כשבטי דיוויס (או בשמה המלא: רות אליזבת דיוויס) סיימה את לימודי התיכון שלה היא החליטה, כמו רבים וטובים אחריה, שהיא רוצה להיות שחקנית. ב-1930, כשהייתה בת 22, עזבה את ביתה בניו יורק ונסעה עם אימה ללוס אנג'לס כדי להיבחן עבור אולפני יוניברסל. האכזבה הראשונה הגיעה מיד, כשגילתה שאף אחד לא מחכה לה שם. מתברר שהנציג שהיה אמור לפגוש אותה חשב שהבריזה לו, מכיוון שלטענתו, "לא ראיתי בסביבה אף בחורה שנראית כמו שחקנית".
לכתבות נוספות במדור שדרת הכוכבים:
בסופו של דבר היא נכנסה לאודישן, אך לא עברה אותו. באולפנים החליטו "לעשות לה טובה" וגייסו אותה לתפקיד עוזרת במבחני בד שעשו לשחקנים אחרים, תפקיד שכל מהותו הוא ניצול מיני אכזרי: "השכיבו אותי על הספה ובחנו לצידי 15 גברים, כל אחד מהם שכב עליי ונשק לי בלהט. חשבתי שאמות, שפשוט אמות", סיפרה שנים לאחר מכן. לדבריה, היא הייתה אז חסרת כל ניסיון מיני: "הבתולה הצנועה ביותר על פני כדור הארץ", הגדירה זאת, וקיבלה אישור לחוסר הביטחון שלה כששמעה את אחד המפיקים אומר שהיא חסרת כל סקסאפיל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ההזדמנות הראשונה לשחק באמת הגיעה לאחר שהצלם קארל פרוינד נתקל בה, התלהב מהעיניים שלה והמליץ ללהק אותה לכמה סרטים. הם נכשלו כולם, והאולפנים הודיעו לה שהם מוותרים על שירותיה ולא יאריכו את החוזה שלה. דיוויס המאוכזבת כבר תכננה לחזור הביתה לניו יורק, אך רגע לפני עשתה אודישן עבור אולפני וורנר – והתקבלה. הסרט שבו השתתפה לאחר מכן, "האיש ששיחק את אלוהים", הצליח מספיק בשביל לקבל מהאולפנים חוזה לחמש שנים, שהתארך עם הזמן לכמעט שני עשורים.
הסרט הראשון שבו הרשימה באמת את הציבור היה "בכבלי אנוש" משנת 1934, שם עשתה תפקיד אמיץ ששחקניות רבות לפניה סירבו לגלם בגלל החספוס שלו: יצאנית שנכנסת להיריון ובסופו של דבר (ספוילר!) מתה מעגבת. דיוויס לא נבהלה, וידעה שזוהי ההזדמנות שלה להוכיח מה היא שווה. זה התבטא במיוחד בסצנת המוות, שאותה השתדלה לבצע באופן אמין עד כמה שיותר, מבלי לייפות את הרגע. הביקורות השתפכו והשבחים הורעפו: "ההופעה הטובה ביותר של שחקנית אמריקנית אי פעם על המסך", קבע מגזין "לייף". לאכזבתה, כשהוכרזו המועמדויות לאוסקר היא לא נכללה בהן.
חסרונה מהרשימה עורר הדים ואפילו נורמה שירר, מועמדת בעצמה, הצטרפה לקריאה להוסיף אותה לרשימה. האקדמיה נענתה להפצרות והודיעה שבאופן חד-פעמי המצביעים יוכלו לתת את קולם לכל שחקנית שיחפצו, גם אם לא נכללה ברשימה המקורית. בסופו של דבר דיוויס לא זכתה אומנם, אך הגיעה למקום השלישי בהצבעות. שנה לאחר מכן, חוקי ההצבעה שונו וההחלטה על המועמדים ניתנה לכלל האמנים הנכללים בקטגוריה המדוברת, ולא רק לוועדה מצומצמת. במקרה או שלא, באותו טקס היא קיבלה את הפסלון הנכסף על תפקידה בסרט "מסוכנת". היא כמובן חשה שזכתה בו בעיקר כפיצוי על אירועי השנה הקודמת.
