הוא היה שחקן עסוק מאוד עם רזומה קולנועי עשיר, אבל ההצלחה לא הגיעה בקלות לג'ון ויין. במשך שנים רבות הוא עבד קשה כדי להגיע לפסגה, וכשהצליח נשאר עליה גם כשהביע דעות לא פופולריות, לעיתים אף גזעניות ופוגעניות. על המסך הוא היה גיבור אמיץ, ובמציאות - אלכוהוליסט שבגד באופן קבוע בנשותיו, שלא ממש סבלו אותו ואת אורח חייו. ועדיין, הוא היה מזוהה עוד בחייו וגם אחרי מותו עם תכונות כמו פטריוטיות, חוזקה וגאווה אמריקנית.
כתבות נוספות ב"שדרת הכוכבים":
הוא נולד בשנת 1907 עם שם הרבה פחות קשוח - מריון מוריסון. הוא גדל בקליפורניה והיה תלמיד מצטיין שלא נח לרגע: לקח חלק בפעילויות בית הספר השונות, שיחק בנבחרת הפוטבול, כתב במדור הספורט של העיתון הבית-ספרי ואפילו כיהן כנשיא מועדון הקבוצה הלטינית. בשעות אחר הצהריים עבד בגלידרייה והיה חבר במסדר "דה מולה", ארגון אחווה לבני 21-12 שקידם מחויבות אזרחית, כישורי מנהיגות, יושרה ואחריות אישית. בשכונה הכירו אותו בתור "דיוק", שם שניתן לו בגלל כלבו. "דיוק הקטן" ו"דיוק הגדול" נהגו לקרוא להם, והכינוי דבק בו לשארית חייו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לאחר שסיים את לימודיו ביקש ללמוד באקדמיה הימית של ארצות הברית ולהפוך לקצין, אך לא התקבל. במקום זאת החל ללמוד קדם-משפטים באוניברסיטת דרום קליפורניה, תחת מלגת ספורטאים. כחלק מתנאי המלגה הוא שיחק בנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה, אך לאחר ששבר את עצם הבריח בתאונת גלישה נאלץ לעזוב את הקבוצה, ובכך איבד את הזכות לקבלת המלגה. ללא העזרה הפיננסית לא יכול היה לשלם את דמי הלימוד ונאלץ לפרוש מהלימודים, והקריירה שלו כספורטאי נקטעה עוד לפני שהספיק להבקיע ולו טאצ'דאון אחד.
באותה תקופה ויין מצא את עצמו בסיטואציה לא פשוטה, מרושש כשעתידו אינו ברור. לדברי יוג'ין קלארק, חבר ילדות של הכוכב, "הוא היה בצרות כלכליות והיה חייב לא מעט כספים לאנשים שונים, ולא הייתה לו אגורה". לעזרתו של ויין הצעיר והאומלל התגייס מאמן נבחרת הפוטבול הווארד ג'ונס, שהיה מצליח מאוד ומקושר היטב בתעשיית הבידור של אותם ימים.
ג'ונס נהג לצ'פר סלבס חובבי פוטבול, ובהם גם כוכב סרטי המערבונים האילמים טום מיקס, בכרטיסים למשחקי הנבחרת שלו. הוא ביקש מהכוכב להחזיר לו טובה ולסדר לויין עבודה באחד מסרטיו. כך הפך הסטודנט לשעבר לניצב וביצע עבודות תחזוקה שונות מאחורי הקלעים. במקביל הוא גם הגשים את חלומו של כל ניצב ששואף לקריירת משחק והצליח להתיידד עם הבמאי - ולא סתם במאי אלא ג'ון פורד, אחד מגדולי הבמאים האמריקנים.
פורד הבחין בניצב הצעיר שהרבה להסתובב על הסטים שלו, חיבב אותו וקידם אותו מדמות מטושטשת ברקע אל קדמת המצלמה, כשבאמתחתו תמיד שורה או שתיים. בין 1926 ל-1930 ויין נחשב לאחד הניצבים העסוקים בתעשייה, והצטלם ללמעלה מ-20 סרטים שעל רובם כלל לא קיבל קרדיט.
