בעוד כחודש הייתה אמורה מרלן דיטריך לחגוג את יום הולדתה ה-119. הכוכבת שחיה את חייה בדיוק כפי שראתה לנכון לא רק שלא ביקשה לרצות אף אחד, אלא גם פעלה לא פעם נגד המוסכמות החברתיות, בין אם על המסך הגדול ובין אם בחייה האישיים: החל במאהבים ובמאהבות הרבות שהיו לה בזמן שבעלה רחוק ממנה, דרך הבגדים הלא אופייניים שלבשה ועד להתנכרות שלה לגרמניה מולדתה לאחר עליית הנאצים לשלטון.
רגע לפני ששנת 1901 הגיעה לסיומה, ב-27 בדצמבר ליתר דיוק, נולדה בברלין, גרמניה מרי מגדלן דיטריך - בת לאב שוטר ואם שהייתה נצר למשפחת יהלומנים ושענים. כשהייתה בת שש מת אביה, ואימה נישאה לאחד מחבריו הטובים כמה שנים לאחר מכן. כשנתיים לאחר החתונה מת גם הוא, לאחר שנפצע אנושות במהלך מלחמת העולם הראשונה.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר בילדותה הפכה מרי מגדלן למרלן, לאחר ששילבה את שמה הפרטי עם הכינוי "לנה", שבו היו מכנים אותה חבריה. היא למדה לנגן על כינור ואהבה זאת מאוד, אבל לאחר שנפצעה בזרועה נאלצה לוותר על חלומה להפוך לנגנית מקצועית. במקום זאת, היא פנתה לעולם המשחק.
ב-1923, אחרי שעשתה מספר תפקידי רקע במופעי קברט ובהצגות תיאטרון, הגיעה הבכורה הקולנועית שלה, בסרט "נפוליאון הקטן". זה היה תפקיד שולי יחסית, אך אחריו הגיע סרט נוסף, "טרגדיית האהבה", שם כבר התבלטה קצת יותר ובו גם הכירה את בעלה, רודולף סיבר, שהפיק את הסרט ונכבש בקסמה של הכוכבת הצעירה. מספר חודשים לאחר מכן, עוד לפני שהסרט עצמו יצא לאקרנים, השניים כבר היו נשואים. נראה שהייתה להם סיבה למהר – בתם, מריה, נולדה שבעה חודשים בלבד לאחר החתונה.
וכעת, ספוילר: מעטים הסלבס שנישואיהם מחזיקים מעמד לאורך זמן, אך דיטריך וסיבר גברו על כל הסיכויים והיו נשואים במשך 53 שנה, עד למותו ב-1976 - עופות מוזרים ברקע ההוליוודי הרומנטי וההפכפך. יחד עם זאת, חשוב לציין שנישואיהם היו פתוחים – לו הייתה בת זוג, ולה, ובכן, היו אין-ספור כאלה. על כך – בהמשך.
ובכלל, דיטריך הייתה סוג של עוף מוזר בברלין של אותן שנים. בתור ביסקסואלית, היא הרבתה לבלות במועדוני גייז ובמופעי דראג. אחד מתחביביה היה כזה שנחשב אז למיועד בעיקר לגברים – אגרוף.
במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת הקריירה של דיטריך נסקה, והיא טיפחה רזומה קולנועי מרשים - אך הקהל רק ראה אותה על המסך ולא שמע, שכן היה מדובר עדיין בתקופת הקולנוע האילם. זה השתנה ב-1930, אז יצא הסרט המדבר הגרמני הראשון, "המלאך הכחול". דיטריך שיחקה בו את אחד התפקידים הראשיים ולא רק דיברה, אלא גם שרה – את השיר Falling in Love Again (Can't Help It), אשר לו הקליטה גם גרסה באנגלית שהפכה לאחד השירים המפורסמים ביותר שלה.