למראית עין, דיוויס עלתה על דרך המלך: הביקורות היללו אותה, היו לה מעריצים וגם אוסקר - אבל היא דווקא לא הייתה מרוצה. אחרי חמש שנות קריירה, הרזומה שלה כלל כבר קרוב ל-30 סרטים (באותם ימים השחקנים הפופולריים עשו אותם בקצב מסחרר), אך לתחושתה רובם היו מתחת לרמתה. כשביקשה מהבוסים שלה אישור להשתתף בסרטים של אולפנים אחרים שבהם חשקה, הם סירבו והמשיכו ללהק אותה לתפקידים לפי שיקול דעתם.
לדיוויס השאפתנית לא נותרה ברירה. ב-1936 היא הפרה את החוזה וטסה לבריטניה לצלם שם סרטים: "ידעתי שאם אמשיך לשחק בסרטים בינוניים, בסופו של דבר לא תישאר לי קריירה להילחם עליה". כל הסיפור הגיע לבית המשפט, שם טען עורך הדין של האולפנים כי דיוויס היא "גברת צעירה ופרועה, וכל מה שהיא רוצה זה עוד כסף". המקרה הביא לה הרבה פרסום רע וכותרות שליליות, שכן התקשורת הבריטית, שלא במפתיע, העדיפה את הצד של האולפנים העשירים על פני זה של השחקנית שביקשה לשפר את תנאיה. בסופו של דבר היא הפסידה ונאלצה לחזור מאוכזבת ומרוששת להוליווד – ולאולפנים שמהם ניסתה לברוח.
השנים הבאות דווקא היו מוצלחות מאוד עבורה. היא אומנם התאכזבה כשבניגוד לציפיות לא קיבלה את תפקיד סקארלט או'הרה ב"חלף עם הרוח", אבל על כך פיצו סרטים מצליחים אחרים, שבזכותם הראתה במשך קרוב לעשור נוכחות קבועה ברשימות השנתיות של השחקנים הרווחיים ביותר.
החיים הפרטיים של דיוויס באותן שנים ידעו עליות ומורדות. ב-1932, שנתיים אחרי שהגיעה לראשונה לאל.איי, היא נישאה בה למוזיקאי הרמון נלסון, שאותו הכירה עוד מהימים שבהם למדו יחד בפנימייה. הנישואים האלו התחילו ברגל שמאל – המשכורת הזעומה שהרוויח נלסון, מאה דולר שבועיים לעומת האלף שקיבלה דיוויס, גרמה לכלי התקשורת ללעוג ולבוז לחתן הטרי. הוא לקח את זה קשה, וסירב לאפשר לדיוויס לשלם על ביתם המשותף בעצמה. בהמשך הגיעו משברים נוספים בנישואים – דיוויס נכנסה להיריון כמה פעמים, אך כולן הסתיימו בהפלה טבעית.
ב-1938, כשקיבלה את האוסקר השני שלה עבור "איזבל", היא יצאה מהסרט לא רק עם הפסלון אלא גם עם זוגיות חדשה, עם במאי הסרט וויליאם וויילר. כן, היא עדיין הייתה נשואה בשלב הזה אבל הכתובת הייתה על הקיר – בעלה הרמון נלסון לא הצליח להתמודד עם העובדה שאשתו היא כוכבת מצליחה, והשניים התגרשו באותה השנה שבה החל הרומן שלה עם וויילר. הרמון טען בבקשת הגירושים שדיוויס בגדה בו והעניקה לו יחס מרושע ואכזרי: "הוא סיפר כי אשתו השקיעה את זמנה בקריאת ספרים במקום לבלות איתו", נכתב אז בעיתון.
