שלו, התשובה פשוטה: כל סט צילומים הצטייד בכרטיסי טקסט גדולים, והכוכב השכחן הציץ בהם בכל פעם שנזקק לתזכורת עבור המילה הבאה שלו.
ההצלחה של הדסון הרקיעה שחקים, ומי שהשתוקק לראות אותו על המסך הגדול בהחלט קיבל את מבוקשו, כשכמעט מדי שנה יצאו בין שלושה לחמישה סרטים בהשתתפותו. אבל מעל ההצלחה ריחפה עננה גדולה, סוד גדול שבימים ההם היה כדאי להסתיר - הדסון היה הומוסקסואל.
הנטייה המינית של הדסון הייתה מה שנהוג לכנות "סוד גלוי" שכן לאחר מותו, שחקנים ומקורבים רבים סיפרו שידעו. השחקנית מימי ואן-דורן אף התוודתה בריאיון למגזין "פיפל" כי יצאה איתו לכמה דייטים שמטרתם המוצהרת הייתה לחזק את תדמיתו כרווק הולל: "האולפנים השקיעו בו הרבה כסף, והיה חשוב להם לשמר את תדמית רודף השמלות שלו", סיפרה.
"הוליווד", סדרת הדרמה של נטפליקס שיצאה בשנה שעברה, כללה סצנה שבה הדסון (בגילומו של ג'ייק פיקינג) מתגבר על חששו ויוצא מהארון באופן פומבי מאוד, כשהוא מגיע לטקס האוסקר של 1948 עם גבר שחור (השחקן ג'רמי פופ) בתור דייט ואף חולק איתו נשיקה פומבית לעיני הקהל המופתע. מובן שלסצנה הזו אין שום קשר למציאות. הדסון לא יכול היה לצאת לדייט עם גבר, ועוד שחור, באמריקה ההומופובית והגזענית של סוף שנות ה-40.
הדסון חי את חייו האמיתיים בסתר, ועשה כל מה שהאולפנים ביקשו ודרשו ממנו. "רוב שחקני הצמרת בהוליווד הם הומואים. לו רק היו מגלים את האמת על עצמם, היה שיטפון אדיר של יציאה מהארון", הסביר פעם לחבר קרוב שראיין אותו (בריאיון שפורסם רק כמה שנים לאחר מותו). "אמריקה פשוט לא רוצה לדעת".
אבל היו כאלה שרצו לגלות לה בכוח. ב-1955 איים המגזין "קונפידנשל" לפרסם כתבת תחקיר גדולה על הדסון ולחשוף בה פרטים על חייו האישיים, כולל את עובדת משיכתו לגברים. הסוכן שלו ניהל עם העיתון משא ומתן, שבסופו הקריב שני שחקנים אחרים שלו בתמורה לביטול הידיעה – הוא סיפק להם מידע על תקופת המאסר של השחקן רורי קלהון (אשר שהה בכלא עשור לפני כן לאחר ששדד חנות תכשיטים וגנב רכב) ופרטים על מעצרו של טאב האנטר במסיבה, חמש שנים לפני כן (אשר "קונפינדשל" הגדיר כמסיבת פיג'מות, שם קוד למסיבה גאה).
"קונפידנשל" עמד בהסכם ולא פרסם את הסיפור, אך הדסון וסוכנו ידעו שמדובר בעניין של זמן עד שהסוד ייחשף בדרך זו או אחרת. מגזין "לייף", לדוגמה, הקדיש להדסון כתבת שער מלאה ברמזים שבה נאמר: "מעריציו של הדסון בן ה-29 דוחקים בו להתחתן, או להסביר למה הוא מסרב". הוא לא רצה להסביר – אז במקום זאת התחתן.
הדסון לא נאלץ ללכת רחוק כדי למצוא לעצמו כלה. הוא מצא את המיועדת, אשר ענתה לשם פיליס גייטס, ממש במשרד של הסוכן שלו, שם עבדה בתור מזכירה. השניים יצאו במשך כמה חודשים, ואף התגוררו יחד בביתו של הדסון בשדרות סאנסט לפני שהוא הציע לה להינשא לו. מובן שבדרך הם דאגו גם לצאת לדייטים אינטימיים אך פומביים לעיני כל, וזה עבד - מדורי הרכילות דיווחו בהנאה על הזוגיות החדשה של הכוכב. ב"הוליווד ריפורטר", לדוגמה, שמחו לבשר: "רוק הדסון נהנה מארוחות סודיות עם מזכירתו של הנרי ווילסון, פיליס גייטס".
