"בכנות יקירתי, אני לא שם קצוץ" הוא אולי אחד המשפטים הכי מצוטטים בקולנוע, אבל מתברר שגם בחייו הפרטיים קלארק גייבל, השחקן שהפך את המשפט הזה למיתולוגי, לא נהג להתחשב בדעותיהם של אחרים. לאורך הקריירה שלו הוא גילם עשרות דמויות מסעירות ונועזות, אבל דווקא ההחלטות והבחירות שהוא עשה מאחורי המסך, הכוללות מהפך חיצוני, לחימה מול הנאצים וחמש חתונות, מעידות על אישיות שיכולה לעמוד במרכז אפוסים הוליוודיים.
כתבות קודמות בסדרת "שדרת הכוכבים":
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר הילדות שלו התחילה כמו אגדת ילדים אפלה: אימו מתה עשרה חודשים בלבד לאחר שנולד, בסוף 1901. שנתיים לאחר מכן אביו נישא מחדש. אימו החורגת של גייבל העבירה לו שיעורי נגינה, ומהר מאוד התברר שלגייבל הצעיר יש חוש מוזיקלי לא רע בכלל: הוא למד לנגן על כלים שונים וכשהיה בן 13 כבר הצטרף לתזמורת העירונית, שם היה הילד היחיד בין מבוגרים. הוא גם התגלה כמעריץ של שייקספיר, וידע לדקלם את כל הסונטות שלו בעל פה.
בהמשך הצפוי הגיע החלום להיות שחקן, אבל בתור נער דרומי ללא אמצעים כלכליים, הוא לא מצא את הדרך להיכנס לתחום ולכן התפרנס ממגוון עבודות כפיים שונות ומגוונות – ייצר צמיגים, הפעיל מנסרות וקדח בארות נפט. דווקא כשהתחיל לעבוד בחנות לעניבות נקרתה בדרכו ההזדמנות הראשונה להגשים את חלום ילדותו. אחת הלקוחות היתה השחקנית פרנץ דורפלר, ואחרי שהפכה לבת זוגו היא ארגנה לו אודישן לקבוצת התיאטרון המקומית שבה שיחקה. הוא התקבל, אבל זמן קצר לאחר הצטרפותו הקבוצה פשטה את הרגל, וגייבל נאלץ לחזור לעבודה הרגילה של תשע עד חמש. עם זאת, הפעם כבר הייתה לו דריכת רגל בסיסית במקצוע, וגם מספיק כסף שבעזרתו יכול היה להרשות לעצמו לקחת שיעורי משחק. ואז צצה ההזדמנות השנייה.
אחת המורות באותם שיעורים הייתה מנהלת תיאטרון בשם ג'וזפין דילון, שזיהתה הרבה פוטנציאל לא ממומש בתלמיד שלה. היא לקחה אותו תחת חסותה, ועשתה הרבה יותר ממה שמצפים ממורה למשחק לעשות: שילמה על שיעורי המשחק שלו ושלחה אותו לעשות מייקאובר מכף רגל ועד ראש, כזה שכלל אימוני כושר, שיעורי תנועה, טיפולי שיניים, ביקור במספרה ושיעורי פיתוח קול, שהפכו את קולו למעט נמוך יותר והקנו לו כישורי דיבור טובים יותר. כשהיא סיימה איתו היו חסרים רק וילון שחושף את הקלארק החדש, קהל מריע ותמונות "לפני" ו"אחרי" שמדגישות את השינוי הקיצוני.
אם הרמתם גבה על היחס האישי מאוד, על גבול הלא הולם, שקיבל גייבל מהמורה שלו, עשיתם זאת בצדק: לא רק יחס חם הוא קיבל ממנה, אלא גם מאוד אינטימי. גייבל זנח עבורה את דורפלר, שבשלב הזה כבר היתה ארוסתו, והזוגיות עם דילון הובילה לנישואיהם של השניים ב-1924, כשגייבל היה בן 23 והיא בת 40.