מערכת היחסים עם וויילר הייתה אינטנסיבית אך לא החזיקה מעמד זמן רב, ולפי השמועות כללה גם היריון בלתי רצוי שדיוויס נאלצה לסיים בהפלה. "הוא היה כל מה שרציתי בגבר", היא סיפרה בריאיון, ואילו הוא סיפר: "היא הייתה מלאת תשוקה ורגש, בעלת יותר אנרגיה מכל אחד שאי פעם הכרתי. זה היה יותר מדי בשבילי". קתרין סרמק, שהייתה העוזרת האישית של דיוויס, שיתפה אחרי שנים: "היא הייתה הכי מאושרת כשהייתה מאוהבת. תסתכלו על הסרטים שעשתה כשהתאהבה, במיוחד כשהייתה עם ווילי וויילר".
המאבק המשפטי והגירושים נתנו בדיוויס את אותותיהם, והיא נכנסה לדיכאון שבגינו שקלה לפרוש מצילומי סרטה הבא, "ניצחון אפל". בסופו של דבר השתכנעה להישאר בו, ולפחות מבחינה מקצועית זה השתלם לה – הסרט הפך לאחד הרווחיים של 1939, והיא קיבלה מועמדות נוספת לאוסקר. באותה שנה דיוויס בת ה-31 גילמה את המלכה אליזבת בת ה-63 בסרט "חייהם הפרטיים של אליזבת ואסקס", שעבורו גילחה את גבותיה ואת קו שיערה. היא לא הרגישה בנוח לגלם אישה שגילה כפול משלה, אך סיפרה לאחר מכן כי השחקן צ'ארלס לוטון הרגיע אותה כשאמר לה כי זה מסוג האתגרים שבעזרתם היא תצמח כשחקנית - משפט שהדהד בה בהמשך הקריירה שלה.
אם כמה שנים קודם לכן היחסים בין דיוויס לאולפני וורנר היו בכי רע, בתחילת שנות ה-40 הזוגיות שלהם הייתה בשיאה – דיוויס נחשבה לכוכבת הגדולה ביותר של האולפנים, וסוף-סוף קיבלה את התפקידים הטובים ביותר שהיו להם להציע, כאלו שבאמת רצתה.
לרגע קצרצר בקריירה הענפה שלה דיוויס אף הפכה לאישה הראשונה שעמדה בראש האקדמיה האמריקנית לקולנוע. היא נבחרה לתפקיד ב-1941, אך כשהגיעה לפגישות הוועדה עם הצעות ורעיונות חדשים נתקלה בהתנגדותם של שאר החברים. מהר מאוד היא הבינה שמצפים ממנה להיות יפה ולשתוק, כלומר להיות "הפנים של הארגון" ולא יותר מכך. דיוויס, כפי שוודאי כבר הבנתם, פחות אוהבת לשתוק. היא התפטרה.
חוץ מלהיות הראשונה שעמדה בראש האקדמיה, היא גם הייתה הכוכבת הלבנה הראשונה שהופיעה בפני גדודים של חיילים שחורים. זה קרה לאחר שארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה, ודיוויס מיהרה לתרום את חלקה בגיוס תרומות ובהופעות. בנוסף הקימה מועדון ערב לחיילים שבו הופיעו בהתנדבות השמות הגדולים של אותה תקופה. המועדון זכה להצלחה רבה, ודיוויס קיבלה עבור פועלה עיטור גבוה ממחלקת ההגנה האמריקנית.
במקביל להישגים המרשימים בקריירה דיוויס גם החליפה בני זוג בקצב מסחרר, ושמה נקשר לכוכבים כמו גיג יאנג, גלן פורד, הווארד יוז, וינסנט שרמן, האמפרי בוגרט וג'ורג' ברנט. בזמן שיצאה עם האחרון התחילה לפתח זוגיות (כן, במקביל) עם גבר אחר ואלמוני בשם ארתור פארנסוורת. ברנט ניסה להציל את היחסים כשהציע לדיוויס להתחתן איתו – היא סירבה ובמקום זאת התחתנה עם פארנסוורת. הסיפור הזה התרחש ב-1940, והחתונה תפסה את מדורי הרכילות בהפתעה: "אף אחד לא ידע שהיא הייתה מאוהבת בו. הם מעולם לא שמעו עליו", נכתב בעיתון Reading Eagle.