במאי הסרט, יוזף פון שטרנברג, סיפר באוטוביוגרפיה שלו שדיטריך האלמונית יחסית נבחרה לככב בסרט על פני שחקניות מוכרות יותר בגלל האדישות שלה - היא לא חשבה שיש לה סיכוי, ולכן לא ממש השקיעה באודישן. גישת ה"קשה להשגה" הייתה בדיוק מה שחיפש, ואולי מצא יותר מכך – עד מהרה השניים סימנו וי על הקלישאה הידועה של רומן בין במאי לשחקניתו. שניהם היו נשואים לאחרים, היא כאמור בנישואים פתוחים אבל הוא ממש לא, ואשתו הזועמת התגרשה ממנו זמן קצר לאחר מכן.
ההופעה הכובשת של דיטריך בסרט עוררה סביבה הרבה עניין, לא רק בגרמניה אלא ברחבי העולם, ולכן היא עשתה את הדבר המתבקש שעושים כל שחקן או שחקנית עם חלומות גדולים – עברה לנסות את מזלה בהוליווד.
דיטריך התקבלה בארה"ב בזרועות חמות. חיכו לה שם חוזה יוקרתי עם אולפני פרמאונט, שביקשו להפוך אותה לגרסה שלהם לכוכבת השבדית גרטה גרבו, וגם הבמאי והמאהב שלה, פון שטרנברג, שהתבסס בינתיים בתעשייה ההוליוודית. הוא זקף לזכותו את גילויה של דיטריך, ובחמש השנים הבאות ביים אותה בכל הסרטים שעשתה לאולפנים מלבד אחד. יחדיו הם בנו עבורה תדמית של אישה פתיינית ומסתורית, בעזרת מייקאובר שכלל דיאטה שבמהלכה השילה 15 ק"ג, מריטת גבות, הבהרת שיער ואיפור אשר הדגיש את לחייה והקטין את אפה.
סרטם האמריקני הראשון יחד, "מרוקו", ניפק את אחת הדמויות המזוהות ביותר עם דיטריך – זמרת קברט בלבוש טקסידו, אשר באחת הסצנות המפורסמות שלו מנשקת אישה. השנה הייתה 1930, כך שהסצנה המדוברת נחשבה לשערורייתית ועוררה הרבה רעש. היא כמעט נשארה על רצפת חדר העריכה, אך דיטריך התעקשה שתיכלל בגרסה הסופית - וקיבלה את מבוקשה.
הנשיקה המדוברת ב-0:52
על הסט, כשלא הייתה מול המצלמה, מצאה לעצמה תעסוקה אחרת. בימים היא חלקה זמן מסך עם השחקן גארי קופר, ובלילות חלקה איתו גם את מיטתה. הוא היה במערכת יחסים עם השחקנית המקסיקנית לופה ולז, שלא התביישה להצהיר לאחר מכן: "אם הייתה לי ההזדמנות, הייתי עוקרת למרלן דיטריך את העיניים".
בעוד שקופר נהנה ממערכת יחסים אינטימית עם דיטריך, בכל הקשור לסרט עצמו הוא פחות פרגן לה – ובזמן הצילומים התלונן לראשי האולפנים שפון שטרנברג משקיע בבניית הדמות של דיטריך ומזניח את דמותו. הוא לא טעה: פון שטרנברג אכן נתן תשומת לב מיוחדת לבת טיפוחיו, ואף פיתח סגנון צילום חדשני שכלל שימוש מיוחד בתאורה שהדגישה את תווי פניה בצורה מקסימלית. הסרט זכה להצלחה ענקית, ולא רק אצל הקהל – הוא קיבל ארבע מועמדויות לאוסקר, כולל אחת לדיטריך, וזו גם הייתה הפעם היחידה אי פעם שבה היא התקרבה לקבל את הפסלון הנוצץ.
