פעמיים בחייה הרגישה אלכסה דול שהפרעות האכילה שאיתן היא מתמודדת, מובילות אותה אל סף המוות. גם עכשיו, בגיל 27, אחרי שעברה תהליך ארוך ותובעני של החלמה, היא לא מסוגלת להיזכר בשני האירועים האלה מבלי שהדמעות מוחקות לה את החיוך מהפנים.
חורף 2015, רגע לפני שדול אמורה לצעוד על מסלולי התצוגות בשבוע האופנה של ניו־יורק, היא לא מתייצבת אצל הסוכנת שלה בתל־אביב לשקילות ומדידות אחרונות. "עוד לפני שעליתי לטיסה הרגשתי שאיבדתי שליטה על הגוף שלי", דול מספרת. "ידעתי שיבקשו ממני להתפשט ולעמוד בתחתונים וחזייה לצורך מדידת היקפים וטקס שקילה, כשכל הבוקרים צופים בי ומצלמים. אמנם הייתי אז בזוגיות מאושרת עם רז זלצרמן, והאהבה חיזקה את הביטחון העצמי שלי, אבל המצאתי מלא תירוצים כדי לא להגיע למשרד. פחדתי להתקרב לשם מפני שידעתי שאני לא במשקל שהם רוצים לראות. אז עוד לא הבנתי שהדוגמנות מזינה את הפרעת האכילה שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשנחתה במנהטן והגיעה לדירת הדוגמניות שחיכתה לה, לא הצליחה להירדם. "בכיתי בלי סוף. אמרתי לעצמי, 'קומי, לכי לקנות אוכל, אחרי שתקיאי תרגישי יותר טוב', וקול שני בתוכי, התנגד: 'אין לי כוח להתלבש, בחוץ קור כלבים, מינוס 20 מעלות, אני רק רוצה לישון'. אחרי שלוש שעות של התעללות עצמית כזאת התלבשתי, יצאתי וקניתי במאתיים דולר חטיפים, עוגות, צ'יפסים, כל מה שאפשר לזלול", היא מספרת, לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא עוברת לתאר את הרגעים הכואבים בחייה, הקשים לקריאה. "חזרתי לחדר, בהיתי בתקרה ואכלתי עד שהרגשתי שהבטן שלי מתפוצצת. כבר לא יכולתי לנשום מרוב עומס. הלכתי לשירותים ולא הצלחתי להקיא. נלחצתי נורא. עד לאותו יום הייתי רגילה לדחוס שלושה ק”ג אוכל ולהיפטר מהם בבת אחת".
מה עשית?
"צרחתי על עצמי 'תקיאי, תקיאי', לקחתי מברשת שיניים ודחפתי אותה לגרון. במשך שעה רכנתי מעל האסלה, בכיתי, הגרון שלי דימם, וכשנשכבתי על השטיח, כמו גופה, הרגשתי שאני מעדיפה למות מאשר להשאיר את האוכל בגוף שלי. לא יכולתי להכיל את העובדה שאני לא ריקה. החלטתי לצלצל לבית מרקחת ולברר איזה כדורים הכי כדאי לקחת כדי לגמור עם החיים האלה. למזלי נרדמתי. למחרת צילצלתי לסוכנות 'עלית' והם הזמינו לי טיסה ארצה. לא השתתפתי באף תצוגה. כשחזרתי הביתה סיפרתי לרז שאני בולימית. עד אז לא העזתי לבטא את המילה הזאת, וכשהיא סוף־סוף יצאה ממני לא אבן גדולה נגולה מעליי, אלא הר".
עד אז רז לא ידע?
"יכול להיות שרז הבחין שאחרי כל ארוחה אני מסתגרת בשירותים, אבל הוא מעולם לא שאל".
גם כשהייתם יחד ב'מירוץ למיליון', הוא לא הבחין, או ששם הצלחת לשלוט בזה?