נישואיהם הגיעו לסיומם הטראגי עם מותו הפתאומי של פארנסוורת כשלוש שנים לאחר מכן. הבחור פשוט התמוטט באמצע הרחוב. בדיקה העלתה כי הוא סבל משבר בגולגולת שנגרם לו שבועיים קודם לכן, ככל הנראה כשנפל במדרגות. העיתון LA Times סיפר כי בימים שלאחר מכן דיוויס הייתה "שבורה מצער ותחת השגחת רופא".
השנים שלאחר מכן היו רוויות סכסוכים עם כמה חברים ותיקים: מאהבה לשעבר וויליאם ווילר, שלו היא גם נתנה בעבר קרדיט בתור הבמאי הטוב ביותר שאיתו יצא לה לעבוד, הרשים אותה פחות בזמן שצילמו יחד סרט נוסף, "השועלים הקטנים". השניים התווכחו ללא הרף, עד שדיוויס עזבה את ההפקה: "זו הייתה הפעם היחידה בקריירה שלי שבה עזבתי לאחר שהצילומים החלו", אמרה. "הייתי שבורה מכך שהבמאי האהוב והנערץ עליי נלחם בי לאורך כל הדרך. לא רציתי להמשיך יותר. זה דרש אומץ, יכלו לתבוע אותי על הסכום של כל עלות ההפקה".
בסופו של דבר היא חזרה לסט ולמרות כל הבעיות, הסרט זכה להצלחה גדולה ולתשע מועמדויות לאוסקר, כולל לדיוויס. יחד עם זאת, השניים לא יישרו את ההדורים ולא עבדו יותר יחד. בשלב הזה, אגב, נוכחותה כמועמדת לאוסקר הייתה עניין כמעט קבוע - בין השנים 1942-1938 הייתה מועמדת כל שנה.
חברה נוספת שאיתה הסתכסכה הייתה השחקנית מרים הופקינס. השתיים שיחקו ב-1943 בסרטן המשותף השני "מכר ישן", אולם לא הפסיקו להתקוטט. הופקינס חשה טינה כלפי דיוויס, שלפי השמועות ניהלה רומן עם בעלה, השחקן אנטול ליטבק. דיוויס מצידה חשה שהופקינס מנסה לגנוב לה את הפוקוס. הסרט כולל סצנה שבה דיוויס אוחזת בהופקינס ומנענעת אותה בזעם – ודיוויס התבדחה מאוחר יותר שהיא נתנה בסצנה הזו את כל-כולה.
היא המשיכה עם במאי הסרט וינסנט שרמן לפרויקט נוסף, ושם הכעיסה גם אותו לאחר שסירבה לצלם סצנות מסוימות, דרשה שינויים בתסריט ושינתה את הטקסטים שלה מבלי להודיע על כך לאיש.
היא קיבלה עליה את האחריות על התנהגותה והסבירה שהיה לה קשה להתמודד עם מותו של בעלה: "כשאני אומללה, אני משתלחת בסובבים אותי במקום לבכות". המשברים לא פגעו בכישורי המשחק שלה, וגם על הסרט הזה היא קיבלה מועמדות לאוסקר, השמינית שלה במספר.
ב-1945 היא התחתנה בשלישית, עם אמן בשם וויליאם גראנט שרי. ב-1947 הם הפכו להורים לבת, ובאותה השנה גם הוכרז כי דיוויס היא האישה שמרוויחה הכי הרבה בכל ארה"ב – וכמו שקורה לא פעם, דווקא אז החלה ההידרדרות.