לאחר נישואיהם, השניים עברו להוליווד וגייבל קיבל כמה תפקידים קטנטנים בסרטים, רובם כניצב. הוא הרגיש שהקריירה שלו תקועה והחליט לחזור אל המקום שבו התחיל את דרכו: הבמה. הוא הצטרף לקבוצת תיאטרון בטקסס, ומהצגה להצגה קיבל יותר ביטחון וניסיון. הוא פרח כשחקן, עד כדי כך שהפך לכוכב מקומי. ההצלחה עודדה אותו לנסות את מזלו גם ב"מכה" של התיאטרון: רחוב ברודוויי שבניו יורק. גם שם הלך לו לא רע בכלל, הוא החל לעבוד בקביעות וקיבל ביקורות אוהדות.
שש שנים אחרי שעזב את עיר הכוכבים באכזבה, גייבל חזר להוליווד, הפעם בתור שחקן עם ביטחון ורזומה מכובד. די מהר הקאמבק הוכיח את עצמו. באולפני וורנר אומנם דחו אותו בטענה ש"אוזניו גדולות מדי והוא נראה כמו קוף", אבל לאולפני MGM זה לא הפריע: הם ביקשו להגדיל את מאגר הכוכבים שלהם, והחתימו אותו על חוזה שבמסגרתו קיבל 650 דולר לשבוע.
דילון מצידה לא נשארה בסביבה כדי לראות את פירות ההצלחה של השקעתה: היא וגייבל התגרשו ב-1930, והוא עבר מיד לאישה מס' 2, אשת החברה הגבוהה בשם מריה פרנקלין לנגהאם, ו"עבר מיד" זו לא סתם הגזמה: ימים בודדים הפרידו בין הגירושים לחתונה, וכמו דילון, גם לנגהאם הייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנים.
גייבל החל בטיפוס אל הצמרת, והתפקידים שקיבל הפכו למרכזיים יותר ויותר. הייתה לו מעריצה מפורסמת: השחקנית ג'ואן קרופורד, שסיפרה על הפעם הראשונה שבה נפגשו: "זה היה כאילו חשמל עובר בגופי, ברכיי רעדו. אם הוא לא היה מחזיק בכתפיי הייתי נופלת". ההשתפכות הזו הובילה למערכת יחסים מקצועית ארוכה שכללה שמונה סרטים משותפים מצליחים - וגם לרומן שהתקבל בעין יפה פחות אצל הסובבים אותם, בהתחשב בכך ששניהם היו נשואים באותה תקופה לאחרים. ראש אולפני MGM, שרצה שהכוכבים המובילים שלו יהיו בעלי תדמית הגונה ונקייה, הכריח אותם לסיים את הקשר הרומנטי ביניהם, ובלית ברירה הם עשו כפי שדרש, אף שלאורך השנים חזרו מדי פעם זו לזרועות זה לתקופות קצרות.
תחילת הקריירה שלו כשחקן קרטעה ולא ניבאה גדולות, אבל ברגע שגייבל התחמם הוא היה בלתי ניתן לעצירה. סרטיו זכו להצלחה מסחררת, והוא הפך לכוכב הקולנוע הפופולארי בעולם. העידו על כך לא רק הצופים שנהרו אל בתי הקולנוע כדי לצפות בסרטיו, אלא גם הררי השקים של מכתבי המעריצות שקיבל. מגזין הבידור "הוליווד ריפורטר" פרגן לו: "לדעתנו הוא עומד להצליח יותר מכל כוכב אחר. מעולם לא ראינו את הקהל מתלהב כמו באותם רגעים שבהם הוא מופיע על המסך". בהתאם, המשכורת שלו עלתה: מ-650 דולר ל-2,000 דולר מדי שבוע.
