סיפורי הפשע מתקופת השפל הכלכלי הגדול בארה"ב ממשיכים להזין אין-ספור ספרים, סרטים, שירים וסיפורים בכל העולם - גם כיום. אל קפונה, ג'ון דילינג'ר ו"משין גאן" קלי הם רק קומץ מהפושעים שקנו לעצמם שם ומעמד של סלבריטאים בימים ההם, על רקע הקשיים הכלכליים. אבל מי שעשו את זה אולי יותר מכולם היו צמד האוהבים בוני וקלייד - ה"רומיאו ויוליה" של עולם הפשע, שסופם הטראגי רק הגביר את העניין הציבורי בהם, והפך אותם סופית לאחד הזוגות המפורסמים ביותר בעולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- החליטה לחתוך: הסיפור המטורף של לורנה וג'ון בוביט
- מקהילה חרדית סגורה - לכוכבת ריאליטי בנטפליקס
קלייד צ'סטנאט בארו נולד ב-1909 למשפחה חסרת-כל. בשנות ילדותו התגוררה המשפחה בכרכרה, עד שהצליחה לחסוך מספיק כסף על מנת לקנות אוהל ששימש להם כבית. כבר מגיל צעיר הוא הסתבך עם החוק, ונעצר פעם אחר פעם בגלל פשעים שונים - בעיקר שוד חנויות וגניבת כלי רכב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מי שתהפוך להיות החצי השני שלו, בוני אליזבת פרקר, נולדה ב-1910 בטקסס. בניגוד לקלייד דווקא היה צפוי לה עתיד מזהיר: היא הצטיינה בלימודים וזכתה בתחרויות של סופרים צעירים. אלא שחייה קיבלו תפנית קיצונית כאשר הפכה לבת הזוג של רוי ת'ורנטון, שלמד בשכבה שמעליה. הם התחתנו כמה ימים לפני יום הולדתה ה-16 ופרשו יחד מהלימודים.
נישואיהם, שלא במפתיע, לא היו מוצלחים במיוחד ולא החזיקו מעמד זמן רב. הם נפרדו אך מעולם לא התגרשו, ואף שלא היו בקשר, פרקר המשיכה לענוד את טבעת הנישואים. בהמשך תהפוך בוני לאחת הפושעות המפורסמות בעולם, אבל גם ת'ורנטון קורץ מחומר דומה. הוא עצמו נכנס לכלא בגין שוד ונהרג תוך כדי ניסיון בריחה ב-1937, שלוש שנים לאחר מותה של אהובת נעוריו. אבל עוד נגיע לזה.
פרקר ובארו הכירו דרך חבר משותף בתחילת שנת 1930 והתאהבו. לאורך השנים היו מי שטענו שסיפור האהבה הזה רחוק מלהיות אותנטי, וכי קלייד היה למעשה הומוסקסואל. האידיליה לא נמשכה זמן רב: חודשים ספורים לאחר שהכירו, קלייד נשלח למאסר מכיוון שגנב רכב. בני זוג אחרים אולי היו נבהלים ותופסים מרחק, אבל פרקר הוכיחה את נאמנותה, וגם חוש מוסר מפוקפק, כשהגיעה לבקר אותו בכלא עם חבילה מיוחדת: היא הבריחה פנימה כלי נשק שבעזרתו ניסה להימלט מהכלא. קלייד נתפס כמעט מיד.
בזמן שהותו שם, בארו נפל קורבן להתעללות מינית בידי אחד האסירים, ובאחת הפעמים שבהן הותקף הכה את האסיר המתעלל למוות בצינור. אסיר אחר, שהתיידד עם בארו והיה נידון גם כך למאסר עולם, קיבל על עצמו את האחריות במקום בארו. כדי לקבל פטור מעבודות הפרך שאליהן נשלחו האסירים, בארו כרת שתיים מבהונותיו. זמן קצר לאחר מכן, ללא קשר לפציעה, הוא קיבל חנינה ושוחרר לחופשי שנתיים לאחר מעצרו.
מי שהכירו את בארו מקרוב ידעו לספר שהתקופה בכלא שינתה אותו מאוד: "הוא הפך מנער בית ספר לנחש ארסי", סיפר עליו ראלף פולטס, אסיר שהתיידד איתו בכלא. גם לאחותו מארי הייתה תחושה דומה: "משהו נורא כנראה קרה לו בכלא, כי הוא הפך לאדם שונה כשיצא משם". עם שחרורו המשיך, יחד עם חברים נוספים, לשדוד חנויות ותחנות דלק, אך כעת המטרה שלנגד עיניו לא הייתה בהכרח הגדלת הונו האישי. קלייד שם לו למטרה לגייס את הסכום הדרוש לתוכנית-העל שלו: להשתלט על בית הכלא המקומי ולהרוס אותו, כנקמה נגד המערכת כולה. בימים ההם פרקר הצטרפה אליו מדי פעם, ואף נעצרה במהלך שוד שביצעה בלעדיו - אך זוכתה מאשמה בבית המשפט ושוחררה.