דיוויס הייתה רק בסוף שנות ה-30 לחייה, אבל נחרדה לגלות שהתעשייה כבר מתחילה לראות בה אישה מבוגרת, שלא לומר קשישה. היא זעמה כשגילתה במהלך צילומי הסרט "מפגש חורפי" שהתאורנים התבקשו להאיר אותה בתאורה רכה על מנת לטשטש את גילה. היא המשיכה לריב עם אנשי הצוות ועם הכוכבים שלצידה, בעוד סרטיה כשלו בזה אחר זה.
למרות זאת, אולפני וורנר חתמו איתה על חוזה נוסף שבמסגרתו קיבלה יותר מעשרת אלפים דולר מדי שבוע, מה שהותיר אותה במעמד האישה המרוויחה ביותר בארה"ב. החוזה החזיק מעמד סרט אחד בדיוק – "מעבר ליער", שדיוויס סבלה במהלך צילומיו והתחננה שיחליפו אותה בשחקנית אחרת. האולפנים סירבו, ושני הצדדים החליטו לסיים את הקשר ביניהם.
היא כבר לא משכה את הקהל כבעבר, והתדמית הבעייתית שנוצרה לה בטח לא עזרה, אבל דיוויס המשיכה להיות שחקנית מבוקשת וב-1950 כיכבה בלהיט קולנועי נוסף: "הכול אודות חווה", שהקנה לה מועמדות נוספת לאוסקר ושבצילומיו גם הכירה את בעלה הבא והרביעי במספר, השחקן גארי מריל.
השניים נישאו ביולי 1950, שבועות ספורים לאחר שדיוויס התגרשה מוויליאם שרי. זמן קצר לאחר מכן הם אימצו את מרגו, שהייתה אז בת חמישה ימים בלבד ונולדה לאם אלכוהוליסטית. שנה לאחר מכן אימצו תינוק נוסף, מייקל. כשמרגו הייתה בת שלוש, היא אובחנה כסובלת מנזק מוחי שנגרם ככל הנראה מפגיעה שחוותה מיד עם היוולדה. דיוויס ומריל הבינו שלא יוכלו לטפל בה בעצמם, ושלחו אותה למוסד שבו שהתה במשך שארית חייה. דיוויס הגיעה לבקר אותה באופן תדיר ומדי פעם ניסתה לקחת אותה הביתה לתקופות ממושכות ולטפל בה בעצמה, אך ללא הועיל. מקורבים למשפחה סיפרו שכשמרגו הייתה חוזרת למוסד לאחר הביקורים הארוכים האלו, היא תמיד הייתה נסערת ופגועה מהדרך שבה אימה התייחסה אליה.
דיוויס ומריל התגרשו ב-1960, וברברה, בתה הבכורה של דיוויס, סיפרה שנים לאחר מכן בספרה כי מריל נהג להכות את דיוויס בצורה כל כך קשה, עד שהייתה בטוחה שיהרוג אותה. דיוויס אמרה עליו: "הוא היה מאצ'ו, אבל אף אחד מבעליי לא היה גבר מספיק כדי להפוך למר בטי דיוויס".
לאחר כמה עשורים שבהם עבדה ללא הרף, מספר הסרטים שעשתה דיוויס הלך והצטמצם, וגם אלו שבהם הופיעה לרוב לא זכו להצלחה גדולה מדי. אבל היא עוד לא אמרה את המילה האחרונה.
הקאמבק הגדול הגיע ב-1962 עם "מה קרה לבייבי ג'יין", שבו כיכבה לצד ג'ואן קרופורד, שבדומה לדיוויס, גם ימי תהילתה כבר היו מאחוריה. השתיים לא חיבבו זו את זו – דיוויס כינתה את קרופורד בזלזול "כוכבת קולנוע" בעוד שאת עצמה ראתה כשחקנית רצינית יותר, ומדורי הרכילות חיכו בקוצר רוח שיגיע הפיצוץ ביניהן על הסט.