הוא כמעט היה טרזן, אבל הפסיד את התפקיד לג'וני וייסמילר ובמקום זאת טיפח את מעמדו בתור גיבור רומנטי, בסרטים שבהם כיכב יחד עם כמה מהכוכבות הגדולות של הוליווד, בהן גרטה גרבו וג'ין הרלו, שלצידה שיחק בשישה סרטים. שיתוף פעולה מוצלח היה לו גם עם השחקן ספנסר טרייסי: הם כיכבו יחד בשלושה סרטים מצליחים שהקפיצו את הפופולאריות של טרייסי. הצמד התפרק ברגע שטרייסי הפך לכוכב גדול כמו גייבל ודרש להיות בראש הקרדיטים - כבוד שהיה שמור לגייבל.
מעמדו של גייבל היה חזק מספיק על מנת שיוכל להרשות לעצמו לסרב לאולפנים כשהציעו לו תפקידים שלא היו לרוחו, וזה הוביל לכך שב-1934 לא היה לו אף סרט בקנה. בלית ברירה הם הסכימו להלוות אותו לאולפני קולומביה המתחרים, עבור צילומי הסרט "זה קרה לילה אחד". קולומביה שילמו ל-MGM הרבה מאוד כסף על מנת לקבל את שירותיו של גייבל, ויש הטוענים שמעבר לרווח הכספי, MGM הסכימו לעסקה כדי להעניש את הכוכב, מכיוון שחשבו שהסרט יהיה כישלון ומכה לאגו שלו. הבדיחה בסופו של דבר הייתה על חשבונם (אף שלא ממש. כאמור, הם קיבלו מקולומביה הון תועפות על השימוש בגייבל). הסרט היה הצלחה מסחררת אצל הקהל ואצל המבקרים כאחד. בטקס האוסקר של אותה השנה הוא כיכב עם חמש מועמדויות שבכולן זכה, כולל גייבל שקיבל את הפרס על תפקידו הראשי. ב-1996 הפסלון שלו נרכש על ידי סטיבן שפילברג במכירה פומבית עבור סכום של יותר מ-600 אלף דולר, ונתרם על ידיו לאקדמיה לקולנוע. לעומת זאת, הפסלון שקיבלה השחקנית הראשית בסרט, קלודט קולבר, הוצע גם הוא למכירה כשנה לאחר מכן – אבל זכה להרבה פחות עניין ולמרבה המבוכה לא התקבלה עבורו אף הצעה.
הסרט "זה קרה לילה אחד" זכור במיוחד הודות לסצנה שבה גייבל פושט את חולצתו וחושף את חזהו - בעידן שבו גברים הקפידו ללבוש גופיות מתחת לחולצותיהם. נתוני המכירות מאותה תקופה מספרים שהגברים מיהרו לאמץ את הסגנון, מה שהוביל לקריסת מכירות הגופיות בארה"ב, שצנחו ב-75% ולא התאוששו עד תחילת מלחמת העולם השנייה, אז נדרשו החיילים לחזור וללבוש אותן מתחת לחולצותיהם.
הזכייה של גייבל בפסלון הנכסף הקפיצה אל על את מעמדו ההוליוודי הגבוה גם כך, ומאותה שנה ועד לשנת 1942 הוא נכח באופן קבוע בצמרת רשימות כוכבי הקולנוע הרווחיים ביותר. תרמה לכך הפופולאריות של הסרט "המרד על הבאונטי" (1935), שהפך לסרט המצליח של אותה השנה, זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר והקנה לגייבל מועמדות נוספת על משחקו. אבל השיא עוד היה לפניו, והגיע ב-1939 בצורת סרט שוודאי שמעתם עליו: "חלף עם הרוח".