במחצית הראשונה של שנות ה-30 דיטריך ופון שטרנברג עשו יחד שבעה סרטים, במה שהפך לאחד משיתופי הפעולה הבולטים והמצליחים ביותר בהוליווד אי פעם, אך כל זה הגיע לקץ המר מכיוון שבהוליווד, כמו בהוליווד, בסופו של דבר רק הכסף מדבר. לאחר ששני סרטים של השניים לא ענו על הציפיות, פון שטרנברג פוטר. הוא מצידו הודיע לעיתונות: "לא אביים אותה יותר", והסביר שברצונו לתת לכוכבת הזדמנות לעבוד עם מגוון של במאים אחרים. ואכן, הם לא עבדו יותר יחד, וגם הרומן שלהם תם.
בתחילה נראה היה שדיטריך צולחת את הפרידה מפון שטנרברג בשלום - סרטה הבא "תשוקה" זכה להצלחה גדולה. הבעיות צצו לאחר מכן, כשהסרט "אהבתי חייל" בוטל זמן קצר לאחר תחילת הצילומים בגלל שלל בעיות – החל מפליטת כדור אקדח שפצע את אחד העובדים, דרך תסריט לא גמור ועד להתכתשויות של הכוכבת עם הבמאי הנרי הת'אוויי. השניים לא ראו עין בעין לגבי התפתחות הדמות שאותה גילמה דיטריך, אשר הייתה אמורה להתחיל את הסרט במראה מוזנח ולהתייפייף עם התקדמות העלילה. "את לא אמורה להיות יפה עד יום חמישי הבא!", אמר לה באחד מימי הצילום, והיא ענתה בכעס: "אפשר לפחות להקדים את זה ליום רביעי?"
דיטריך לא הייתה מרוצה מההתנהלות על הסט, ואף אמרה: "הלוואי שהייתי יכולה להיות כמו האמריקנים ולכעוס באמת", בהתייחסה לדרך שבה לימדו אותה בצעירותה להדחיק את רגשותיה. "זה מאוד מזיק לעצבים", אמרה. "כשאנשים מסרבים לי או מכעיסים אותי, אני לא מקטרת, צועקת או עושה סצנה. אני קופאת. אני פשוט עוזבת את החדר". ואכן – היא עזבה את אולפני פרמאונט זמן קצר לאחר מכן.
אל תדאגו, היא לא נשארה מחוסרת עבודה. לראשונה ראה אותה הקהל בצבע בסרט The Garden of Allah, ואחריו השתתפה בסרט "אביר ללא שריון". על שניהם הרוויחה יפה מאוד יחסית לאותה תקופה, 200 אלף דולר עבור הראשון וכפול מזה עבור השני, בין הסכומים הגבוהים ביותר שקיבלו אז שחקניות. לרוע המזל, על אף ששני הסרטים האלו זכו להצלחה נאה, הרווחים שלהם לא הצדיקו את המשכורות הגבוהות שקיבלה עבורם.
היא חזרה לאולפני פרמאונט לסרט נוסף, שלא הצליח – מה שהוביל לכך שהאולפנים שילמו לה כסף על מנת להשתחרר מהחוזה החדש שחתמו עימה. ב-1938 היא נכנסה לרשימה המפוקפקת של שחקנים שנחשבו ל"רעל" בקופות באותה השנה, אך עוד מוקדם היה להספיד אותה. כשנה לאחר מכן היא כיכבה לצד ג'יימס סטיוארט במערבון "שובו של דיסטרי", בתפקיד לא אופייני ומחוספס יותר מאלו שעשתה בעבר, אשר עליו קיבלה משכורת נמוכה מזו שהייתה רגילה לה. זה השתלם - הסרט זכה להצלחה גדולה והחזיר אותה לפסגה.
במה שהפך להיות עבורה להרגל, דיטריך ניהלה גם הפעם רומן עם הכוכב שלצידה, אך הפעם היו לכך השלכות. השחקן והבמאי פיטר בוגדנוביץ' חשף שנים מאוחר יותר כי היא התוודתה בפניו שנכנסה להיריון מסטיוארט. היא מעולם לא סיפרה לו על כך, ועברה הפלה.