לאכזבתם, הצילומים הסתיימו בשלום, כנראה הודות לכך ששתיהן ידעו שחשוב שהסרט יצליח וכי הוא עשוי להתניע מחדש את הקריירה שלהן. ההידרדרות ביחסיהן הגיעה דווקא לאחר מכן, כשהשתיים עקצו זו את זו בריאיונות – והגיעה לשיאה כשרק דיוויס הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה (מועמדותה העשירית והאחרונה לפרס). מי שבסופו של דבר עלתה לבמה לקבל את הפרס הייתה דווקא קרופורד, שהציעה למועמדת אחרת, אן בנקרופט, לקבל בשמה את הפסלון אם לא תוכל להגיע לטקס. בנקרופט קיבלה את הצעתה ואכן זכתה, וכך יכלה קרופורד לסמן ניצחון קטן אך עוקצני במיוחד על דיוויס.
כשנתיים לאחר מכן הן היו אמורות להופיע ביחד בסרט נוסף, "שארלוט המתוקה", אך בניגוד לצילומי "בייבי ג'יין", הפעם השתיים לא הצליחו להתעלות על הסלידה ההדדית, וקרופורד הוחלפה לאחר זמן קצר באוליביה דה-הבילנד. הסרט היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, אך דיוויס נשארה הפעם מחוץ לרשימת המועמדות.
בשנים שלאחר מכן היא עבדה פחות ופחות, אך קיבלה כבוד מהתעשייה – פעם אחת ב-1977, כשהפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס על מפעל חיים מהמכון לקולנוע אמריקני, ובפעם השנייה ב-1981, כשהייתה הנושא ללהיט של הזמרת קים קארנס, Bette Davis Eyes, שאף שלחה לה את עיטורי הזהב והפלטינה שהשיר קיבל. דיוויס הנרגשת תלתה אותם על קירות ביתה.
ב-1983 היא אובחנה כחולה בסרטן השד, ועברה ניתוח לכריתת השד. כמה שבועות לאחר הניתוח היא עברה ארבעה התקפים, שפגעו ביכולת הדיבור שלה ושיתקו את זרועה הימנית. כשנתיים לאחר מכן, בתה הבכורה ברברה הוציאה ספר חושפני שבו טענה כי אימה התעללה בה בילדותה ותיארה אותה כשתיינית וכרכושנית. היא סיפרה שדיוויס ביימה ניסיונות התאבדות על מנת להפעיל מניפולציות על ילדיה וניסתה לחבל בנישואיה של ברברה - דיוויס לא הסתירה את העובדה שלא הייתה מרוצה מהקשר בין בתה לבין בעלה ג'רמי, שהחל כשברברה הייתה בת 15 והוא היה בן 29.
הספר נתקל בביקורת קשה מצד חבריה של דיוויס, שהשוו את ספרה לזה שפרסמה בתה של ג'ואן קרופורד כמה שנים קודם לכן והאשימו את ברברה בכך שהיא מנסה לעשות כסף על חשבונה של אימה החולה, לאחר שזו עזרה למשפחתה כלכלית במשך שנים רבות. גם מייקל, בנה של דיוויס, הכחיש את טענותיה של אחותו.
דייויס הגיבה על כך בספר משלה שבו כתבה על בתה: "איבדתי אותה. מה שעשתה היה הרסני עבורי כמו השבץ שחוויתי". העוזרת האישית שלה סיפרה לאחרונה: "זה מה שהרג אותה, לב שבור". לאחר מותה התברר שגם נישלה את שתי בנותיה מצוואתה.
ב-1989 דיוויס, שהייתה ידועה בכך שהיא מעשנת כמה עשרות סיגריות ביום, חלתה שוב בסרטן. בריאותה הידרדרה במהירות והיא הלכה לעולמה ב-6 באוקטובר אותה שנה. בת 81 הייתה במותה. על מצבתה נכתב: "היא עשתה זו בדרך הקשה".