תחילה הפשעים היו בעיקר גניבת כסף ורכוש, אך באפריל 1932 נחצה גבול כשבמהלך שוד שהשתבש הרגה החבורה את בעל החנות, דויל ג'ונסון בן ה-27, שהתנפל על קלייד וחנק אותו. הוא היה הראשון, אבל ממש לא האחרון, שמצא את מותו בידיהם. רשויות החוק, שהעלימו עין עד כה ולא לקחו את מקרי השוד ברצינות הראויה, החלו להבין שהגיע הזמן לפעול. מודעות שפורסמו בעיתון המקומי ונתלו ברחבי העיר בישרו על פרס של 200 דולר לכל מי שיביא לתפיסתו של קלייד. בכל זאת, כוחות המשטרה לא נערכו כראוי ללכידת הפושע וחבורתו, וקרב היריות הבא שבו היו מעורבים הוביל למותם של שלושה: סגן השריף המקומי, שוטר נוסף ונהג שרכבו נשדד.
בשנת 1933 החבורה של בוני וקלייד משגשגת. מצטרפים אליה גם באק - אחיו של קלייד שהשתחרר בעצמו מהכלא - אשתו בלאנש וגם נער בשם וו. די. ג'ונס, שקלייד לקח תחת חסותו. הם התגוררו יחד בדירה קטנה במיזורי, עשו לא מעט רעש ובלגן והפחידו את השכנים. השוטרים חשדו שהם מנהלים שם מסבאה לא חוקית ופשטו על הבית. גם הפעם המעיטה המשטרה ביכולותיהם של חברי הכנופיה, שלא היססו ופתחו על השוטרים באש.
החבורה נמלטה ללא פגע, כוחות המשטרה רשמו פצועים. זה הפך לדפוס ברור: כל מפגש עם רשויות החוק הוכיח מחדש שזה פשוט לא כוחות. אף שניצלו ממאסר, החבורה השאירה מאחור פריטים וחפצים אישיים - כולל כלי נשק, מסמכי השחרור מהכלא של באק, שיר שכתבה בוני ומצלמה ובה תמונות של החבורה. החפצים הגיעו לעמודים הראשונים בכל העיתונים, שהכתירו את החבורה "כנופיית בארו". מעמדם של בוני, קלייד ושאר החברים שודרג בן-לילה, והם הפכו לשיחת היום ברחבי ארה"ב.
הפרסום הגדול לא הוביל אותם לירידה למחתרת. להיפך: הם המשיכו לשדוד בנקים, לחטוף בני ערובה - כולל שוטרים - ולחמוק מרשויות החוק. הכנופיה נהגה לשחרר חטופים לא רחוק ממקום החטיפה, ובמקרים רבים סיפקה להם כסף כיס כדי שיוכלו לחזור הביתה. מעשים אלה תרמו רבות לתדמית הציבורית של החבורה. נכון שהיה מדובר בפושעים, אבל העובדה שהכנופיה הצליחה לשטות ברשויות החוק ונאבקה בבנקים - שני מוסדות שנואים מאוד בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב - הפכה אותם לאנטי-גיבורים המושלמים. כאלה שקל היה לחבב, ואפילו לרצות בטובתם.
כדאי להזכיר: הגיבורים החדשים לא היססו לירות וגם להרוג כשעלה הצורך - בין אם היה מדובר בשוטרים לובשי מדים או בעוברי אורח תמימים. האהדה כלפי החבורה החלה להתמוסס, לאט אבל בטוח.
בינתיים חשה הכנופיה על בשרה את הקשיים שבבריחה מהחוק. הם התקשו למצוא מקומות מסתור שבהם יוכלו להתגורר, והרגישו היטב את טבעת החנק המתהדקת סביבם יותר ויותר. בחודש יוני 1933, החבורה נקלעה לתאונת דרכים כשרכבה התהפך מעל גשר שבנייתו עדיין לא הושלמה, ופרקר נפצעה קשה ברגלה: "היא נכוותה בצורה כל כך קשה שלא חשבנו שהיא תשרוד. העור שעל רגלה הימנית נעלם, מהירך ועד הברך. היה אפשר לראות עצם במקומות מסוימים", סיפר מאוחר יותר ג'ונס. למרות מצבה, הם לא יכלו להאט את הקצב והמשיכו במסע הפשיעה.
