כלפי חוץ היה נראה שבני הזוג פמלה וגרגורי סמארט חיים את החלום האמריקאי – הם היו זוג צעיר ויפה, גרו בבית נחמד עם גינה וכלב והיו אהובים על מכריהם. הטרגדיה הכתה בהם כשנה לאחר חתונתם: ערב אחד, בתחילת חודש מאי בשנת 1990, פמלה שבה הביתה לאחר שסיימה לעבוד ומצאה בסלון את גרגורי המת, מוטל בשלולית דם וירוי בראשו. זעקותיה מילאו את השכונה, ותוך דקות ספורות התמלא הרחוב בשכנים נסערים ובשוטרים שסימנו את האזור כזירת פשע. על פניו היה נראה שמדובר בשוד שהשתבש, אבל לא נדרש לחוקרים יותר מדי זמן כדי להבין שמשהו פשוט לא מסתדר. בסופו של דבר הפנה אחד מהם את מבטו לפמלה, ואמר לאחרים את מה שרובם החלו לחשוד בו גם הם: "אתם יודעים מה, אני חושב שהיא זו שעשתה את זה".
עוד כתבות למנויים:
פמלה ווג'ס בת ה-19 וגרגורי סמארט בן ה-21 הכירו בפלורידה, ביומה האחרון של שנת 1986, במסיבת ערב ראש השנה האזרחית. הזוגיות לבלבה והשניים נישאו כשנתיים לאחר מכן, אז עברו לבית חדש בעיירה דרי שבניו המפשייר. "הייתי מאוד מאוהבת בבעלי. חשבתי שיהיה לנו עתיד מאושר, שיהיו לנו משפחה וילדים", סיפרה פמלה.
גרגורי עבד כסוכן ביטוח בחברה שבה עבד גם אביו, בעוד פמלה עבדה בבית הספר המקומי בתור אחראית על תוכני וידאו חינוכיים. היא הייתה אהובה מאוד במקום עבודתה, על המורים ועל התלמידים כאחד: "כולם העריצו את פאם. בניגוד למבוגרים אחרים, היא לא התנשאה מעל התלמידים. היא דיברה בשפתם", סיפר אדם שעבד עימה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
סמארט הייתה רגילה להיות במרכז העניינים עוד מימי ילדותה. בתיכון היא הייתה מעודדת ותמיד מוקפת בחברים: "אני מזל אריה טיפוסי, נכנסת וחייבת לגנוב את ההצגה. בכל מקום שבו אני נמצאת, תשומת הלב מופנית אליי מסיבה כזו או אחרת. אני רועשת וחברותית", העידה על עצמה. גם במקום עבודתה הקפידה להיות פעילה - ארגנה מסיבות לתלמידים, יזמה אירועי צדקה ויצרה קשר קרוב עם התלמידים. עם חלקם אפילו קרוב מדי, כפי שיתברר בהמשך.
תקופת ירח הדבש של בני הזוג סמארט לא ארכה זמן רב. זמן קצר לאחר החתונה הם מצאו את עצמם רבים יותר ויותר, עם תחומי עניין שכבר לא חפפו ונושאי שיחה שהלכו והתמעטו. השיא הגיע כשגרגורי התוודה בפני פמלה שבגד בה. "האמון שלי נפגע, לא הרגשתי שאני חשובה לו כבר", סיפרה פמלה לאחר מכן בבית המשפט. גרגורי רצה לשקם את הנישואים והיא הסכימה לתת לו צ'אנס נוסף, אבל בפועל היו לה תוכניות אחרות.
במקביל לתקופה הקשה בזוגיות, פמלה התיידדה במיוחד עם אחד הנערים בבית הספר שבו עבדה, בילי פלין בן ה-15. הוא חווה אז כמה שנים קשות: אביו בגד באימו ונהרג בתאונת דרכים זמן קצר לאחר גירושיהם. "הוא היה ילד טוב. היה קל לדבר איתו, הוא היה חברותי ואהבנו את אותו סגנון במוזיקה", סיפרה סמארט לאחר מכן.