החתונה נערכה בנובמבר 1955. בספר שכתבה גייטס על תקופת נישואיה להדסון סיפרה שבמטוס בדרך לג'מייקה, שם בילו את ירח הדבש שלהם, אמר לה בעלה הטרי: "אנחנו חייבים תמיד לדבוק יחד ולא לתת לאף אחד להפריד בינינו. הוליווד מלאה באנשים מרושעים שמפיצים שמועות. אסור לך להאמין להם". ואכן, שניהם שיחקו את תפקיד הזוג המאוהב, כשהדסון מספק למגזינים שלל ציטוטים נלהבים כמו "הנישואים הם כל מה שרציתי ויותר מכך. אני פשוט שמח הרבה יותר", ו"כשאני חושב על הדברים שבורכתי בהם, הנישואים נמצאים בראש הרשימה". גייטס טענה שהקשר ביניהם אכן היה מבוסס על אהבה, לפחות מצידה: "הייתי מאוהבת מאוד, חשבתי שהוא יהיה בעל נפלא. הוא היה מקסים, הקריירה שלו הייתה בשיאה, הוא נראה נהדר. כמה נשים היו מסרבות?", סיפרה שנים לאחר מכן.
כעת, בתור גבר נשוי כדת וכדין, הדסון היה יכול להמשיך בחייו בראש שקט. השחקן שעד לא מזמן היה ידוע ביכולות המשחק טעונות השיפור שלו קיבל ב-1956 את חותמת האיכות הרשמית, כשהיה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט "ענק". הוא אף היה זה שקיבל את הזכות והכבוד לבחור את השחקנית שתככב לצידו, והעדיף את אליזבת טיילור על פני גרייס קלי. כוכב נוסף בסרט היה השחקן ג'יימס דין, שגם הוא עורר לא פעם שמועות על העדפתו המינית הלא ברורה. הדסון טען שלא ידע לגבי זה יותר מהציבור: "רק מפני שאתה עובד עם מישהו, זה לא אומר שאתה יודע עליו הכול או שאתה יודע מה מרגש אותו".
הצלחת "ענק", לצד הצלחות סרטיו האחרים באותן שנים, "נכתב ברוח" שבו כיכב לצד לורן באקול ורוברט סטאק והסרט "שירת קרב", הביאה את הקהל האמריקני לבחור בו בתור שחקן הקולנוע האהוב ביותר ב-1957.
כאמור, למי שהיה צמא לעוד קצת מהדסון לא הייתה בעיה - בכל רגע נתון היו לפחות סרט או שניים שלו שהוקרנו בבתי הקולנוע. ומה לעשות, כשיש כל כך הרבה סרטים, לפחות חלקם מתגלים כאכזבות. למרות הפופולאריות הגדולה, לכוכב היו גם כמה כישלונות בקנה, כמו הסרטים "דבר בעל ערך" ו"הקץ לנשק" שיצאו שניהם ב-1957 והתגלו ככישלונות קופתיים, שלבטח צרמו עוד יותר בהתחשב בכך שעבור האחרון ויתר הדסון על הצעות להשתתף בקלאסיקות כמו "בן חור", "סיונרה" ו"הגשר על הנהר קוואי".
לקראת סוף שנות ה-50 הדסון זנח לגמרי את תדמית כוכב האקשן שטיפח בתחילת הקריירה שלו, והחל להשתתף בעיקר בדרמות ובקומדיות רומנטיות. זכור בעיקר הסרט "דו-שיח בחדר המיטות" שבו כיכב לצד דוריס דיי, שהפך להצלחה ענקית והביא לשיתוף פעולה עם הכוכבת בשני סרטים נוספים שזכו גם הם להצלחה יחסית: Lover Come Back מ-1961 ו-Send Me No Flowers ב-1964.
הרומנטיקה שהדסון היה אחראי לה על המסך לא היתרגמה כמובן לחיי הנישואים שלו. כלפי חוץ הוא וגייטס נראו ברקיע השביעי, אך בחדרי חדרים המצב היה מלהיב הרבה פחות. גייטס סיפרה לימים שהסקס ביניהם היה חפוז ונגמר מהר, ושבמקום שהכוכב ימטיר עליה אמרות אוהבות, הוא אמר לה משפטים כמו "כל הנשים מלוכלכות". פחות רומנטי.
