גרגורי פק היה בחור הוליוודי טוב – על המסך הוא גילם בעיקר דמויות חיוביות והגונות, וגם חייו האישיים היו כמעט חפים מסקנדלים, עניין די חריג בנוף ההוליוודי רווי השערוריות והסיפורים הצהבהבים.
כתבות נוספות בשדרת הכוכבים:
הוא נולד ב-1919 בשם אלדרד גרגורי פק, ולא באמת תכנן להיות שחקן. הוא למד באוניברסיטת ברקלי ספרות אנגלית וקדם-רפואה, אבל תוכניותיו השתנו אחרי שהבמאי של תיאטרון האוניברסיטה שמע אותו במהלך קורס והתרשם מקולו העמוק ומאופן הדיבור שלו. פק, שתמיד התעניין במשחק, נענה להצעת הבמאי להשתלב בהפקות של החוג ומצא שם תשוקה חדשה – חזקה כל כך עד שלא סיים את לימודיו ונסע לניו יורק כדי ללמוד משחק. היו לו רק 160 דולר בכיס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
החיים בניו יורק לא היו קלים עבורו: הוא התקשה למצוא עבודה קבועה, וגם קורת גג לא תמיד הייתה, ולכן נאלץ לישון לעיתים ברחוב או בסנטרל פארק. את מעט הכסף שכן היה לו הרוויח בזכות עבודות מזדמנות, החל מהדרכת תיירים ועד לדוגמנות. אז הוא גם שינה את שמו הפרטי: "מעולם לא אהבתי את השם אלדרד", סיפר. "מכיוון שבניו יורק לא הכירו אותי, החלפתי אותו בשמי האמצעי".
מלחמת העולם השנייה פרצה באותם ימים, ובעוד רבים גויסו, פק קיבל פטור בגלל בעיות גב. מאין הגיעו הבעיות האלה? תלוי את מי שואלים. אולפני פוקס, שהעסיקו בהמשך את פק, טענו שהן נגרמו לו כשהיה סטודנט וחבר בקבוצת החתירה. הוא, לעומת זאת, סיפר שזה ממש לא נכון - ושנפצע במהלך שיעור ריקוד ותנועה: "הם כנראה לא חשבו ששיעור ריקוד הוא גברי מספיק", אמר על הסיפור הבדוי של האולפנים.
בכל אופן, פק היה מוכשר ואולי חשוב מכך, גם זמין - כך שבזמן ששחקנים רבים יצאו להילחם, הוא הפך לשחקן מבוקש. ב-1942 הוא עלה לראשונה על במות ברודוויי ודילג בין כמה עשרות הצגות. באותה השנה הוא גם התחתן עם בת זוגו גרטה קוקון, והשניים הביאו יחד לעולם שלושה ילדים (שכולם הופיעו לצידו בסרט "האדמה הגדולה" משנת 1958).
ב-1944 הוא עשה את המעבר הנכסף להוליווד, בהופעת הבכורה הקולנועית שלו בסרט "ימי התהילה". פק לא היה מרוצה מעצמו – בתור שחקן תיאטרון היה לו קשה להסתגל לאופן המשחק שדורשת המצלמה, ואף שהבמאי ז׳אק טורנור עבד איתו כדי לנקות ממנו את המניירות המיותרות, הוא לא הרגיש שהצליח לעשות זאת כמו שצריך וסירב לצפות בסרט לאחר יציאתו. עם או בלי קשר, הסרט הוכתר ככישלון, אבל הוליווד דווקא ראתה את הפוטנציאל. האולפנים נלחמו עליו אך הוא סירב להתחייב, ובאופן שנחשב למאוד לא מקובל באותם זמנים הסכים לעשות רק סרטים שרצה, ללא קשר לאולפנים שהפיקו אותם, וחתם בכל פעם על חוזה לסרט אחד בלבד.