הידידות הזו הובילה, כאמור, לקשר הרבה פחות הולם מכפי שמצופה בין תלמיד למורתו. פלין היה מאוהב מעל הראש, וסמארט החליטה לנצל את המצב לטובתה. "אתה חייב להיפטר מגרג", אמרה לו, "אחרת לא נוכל להמשיך להיפגש". גירושים, אמרה לו, לא באים בחשבון, והסבירה שגרג מכה אותה, שלא ייתן לה להשתחרר כל כך בקלות ושייקח ממנה את כל רכושה. "אם אתה רוצה להמשיך להיפגש איתי, אתה חייב להיפטר מבעלי", אמרה לו שוב. "אם אתה אוהב אותי – תעשה את זה", היא צעקה עליו כשלא מיהר להסכים. "אמרתי לה שאני באמת אוהב אותה", סיפר פלין מאוחר יותר בבית המשפט.
ההוראות של סמארט היו פשוטות: לשמור על אורות כבויים, להשתמש באקדח ולא בסכין (כדי שלא יהיה יותר מדי בלגן) והכי חשוב – לא לפגוע בכלב. הנער גייס לעניין שלושה חברים: פיט רנדל, ואנס לאטיים ג'וניור וריימונד פאולר.
בערב 1 במאי 1990, גרגורי סמארט נכנס לביתו בסביבות השעה שמונה וחצי בערב, וגילה שם את פלין ואת רנדל. השניים תפסו אותו והורידו אותו על ברכיו. רנדל הצמיד סכין לגרונו ופלין ירה בראשו. בעדותו בבית המשפט, שתתרחש כמה חודשים לאחר מכן, בילי יספר: "כיוונתי אליו את האקדח ועמדתי מולו, במשך מה שנראה לי כמו מאה שנה. אמרתי 'תסלח לי אלוהים', ויריתי. לא רציתי להרוג אותו, אבל רציתי להיות עם פאם. וזה מה שנאלצתי לעשות". לאחר מכן נמלטו השניים ברכב שבו חיכו שני החברים האחרים. את האקדח הם הטמינו באוסף האקדחים של אביו של לאטיים.
פמלה, שהייתה באותו ערב בישיבה בבית הספר, הגיעה למקום זמן קצר לאחר מכן. לאחר שגילתה את בעלה המת, היא רצה אל הדירות הסמוכות בצעקות ודפקה על הדלתות בקריאות לעזרה. השכנים יצאו לבדוק על מה המהומה. חלקם חייגו למשטרה, בעוד שאחרים ניסו להרגיע את סמארט הנסערת.
תושבי האזור לא היו רגילים למקרים כל כך מטרידים בעיירתם השלווה והקטנה, שמנתה בזמנו 32 אלף תושבים בלבד. למרות החשד הראשוני שמדובר בניסיון שוד שהשתבש, הקצין הממונה על החקירה, לורינג ג'קסון, הבין כמעט מיד שמדובר בעניין סבוך יותר: "פושעים שמביימים זירות פשע בדרך כלל עושים לא מעט טעויות, מכיוון שהם מארגנים את המקום לפי הצורה שבה הם חושבים שהוא צריך להיראות. הם נלחצים ואין להם זמן לסדר הכול באופן שיהיה הגיוני לגמרי, והטעויות שהם עושים מסייעות אחר כך לחוקרים לרדת לפשר העניין".
ואכן, זירת הרצח עוררה לא מעט תהיות: "היו הרבה דברים מוזרים. שוד לילי באזור מאוכלס וצפוף, וללא סימני פריצה? רצח בסגנון הוצאה להורג?", נזכר בריאיון שנתן כמה שנים מאוחר יותר. "לא היו סימני מאבק, ופורצים בדרך כלל לא נושאים עימם נשק", הוסיף.