"בהתחלה לא הקאתי שם, מפני שהתמכרתי לחוויה החדשה. אבל באחת מארוחות הבוקר במלון, כשרז עלה לחדר, ברחתי לשירותים שבלובי וזהו, חזרתי ללופ. אחרי ההקאה מגיעה אופוריה שמשפיעה על המוח כמו סמים. הגוף שלך עובר עשר דקות סבל כדי להגיע לתחושת הטשטוש שמנתקת אותך מהמציאות. זו המחלה. כשהאופוריה עוברת ואת חוזרת לדיכאון, את שוב אוכלת בבולמוס כדי לצאת ממנו, ושוב חייבת להקיא את הנשמה. הפרעת אכילה בכלל לא קשורה למשקל, היא בור בבטן, היא נובעת מהצלקות שבנפש".
וכשסוף־סוף אזרת אומץ וסיפרת לרז, איך הוא הגיב?
"הוא ניסה לתמוך בי בעצם זה שנשאר איתי. אני לא מאשימה אותו על כך שלא עשה מעבר לזה, בולימיה היא תיק כבד מדי. בבוקר שאחרי הווידוי הגדול התעוררתי ליום חדש והמשכתי לשחק את אלכסה העליזה. התחלתי ללכת לפסיכולוג, אבל גם עליו הצלחתי לעבוד, פיתחתי מיומנות משחק אדירה, הייתי אלופה בהסתרה. כמה חודשים אחרי זה רז ואני נפרדנו, אבל הבולימיה נשארה”.
דול עברה לגור לבד, בדירה בקומה האחרונה באיזה בניין, ובאחד מימי שישי, בצהריים, מצאה את עצמה שוב על הסף. "עמדתי במרפסת והסתכלתי למטה, למדרכה. הרגשתי שהגעתי לנקודת שפל. הקולות דפקו לי בראש ללא הפסקה, 'את לא מספיק טובה, את שמנה'. לפני כן נעמדתי מול המראה ולא זיהיתי את עצמי. לא ידעתי אם אני אלכסה הדוגמנית הבולימית או אלכסה השטותניקית והשמחה. במהלך השנים פיתחתי דמות שהייתה הפוכה ממני. לא דיכאונית כמוני, אלא הפי־הפי, ותיחזקתי את הדמות הזאת באינסטגרם. הצלמים אהבו אותי בגלל שבאתי לעבודה עם אנרגיות טובות והרמתי לכולם, ובסוף היום חזרתי הביתה והקאתי ובכיתי. מין פיצול אישיות מוזר, שבאותו יום התיישב עליו התקף חרדה. דחפתי אצבעות לגרון עד זוב דם. התנתקתי מעצמי, מהמציאות ומכל מה שקיים. לא רציתי למות, אבל ליתר ביטחון הדלקתי את המצלמה".
מה זה "ליתר ביטחון"?
"מה שעבר לי בראש, באותם רגעים, היה שאם ימצאו אותי על המדרכה, במצלמה שבדירה שלי יהיה סרטון שיסביר מה קרה. פחדתי לזוז, אז התיישבתי בפינת החדר, על הרצפה, והתכרבלתי כמו עובר. צילצלתי לאבא שלי והתחננתי, 'תבוא, עכשיו'. 40 דקות עברו עד שהוא הגיע מאשדוד לתל־אביב. מסכן, אני לא מסוגלת לדמיין באיזה סרטים הוא היה במהלך הנהיגה. ברגע שאבא נכנס הקאתי במילים את כל מה שעד אז הסתרתי מפניו. סיפרתי לו על ההתעללות והאלימות שחוויתי, על הדיכאון שלא מרפה, על ההקאות היום־יומיות ובכיתי בלי סוף".
התחנה הבאה הייתה, כמתבקש, טיפול נפשי, אבל לדברי דול, הוא לא הועיל לה. "זה היה כמו להדביק פלסטר על הפצע", היא אומרת. "הרגשתי שלכל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שטיפלו בי הייתה מטרה אחת: לדחוף לי כדורים ולגרום לי להעלות במשקל. הם לא ראו את הבאר העמוקה שבתוכי. בדיעבד, יכול להיות שדווקא הכאפות שחטפתי מהם גרמו לי להתעורר לפני שיהיה מאוחר. אמרתי לעצמי שהכל בידיים שלי, אני זו שדירדרתי את עצמי לחיים של סבל, ורק אני אוכל לצאת מהם ולהתחיל מחדש".