הפרויקט הבא שלו, "מפתחות המלוכה" (1944), כבר היה הרבה יותר מוצלח – הוא גילם בו תפקיד מאתגר של נזיר קשיש שנזכר באירועי חייו, ושיחק את הדמות הראשית לאורך השנים החל מצעירותה ועד לזקנתה. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, בהם גם מועמדות לפק, אך לא זכה באף פרס. העניין הפך למוטיב חוזר בקריירה שלו – לא מעט מסרטיו היו מועמדים לשלל אוסקרים, אך לרוב סיימו את הערב עם זכיות מועטות.
הלהיט הקופתי הגדול הראשון של פק היה "בכבלי השכחה" (1945) שביים אלפרד היצ'קוק, ובו כיכב לצידה של אינגריד ברגמן. הסרט זכה להצלחה גדולה אצל המבקרים והקהל כאחד, ופק הפך לכוכב הלוהט של הוליווד. המגזינים הכתירו אותו בתור סמל סקס, והמפיק דיוויד או. ראסל סיפר שבהקרנות המבחן של הסרט, הסצנות הראשונות של הכוכב גרמו להתרגשות רבה בקרב הקהל.
"בכבלי השכחה"
שנים לאחר מכן התברר שגם מאחורי הקלעים היה מעניין – ב-1987, חמש שנים לאחר שברגמן הלכה לעולמה, פק התוודה שהשניים ניהלו רומן קצר במהלך הצילומים, בזמן שהיו נשואים לאחרים: "אגיד רק שהייתי דלוק עליה, ושם זה היה צריך להיפסק. היינו צעירים. היינו יחד במשך כמה שבועות, תוך כדי עבודה צמודה".
"בכבלי השכחה" היה מועמד לכמה אוסקרים (וזכה על הפסקול), אך למרות הבאז הגדול סביבו פק לא נכלל במועמדים. הוא קיבל פיצוי על כך בזכות סרטו הבא "העופר" (1946), שעליו היה מועמד לאוסקר והפסיד, אך נותר עם פרס ניחומים - גלובוס הזהב.
שנתיים לאחר מכן הוא והיצ'קוק שיתפו פעולה בסרט נוסף, "משפט פאראדין", אך הפעם ההתנסות הייתה פחות חיובית. הסרט לא הצליח, והם לא שיתפו פעולה יותר. פק סיפר ב-1999 שלאורך השנים הרבו לשאול אותו על הבמאי המפורסם, והודה שהיה מעדיף לוותר על נושא השיחה הזה: "אני חייב להגיד שנמאס לי קצת משאלות על היצ'קוק. מתעסקים בו כל הזמן. אהבתי אותו, אבל מה עם שאלות לגבי השחקנים? בואו נתרכז בהם".
כמה מסרטיו הבאים היו שנויים במחלוקת – כמו למשל המערבון הפרובוקטיבי "דו קרב בשמש" (1946), שעסק בגזענות ובדעות קדומות וכלל כמה סצנות שנחשבו למיניות מדי עבור התקופה. הוא עורר הרבה ביקורת אבל גם סקרנות ומילא את בתי הקולנוע. שנה לאחר מכן הוא כיכב בסרט "הסכם ג'נטלמני", שם גילם עיתונאי שמתחזה ליהודי וחושף את האנטישמיות שבחברה האמריקנית. הפקת הסרט נתקלה בתחילה בהתנגדות רבה מצד כמה מבכירי הוליווד היהודים, שחששו שהסרט יעורר מהומות, אך חששם היה לחינם – הסרט היה להיט קופתי, המבקרים אהבו והאקדמיה לקולנוע פרגנה עם שש מועמדויות לאוסקר. הסרט והבמאי איליה קזאן זכו, אבל פק שוב נותר מועמד בלבד.
אחרי הסרט הזה הגיעה תקופה פחות טובה - סרטיו הבאים נעו בין ביצועים פושרים בקופות לכישלונות - אבל הסרט "טייסי השחקים" (1949) החזיר אותו לפסגה. הוא גילם שם גיבור אמיץ ומציל, ואת הסגנון הזה אימץ בהמשך בתפקידים נוספים. גם הפעם היה מועמד לאוסקר - מועמדות רביעית שלו בחמש שנים – אך שוב הפסיד. אל חשש, הוא יזכה בסופו של דבר בפרס הנכסף, אבל ייאלץ להמתין עוד כמה שנים טובות.