פמלה נחקרה אך היה לה אליבי – היא הייתה בבית הספר בזמן הרצח. אבל אם חשבה שהערימה על השוטרים, היא טעתה. ליתר דיוק, ניתן להגיד שהאשמה העיקרית במפלתה הייתה היא עצמה: "מהיום הראשון, היא לא נראתה כמו אלמנה מתאבלת", סיפר הבלש דניאל פלטיאר. "היא דרשה לדבר איתנו מיד ואמרה: 'זה נראה כמו שוד שהשתבש. הדבר הראשון שראיתי היה שהרמקולים לא על השולחן'. אני זוכר שחשבתי לעצמי, זה הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו? מה לגבי בעלה המת על הרצפה? ודבר נוסף שהיא אמרה היה 'ניגשתי לגופה'. לא לבעלי אלא לגופה. באותו רגע חשבתי לעצמי שזה קצת מוזר, אבל שאולי היא עדיין בהלם".
החוקרים המנוסים ידעו שכל אחד מתמודד עם אבל והלם בדרכו, אבל סמארט המשיכה לעורר חשד כשהיה נראה שהיא אינה מוטרדת מהדם שעל הרצפה, ופעם אחת אפילו דרכה על השטיח שהיה ספוג בו. אם היא ניסתה להעמיד פני אישה אבלה, היא לא הצליחה במיוחד. "היא חשבה שהיא חכמה יותר מכולם, אבל עשתה יותר מדי טעויות", אמר הבלש ג'קסון.
שישה שבועות לאחר הרצח, החקירה הגיעה לפריצת דרך בזכות ראלף וולץ', נער אומנה שגר בבית משפחת לאטיים והתחבר עם ואנס ועם חבריו. הוא שמע אותם מדברים על הרצח וסיפר זאת להוריו של ואנס, שמצאו את האקדח המוסתר ודיווחו על כך למשטרה. כשנחקר סיפר וולץ' כי שמע שפמלה הבטיחה לכל אחד מארבעת הנערים תשלום של 500 דולר, מתוך הכסף שהייתה אמורה לקבל מביטוח החיים של בעלה.
כמה ימים לאחר מכן נעצרו הארבעה, לתדהמת תושבי העיירה. אימו של בילי סיפרה: "הוא לא היה ילד אלים. כלפי אנשים בסביבתו הוא היה מנומס ומקסים, זה הצד שהוא הפגין כלפי אנשים שהוא רצה להרשים. הוא רצה שיאהבו אותו. את הכעסים שלו הוא הוציא על בני משפחתו. כשמשהו הכעיס אותו, הוא הפך להיות כמו הר געש שרק המתין כדי להתפרץ".
אז נכנסה לתמונה גם ססיליה פירס, נערה בת 15 שעבדה בבית הספר צמוד לסמארט כמתמחה ופיתחה איתה ידידות קרובה. "הן הפכו לחברות טובות וססיליה מאוד התגאתה בכך. היא גרמה לססיליה להרגיש חשובה, כשיצאו יחד לאכול היא שילמה עליה, וכשססיליה למדה לנהוג פמלה נתנה לה להתאמן ברכב שלה", מספר סטיבן סוויקי, שכתב על האירועים בספרו Teach Me to Kill: The Shocking True Story of the Pamela Smart Murder Case.
למשטרה הגיע מידע שלפיו פירס ידעה פרטים על המקרה, והיא זומנה לחקירה, שבה סיפרה על הרומן בין סמארט לפלין. לפי בקשת המשטרה, היא יזמה שיחה עם סמארט בזמן שעל גופה מכשיר האזנה. "הוא יגיד שידעת על כך מראש, מה שנכון", אמרה לה פירס, ועל כך השיבה סמארט: "כן, ואז אני אגיד שלא ידעתי. הם יאמינו לי, או לילד בן 16 שנמצא בכלא?". במהלך השיחה, סמארט איימה עליה: "אם תגידי את האמת, יאשימו אותך במעורבות ברצח. כשתהיי על דוכן העדים וישאלו אותך אם פאם עשתה את זה - את תעני שלא".