כפי שאפשר להבין, דיטריך שמרה על עצמה עסוקה, לא רק בקריירה אלא גם בכל הנוגע לחייה הרומנטיים. היו בחייה גברים (ונשים) מכל רחבי העולם, שלא פעם חפפו זה לזה, חלקם שעשעו אותה לזמן קצר ואחרים שהו לצידה תקופות ממושכות יותר. פרנק סינטרה, קירק דאגלס, יול ברינר, מייקל טוד, דאגלס פיירבנקס ג'וניור, הסופר הגרמני אריך מריה רמרק והשחקן הצרפתי ז'אן גבין, כולם הכירו אותה לעומק. עם בני משפחת קנדי היו לה יחסי ידידות לאורך תקופה ארוכת שנים, שבמהלכן ידעה את ג'ון קנדי וגם את אביו ג'ו. כשקנדי הצעיר שאל אותה אם הייתה אי פעם עם אביו, היא דווקא הכחישה: "חשבתי מה הוא ירצה לשמוע ועניתי שלא, מעולם לא", סיפרה פעם. היא חשבה נכון - כשאמרה לו זאת, הוא ענה לה בשמחה: "הנה משהו שסוף-סוף עשיתי לפניו".
וכאמור, היו גם לא מעט נשים בחייה. "באירופה, לא משנה אם זה גבר או אישה. אנחנו עושים אהבה עם כל אחד שאנחנו נמשכים אליו", אמרה. מסופר כי דיטריך ניכסה את הביטוי "מעגל תופרות" – אשר דיבר על קבוצות נשים אשר התכנסו לתפור יחד – לעולם הלסביות, שהיה כמובן מחתרתי באותה תקופה. "מעגל התופרות של מרלן" היה הכינוי לקבוצת חברות של הכוכבת, כולן לסביות או ביסקסואליות בארון, אשר כללה בין היתר את אן וורנר (אשתו של ג'ק וורנר, אחד מראשי "אולפני וורנר"), לילי דמיטה (אשתו של ארול פלין, שהוא עצמו ניהל רומן עם דיטריך) והזמרת אדית פיאף, שיש הטוענים כי ניהלה גם היא רומן עם הכוכבת.
השחקן קלאוס קינסקי סיפר בביוגרפיה שלו על ביקור שערכו הוא ובת זוגו, השחקנית אדית אדוארדס, מאחורי הקלעים של אחת מהצגותיה של דיטריך בברלין, אשר במהלכו הפשיטה הכוכבת את אדוארדס בעזרת פיה ו"הביאה אותה לאורגזמה".
אבל אחד הסיפורים המסקרנים ביותר על דיטריך קשור לשחקנית השוודית גרטה גרבו. לאורך השנים השתיים הכחישו שהן מכירות, וטענו שמעולם לא נפגשו. יחד עם זאת, הסופרת דיאנה מקללן מספרת בספרה The Girls, שעבורו חקרה את סצנת הלסביות בהוליווד של תקופת הראינוע ועד שנות ה-50, שהשתיים אכן הכירו בצעירותן וניהלו רומן שבסופו גרבו נשארה פגועה, מה שגרם לה לנטור טינה לדיטריך עד יום מותה.
כאמור, בעלה של דיטריך לא ממש היה בסביבה, אבל בתה מריה כן, על אף שלא קיבלה תשומת לב חיובית במיוחד. "היא לא אהבה אותי, היא הייתה מאוהבת בי. וכשמישהי מאוהבת בכל כך הרבה אנשים ודברים, אתה לומד לא לבטוח בה", סיפרה מריה בריאיון ל-CNN לאחר מותה של אימה. כשהייתה ילדה כינתה אותה הכוכבת "הילדה" במקום לקרוא לה בשמה, ונהגה לקחת אותה איתה לצילומי סרטיה במקום לשלוח אותה לבית הספר. כך הפכה מריה הצעירה לסוג של עוזרת אישית עבור אימה, ענתה בשמה על מכתבי מעריצים, סידרה את בגדיה וארגנה עבורה זרי פרחים. חוסר העניין של דיטריך בבתה הגיע לשיאו במקרה מזעזע שעליו סיפרה מריה באוטוביוגרפיה שלה: האומנת שלה אנסה אותה כשהייתה בת 13. כשסיפרה על כך לאימה, היא לא התרגשה: "טוב, התגברת על זה, לא? את לא מתה. תתמודדי עם זה", אמרה לה. נכדה של דיטריך דיוויד הוסיף: "היא הייתה קרה ומרוחקת. לא סבתא רגילה".