ואולם, נראה היה שהסבלנות והעבודה הקשה השתלמו כשב-1930 הבמאי ראול וולש ליהק אותו לסרט "נתיב ענקים", תפקידו המשמעותי הראשון. הג'וב הנחשק הגיע יחד עם העלאה במשכורת ל-105 דולר מדי שבוע, וגם עם שינוי משמעותי נוסף: מריון מוריסון הוא שם נחמד אבל לא עבור כוכב קולנוע, ולאחר דיון ממושך בין וולש לראש אולפני "פוקס" שהפיקו את הסרט, הוחלט שהשם ג'ון ויין יהלום אותו הרבה יותר. הוא עצמו, אגב, כלל לא נכח בדיונים ולא לקח חלק בקבלת ההחלטה על שמו החדש.
במקביל, האולפנים הצמידו לו מורה פרטי למשחק. בכל זאת, מדובר היה בתפקיד מרכזי ראשון עבורו, אבל השניים לא הסתדרו והמורה התפטר בכעס תוך שהוא מטיח בויין: "לעולם לא תהפוך לשחקן". הנבואה לא הגשימה את עצמה כמובן, אך בתחילה נראה היה שייתכן שאותו מורה דווקא צדק.
בתפקידו הגדול הראשון ויין נכנס היישר אל המגרש של הגדולים עם סרט עתיר תקציב - יותר מ-2 מיליון דולר הושקעו בו - שאמור היה להיות מהסרטים הנצפים והמוצלחים ביותר באותן שנים. אך לצערם של המפיקים, וגם של ויין כמובן, הקהל לא הגיע. הייתה זו תקופת השפל הגדול, שבה סרטי קולנוע נחשבו למותרות שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם, ואלו שכבר החליטו בכל זאת להגיע לבתי הקולנוע ולצפות בו לא יכלו ליהנות ממנו כראוי בשל סיבות טכניות.
הסרט היה אחד הראשונים שצולמו בגרסה רחבה של 70 מ"מ, שיטה שרוב בתי הקולנוע בארה"ב עדיין סירבו לאמץ באותה התקופה, ולכן הם הקרינו אותו בשיטת ה-35 מ"מ הרגילה, שפגעה בתמונה והפכה את התמונות שעל המסך למרצדות ולא ברורות. הסרט, באופן לא מפתיע אך מצער למדי, נכשל בקופות ויחד עימו נפגעה גם הקריירה של ויין, לפחות באופן זמני, שכן יחלוף כמעט עשור עד שילהקו אותו שוב לסרט גדול ונחשב.
בינתיים חזר ויין לשחק בתפקידים קטנים (מישהו הזכיר גופה?) בסרטים גדולים, ובעיקר בתפקידים גדולים בסרטים זניחים - לרוב מדובר היה במערבונים סוג ב' ומטה (באחד מהם הוא אפילו שיחק קאובוי מזמר). בזמנו הוא אף סיפר באחד הריאיונות שנערכו עימו כי "חלק מהמערבונים צולמו תוך ארבעה ימים. הייתי מחליף בגדים, אומר את השורות שלי, מחליף בגדים שוב, אומר עוד שורות. היינו מתחילים עוד לפני עלות השחר ורודפים אחרי השמש. לא משנה מי היה הבמאי, לאף אחד מאיתנו לא היה סיכוי".
אבל אין צורך להרגיש רע עבורו, שכן על אף שהאולפנים לא סמכו עליו שיביא את הקהל בהמוניו, ויין המשיך לעבוד ללא הפסקה במהלך כל שנות ה-30, ועד סוף אותו עשור נוספו לא פחות מ-60 סרטים וסדרות טלוויזיה לרזומה שלו. יחד איתם גם יכולות המשחק שלו השתפשפו, הוא למד מה עובד עבורו ומה לא ובנה לעצמו סגנון פיזי ייחודי, שכלל הליכה יוצאת דופן ומימיקות פנים שהפכו למזוהות עימו. הוא גם ביצע את רוב הפעלולים שלו בעצמו, ובעזרת הפעלולן יקימה קנוט פיתח טכניקות רכיבה על סוסים שבהן משתמשים עד היום.