ודול באמת התחילה מחדש. התהליך שהיא מתארת כגמילה היה כרוך, בין השאר, גם בהתנתקות מהחיים הקודמים וגם ממקורות הפרנסה שלה: פוסטים ממומנים שהעלתה ברשת. בקיץ האחרון עזבה סופית את אלינור שחר, הסוכנת שלה מגיל 20, ורוקנה את כל התמונות מהעמוד שלה באינסטגרם. היא גם נפטרה מכל בגדי המותגים. לולא השתתפותה במסיבת ההדבקה של טיטי איינאו והטענות שהפרה בידוד, אפשר היה לומר שדול נעלמה, או לפחות רוצה להיעלם.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שדול עשתה ריסטארט על החיים. לפני כשנתיים, קצת אחרי יום השישי ההוא על הגג, דול הבינה שהיא כבר לא יכולה לחיות יותר עם הבעיה שנכנסה לחייה בגיל 15, והחליטה להקפיא את חוזה הדוגמנות עם שחר ולהתמסר לשיקום עצמי. "אמא שלי הודיעה לאלינור על הקפאת החוזה", היא מספרת. "ביקשתי ממנה לצלצל בגלל שלא הייתי מסוגלת לדבר, שכבתי בבית הוריי כמו אבן ועשיתי חושבים על כל מה שעבר עליי בחיים. הבנתי שאני לא רוצה להישאר בעמדה הקורבנית של 'הייתי עולה חדשה, הרביצו לי, גדלתי במשפחה ענייה, שתו לי'. המחשבה על הכוחות שאצטרך לגייס כדי לעבור את הגמילה לא הפחידה אותי, מפני שכבר לא היה לי מה להפסיד. חוץ מזה, אף פעם לא הייתי רכרוכית. כשהרביצו לי, למדתי להחזיר".
אלכסנדרה דולז'יקוב הייתה בת שלוש וחצי כשעלתה מאוקראינה עם הוריה, קוסמטיקאית ושיפוצניק, לשיכון ה' באשדוד, שאוכלס, ברובו, על ידי יוצאי אתיופיה. "הילדים הציקו לי נורא בגלל שנראיתי יוצאת דופן", היא מסבירה. "הייתה אלימות מילולית וגם אלימות פיזית וגם חרמות. שם התחלתי לאסוף שריטות וצלקות". בגיל 13 אמה רשמה אותה לתחרות 'נער ונערת הזוהר של אשדוד'. "באודישן השופטים אמרו לי, 'את יפה, אבל את צריכה קצת לרדת' והכניסו לי לראש את המחשבה הרעילה שאם ארד במשקל הכל יהיה בסדר. גם אחרי שזכיתי במקום השלישי נצמדתי לאובססיה שאני חייבת לרדת. לא הייתי שמנה, אבל הרגשתי ענקית מפני שהייתי גבוהה בשני ראשים מכל הבנים.
“בגיל 15 קראתי ב'מעריב לנוער' על תיכוניסטית שמלמדת את החברה שלה להקיא, אין לי מושג איך איפשרו לדבר כזה להתפרסם, והתלהבתי. בחודשיים ירדתי עשרה ק"ג. חשבתי שאני מאושרת, אבל ההידרדרות הייתה מיידית. עד אז למדתי במגמת ביוטכנולוגיה שתלמידיה נבחרו בפינצטה, ואחרי חודש הורידו אותי לכיתה רגילה מפני שלא הצלחתי להתרכז. כל מה שהיה לי בראש זה כמה אכלתי וכמה אני שמנה, כאילו שנזרקתי לכלא של מחשבות נוראיות. כל הזמן שמעתי את הקולות שצעקו עליי להפסיק לאכול".
ההורים לא הבינו מה קורה?
"מי שסובלת מהפרעת אכילה מפתחת יכולת לשקר ברמה הכי גבוהה. גמרתי בגרות, התגייסתי. חייתי על קפה וסיגריות. מלא פעמים התעלפתי ופינו אותי באמבולנס לבית חולים. אחרי שנה הופניתי לקב"ן ושוחררתי מצה"ל".
את מגוללת את הדברים הקשים שעברו עלייך בטון רגוע.