לשוטרים זה הספיק. שלושה חודשים בדיוק לאחר שבעלה נרצח הגיע הבלש דניאל פלטיאר אל סמארט במקום עבודתה ואמר לה: "יש לי חדשות טובות ורעות. הטובות הן שפתרנו את הרצח של בעלך. הרעות הן שאת עצורה על רצח מדרגה ראשונה". לימים, היא סיפרה שלא הייתה מודאגת אז במיוחד: "ידעתי שלא עשיתי משהו רע. הייתי בטוחה שהכול יסתדר".
המשפט של סמארט החל בחודש מרץ 1991, ועורר עניין רב בארה"ב וברחבי העולם. היה מדובר כמובן במקרה סנסציוני ומסקרן במיוחד: קודם כל, בניגוד לרוב מקרי הפשע האלימים, הפעם הייתה זו אישה על דוכן הנאשמים ולא גבר. לכך התווספה העובדה שהיא הייתה מורה שלפי החשד פיתתה את התלמיד שלה - סיפור צהוב במיוחד שסיפק תוכן עסיסי לעמודי החדשות ולמדורי הרכילות כאחד.
הוסיפה לכך העובדה שהייתה זו אחת הפעמים הראשונות שבהן הוכנסו לאולם בית המשפט מצלמות ששידרו את הדיונים בערוצי הטלוויזיה, עוד לפני שהמשפטים של או.ג'יי סימפסון, בני הזוג בוביט והאחים מננדז הפכו להיות מהמשדרים הנצפים בעולם. 150 כתבים מכל רחבי תבל סיקרו את המקרה, והערוצים השונים קטעו את שידוריהם הרגילים על מנת להעביר עדכונים על התפתחויות דרמטיות מהמשפט.
הנערים סגרו עסקאות עם התביעה, כך שהנאשמת העיקרית הייתה סמארט עצמה. לפי התביעה, היא לא הייתה מעוניינת בגירושים מלוכלכים שהיו כנראה עולים לה הרבה כסף, ובעיקר רצתה לקבל את כספי ביטוח החיים של בעלה המנוח, שהסתכמו ב-140 אלף דולר.
סמארט הודתה שניהלה רומן עם פלין, אבל סיפרה שהוא היה זה שתכנן את הרצח ללא ידיעתה, לאחר שהודיעה לו שהחליטה לסיים את הקשר ביניהם ולתת לנישואיה הזדמנות נוספת. "היה לי מאוד קשה, אהבתי את בעלי אבל גם פיתחתי רגשות לביל, וידעתי שלא אוכל להמשיך כך. לא אוכל לחיות ככה לנצח", סיפרה. "אנשים חושבים שחיפשתי מישהו בבית הספר שאוכל לנצל, וזה בכלל לא היה ככה".
לגבי השיחה המפלילה שניהלה עם ססיליה, סמארט אמרה שרק העמידה פנים שידעה מראש על הרצח כדי לנסות לקדם את החקירה. "אם הייתי אשמה, הייתי מודה בכך וחותמת על עסקת טיעון כמו האחרים", היא אמרה על דוכן הנאשמים.
המשפט לא ארך יותר מדי זמן – 14 ימים עברו מאז שהחל ועד שהתקבל גזר הדין. חבר המושבעים היה זקוק ל-13 שעות וחצי בלבד כדי להגיע להחלטה: סמארט נמצאה אשמה בתכנון רצח מדרגה ראשונה, שותפות למעשה וניסיון לשיבוש ראיות, ונידונה למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. פלין ורנדל קיבלו עונש מאסר של 40 שנה (אך בפועל ריצו 25 שנים מתוכן), בעוד שלאטיים ופולר נשפטו ל-30 שנה (שמתוכן ריצו 15 ו-12 שנים בהתאמה). כרגע, סמארט היא היחידה מבין המעורבים שעדיין בכלא.