הוא הפך לאחד השחקנים העסוקים בהוליווד, מאמצע שנות ה-40 ועד סוף שנות ה-60 יצא כמעט בכל שנה לפחות סרט אחד בכיכובו – והיו שנים שבהן כיכב בשלושה ואפילו בארבעה בו-זמנית. לא כולם היו הצלחות כמובן, אבל הם כללו לא מעט קלאסיקות, כמו הסרט התנ"כי "דוד ובת שבע" (1951), שהיה אחד המצליחים ביותר באותה השנה ומיצב אותו בתור הכוכב המוביל של הוליווד, כמו גם "שלגי הקילימנג'רו" (1952) ו"חופשה ברומא" (1953) – הקומדיה הרומנטית הראשונה שלו. הסרט כיכב בטקס האוסקר עם עשר מועמדויות, שלא כללו את פק אבל הניבו זכייה לכוכבת העולה אודרי הפבורן. פק התרשם מאוד מהשחקנית הצעירה, ובמחווה יוצאת דופן התעקש שתופיע לפניו בקרדיטים.
לעומתם היו סרטים כמו "מובי דיק" (1956) ו"על החוף" (1959) עתירי התקציב, שזכו אומנם לביקורות טובות אבל לא הצליחו להחזיר את ההשקעה והוכתרו ככישלונות כלכליים. גם הסרט "בוגד אהוב" (1958) לצידה של דברה קר לא הרשים את המבקרים או את הקהל.
"אל תיגע בזמיר"
ההספק הקולנועי המרשים של פק (מעל ל-60 סרטים לאורך הקריירה) הביא כמובן לכך שעבד עם אין-ספור פרטנרים הוליוודיים. עם חלקם הסתדר יותר, עם חלקם פחות. אווה גרדנר, שלצידה כיכב בשלושה סרטים, הייתה ידידה קרובה במשך שנים (לאחר מותה אפילו אימץ את הכלב שלה). לעומת זאת ג'ניפר ג'ונס, שותפתו לסרט "האיש בחליפה האפורה" (1956), הכעיסה אותו כשבסצנה שבה דמויותיהם רבות שרטה אותו בציפורניה. "אני לא קורא לזה משחק, אני קורא לזה משהו אישי", התלונן לבמאי. גם עם הבמאי וויליאם וויילר הסתכסך בזמן צילומי "האדמה הגדולה" (1958), ובאחת המריבות עזב פק בזעם את הסט. עד אז השניים היו חברים טובים מאוד, אך לאחר מכן הם לא דיברו במשך שלוש שנים.
פק זכה להיות אחד מאותם שחקנים נדירים שהצלחתם הגיעה בגלים – גם כשהיה נראה שלקהל קצת נמאס ממנו, מיד לאחר מכן הגיע סרט שהחזיר אותו לפסגה. אחרי דשדוש בסוף שנות ה-50, בתחילת העשור הבא הוא שוב כיכב בשרשרת להיטים כמו "תותחי נברון", "פסגת הפחד" (שזכה ב-1991 לחידוש בכיכובו של רוברט דה נירו, בבימויו של מרטין סקורסזה ובהשתתפותו של פק) וכמובן – "אל תיגע בזמיר", שב-1962 זיכה אותו במועמדות חמישית לאוסקר וסוף-סוף גם בזכייה. פק גם הכתיר את הסרט כאהוב עליו מכל אלו שבהם השתתף.
אף ששמר על תדמית נקייה מאוד יחסית לכוכב הוליוודי, פק הודה שלעיתים זו הייתה רק מראית עין: "היו לי עליות ומורדות. היו פעמים שרציתי לפרוש, פעמים ששתיתי יותר מדי, בעיות בנישואים. סימנתי וי על רוב הדברים".