זמן קצר לאחר אותה תאונה הגיעה החבורה למתחם תיירות סמוך לעיר פלאו שבמיזורי, שם שכרו שתי בקתות. הגעתם למקום עוררה את חשדם של כמה מתושבי העיירה, שמיהרו להודיע על כך לשריף המקומי. באחד הלילות הבאים פשטה המשטרה על הבקתות. גם הפעם הצליחו בני החבורה להימלט, אף שחלקם נפצעו קשה מירי השוטרים: בלאנש נפצעה בעיניה מרסיסי זכוכית, מה שהוביל לכך שהתעוורה בעינה הימנית, בעוד שבעלה באק נורה בצד ראשו והכדור פצע אותו קשות.
החבורה נמלטה לפארק שעשועים נטוש שהיה בקרבת מקום, אבל המשטרה דלקה אחריהם. מאה שוטרים הגיעו למקום והקיפו אותו. בארו, פרקר וג'ונס הצליחו להימלט אך באק, שלא התאושש מפציעתו, נורה שוב, הפעם בגבו - והוא ואשתו נתפסו. הוא מת כמה ימים לאחר מכן.
לקראת חודש נובמבר באותה השנה החליטו החברים הנותרים להסתכן ולנסוע לביקור משפחות. בעוד שבוני וקלייד נסעו לבתיהם בקרבת העיר סאוורס, ג'ונס נסע ליוסטון, שם התגוררה אימו, ונעצר על ידי המשטרה זמן קצר לאחר מכן. הוא סיפר להגנתו שבוני וקלייד חטפו אותו ואילצו אותו להצטרף למסע הפשע שלהם. בגלל גילו הצעיר הוא ריצה רק שש שנות מאסר. לכידתו הצילה אותו מגורל דומה לזה של בוני וקלייד.
בינואר 1934 הוציא בארו לפועל תוכנית שרקם במשך שנים, ובמרכזה הנקמה שלו במערכת בתי המשפט של טקסס. הוא השתלט על בית הכלא איסטהם והבריח מתוכו כמה אסירים, בהם הנרי מתווין וריימונד המילטון, בפעולה שבמהלכה נהרג אחד הסוהרים. כעת היו שלטונות החוק נחושים יותר מאי פעם לתפוס את בני הזוג.
"הפעם זה אישי" הוא לא רק משפט קלישאתי מסרטי האקשן של שנות השמונים. עבור אותם שוטרים שהושמו ללעג בידי בוני וקלייד, זו הייתה המציאות. בשלב הזה כבר הוצא צו המורה לתפוס אותם חיים או מתים, ואם כבר קלישאות של סרטי אקשן אז הנה עוד אחת - רשויות החוק פנו לצייד ראשים ידוע בשם פרנק האמר, שכבר פרש לגמלאות, ושכנעו אותו לחזור לפעולה אחת אחרונה: לכידתם של בוני וקלייד.
מסע הפשע הארוך והמדמם של בוני וקלייד הגיע לסיומו ב-23 במאי 1934. אחרי מעקב של כמה חודשים אחרי תנועותיהם של בני הזוג, האמר הבחין שיש להם מסלול קבוע: הם נסעו במעגלים סביב אותן חמש ערים. כך הצליחו להיפגש מדי פעם עם בני המשפחה והחברים ולהימלט מהשוטרים, שהחוק באותן שנים אסר עליהם לפעול במדינות שהיו מחוץ לתחום סמכותם.
ברגע שהאמר פיצח את דפוס התנועה של בוני וקלייד, הוא הצליח לנחש את היעד הבא שלהם: הם היו בדרכם אל בית המשפחה של חברם לכנופיה, הנרי מתווין. אביו של מתווין גויס על מנת לטמון פח לבני הזוג והובטח לו שאם ישתף פעולה, בנו יקבל חנינה. דו"ח חלופי שפורסם מאוחר יותר טוען כי האב נחטף על ידי השוטרים ואולץ להיענות לדרישותיהם. מתווין המתין לרכבם של בני הזוג בצד הדרך, עצר אותם לשיחה קצרה - וכשהמשיכו בדרכם נכנסו השוטרים לפעולה.