כצפוי, המקרה הותיר חותם גדול על תרבות הפופ של אותה התקופה, והוליווד מיהרה להכות על הברזל בעודו חם. כשנה לאחר סיום המשפט, הסדרה "חוק וסדר" ביססה פרק על המקרה, ששודר סמוך לסרט טלוויזיה שעסק גם הוא בנושא, ובו גילמה את סמארט השחקנית הלן האנט. הסרט נצפה על ידי קרוב ל-16 מיליון צופים, ודורג במקום הראשון ברייטינג של אותו הערב.
הסיפור חזר לכותרות ב-1995 עם יציאתו של הסרט "פיתוי קטלני", שהתבסס באופן חופשי על המקרה ועל ספר באותו השם שיצא בעקבותיו. הסרט זכה לשבחים, וקידמן קיבלה בזכותו הכרה ומקפצה לליגה של הגדולים, עם זכיות בגלובוס הזהב ובפרסי איגוד המבקרים על תפקידה.
פמלה החלה את תקופת המאסר שלה בבית סוהר בניו המפשייר, אך זמן קצר לאחר מכן הועברה משם, ככל הנראה מכיוון שהמקום לא היה מותאם לאסירה מפורסמת. בימים אלו היא מרצה את עונשה בבית סוהר לנשים עם דרגת אבטחה מקסימלית בניו יורק, ולא מנסה לשמור על פרופיל נמוך: במהלך השנים נרשמו לה יותר מ-20 עבירות משמעת. ב-1996 האשימו אותה שתי אסירות בכך שהלשינה עליהן והכו אותה באופן כל כך קשה, עד שנאלצה לעבור ניתוח שבמהלכו החדירו לוחית פלסטיק לצד הפנים שלה.
ב-2003 פרסם הצהובון "נשיונל אינקוויירר" תמונות שלה מהכלא שבהן הייתה עירומה באופן חלקי. סמארט הוכנסה לבידוד למשך חודשיים וטענה שהתמונות צולמו על ידי סוהר שאנס אותה, אך טענותיה בוטלו. כשנה לאחר מכן היא ואסירה נוספת תבעו את בית הכלא בגין הטרדה מינית, וטענו שהיו אלו הסוהרים שאילצו אותן להצטלם עבור התמונות המדוברות. כחמש שנים לאחר מכן פסק בית המשפט לטובתה, והורה לפצות אותה בסכום של קרוב ל-24 אלף דולר – שאת רובם נאלצה לשלם לעורך הדין שלה.
בין שערורייה אחת לשנייה, היא ממשיכה את קריירת ההוראה שלה ומעבירה שיעורים לשאר האסירות. היא פעילה בכנסייה של בית הכלא וניצלה את הזמן כדי להשלים שני תארים, אחד בספרות ואחד במשפטים. היא הגישה כמה ערעורים, אך כולם נדחו. "איבדתי את כל שנותיי", אמרה בשנה שעברה בריאיון לתוכנית "20/20". "נראה שכל העולם המשיך הלאה, ואני עדיין כאן".
אנדרו וולינסקי, אחד מחברי המועצה שדנו בבקשת הערעור שהגישה ב-2018, הצביע נגד שחרורה והסביר: "התרשמתי לטובה ממכתבי השבח שנכתבו לטובתה, היא מאוד אהודה בבית הכלא. אבל אז קראתי את הפסקה הראשונה במכתב האישי שהיא כתבה, שבה היא טענה שלא הייתה לה מעורבות ברצח. חוסר היכולת שלה להודות באשמה הוא מה שגרם לי להצביע נגדה. איך אפשר לסמוך על מישהי שמסרבת לקבל אחריות על מותו של בעלה?"
למרות זאת, אימה, לינדה ווג'אס, עדיין לא ויתרה על הרעיון שבתה תצא לחופשי. בשנה שעברה היא הוציאה ספר שבו היא טוענת לחפותה של בתה בעזרת ראיות שאספה במהלך השנים, ואשר לטענתה התעלמו מהן במהלך המשפט. "אני רק מקווה שאחיה מספיק זמן כדי לראות אותה חופשייה", אמרה והוסיפה: "לא אמות לפני שאוציא את הצדק לאור".