הוא אומנם לא החליף בנות זוג בקצב מסחרר כמו כוכבים אחרים, אך גם לא היה נאמן במיוחד לאשתו. על הרומן הקצרצר עם אינגריד ברגמן כבר דיברנו, וב-1953 הכיר את מי שתהפוך לאשתו השנייה, העיתונאית הצרפתייה ורוניק פסאני. הם הכירו כשראיינה אותו לרגל יציאת אחד מסרטיו, וזמן קצר לאחר מכן הם הפכו לזוג, בעודו נשוי. כעבור שנתיים, בתחילת שנת 1955, פק התגרש מאשתו הראשונה ויום לאחר מכן התחתן עם פסאני. נישואים אלו, שכללו שני ילדים משותפים, נמשכו עד ליום מותו.
בשלהי שנות ה-60 פנה פק לתחומים אחרים בתעשייה, וכיהן בכמה תפקידי מפתח - בהם נשיא האקדמיה האמריקנית לקולנוע ויושב ראש מכון הסרטים האמריקני. הוא היה דמוקרט וליברל שפעל רבות למען זכויות האדם ותמך בארגונים הומניטריים, אף שסירב לעשות מכך עניין גדול: "אני לא לוחם צדק. מביך אותי שמחשיבים אותי כהומניטרי. אני פשוט לוקח חלק בפעילויות שאני מאמין בהן", אמר. עוד אמר על המאבק למען זכויות הלהט"ב: "מטופש בעיניי שצריך להילחם על משהו כל כך פשוט ונכון".
בתחילת שנות ה-70, זמן קצר לאחר שהנשיא לינדון ג'ונסון העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית, הוא קיבל הצעה להתמודד על תפקיד מושל קליפורניה מטעם המפלגה הדמוקרטית, אבל סירב (בנו קארי דווקא ניסה את מזלו בקריירה פוליטית, אך הפסיד בשתי הפעמים שבהן התמודד).
מעריציו הישראלים זכו לספוג מעט מאבק הכוכבים שלו כשהגיע לארץ ב-1972, כדי לצלם באזור אילת את המערבון "בילי שני כובעים". הוא שהה בישראל כחודשיים בשביל הצילומים. "כמה אני שמח להיות בארץ הזאת", אמר אז לכלי התקשורת, וסיפר כי בזמנו החופשי הוא מתכנן לטייל ולפגוש חברים המתגוררים בארץ. הנופים הישראליים לא עזרו להצלחת הסרט, והוא נכשל הן בקופות והן אצל המבקרים.
שנות ה-70 היו פחות מוצלחות עבורו, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. ב-1975 פקדה אותו ואת משפחתו טרגדיה כשבנו הבכור ג'ונתן, אז בן 31, התאבד. באותן שנים פק כבר היה בעשור השביעי לחייו, ותפקידיו הלכו והתמעטו (וגם זכו לפחות עניין והצלחה מצד הציבור), עד לאחרונים שבהם בסוף שנות ה-90. פק לא אהב את הוליווד של אותן שנים, ולא הסתיר זאת: "האולפנים של פעם היו דרקונים, אבל עם תשוקה ויצירתיות. כיום העסק מנוהל על ידי כאלה שאוהבים כסף, לא סרטים".
הוא הלך לעולמו ב-2003, בגיל 87. בהלווייתו נכחו אין-ספור מכוכבי הוליווד, בהם הריסון פורד, מייקל ג'קסון, לורן בקול, סידני פואטייה ואנג'ליקה יוסטון.
"אני לא חכם כפי שקיוויתי להיות. מן הסתם יש לי יותר זיכרונות מאשר דברים לצפות להם", אמר בריאיון שנים ספורות לפני מותו, "אבל בסופו של דבר אני איש משפחה, אני אוהב לחשוב על נכדיי. בטווח הארוך, המשפחה היא מה שחשוב. התהילה, הפרסים והשטויות שמגיעות איתם נעלמים. אתה נותר עם משפחה טובה, ואולי גם עם עבודה טובה".