הפעם השוטרים לא הסתכנו. הם הצטיידו בעשרות רובים, רובי ציד ואקדחים. צוות של שישה שוטרים המתין לרגע הנכון, וללא כל קריאות אזהרה או הוראות להיכנע פתח באש. הם החלו ביריות ברובים האוטומטיים, עברו לרובי הציד וסיימו עם האקדחים: "עשן יצא מהמכונית והיה נדמה שהיא עולה באש... היא כמעט התהפכה, אבל המשכנו לירות לעברה על אף שכבר נעצרה. לא התכוונו ליטול אף סיכון מיותר", סיפר אחד השוטרים.
קלייד נהרג כמעט מיד מפגיעת כדור בראשו, ובוני, שהצליחה להסתתר לזמן מה - השוטרים סיפרו לאחר מכן שצרחה באימה במשך דקות ארוכות - נפגעה בסופו של דבר ונהרגה גם היא. כל אחד מהם נורה 50 פעם.
דבר מותם נודע ברבים כמעט מיד - לא עניין של מה בכך בתקופה ענייה בטכנולוגיות תקשורת ונטולת רשתות חברתיות. בזמן שהמתינו לפינוי הרכב והגופות, האזור הפך לאטרקציה של ממש: שוטרים ועוברי אורח בזזו את הזירה, קרעו חלקים מבגדיה של בוני וחתכו חלקים מגופותיהם של השניים למזכרת.
משפחתה של פרקר סירבה לאפשר לקבור אותה ואת קלייד זה לצד זה, והם נקברו במקומות שונים. יותר מ-20 אלף איש נכחו בהלוויה של בוני, בניסיון לחזות בגופתה, וקיבעו את המעמד שלה כסלבריטאית. הלווייתו של בארו הייתה פרטית יותר, והוא נקבר לצד אחיו. 500 אלף עותקים מהעיתונים אשר דיווחו על מותם נמכרו בדאלאס בלבד.
כשנה לאחר מותם של בוני וקלייד נעצרו ונשפטו 20 בני משפחה וחברים - כולל אימהותיהם של השניים - בחשד שסייעו להם. כולם נמצאו אשמים. האימהות נשלחו לכלא לחודש, ועונשיהם של האחרים נעו בין שעה אחת במעצר לשנתיים מאסר. בלאנש, גיסתו של קלייד, נשפטה לעשר שנות מאסר, אך שוחררה קודם לכן בזכות התנהגות טובה. היא נישאה מחדש וחיה חיים שקטים עד למותה ב-1988. המכונית מנוקבת הכדורים ובגדיו של קלייד הוצגו לאורך השנים בירידים ובקרנבלים ברחבי ארה"ב. בשנים האחרונות ניתן למצוא אותם מוצגים לראווה באחד המלונות בנבאדה.
בוני וקלייד הפכו לאגדות, וסיפור חייהם הוא אחד ממקרי הפשע הפופולריים אי-פעם בתרבות האמריקנית. הם זכו לאין-ספור אזכורים בתרבות הפופ, ושלל סדרות וסרטים נעשו בהתבסס על סיפורם. המוכר שבהם הוא "בוני וקלייד" (1967) בכיכובם של וורן בייטי ופיי דנאוויי, שהיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר ויצא עם זכייה אחת – עבור אסטל פרסונס שגילמה את דמותה של בלאנש. בלאנש האמיתית, אגב, לא אהבה את הדרך שבה הוצגה בסרט, וטענה שפרסונס גילמה אותה בצורה צעקנית ובכיינית. גם ג'ונס לא היה מרוצה, ותבע את המפיקים בטענה שהציגו אותו כפושע אלים. הוא התעקש שוב שהיה בן ערובה של שני הפושעים המפורסמים. הוא נורה למוות ב-1974 על ידי מכר, שהסביר שעשה זאת מתוך הגנה עצמית בשעה שג'ונס היה שיכור ואלים.
ב-1967, לאחר יציאתו של הסרט, התראיין ג'ונס למגזין "פלייבוי" וסיפר חוויות ממקור ראשון. הוא אמר, למשל, שקלייד היה בחור מנומס ושקט שהרג אחרים רק כשהרגיש שהוא מוכרח לעשות זאת. הוא גם הכחיש את הטענות שלפיהן קלייד היה הומו בארון: "הייתי שם איתו ועם בוני, וזה פשוט לא נכון", אמר. עוד הוא סיפר שהסרט, כפי שאפשר לשער, הפך את מסע הפשע להרבה יותר זוהר מכפי שהיה באמת: "זה נראה כאילו הכול היה נוצץ, אבל כמו שאמרתי לכמה נערים שישבו לידי בהקרנה בדרייב-אין: 'תקשיבו לאדם זקן שהיה שם. זה היה גיהינום'".