גייבל לא ממש שמח להצטרף לסרט. הוא לא אהב את התפקיד, לא הסתדר עם הבמאי ולא רצה לדבר במבטא דרומי. הפתרון: הבמאי, ג'ורג' קיוקר, הוחלף בויקטור פלמינג, גייבל ויתר על המבטא הדרומי והיה היחיד מבין שחקני הסרט שעשה זאת, ובנוגע לסלידתו מהתפקיד, ובכן, הוא למד להשלים איתו.
תקופת הצילומים התנהלה לרוב על מי מנוחות, אך גייבל זעם על היחס שקיבלה השחקנית השחורה האטי מקנדיאל, שהפכה לידידתו הקרובה. כשגילה שהשירותים על הסט הופרדו בין שחורים ללבנים, הודיע לפלמינג כי אם ההפרדה לא תבוטל יתפטר מהסרט. הוא קיבל את מבוקשו. מאוחר יותר גם ביקש להחרים את פרמיירת הסרט באטלנטה מכיוון שמקנדיאל לא הורשתה להגיע אליה בגלל צבע עורה. הם שיחקו יחד בעוד כמה סרטים, ונשארו בקשר קרוב גם בשנים שלאחר מכן.
תקציב הסרט הוערך ב-3.85 מיליון דולר, הסרט השני היקר ביותר עד אז, שני רק ל"בן חור". הוא כמובן החזיר את ההשקעה: במשך ארבע השנים שלאחר מכן נמכרו בארה"ב 60 מיליון כרטיסים – קרוב לחצי מאוכלוסיית המדינה בזמנו. לאורך השנים הסרט שוחרר לאקרנים שוב ושוב, וגייבל אף התבדח על כך שבכל פעם שהיה נראה שהקריירה שלו דועכת, "חלף עם הרוח" חזר לבתי הקולנוע והחיה אותה מחדש. עד היום נמכרו יותר מ-200 מיליון כרטיסים לסרט בארה"ב ובקנדה בלבד, ו"ספר השיאים של גינס" הכתיר אותו ב-2014 בתור הסרט המצליח ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, עם רווחים מוערכים בשווי של 3.34 מיליארד דולר (בהתאמה לאינפלציה).
הסרט קיבל 13 מועמדויות בטקס האוסקר של שנת 1939, שמהן זכה בשמונה, כולל עבור הסרט הטוב ביותר וזכייה היסטורית של מקדניאל בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. גייבל היה מועמד גם הוא, אך גם הפעם יצא בידיים ריקות.
אותה שנה הייתה מסעירה עבורו גם מבחינה רומנטית – הוא ואשתו השנייה התגרשו לאחר הליך גירושים ארוך ומסובך. כהרגלו, הוא לא נותר לבד אלא כבר היה שקוע עמוק ברומן עם אישה אחרת – השחקנית קרול לומברד. הם הכירו שבע שנים קודם לכן, כשכיכבו יחד בסרט No Man of Her Own, אך הפכו לזוג רק ב-1936. לומברד המתינה בסבלנות עד שגירושיו של גייבל יהיו רשמיים, וכמה שבועות לאחר שזה קרה השניים כבר החליפו נדרים.
למרבה הצער, נישואיהם היו קצרים והסתיימו בטרגדיה, כשלומברד ואימה נהרגו ב-1942 בהתרסקות מטוס. לגייבל נדרש זמן רב כדי להתאושש ממותה של אשתו האהובה, ובשבועות שלאחר מכן איבד קרוב ל-10 ק"ג ממשקלו. למרות האבל העז שבו היה שקוע, הוא ידע שההצגה חייבת להימשך, וכחודש לאחר מכן שב לצילומי הסרט שצילם באותו הזמן, Somewhere I'll Find You, לצידה של לאנה טרנר. לאחר שהסתיימו הצילומים, הוא החליט לקחת פסק זמן מהוליווד – והתגייס לצבא.
מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה, וארה"ב בדיוק הצטרפה למאבק. גייבל ביקש להתגייס כבר כמה שנים קודם לכן, אך האולפנים לא הביעו התלהבות מהפטריוטיות של הכוכב הכי גדול שלהם, וגם נשיא ארה"ב עצמו, פרנקלין רוזוולט, מסר לו "תודה אבל לא תודה" עקב גילו המבוגר יחסית – שכבר היה קרוב ל-40.
לאחר מותה של לומברד, גייבל החליט להגשים בכל זאת את רצונו להפוך לחייל, והפעם עשה זאת ללא מכשולים בדרך. לאחר שסיים את תקופת הכשרתו, נשלח לבריטניה ושם העביר את רוב השירות שלו, שבמהלכו יצא למשימות מבצעיות וניצל את כישוריו כדי לעשות סרטים שעודדו את אזרחי ארה"ב להתגייס גם הם. במהלך שירותו קיבל כמה מדליות ואותות, ואם להאמין לשמועות היטלר, שהיה מעריץ גדול שלו, הציע פרס כספי גדול עבור תפיסתו.
הוא השתחרר ב-1944 וחזר להוליווד. סרטו הראשון לאחר ההפסקה הארוכה שלקח היה "הרפתקה" (1945), לצידה של גריר גרסון, אשר שווק כמובן בתור הקאמבק הגדול של הכוכב ועורר עניין רב שהוביל להצלחה גדולה בקופות. הוא אומנם כבר לא הצליח להתקרב לשיאי הקריירה שהיו לו בטרם גיוסו, אך עדיין עבד באופן קבוע וסרטיו זכו לרוב להצלחה בקופה, גם אם לא תמיד אצל המבקרים.
מלבד חזרתו לעולם המשחק הוא גם שב לעולם הדייטינג, וב-1949 נישא לאישה מס' 4: הדוגמנית והשחקנית הבריטית סילביה אשלי. גם הנישואים האלו לא ארכו זמן רב מדי. הם התגרשו כשלוש שנים לאחר מכן, וגייבל פצח ברומן עם גרייס קלי בזמן שהשניים צילמו יחד באפריקה את הסרט "מוגמבו" (1953) - או כך לפחות סיפרו השמועות. קלי עצמה אישרה זאת בתחילה ואמרה: "מה עוד יש לעשות כשאת לבד עם קלארק גייבל באוהל?". בפעמים אחרות, לעומת זאת, היא דווקא הכחישה את העניין וטענה שלא היה ביניהם שום מתח מיני: "לו הפרש הגילים לא היה גדול כל כך, אולי הדברים היו נראים אחרת", אמרה בריאיון נוסף (גייבל היה בן 52 בזמן הצילומים, ואילו קלי הייתה רק בת 24).
אף שהסרט הצליח מאוד, מערכת היחסים של גייבל עם אולפני MGM עלתה על שרטון: הוא האשים אותם בכך שהם לא מוצאים עבורו תפקידים טובים מספיק, והם טענו שהוא מרוויח יותר מדי כסף ולא מספק תמורה ראויה. זו הייתה תקופה רעועה במיוחד עבור האולפנים, שראו הידרדרות משמעותית בהצלחת סרטיהם. ראש האולפנים לואי ב. מאייר פוטר, וחוזים של שחקנים בכירים לא חודשו כי כבר לא נחשבו לאטרקטיביים מספיק בקופות. כל זה הוביל את גייבל להחלטה לעזוב את הספינה השוקעת, ולאחר מכן ניהל מערכות יחסים קצרות יותר עם אולפנים שונים, במידות הצלחה שונות.
ב-1955 הפכה הדוגמנית והשחקנית קיי וויליאמס לאשתו החמישית. באותה תקופה הוא גם הבין שהגיל מתחיל לתת בו את אותותיו – הוא נלחם במשקל העולה שלו, פצח בדיאטות כאסח, הפסיק לשתות ולעשן, ולחוזים שלו צורף סעיף קבוע שהצהיר שעל ימי הצילום שלו להסתיים עד חמש אחר הצהריים. ב-1960, כמה חודשים לאחר שקיבל כוכב משלו בשדרת הכוכבים של הוליווד, גייבל בן ה-59 חווה התקף לב. אף שהיה נראה שמצבו משתפר לאחר מכן, התקף לב שני, שקיבל ב-16 בנובמבר, הביא למותו.