אחרי שנים של ציפייה, מתישהו בין סוף שנות ה-30 לתחילת שנות ה-40, השתלמה סוף-סוף הידידות ארוכת השנים שלו עם ג'ון פורד. ב-1939 עבד הבמאי על הסרט "מרכבת הדואר" - מערבון שעבורו התקשה לגייס תקציב. הוא רצה ללהק את ויין לתפקיד הראשי, והשילוב של שניהם לא עודד את המפיקים - ויין היה כאמור כוכב מדרג נמוך במיוחד, ופורד לא ביים מערבון מאז ימי הקולנוע האילם. בסופו של דבר המפיק דיוויד או. סלזניק התרצה והסכים להפיק את הסרט, אך בתקציב נמוך יותר מזה שביקש פורד ובתנאי שאת הקרדיט הראשי תקבל השחקנית קלייר טרבור, שהייתה מוכרת יותר מויין.
הצילומים יצאו לדרכם, אך למרות יחסי החברות ביניהם, פורד לא התייחס בחמימות אל ויין ונהג לרדות ולנזוף בו. הייתה לו כוונה טובה - הוא ידע שהרבה משקל מונח על כתפיו של הכוכב, ולכן קיווה שהיחס הקשוח יוציא ממנו את המיטב, ואף יגרום לשחקנים שלצידו לחוס עליו ולעזור לו לספק את ההופעה הטובה ביותר שיכול היה לתת.
זה עבד. הסרט הפך מיד להצלחה ענקית בקרב הקהל והמבקרים כאחד, ואף היה מועמד לכמה אוסקרים, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. ויין גרף את רוב השבחים וכך, בגיל 32, סוף-סוף זכה השחקן להכרה המיוחלת. יחד עם זאת, חלף עוד זמן מה עד שעבר רשמית לליגה של הגדולים. למעשה רק ב-1949, כשהיה בן 42, נכנס ויין לרשימת עשרת השחקנים הפופולריים ביותר בפעם הראשונה. שנה לאחר מכן כבר כבש את המקום הראשון ברשימה, ונשאר בה באופן קבוע במשך שני העשורים שלאחר מכן. שיתוף הפעולה המוצלח עם פורד אף הניב למעלה מ-20 סרטים משותפים של השניים.
אחרי "מרכבת הדואר" הוא המשיך לככב במערבונים, אך הפעם בכאלו שנחשבו לאיכותיים ובעלי תקציב גדול יותר. הקריירה שלו הייתה בנסיקה באותה תקופה, אבל כשארה"ב הצטרפה ללחימה במלחמת העולם השנייה, הוא החליט לשים אותה בצד ולהתגייס. ויין השתוקק לעלות על מדים ולהילחם עבור ארצו, אך להפתעתו גילה שהצבא לא מעוניין בו בשל גילו ומצבו המשפחתי - באותה תקופה כבר היה נשוי ואב לארבעה ילדים. גם אולפני ריפבליק, שאצלם היה חתום, התנגדו לכך בתוקף - ויין היה הכוכב הגדול (והיחיד) שלהם. לא רק שהם איימו לתבוע אותו אם יפר את החוזה, הם גם יצרו קשר עם לשכת הגיוס וביקשו לשלול את בקשתו להתגייס.
לבסוף האולפנים קיבלו את מבוקשם, והוא נאלץ להסתפק בביקורים בבסיסים ובבתי חולים מעבר לים, אך לא היה מרוצה מכך. הוא הרגיש ככישלון על כך שלא תרם למאמץ המלחמתי, ולאחר מותו אשתו השלישית, פילר פאלט, סיפרה כי "הוא הפך ל'סופר-פטריוט' למשך שארית חייו, כפיצוי על כך שנשאר בבית".
אז לצבא לא גייסו אותו, אבל זה לא מנע ממנו להגשים את חלומו להיות חייל; הוא החליף את ז'אנר המערבונים בסרטי מלחמת העולם השנייה, שגם בהם גילם, כמובן, את דמות הגיבור הקשוח, החכם והבלתי נלאה. ובניגוד לשחקנים שמתלוננים על כך שמקטלגים אותם ל"טייפ קאסט" מסוים, ויין אימץ את התדמית שלו בגאווה. הוא נהג לגלם בקביעות תפקידים של גברים קשוחים, הגונים ולוחמי צדק, והקפיד שלא לסטות מהם. "מצאתי את הדמות שהגבר הממוצע רוצה להיות בעצמו. זה אותו הגבר שהאישה הממוצעת רוצה שבעלה יהיה", אמר אז.