במהלך שנות ה-30 דיטריך עלתה לכותרות לא רק בהקשרים של סרטיה, אלא גם עקב היותה פעילה פוליטית שנחשבה לאחד מסמלי ההתנגדות לנאצים בארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה. עוד באמצע שנות ה-30, בזמן שהייתה בלונדון בצילומי אחד מסרטיה, היא קיבלה הצעת עבודה נוספת - המפלגה הנאצית הציעה לה לחזור לגרמניה ולככב בסרטי התעמולה שלהם, שכן אדולף היטלר היה מעריץ גדול שלה. היא סירבה, על אף שהשתעשעה ברעיון להיפגש איתו על מנת להתנקש בחייו. בסוף ויתרה, לאחר שהבינה שככל הנראה לא תצליח להוציא זאת לפועל. כששבה לארה"ב הגישה בקשה לאזרחות אמריקנית, שאותה קיבלה ב-1939, והתכחשה לאזרחות הגרמנית שלה: "הגרמנים ואני כבר לא דוברים אותה השפה", אמרה. הגרמנים בתגובה החרימו את סרטיה.
דיטריך לא הסתפקה בלהגיד לנאצים "לא". היא הקימה עם הבמאי היהודי-אמריקני בילי וויילדר ארגון שמטרתו היתה לעזור ליהודים להימלט מגרמניה, ואף תרמה לטובת המטרה את כל משכורתה מהסרט "אביר ללא שריון".
בתחילת שנות ה-40, לאחר שארה"ב נכנסה למלחמה, דיטריך הצטרפה למאמץ המלחמתי והתגייסה להעלאת המורל הלאומי, אספה תרומות והופיעה מול החיילים בארה"ב ומעבר לים – כולל בגרמניה: "זה היה הדבר הנכון לעשות", השיבה כששאלו אותה איך מצאה את האומץ להיכנס שוב לארץ מולדתה. "הדמעות שבכיתי על גרמניה התייבשו. שטפתי את פניי", הוסיפה.
אחד החיילים שבפניהם הופיעה, ראס וויסקירצ'ר, סיפר עליה: "היא עשתה סיבוב הופעות של שבוע ברחבי בית החולים, מבוקר עד ערב. היא ביקרה בכל חדר וחדר, שרה, רקדה, נתנה חתימות, פלירטטה, רצה ממיטה למיטה, לא עצרה לרגע. היא חיה על סיגריות, קפה ומרטיני, עבדה 16 שעות ביום והפגינה הרבה אומץ".
אף שהפגינה נאמנות לארה"ב, היו כאלה שפקפקו במניעיה – ג'ון אדגר הובר, למשל, שהיה ראש ה-FBI. הובר היה בטוח שדיטריך מרגלת עבור ארץ מולדתה, ושלח שוטרים לעקוב אחריה ולפתוח את הדואר שלה. הדבר המפליל היחיד שהם מצאו היה מידע על חייה הרומנטיים.