עוד סיפרה שהדסון היה מקבל טלפונים מגברים, שאותם הגדיר כ"מעריצים", והיה נעלם לשעות ארוכות מבלי להסביר לה היכן היה. היא ידעה שהוא לא נאמן לה – אחד מחבריה סיפר לה שהדסון בגד בה עם שחקן מקומי בזמן ששהה באיטליה במהלך צילומי הסרט "הקץ לנשק", בזמן שגייטס עצמה הייתה בביתם, חולה בצהבת.
גייטס המיואשת והמדוכאת הציעה להדסון ללכת לטיפול זוגי, ונתקלה בסירוב תקיף. ב-1958, שלוש שנים לאחר שנישאו, היא ביקשה להתגרש בטענה שהדסון התעלל בה נפשית ופיזית. היא חשפה מאוחר יותר בספרה שהיה נתון למצבי רוח קודרים ולהתקפי זעם, הכה אותה פעמיים ואף חנק אותה.
השניים התגרשו, וגייטס קיבלה מהדסון מזונות של 250 דולר לשבוע במשך עשר שנים. היא ידעה שהיא יכולה להרוס את חייו אם תספר את מה שידעה, אך העדיפה לשמור את סודו: "היה לי הכוח להרוס את רוק ולא השתמשתי בו. לחשוף את חייו האחרים היה מעשה מרושע ונקמני. התמודדתי עם מספיק קשיים בבניית חיי מחדש גם בלי שתרבוץ עליי האשמה על כך".
או שכך לפחות היא טוענת. הנרי וילסון, הסוכן של הדסון, זוכר את הדברים מעט אחרת. בביוגרפיה שלו שפורסמה ב-2005, 30 שנה לאחר מותו, נטען כי גייטס הייתה לסבית בארון וניסתה לסחוט את בעלה לשעבר בגלל נטייתו המינית. היא נאלצה לחזור בה לאחר שווילסון הצליח להשיג תמונות של גייטס עם המאהבת שלה, ואיים לפרסם אותן אם לא תעזוב את הכוכב במנוחה. הוא אף מספר שגייטס ידעה מההתחלה שהדסון הומו ושזה ממש לא הפריע לה, היא פשוט שמחה להיות אשתו של כוכב קולנוע גדול. מה שהטריד אותה ביחסיו עם גברים היה החשש שהוא ייתפס ושהקריירה שלו תחוסל, מה שהיה פוגע באורח חייה הזוהר. היא, לעומת זאת, המשיכה לקיים מערכות יחסים עם נשים אחרות ללא חשש. לאחר שגירושיהם הושלמו, השניים לא נפגשו עוד. גייטס, שלא התחתנה בשנית, הלכה לעולמה ב-2006. קצת לפני כן היא התארחה אצל לארי קינג והכחישה את הטענות נגדה.
במשך רוב שנות ה-50 ובמחצית הראשונה של שנות ה-60, הדסון היה אחד הכוכבים הלוהטים ביותר בארה"ב. הוא כיכב תכופות בצמרת רשימות השחקנים המצליחים והאהובים במדינה, וגם נחשב לאחד המתלבשים הטובים ביותר בהוליווד.
מספיק להסתכל ברשימת הקרדיטים שלו כדי לראות עד כמה אהוד ומבוקש היה – בין השנים 1950 ל-1965 הוא הופיע בלא פחות מ-45 סרטים, כלומר ממוצע של שלושה סרטים לשנה. זו בהחלט תקופת זמן מכובדת להישאר בטופ עבור שחקן, אבל גם מתכון ודאי לחשיפת יתר. החל מאמצע שנות ה-60, סרטיו משכו כבר הרבה פחות קהל וכוכבו דעך.
הוא גם ידע שהשמועות על היותו הומו פגעו במעמדו בתעשייה: "איבדתי תפקידים בגלל זה. בהוליווד כולם יודעים הכול על כולם, מי שוכב עם מי, מי לא שוכב, מי עושה את זה בעמידה או על כיסא של רופא שיניים - וכמה מהאנשים האלה פשוט לא אוהבים הומוסקסואלים. שילכו להזדיין", אמר לחבר.