ויין ניסה גם להדביק אחרים בלהט התפקיד הגברי, ופעם אף נזף בקירק דאגלס על כך שגילם את הצייר וינסנט ואן גוך בסרט "תאווה לחיים". "אלוהים, קירק, איך אתה יכול לגלם כזה תפקיד? נשארו כל כך מעטים מאיתנו. אנחנו חייבים לשחק דמויות חזקות וקשוחות, לא הומואים חלשים", אמר לו אז.
אולם בכך לא הסתיימה הפטריוטיות שלו: ויין גם סירב לשחק בסרטים שהגדיר כאנטי-אמריקניים, כמו "כל אנשי המלך" שבמרכזו פוליטיקאי צעיר שהופך למושחת עם עלייתו לצמרת. ברודריק קרופורד היה זה שבסופו של דבר גילם את התפקיד, ובטקס האוסקר של 1950 אף זכה בפסלון על תפקידו בסרט. בכך למעשה הוא גבר על ויין עצמו, שהיה מועמד אף הוא על תפקידו בסרט "חולות איוו ג'ימה". 19 שנים לאחר מכן ויין קיבל אף הוא את הפסלון הנכסף, על משחקו בסרט "אומץ אמיתי".
בדומה להיום, גם באותן שנים הוליווד הייתה מלאה בעיקר בדמוקרטים ליברלים, מה שהפך את ויין הימני והשמרן לחריג בנוף. יחד עם זאת, הוא הקפיד להביע תמיכה גם בנשיאים מהצד השני של המפה כמו ג'ון קנדי, שעליו אמר לאחר ניצחונו ב-1960: "לא הצבעתי עבורו אבל הוא הנשיא שלי, ואני מקווה שיעשה עבודה טובה".
העובדה שהיה אחד הרפובליקנים המוצהרים היחידים בהוליווד, בטח המפורסם שבהם, הניבה לו הצעת עבודה מפתה מהמפלגה הרפובליקנית ב-1968, שכללה התמודדות על תפקיד רשמי במפלגה. הוא סירב כי היה בטוח שאין סיכוי שהאמריקנים ירצו לראות שחקן בבית הלבן. זה היה, כאמור, כמה שנים טובות לפני 1981, אז ידידו השחקן רונלד רייגן הפך לנשיא ה-40 של ארה"ב.
לא ברור אם אפשר היה להגדירו כאדם צנוע, אך דבר אחד בטוח: ויין לא השלה את עצמו שהוא דומה במציאות לדמויות שגילם בסרטיו. לא פעם אמר בריאיונות שנערכו עימו כי "האדם שאתם רואים על המסך הוא לא באמת אני. אני דיוק מוריסון, ומעולם לא הייתי ולא אהיה אישיות קולנועית כמו ג'ון ויין".
אחד ההבדלים בין מוריסון לויין, למשל, היה שבעוד שדמויותיו היו שופעות שיער, במציאות הייתה לו קרחת שאותה הוא הסתיר בעזרת פאה. הוא לא חשש ללכת לעיתים גם בלעדיה, וכשנשאל אם מדובר בשיער מזויף ענה בכנות: "זה שיער אמיתי, הוא פשוט לא שלי".
(יוטוב)
והיו גם הבדלים נוספים בין השחקן לאדם שבתוכו, שכן הדמויות ההרואיות שאותן גילם על המסך לא ממש תאמו את אורח חייו. מייקל מאן, מחבר הביוגרפיה של ויין, סיפר בזמנו שהכוכב הפופולרי עישן ללא הפסקה ובהחלט אהב את הטיפה המרה. למעשה, הרגלי השתייה שלו גרמו לא מעט צרות לסובבים אותו, מכיוון שהיה ידוע שבשלב מסוים ודי מוקדם של היום, ויין יהפוך לשתוי ומרושע. מהסיבה הזו המפיקים שעבדו עימו ניסו לדחוס כמה שיותר סצנות לשעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין היה יחסית פיכח - ונחמד.