"נכון. כיום אני מודה בלב שלם על הבולימיה, המכות, הגזענות ומה לא, מפני שלא לחינם עברתי את המסע הזה. אם בעקבות הכתבה הזאת אקבל הודעה אחת מנערה שתכתוב 'בזכותך הפסקתי להקיא', זה יהיה שכרי. אחד הרגעים הקשים בחייה של מי שסובלת מהפרעות אכילה הוא הניסיון להודות, בפני עצמה, שיש לה בעיה. אף אחת לא תשמח להדביק על עצמה את התווית 'אני חולה', ויש בנות ונשים שהתחילו להאמין לשקרים שהן מכרו לסביבה. אני זוכרת את הרגע שבו עמדתי במעגל בשיטת 12 השלבים וביקשתי מאלוהים שייתן לי את הכוח לנצח את עצמי".
השלב הראשון בדרך החוצה היה ניתוק מוחלט, "מהמשפחה, מהדוגמנות, מכל טריגר שמפעיל את ההקאות. הסתגרתי בדירה, לבד־לבד. לקחתי מהבנק הלוואה של 80 אלף שקל כדי שאוכל להקדיש את כל זמני לטיפול בעצמי, ועם הזמן קיבלתי צ'קים על עבודות מהעבר ששולמו בשוטף פלוס 120. ערכתי עם עצמי חוזה, 'אני מתחייבת לא להקיא, אני מתחייבת להבריא', וחתמתי עליו. ברגעים של קריז, נעצתי את הציפורניים במזרן המיטה כדי למנוע מהרגליים שלי לקום לשירותים. זה היה קשה בטירוף בגלל שהתרגלתי לאכול בעיניים, והגוף זכר את כמויות האוכל שהתרגלתי לדחוס לתוכי".
הכל לבד? לא נעזרת באיש מקצוע בתהליך הזה?
"אחרי שלושה חודשים התחברתי לקואוצ'רית ענת סגל המדהימה, שעזרה לי להבין ששינוי ההרגלים דורש שטיפת מוח רצינית. לקחתי דף, בצד אחד כתבתי את כל המשפטים הרעים שהטחתי בעצמי ומולם כתבתי משפטים טובים. 'את אפס' מול 'את תצליחי'. מחשבות שליליות ודיכאון הם הרגלים של המוח, ועשיתי הכל כדי להחליף דיסק. נתתי לעצמי מחמאות ושבחים. במסגרת הניקוי הנפשי גם ערכתי רשימה של כל האנשים שפגעו בי. עברתי שם אחרי שם ודמיינתי שהם באים לסולחה. בדמיון שלי שיחררתי אותם לדרכם, אחד־אחד, והיו הרבה".
מי פגע בך יותר מכולם?
"אני. זה היה החלק הקשה ביותר. עברו חודשיים עד שיכולתי לעמוד מול הראי, להתבונן בעיניים של עצמי ולומר, 'אני סולחת לך'. וכשאמרתי את זה, שיחררתי והשתחררתי. כתבתי יומן שאני מקווה לעבד אותו לספר, ופיזרתי בדירה שלטים. 'כל הכבוד לך, אני גאה בך על יממה ללא הקאה', לצד 'הגוף שלי הוא מקדש'. וברגעי השבירה הזכרתי לעצמי שכמו שלא נכנסתי לבולימיה ביום אחד, אסור לי לדרוש מעצמי להיגמל ממנה בן לילה. מי שלא היה במקומות האלה עלול לחשוב שירדתי מהפסים, אבל זה מה שהציל אותי. עבדתי בלפנק את אלכסה במקום בלרמוס את אלכסה, והתחלתי לראות שינויים. התקפי הבולמוס ירדו משלוש פעמים בשבוע לפעם בחודשיים. ההקאות פחתו מפעמיים ביום לפעם בשבוע. רק אחרי חמישה חודשי כאסח העזתי לצאת מהבית. למרות שהגמילה התבטאה בעלייה במשקל, הלכתי לשפת הים כדי לראות שקיעה. הבועה שהקיפה אותי התנפצה ונעלמה".