לאחר תום המלחמה התברר לה שאחותה ובעלה, אשר חיו עדיין בגרמניה, הפעילו בית קולנוע שאליו היו מגיעים נאצים רבים שעבדו במחנה ברגן בלזן הסמוך. דיטריך ניסתה בתחילה להגן על בני משפחתה מפני ההאשמות כי שיתפו פעולה עם הנאצים, אך בסופו של דבר גינתה אותם והתנערה מהם לחלוטין. ב-1947 היא קיבלה את "מדליית החופש" מהממשל האמריקני ואת אות "לגיון הכבוד" מהצרפתים, וסיפרה כי אלו היו ההישגים שבהם התגאתה הכי הרבה.
עד תחילת שנות ה-60 היא המשיכה לעבוד באופן תדיר. היא אומנם כבר לא הייתה כוכבת ענקית כמו בשנות הקריירה הראשונות שלה, אך עדיין זכתה לפופולריות רבה. סרטה האחרון המשמעותי היה ב-1961 - "משפטי נירנברג" עתיר הכוכבים, שבו שיחקה לצד ספנסר טרייסי, ג'ודי גרלנד, ברט לנקסטר ומונטגומרי קליפט. דיטריך גילמה בו אלמנה של קצין נאצי - תפקיד שאתגר אותה מאוד בגלל אופיה ודעותיה של הדמות.
בשנות ה-50 היא החלה במעבר מתפקידים בסרטי קולנוע אל עולם הבמה, והמציאה את עצמה מחדש בתור אמנית קברט. היא זכתה להצלחה ענקית והופיעה בתיאטראות גדולים ברחבי העולם. עבור מופע קבוע במלון "סהרה" לאס וגאס, שעליו הרוויחה 30 אלף דולר שבועיים, עיצב עבורה המעצב ז'אן לואיס שמלת משי אשר נתנה את הרושם כי היא שקופה לחלוטין, וכפי שאתם יכולים לשער, זו בהחלט עזרה ליחסי הציבור של המופע ומשכה אליו קהל רב.
בכלל, דיטריך הייתה אייקון אופנתי, אבל סיפרה שהיא עצמה לא מתעניינת באופנה, ומשקיעה בלבוש רק כדי לתת ערך מוסף להופעותיה, על הבמה ובציבור: "אני מתלבשת עבור התדמית... אם הייתי מתלבשת עבור עצמי, לא הייתי טורחת כלל. בגדים משעממים אותי. הייתי מעדיפה ללבוש ג'ינס, אבל אני מתלבשת עבור המקצוע".
אבל דיטריך לא רצתה להסתפק במופע שהיה רק על טוהרת הגימיקים, ומספר בודד של שירים שהיו מזוהים איתה. היא פנתה אל המלחין והמפיק המוזיקלי ברט בכרך, ובעזרתו שדרגה את הופעתה להצגה תיאטרלית שבה הופיעה עם רפרטואר רחב של שירים, שלה ושל אחרים. היא לבשה שמלות נוצצות לצד חליפות גבריות. העיבודים המוזיקליים שיצר בכרך הפיקו מקולה של דיטריך את המיטב, ושיתוף הפעולה המוצלח שלהם הניב ארבעה אלבומים משותפים. דיטריך סיפרה כי בכרך היה זה שנתן לה את ההשראה להופיע באותן שנים. לאחר שהתפצלו דרכיהם, מכיוון שבכרך רצה לעבוד על פרויקטים אחרים, היא סיפרה: "בלעדיו כבר לא נהניתי לשיר. רציתי לוותר על הכול. איבדתי את הבמאי שלי, התמיכה שלי, המורה שלי, המאסטרו שלי".
ב-1960 היא חזרה לגרמניה לסיבוב הופעות, אך בזמן שבברלין קיבלו אותה בחום, באזורים אחרים במדינה היו קרירים אליה הרבה יותר, בלשון המעטה. הביקורות קטלו, כותרות העיתונים הכריזו עליה כבוגדת, בכמה מהאזורים שבהם ביקרה התקבלו איומים על פצצות ובדרך לאחת מהופעותיה ניגשה אליה נערה וירקה על פניה. אף שקהל רב הגיע להופעות, בסופו של דבר מסע ההופעות הוכתר ככישלון כלכלי. דיטריך סיימה את הביקור בארץ מולדתה מותשת ופגועה. היא נשבעה שלא לחזור יותר לגרמניה, ואכן לא שבה אליה עד יום מותה.