גם כבן זוג ויין לא נחשב משכמו ומעלה. הוא היה נשוי שלוש פעמים ובגד בכל נשותיו. ב-1933 נישא לבת זוגו ג'וזפין, אך הם לא חוו יחד הרבה שמחה - היא לא התחברה לאורח חייו הנוצץ, והוא השתעמם ממנה. לזוג היו ארבעה ילדים משותפים, ולפי השמועות אלו היו פחות או יותר הפעמים היחידות שבהן קיימו יחסי מין לאורך נישואיהם.
ב-1940 הוא פגש את מרלן דיטריך, או אם נדייק - היא זו שפגשה אותו. סקוט איימן, מחבר הספר "ג'ון ויין: החיים והאגדה", מספר שהכוכבת ראתה את ויין מסתובב באולפני יוניברסל, שם השתתפה בצילומי סרט. היא פנתה אל הבמאי שלה, טיי גרנט, הצביעה על ויין ואמרה לו: "אבא'לה, את זה אני רוצה". כאמור, היא זו שיזמה את הקשר ביניהם, ולפי אותו איימן, כשויין שאל אותה מה השעה השיבה לו דיטריך בפלרטטנות: "עוד מוקדם. יש לנו הרבה זמן".
השניים לא ניסו להסתיר את הרומן שניהלו ביניהם, וכל מי שראה אותם יחד הבין מיד שמדובר ביותר מידידות. "היה אפשר לדעת זאת לפי הדרך שבה הם הסתכלו זה על זו, דיברו זה עם זו, פלירטטו. מובן שמרלן אהבה את שני הצדדים, והרבה פעמים חיכתה לה אישה צעירה עם מראה גברי, אבל דיוק נשבה בקסמה והיה ברור שזה הדדי", סיפרה בזמנו אוליב קרי, אשתו של השחקן הארי קרי.
גם ג'וזפין הייתה מודעת לאישה האחרת של בעלה, וגייסה את הכומר שלה על מנת שידבר עם ויין וינסה לשכנע אותו לחזור למוטב. הכוכב הסכים להפסיק להיפגש עם דיטריך בתנאי שג'וזפין לא תדבר על כך יותר, אך ברגע שהכומר הלך לדרכו היא העלתה את הנושא מחדש. "אז ידעתי שהנישואים הסתיימו", סיפר ויין.
הרומן בינו לבין דיטריך נמשך שנים רבות, והכוכבת קיבלה מחמאה גדולה כשויין הכתיר אותה בפני אחד מחבריו בתור החוויה המינית הטובה ביותר שהייתה לו: "רומא, דיטריך. עשיתי אותה על המדרגות".
גם ה-FBI למד על הרומן שלהם, כשאנשיו עקבו אחרי דיטריך בניסיון להבין אם יש לה קשרים למפלגה הנאצית. עד מהרה הבינו שאין לה כאלה, ובמקום זאת גילו על קשריה הרומנטיים כנראה יותר ממה שרצו לדעת.
אבל דיטריך לא הייתה המאהבת היחידה של ויין. הוא בילה את לילותיו עם נשים רבות, בהן גם השחקניות כרמן מירנדה ומורין אוהרה - עם האחרונה אף ניהל רומן ארוך שנים, שהחל במהלך נישואיו הראשונים ונמשך לסירוגין עד שהיה נשוי לאשתו השלישית. כריסטופר, בנו של השחקן רוברט מיצ'ם, סיפר אז כי "ויין היה מאוהב בה עד מעל הראש, אבל לא רצה להתחתן איתה כי היא הייתה חזקה וקשוחה, והוא כנראה הרגיש שלא יצליח לשלוט בה. הוא התחתן עם נשים שחשב שיוכל לשלוט בהן, ואז גילה שהוא לא מצליח".