אלא שהיא נולדה מחדש כבחורה בת 25 שמתנהגת כמו בת 12 – הגיל שבו התנתקה מהילדה שבתוכה. "לא ידעתי איך להתנהג, פחדתי מאנשים, התביישתי לדבר עם גברים, הכי רחוקה מהדוגמנית הפרובוקטיבית שהייתי, זו שלא חשבה פעמיים לפני שהתיישבה בעירום אמנותי מול גדולי הצלמים. התקדמתי בצעדי תינוק. מצבי השתפר כשהכרתי את משה עוז, שנהיה בן הזוג שלי. הוא שלף אותי מהבדידות והדגים לי מה זה החיים היפים. הוא מימן אותי, היה לי רכב ולמדתי ליהנות מאוכל. אני, שפחדתי מאוכל כמו מאויב, יצאתי למסעדות יוקרה".
ואז בחרת להתרחק מהחיים היפים והלכת ל'הישרדות'. למה?
"בשיא תמימותי חשבתי שההשתתפות בריאליטי תיתן לי במה לספר שיש דרך להחלמה, אבל זו הייתה טעות. החלטה לא נכונה ששוב הציבה אותי בפני חיצים של ביקורת. הודחתי מהר כי לא אהבו אותי, לא ידעתי להתנהג. עברתי לווילת המודחים לחודש וחצי, וזו הייתה חוויה מדהימה. קראתי עשרות ספרים על התפתחות רוחנית שהבאתי איתי, הטבע עזר לי להתנקות. שם גמלה בי התובנה שהייעוד שלי הוא לתת תקווה לנערות. דקה אחרי שחזרתי ארצה הודעתי לאלינור שאני מפסיקה לדגמן. נפרדנו כידידות".
עכשיו היא חוזרת לפעילות. אחרי הפסקה של חודשיים דול החזירה את התמונות שלה לאינסטגרם, ומדירתה השכורה בלב תל־אביב, המדיפה ריח קטורת, היא מעלה פוסטים וסרטונים המוקדשים לתחזוקת הגוף והנפש, ומקפידה על דוגמה אישית. הלו"ז שלה עמוס באימוני ספורט והיא מקפידה לאכול בריא. כמי שהחליטה להפוך את המאבק בהפרעות אכילה לשליחות חייה, דול גם עובדת על עסק משלה בשם 'להיוולד מחדש'. כרגע מדובר בסדנאות לשינוי הרגלים ובהרצאות על חייה בזום, אבל בדמיונה היא כבר רואה את היום שאחרי הקורונה, כשהיא בונה סביבה קהילה נשית תומכת. "ברור שגם בנים מוזמנים, אבל בתחום של הפרעות אכילה לנשים יש רוב, מפני שמגיל אפס מופעל עליהן הלחץ להיראות בסדר, כלומר רזות כמו שלד".
הפלאשים של המצלמות לא חסרים לך?
"לא, יש לי אותם נון־סטופ. לאורך כל היממה אני מצלמת סרטונים ועורכת אותם. זה לא תחביב, זה פול־טיים ג'וב. אני מצלמת את עצמי אוכלת בריא, חמש ארוחות קטנות ביום, לא רק חסה, כדי לא להגיע למצב של רעב שעלול להצית בולמוס. אני מצלמת את עצמי רצה 18 ק"מ ומרימה משקולות של 30 ק"ג בשביל הנפש. אבל כשאני מתיישבת בסלון, על הספה, מול המצלמה, אין לי מושג מה ייצא מפי. אני לא מתסרטת ולא מביימת, פשוט מבקשת מאלוהים שיוציא ממני את המילים הנכונות. בעיני עצמי אני רק הצינור. ואגלה לך עוד סוד. בעקבות הגמילה התחלתי להדליק נרות ואני מנסה לשמור שבת, למרות שקשה לי מאוד להתנתק ליממה מהבנות שמחפשות אותי באינסטגרם עם שאלות דחופות".
וממה את מתפרנסת?
"ממה שבא. לחתום עם סוכן זה שוב להכניס לחיי אדם שאני מעניקה לו את הכוח עליי, ואת זה לא אעשה מפני שגולת הכותרת של ההחלמה היא להחזיר לעצמי את השליטה. לפני חודש פנתה אליי רשת גדולה של בתי מלון, והצטלמתי בכיף. כיוון שכבר אין לי הוויה של דוגמנית מקצועית נהניתי לעשות את זה, והצוות שהכיר אותי מפרויקטים קודמים, אמר לי 'השתנית', ובצדק. פעם הייתי מרוכזת רק בעצמי ובקלוריות שהכנסתי והוצאתי. הייתי בלתי נסבלת. במקביל, יש עבודות שעליהן ויתרתי מפני ששלוות הנפש חשובה לי יותר מהכסף. לפחות פעמיים בשבוע מצלצל אליי יהלומן מהבורסה ומציע לעצב לי תכשיט תמורת תיוג באינסטגרם ואני מסרבת".