כשהבין הדסון ששיאו ככוכב קולנוע כבר מאחוריו, עשה את מה שהיום אומנם נחשב לצעד לגיטימי גם עבור כוכבי הקולנוע המצליחים ביותר, אך פעם היה נחלתם של שחקני קולנוע כושלים בלבד: עבר לטלוויזיה. הדסון מצא ישועה בסדרה "מקמילן ואשתו" ששודרה בשנים 1971-1977, ובה כיכב לצד השחקנית סוזן סיינט ג'יימס ("התוכנית הייתה איומה, אולי בגלל זה הצליחה כל כך", סיפר מאוחר יותר). מעבר לכך הוא המשיך לשחק בסרטי קולנוע אך בתדירות נמוכה, וביצע תפקידי אורח בסדרות שונות.
ב-1983 הגיע לישראל לרגל צילומי סרט הפעולה "השגריר". הדסון התראיין על הסט לטלוויזיה הישראלית, ואף אמר בעברית: "שלום 'זהו זה''" לבקשת המראיין ששוחח איתו מטעם התוכנית המצליחה.
שנתיים קודם לכן עבר הדסון בן ה-56 התקף לב. שנים של עישון ושתייה מרובה של אלכוהול נתנו את אותותיהן, והדסון נזקק לניתוח מעקפים. הוא התאושש, אך מצבו הרפואי הביא לביטולה בטרם עת של הסדרה החדשה שלו, The Devlin Connection, אשר שרדה עונה אחת בלבד. חשבתם שהחוויה גרמה לו לוותר על הסיגריות והאלכוהול? אז חשבתם. הדסון המשיך לצרוך את שניהם באופן יומיומי.
לקראת אמצע שנות ה-80 היה ברור שמשהו לא טוב עובר על הכוכב. הוא השיל ממשקלו באופן קיצוני והתקשה לדבר. באפריל 1984, בריאותו המידרדרת גרמה לפיטוריו מהסדרה "שושלת", שאליה הצטרף רק כמה חודשים לפני כן. הוא יועד להישאר בה תקופה ארוכה, אך מצבו הלא ברור אילץ את המפיקים להרוג את דמותו בטרם עת.
כשלושה חודשים לאחר מכן, ביולי 1985, הדסון התמוטט בפריז ונלקח לבית חולים מקומי. היחצן שלו סיפר לתקשורת שהכוכב חולה בסרטן, אך בית החולים מיהר להכחיש זאת. כמה ימים לאחר מכן מנהליו נאלצו להודיע באופן רשמי – יש לו איידס.
הדסון אובחן כנשא של נגיף ה-HIV כשנה קודם לכן, ביוני 1984. הדרך שבה נדבק במחלה לא ברורה, ויש הטוענים כי לאו דווקא היה מדובר ביחסי מין לא מוגנים אלא בעירוי דם שקיבל במהלך ניתוח המעקפים שעבר.
בשנה שבין הגילוי לאשפוז, הדסון נסע למקומות שונים בעולם בניסיון למצוא טיפול, בעודו שומר על מצבו הבריאותי בסוד. לאחר שהתמוטט סיפרה ננסי רייגן - שהיא ובעלה, נשיא ארה"ב רונלד רייגן, היו מיודדים עם הדסון - על הפעם האחרונה שבה ראתה אותו: "התפלאתי מאוד עד כמה היה רזה. אמרתי לו זאת, והוא השיב: 'זה איזה חיידק שתפס אותי בישראל'".
זמן קצר לפני שנודע לעולם על מחלתו, הדסון התראיין למגזין "פיפל" ואמר: "אני נמנע מלתכנן או להתרכז בעתיד. אני אוהב ליהנות מהרגע, לראות איך החיים מתקדמים ולאן הם הולכים". ב-2 באוקטובר 1985 הוא מת בשנתו, שבועות ספורים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-60. לפי בקשתו, לא נערכה לו הלוויה וגופתו נשרפה.
ספר שיצא מעט אחרי מותו, Rock Hudson: His Story, טוען שהדסון קיווה לקחת את סודו לקבר. הסופרת שרה דיווידסון ערכה ריאיונות שונים עם הדסון בתקופה שלקראת מותו וגם עם חבריו הקרובים, וטוענת שהתכנון היה להקים עבורו הוספיס פרטי בפאלם דזרט בקליפורניה, שם היו אמורים לטפל בו אנשי מקצוע אשר הוחתמו על סודיות. ההסבר שתוכנן למותו היה כי לקה בהתקף לב, ובמצב כזה העולם לא היה מגלה את דבר מחלתו. אך כאמור, הגורל רצה אחרת.