לאחר שהוא וג'וזפין התגרשו, ויין חיכה חודש בלבד עד שנישא בשנית, הפעם לשחקנית המקסיקנית אספרנזה באוור. השניים היו נשואים במשך תשע שנים עד לשנת 1954, ופלא שהחזיקו מעמד זמן כה רב בהתחשב בעובדה שעד מהרה החלו להאשים זה את זו בבגידות ובמעשי אלימות הדדיים. היא הייתה בטוחה שהוא בוגד בה עם השחקנית גייל ראסל, שכיכבה לצידו בסרט "המלאכית והאיש הרע", ולאחר שחזר ממסיבת סיום הצילומים של הסרט בשעה מאוחרת, חיכתה לו שיכורה וירתה לכיוונו כשנכנס. הוא מצידו סיפר עליה כי "היא הייתה מתהוללת שיכורה, נופלת ומאשימה אותי שהיכיתי אותה".
לאחר שהתגרש מבאוור, ויין שוב לא חש צורך ליהנות מחיי הרווקות והתחתן במהרה בשלישית, עם השחקנית פילאר פאלט. אלו היו נישואיו הארוכים ביותר, שנמשכו 25 שנים עד למותו והניבו שלושה ילדים משותפים, אבל גם הנישואים האלו לא הסתיימו בטוב - בני הזוג אומנם לא התגרשו, אבל בשנים האחרונות לחייו של השחקן הם היו פרודים והוא התגורר עם מזכירתו לשעבר, פאט סטייסי.
עם השנים ויין הרחיב את אופקיו ואת עיסוקיו. ב-1944 היה חלק ממקימי איגוד הקולנוע השמרני לשימור הערכים האמריקניים, ונבחר לנשיא הארגון ב-1949. ב-1960 ביים לראשונה - ובהצלחה יתרה - את הסרט "האלמו", שגרף כמה פרסי אוסקר והיה מועמד גם בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר".
ב-1968 ביים סרט נוסף, "הכומתות הירוקות", שנעשה בתקופת מלחמת וייטנאם והיה אחד הסרטים היחידים שעסקו בה באותה תקופה. ויין תמך במלחמה בפה מלא, ואף נסע לווייטנאם לבקר את החיילים. הוא היה מודאג מהקולות הרבים שהתנגדו למלחמה וביקש לסתור אותם בעזרת סרטו, שבו הציג את הווייטנאמים בצורה סטריאוטיפית, כרוצחים לא אנושיים, בעוד שהאמריקנים היו כמובן גיבורים אמיצים וטובי לב.
הסרט נקטל על ידי המבקרים, רוג'ר איברט אפילו נתן לו 0 כוכבים, אבל ויין לא התרגש וטען כי זו המלחמה שהם שונאים ולא סרטו. הקהל דווקא אהב, והסרט זכה להצלחה כלכלית. ויין התרברב בזמנו ואמר כי "המבקרים הגזימו עם השליליות כלפיי, כלפי הסרט והמלחמה, וכתוצאה מכך כל כך הרבה אנשים הלכו לראות אותו, עד שקיבלתי מהמפיצים צ'ק של 8 מיליון דולר תוך שלושה חודשים. זו הייתה העלות שלו, כך שהתחלנו להרוויח עליו ביום שלמחרת".
ויין היה, כאמור, אחד הכוכבים האהובים בארה"ב, אך דעותיו השמרניות, שלא לומר גזעניות, עוררו לא פעם מחלוקת. השיא הגיע כשהתראיין ב-1971 ל"פלייבוי", שם קרא להומואים "מתרוממים", ודיבר על המאבק נגד הגזענות של הקהילה האפרו-אמריקנית באופן שעורר לא מעט זעם: "יש להם הרבה כעס, אולי בצדק, אבל לא ייתכן שניכנע וניתן הכול למנהיגים שלהם. אני מאמין בעליונות לבנה, לפחות עד שהשחורים יחנכו את עצמם להיות אחראיים... הלוואי שהיו אומרים לי באיזה מקום יהיה להם טוב יותר מאשר כאן באמריקה".
ויין לא הסתפק בזה, ואף טען כי "אני לא מרגיש אשם על כך שלפני חמישה או עשרה דורות האנשים האלה היו עבדים. אני לא תומך בעבדות, זו פשוט עובדת חיים, כמו תינוק שנולד משותק ולא יכול לשחק פוטבול עם כולנו".