למה, בעצם?
"האינסטה לא מייצג את החיים האמיתיים. הוא פייק, אשליה. הוא פוגע בחיי הנישואים ומרחיק בין אנשים, וזו הסיבה שמחקתי אותו לחודשיים. רציתי להוכיח לכל אחת מהעוקבות שלי שאם אני מסוגלת לחיות בלעדיו, גם היא יכולה. עד לפני חצי שנה העליתי תיקי מעצבים וטיסות במחלקה ראשונה כי היה לי נורא חשוב להראות כמה יש לי וכמה טוב לי, אבל הקורונה, מתנה ענקית שכל האנושות קיבלה כדי להפסיק את מרוץ העכברים המטורף, שיחררה אותי מה'שופוני'. זה גם נראה לי מגוחך להסתובב בקינג ג'ורג' עם תיק שאנל. את הבגדים תרמתי, את השעונים מכרתי, והצניעות הרבה יותר מתאימה לי. אני לא מוכנה לפרסם אף מוצר שלא ניסיתי, שלא נכלל באני מאמין שלי, ושאני ארוויח ממנו, בניגוד ל־131 אלף העוקבות שלי שלא ירוויחו ממנו דבר. נכנסתי כשותפה בחברת 'טבע ירוק' שמייצרת חטיפי חלבון צמחיים וקטורת וחליטות, ויש להם דף הנחות לעוקבות שלי שלא גרות רק בתל־אביב והסביבה".
הקורונה לא חיסלה את שוק האינפלואנסרים?
"להפך. אמנם בסגר הראשון כל העולם היה בהלם, אבל עכשיו, כשהחנויות סגורות, הכל עבר לאינטרנט. אני מקבלת הצעות מגוונות, מסכיני גילוח ועד למזון לכלב, אבל אני מעדיפה לנצל את הכוח שיש בידיי כמשפיענית רשת, כדי להביא ערך מוסף. וכל מה שאני מרוויחה מושקע בעסק שלי. אחרי הקורונה אצא לדרך עם סדנאות של 12 מפגשים, אלמד את שיטת הגמילה שפיתחתי ואמכור מוצרים טבעיים, כמו אלה שאני צורכת".
נתפסת על חם כמה פעמים, בהפרות בידוד. לא הדבר הכי בריא.
"נו, באמת. אמנם נכחתי במסיבת יום ההולדת של טיטי, אבל כל הערב הייתי עם מסכה. כולם נדבקו ואני לא. נבדקתי ולא נדבקתי. כיוון שממשרד הבריאות לא התקשרו אליי ולא הודיעו לי להיכנס לבידוד יצאתי מהבית. כשניפחו את זה, וציירו אותי כאחת שמדביקה אנשים חפים מפשע, לקחתי אחריות והתנצלתי. נקודה".
לא מזמן העלית פוסט עם שלוש תמונות שלך וציינת את המשקל שלך לצד כל אחת מהן. עדיין נראית מאוד רזה, ובמיוחד אגב במשקל הכי גבוה.
"לא נראיתי רזה, אלא חטובה, וזו בדיוק הייתה המטרה. להראות לבחורות שחולמות על מבנה גוף מסוים שהחיטוב נובע מאימוני כושר, לא מהמספר שמופיע על המשקל".
אז את רוצה להיות כוהנת חיים בריאים?
"אני לא גורו ולא כוהנת. סיימתי את הקורס של 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות עם התמקדות באוכל, אני לומדת בקורס קואוצ'ינג בן שמונה חודשים, פלוס מאה שעות הסמכה, והשאיפה שלי היא להיות מאמנת לאורח חיים בריא. העוקבות שלי רואות בי מקור להשראה. אני רוצה להעביר לכל אחת מהן את המסר שאפשר להגיע לשקט ולאושר".