מחלתו של הדסון עוררה פאניקה לא קטנה בקרב תושבי הביצה ההוליוודית. אז עוד לא ידעו שהנגיף לא עובר ברוק, ונשיקה שחלק עם השחקנית לינדה אוונס במהלך צילומי "שושלת" גרמה לבהלה גדולה: איגוד השחקנים יצא בהצהרה שמעתה ההפקות השונות יהיו חייבות ליידע את השחקנים מראש אם עליהם להתנשק, וכי לשחקנים תינתן הזכות לסרב. ב"ידיעות אחרונות" אף פורסם בזמנו: "הכוכבת התנשקה עם רוק הדסון החולה באיידס – ושרויה בהיסטריה".
מותו של הדסון עורר מחדש את השמועות על היותו הומו, והפעם העניין קיבל אישור ממכריו. התברר גם שעד מותו היה בזוגיות עם גבר בשם מארק כריסטיאן, שתבע את מנהלי עזבונו של הכוכב בגין "יצירה מכוונת של מתח נפשי". כריסטיאן האשים את הדסון המנוח בכך שהסתיר ממנו את דבר מחלתו, אך המשיך לקיים עימו יחסי מין. הוא עצמו לא נדבק, אבל טען שלאחר שגילה שהדסון היה חולה נגרם לו מתח נפשי רב. ב-1989 בית המשפט פסק לו פיצויים בסך 21.75 מיליון דולר, שלאחר מכן הופחתו ל-5.5 מיליון "בלבד".
וכאילו חייו של הדסון לא היו מלאי סודות ודרמה גם ככה, ב-2014 הגיעה אישה בשנות השבעים לחייה והטילה פצצה נוספת: היא טענה שהכוכב הוא אביה. האישה, סוזן דנט, טענה שאמה סיפרה לה כמה שנים לפני כן שנכנסה מהדסון להיריון כששירת בצי, וכי סוזן היא תוצאה של הרומן הקצרצר. דנט סיפרה שיצרה קשר עם קרוביו של הדסון וערכה בדיקת די.אן.איי שאישרה את דבריה. למרבה ההפתעה, היא לא ביקשה כסף או שאריות של ירושה, אלא רק אישור רשמי מבית המשפט על כך שהיא אכן בתו. ב-2016 בית המשפט קבע שהבדיקה אינה תקינה ושלל את תביעתה. היא הגישה ערעור והעניין עדיין נידון בבית המשפט, תחת חיסיון.
הדסון היה בין המפורסמים הראשונים ששמם נקשר במחלת האיידס, וניתן לומר שבזכותו העולם הבין שלא מדובר במפלצת עמומה אשר פוגעת באנשים זרים ומתועבים. הדסון במותו הפך למעין פרזנטור של המחלה.
מובן שלקח עוד שנים רבות עד שהסטיגמה סביב האיידס השתנתה, וגם כיום חלק נרחב בציבור לא חף מבורות בכל הנוגע למחלה, אך הדסון היה אחראי לאחד הצעדים הראשונים בנורמליזציה שלה.
לאחר שמת, ג'ואן ריברס סיפרה שכמה שנים קודם לכן ערכה ערב התרמה למלחמה באיידס ולא הצליחה לגייס עבורו אף כוכב. "מותו של רוק היא דרך נוראית להביא לתשומת ליבו של הציבור האמריקני את האיידס. הוא עזר למיליוני אנשים", אמרה. ואכן, סכום התרומות למאבק באיידס ולטיפול בחולים הוכפל בשנים הראשונות שלאחר מותו והתקרב לשני מיליון דולר. גם הקונגרס האמריקני התגייס למטרה והקציב 221 מיליון דולר בניסיון למצוא לה תרופה. הדסון עצמו תרם לפני מותו כ-250 אלף דולר לאגודה לחקר המחלה, שבין יוזמיה הייתה ידידתו הוותיקה אליזבת טיילור.
נראה שהדסון עצמו הרגיש חצוי לגבי הפומביות הזו. מצד אחד, הוא רצה לשמור את מחלתו בסוד. מצד שני, הוא הבין שהיותו חולה עשוי להועיל לאחרים. בסרטון שהוקרן באירוע צדקה כחודש לפני מותו אמר: "אני לא שמח על כך שאני חולה. אני לא שמח שיש לי איידס. אבל אם זה יעזור לאחרים, אני לפחות יודע שבחוסר המזל שלי יש מעט ערך חיובי".