אך לא רק ההומואים והשחורים היו על הכוונת של ויין, אלא גם האינדיאנים, שעליהם אמר פעם: "אני לא מרגיש שטעינו בכך שלקחנו את הארץ הנפלאה הזאת מהאינדיאנים. הגניבה שלנו, לכאורה, הייתה בסך הכל עניין הישרדותי. היו אנשים רבים שהזדקקו לשטחים חדשים, והאינדיאנים, באנוכיותם, ניסו לשמור אותם לעצמם".
הריאיון שבו חשף ויין את דעותיו בנוגע לעבדות, לאינדיאנים ולקהילה הגאה מצליח לעורר הדים עד היום, ומדי כמה שנים מתחדשות הקריאות להחליף את שמו של שדה התעופה במחוז אורנג' בקליפורניה, הקרוי על שם הכוכב - האחרונות שבהן היו לפני כמה חודשים, במהלך מחאות השחורים בארצות הברית לאחר הרצח של ג'ורג' פלויד. במקביל, בחודש יולי האחרון ביטלה אוניברסיטת דרום קליפורניה, שבה למד הכוכב, תערוכה שהוקדשה לו, בעקבות מחאות התלמידים על דבריו מעוררי הזעם.
בשנה שעברה הגיבה משפחתו על הטענות נגדו, והפצירה בציבור לזכור אותו בתור "איש משפחה מסור, חבר נהדר ושחקן אהוב". הם אמרו אז כי "לא הוגן לשפוט מישהו על משהו שהוא אמר לפני קרוב ל-50 שנה, כשאותו אדם כבר לא יכול להגיב".
ב-1964 חלה ויין בסרטן הריאות, תוצאה של שנים של עישון בלתי פוסק. "הוא השתעל ללא הפסקה וזה נשמע נורא", סיפר חברו השחקן טום טריון. ויין סירב בתחילה ללכת להיבדק, אך השתכנע לבסוף. "ישבתי שם וניסיתי להיות ג'ון ויין", סיפר הכוכב על הרגע שבו קיבל את האבחנה.
על אף שיעצו לו לשמור על המחלה בסוד, מחשש שלא ילוהק יותר לתפקידים, הוא בחר לחשוף את מחלתו ברבים, ואף יעץ לציבור להקפיד ללכת להיבדק. לאחר שני ניתוחים הגידול הוסר בהצלחה, אך הכוכב סבל מדיכאונות ומקשיי נשימה. הוא נעזר בבלון חמצן וניסה להיגמל מהעישון ומהאלכוהול, אך ללא הצלחה. "אני לא יכול לעשן, לא יכול לשתות. לא כיף לי לחיות", אמר בזמנו לשחקנית לורן באקול.
ב-1979 מצבו הבריאותי כבר היה בכי רע. הסרטן חזר, והוא כבר היה חלש מדי עבור כימותרפיה. הוא ביקש מבנו פטריק לתת לו את האקדח שלו על מנת לסיים את חייו בתנאים שלו, אך פטריק סירב לתת לו את מבוקשו.
ביום הולדתו ה-72 הוא זכה לכבוד לאומי כשקיבל את מדליית הזהב של הקונגרס, אחד משני העיטורים הגבוהים ביותר המוענקים לאזרחים בעלי השפעה על ההיסטוריה והתרבות האמריקניות. הוא הלך לעולמו כמה שבועות לאחר מכן. כשנה לאחר מותו הוענק לו גם העיטור השני - מדליית החירות הנשיאותית אשר מוקירה תרומה לביטחון ולאינטרס הלאומי של ארצות הברית, החל משלום עולמי ועד לתרבות וליוזמות מיוחדות.
מ-1949 עד 1974 הופיע ויין מדי שנה ברשימת עשרת הכוכבים הרווחיים ביותר. ב-19 מהפעמים נבחר להיות בין ארבעת הכוכבים הגדולים. ב-1999, מכון הסרטים האמריקני אף דירג אותו במקום ה-13 במצעד כוכבי הקולנוע הגדולים של כל הזמנים.