לישראל, לעומת זאת, היא הגיעה לאחר מכן פעמיים – בשנת 1961 ופעם נוספת ב-1966, אז התארחה בבית הנשיא דאז, זלמן שזר, וביקרה ב"יד ושם". היא אף הופיעה בפני יוצאי גרמניה וביקשה מהם אישור לשיר בגרמנית – שפה שבאותה תקופה הוחרמה בארץ. "אם יש אדם אחד באולם שמתנגד, אני אמשיך באנגלית", אמרה ליושבי האולם, וקיבלה את ברכתם. שנתיים קודם לכן היא אף הופיעה בלונדון עם שיר בעברית, "שיר התן" שכתבו משה סחר ויוחנן זראי, אשר נכלל בתקליט שתיעד את ההופעה. מדינת ישראל הוקירה לה תודה על פועלה, והעניקה לה את "עיטור הגבורה".
היא המשיכה לעבוד, הופיעה במקומות הנחשקים ביותר בעולם אבל התוודתה שלא מאהבת המקצוע היא ממשיכה לעשות זאת, אלא מהצורך להתפרנס: "אתם חושבים שזה זוהר? שאלו חיים נהדרים, שאני עושה את זה עבור הבריאות שלי? ובכן לא, זו עבודה קשה. ומי מאיתנו היה עובד אם לא היה מוכרח לעשות זאת?"
בריאותה הלכה והידרדרה, וכתוצאנה מכך התמכרה דיטריך למשככי כאבים ולאלכוהול: "היא הייתה מהאלכוהוליסטים שלא רואים עליהם שהם שיכורים", סיפר נכדה. הוא גם חשף שהייתה בולימית: "היא אהבה לאכול, אז זה היה הפתרון שלה. ליהנות ואז להקיא". ב-1965 חלתה והחלימה מסרטן, וסבלה מבעיות ברגליה. נפילה כואבת מהבמה ב-1973 אילצה אותה לעבור השתלת עור בירכה השמאלית, בעוד שרגלה הימנית נסדקה כשנה לאחר מכן. ב-1975 התרחשה הפציעה שהוציאה אותה לפנסיה – בזמן שהופיעה באוסטרליה, נפלה מהבמה ושברה את הירך. המכות המשיכו להגיע כששנה לאחר מכן, בעלה זה 53 שנים הלך לעולמו לאחר שחלה בסרטן. לאורך השנים השניים חיו רוב הזמן בנפרד - הוא השתקע בחווה בקליפורניה בעוד שדיטריך הסתובבה ברחבי העולם. היו שהגדירו את מערכת היחסים שלהם כ"נישואי ידידות", ודיטריך עצמה סיפרה שמדובר ב"ידידות רבת מסירות". הוא מצידו טען: "אלו נישואים מושלמים. היא מאוהבת בי ואני בה". לאחר שמת, אמרה עליו: "הוא היה בעל ואבא מושלם".
בשנים שלאחר מכן דיטריך התבודדה בביתה שבפריז, ונפגשה רק עם בני משפחתה וקרוביה המעטים. יחד עם זאת, היא המשיכה להיות פעילה פוליטית ושמרה על קשר עם מנהיגי העולם. ב-6 במאי 1992, בגיל 90, דיטריך הלכה לעולמה. להלווייתה, אשר נערכה בכנסייה בפריז, הגיעו אלפי אנשים, בהם שגרירי מדינות רבות. למרות הכעס והטינה שרחשה לארץ מולדתה, דיטריך ביקשה להיקבר בברלין לצד בני משפחתה. ארונה נעטף בדגל ארה"ב, ובזמן שהובאה לקבורה בעיר שבה נולדה, העוברים ושבים השליכו פרחים על הארון.