אשתו סיפרה אז בריאיון שהאירועים אשר התרחשו מאחורי הקלעים של סרטו האחרון, "יוצאי הדופן" (1961), תרמו רבות למצבו הרעוע של בעלה לפני מותו. מרילין מונרו, שכיכבה לצידו בסרט, הייתה במצב נפשי ובריאותי לא טוב, שתתה אלכוהול ללא הרף והייתה מכורה לכדורים במרשם, מה שאילץ את ההפקה לחכות שעות ארוכות עד שתהיה מוכנה לצלם את הסצנות שלה, ולהשבית את הצילומים לכמה שבועות לאחר שאושפזה בבית חולים. גייבל מצידו התעקש לעשות את רוב הפעלולים שלו בעצמו, למרות גילו המבוגר. קיי אמרה לאחר מכן: "לא היה זה המאמץ הפיזי שהרג אותו אלא המתח הנוראי, ההמתנה האינסופית. הוא רק חיכה וחיכה, חיכה ללא הפסקה לכולם. זה כל כך הכעיס אותו".
בשעת מותו של גייבל, וויליאמס הייתה בהיריון עם ילדם המשותף הראשון. ג'ון קלארק גייבל נולד כארבעה חודשים לאחר מותו של אביו. שנים לאחר מכן, בטוויסט שכאילו לקוח היישר ממלודרמה טובה, התברר שהוא לא היה ילדו הראשון של הכוכב.
40 שנה חלפו מאז מותו של גייבל כשהוא עלה פעם נוספת לכותרות. זה קרה לאחר מותה של השחקנית לורטה יאנג בשנת 2000, כשהתפרסמה ביוגרפיה רשמית שלה ובה סופר כי בתה המאומצת ג'ודי, שנולדה ב-1935, היא בעצם בתה הביולוגית, וכי האב היה גייבל.
כשיאנג גילתה שנכנסה מגייבל להיריון, היא חששה שהעניין יפגע במוניטין ובקריירה של שניהם - היא הייתה רווקה וגייבל היה אז נשוי לאשתו השנייה. לכן היא שמרה על כך בסוד, ילדה בסתר וחודשים ספורים לאחר מכן סיפרה שאימצה תינוקת. היו כאלו שחשדו לאורך השנים שג'ודי וגייבל קשורים, שכן היה ביניהם לא מעט דמיון פיזי, אך אף אחד לא ידע את האמת בוודאות, כולל ג'ודי עצמה שגילתה על כך רק שנים מאוחר יותר.
לאחר שג'ודי הלכה לעולמה ב-2014 הוסיפו אחיה ואשתו חתיכה נוספת לפאזל, ובטוויסט אחרון בעלילה חשפו כי יאנג נכנסה להיריון לאחר שגייבל אנס אותה. לדבריהם, יאנג סיפרה להם זאת שנים ספורות לפני מותה, כשראתה דיון בתוכניתו של לארי קינג שעסק במין בכפייה מצד מכרים. עד לאותו רגע יאנג האשימה את עצמה על כך שלא התנגדה לגייבל יותר בתוקף, ורק אז הבינה שהלילה שבו ג'ודי נוצרה נחשב לאונס לכל דבר.
כאמור, שני האנשים היחידים שיכולים להעיד על הנעשה באותו לילה כבר אינם בין החיים, ובעוד שיאנג הלכה לעולמה עם עול הסוד והאשמה, גייבל ככל הנראה לנצח ייזכר כגיבור רומנטי עם חיוך שרמנטי, שבכל הכנות לא שם קצוץ.