מה דעתך על דיאטת התפוחים של אופירה אסייג?
"חתיכת מטומטמת", היא יורה ומיד מתחרטת. "עזבי, היא כבר התנצלה. אני מקדמת בברכה את כל מי שמתחיל לדבר מניסיון אישי ובכך תורם להצפת המודעות, אבל יש מקרים שגובלים בחוסר אחריות. כשמישהי מפרסמת, למשל, כמה היא שקלה לפני ואחרי, זה מסוכן, מפני שבת ה־14 מבאר־שבע תראה בזה משקל יעד. כשמישהי מעלה את התפריט התזונתי שלה זה מסוכן, מפני שמה שמתאים לבת 40 לא מתאים לבת 18. וכשמישהי כותבת שהיא דוחה את ארוחת הבוקר לשלוש בצהריים כדי לצמצם את שעות האכילה שלה, היא גורמת נזק. צריך לבדוק בשבע עיניים שהפוסט נקי ממסרים שיגרמו למישהי לחשוב שרזון יביא לה מאה אלף עוקבים ויהפוך אותה למושלמת. הדרך היחידה לרדת במשקל היא להעיף מהבית את המשקל".
מה תגידי לאישה במידות גדולות שמרוצה מאיך שהיא נראית?
"תופעת הבודי־שיימינג היא חץ עם שני ראשים שפוגעים גם ברזות וגם בשמנות, ולכן חייבים להפסיק אותה. לא מחר, אתמול. לעולם לא אגיד לבחורה מלאה, שאוהבת את עצמה וחיה בשלום עם הגוף שלה, שכדאי לה לסתום ולרזות. מי אני שאשפיל אותה? זכותה להיות מי שהיא. אפילו לחברה טובה לא אעיר על הצמיגים. מנגד, לא לכל אישה יש הפרעת אכילה ומי שקיבלה גנים טובים שתיהנה מהם".
ובכל זאת, את מאוד רזה. איך אישה מלאה יכולה לשאוב השראה מבחורה רזה כמוך?
"לא אגיד לך תודה מפני שבעיניי, 'רזה' זו לא מחמאה. זה מבנה הגוף שלי, זו הגנטיקה שירשתי, האם אני אמורה להתנצל על מה שקיבלתי מבורא עולם? בתהליך ההחלמה שלי התקרבתי מאוד לאלוהים. אני מתחילה את היום עם 'מודה אני', מתפללת ומדברת איתו הרבה. גם בתקופות הכי חשוכות שלי האמנתי בו, אבל כשביקשתי שיעזור לי, ציפיתי למתנה באריזת צלופן וזו הייתה הטעות שלי. הוא שלח לי מכשולים מפני שרק מהם אפשר לצמוח ולהתפתח למקום טוב".
כבר יותר משנה, מאז שנכנסה לתהליך הגמילה, היא לא בזוגיות ואין לה אהבה. "ברור שזה חסר לי", היא מודה, "אבל לא אתפשר. הוא לא חייב להיות חובש כיפה, אבל הוא חייב להיות גבר בעל אמונה ומידות טובות שילווה אותי במסע. אני לא לחוצת חתונה, אבל חולמת על משפחה ובעזרת השם אהיה אמא מדהימה. עד אז אני משקיעה באווה, אחותי בת השמונה. מרעיפה עליה אהבה ומנהלת איתה שיחות למרות שבדי־אן־איי של רוסים כמוני אין מקום לרגשות".
כשהאקס שלך רז נפרד מאלה איילון הוא בא לבקר אותך. עשיתם סטורי, המדורים תהו. עכשיו הם חזרו. מה דעתך עליה?
"אני מכירה אותה רק מהמסך והיא נראית בחורה מקסימה".
כמוך היא גם הייתה ב'הישרדות'. את מתגעגעת לריאליטי? היית חוזרת?
"בעיקרון סגרתי את פרק הריאליטי בחיי, די, היה ונגמר, אבל 'המירוץ למיליון' זו חוויה שונה. הייתי חוזרת אליה בתנאי שהיא תצא לפועל ללא ליווי של מצלמות. למה? מפני שכיום אני מעוניינת לחשוף משמעות, לא שטויות".
פורסם לראשונה: 06:24, 30.10.20