פיי דאנאוויי ידעה כבר מגיל צעיר שהבמה קוראת לה. הילדה המוכשרת שנולדה ב-1941 בפלורידה למדה כל חייה הצעירים משחק, ריקוד ונגינה, החל מחוגים אחרי הלימודים ועד לתואר אקדמי בתיאטרון שעשתה באוניברסיטת בוסטון. כבר בנעוריה עוררה את סקרנותו של הבמאי המפורסם איליה קזאן, ששילב אותה בקבוצת התיאטרון שלו. דאנאוויי לא נאלצה להמתין זמן רב עד שתעשיית הבידור תגלה אותה – כשמלאו לה 21 היא כבר לוהקה לכמה הצגות נחשבות בברודוויי, ומשם הדרך להוליווד הייתה קצרה.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
ב-1967 עשתה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה, ואחד מסרטיה הראשונים היה Hurry Sundown, בכיכובם של ג'יין פונדה ומייקל קיין ובבימויו של אוטו פרמינגר. האחרון כל כך התלהב מהתגלית החדשה, עד שמיהר להחתים אותה על חוזה לשישה סרטים עוד לפני שהחלו לעבוד יחד. את הלקח הוא למד בדרך הקשה, מכיוון שכשהחלו הצילומים, דאנאוויי עשתה לראשונה משהו שתהיה ידועה בו לשמצה: רבה עם הקולגות. הפעם היה זה פרמינגר עצמו שהתכתש איתה על הסט.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דאנאוויי אמנם הייתה אז רק בתחילת דרכה, אבל זה לא מנע ממנה להתווכח עם הבמאי הוותיק והמצליח ולהכריז שאינו יודע לעבוד עם שחקנים: "אין לו מושג מה התהליך ששחקן עובר", הכריזה, ובין "קאט" ל"אקשן", מריבותיהם נשמעו היטב על סט הצילומים. כאמור, דאנאוויי מצאה את עצמה בתסבוכת מכיוון שהשניים היו כבולים בחוזה לחמישה סרטים נוספים, ואף אחד מהם לא ממש רצה לבלות את השנים הבאות בעבודה משותפת. לבסוף החליטה השחקנית הצעירה ששום דבר לא שווה את הסבל והעצבים וביטלה את ההסכם – צעד מסוכן עבור כל שחקן, בטח כזה בתחילת דרכו. "עלה לי הרבה מאוד כסף לצאת מהחוזה, אבל לא משנה כמה כסף זה עלה לי, ידעתי שיהיה עינוי להיות תקועה בעוד חמישה סרטים נוראיים. בלתי אפשרי להעריך את הנזק שהם היו עלולים לעשות לקריירה שלי", סיפרה לאחר מכן.
אם היו כאלו שחשבו שהשחקנית החצופה עוד תשלם ביוקר על המהלך, הם התבדו. הסרט הבא שעשתה הפך לקלאסיקה - ואותה לכוכבת-על. היה זה "בוני וקלייד".
דאנאוויי גברה באודישנים ל"בוני וקלייד" על כמה מהשחקניות הגדולות ביותר של התקופה, בהן ג'יין פונדה, קרול לינלי ונטלי ווד. וורן בייטי, שהיה לא רק כוכב הסרט אלא גם המפיק, לא התלהב מדאנוואי בתחילה, אך עד תום סבב האודישנים השתכנע שהיא הכי מתאימה לתפקיד. מבחינה חיצונית עוד נדרשה עבודה – היא התבקשה לרדת במשקל ולקחה את ההוראה ברצינות. היא פצחה בדיאטה חריפה, שבמהלכה אכלה מעט מאוד ועשתה אימוני כוח מפרכים, ובסופה השילה יותר מ-15 ק"ג ממשקלה. היא לא התלוננה – להיפך, לאחר מכן סיפרה שמעולם לא הרגישה מחוברת לדמות כמו שהרגישה עם דמותה של בוני: "התפקיד נגע באמת הפנימית שלי", אמרה. "היא הייתה נערה שאפתנית שרצתה לברוח מהמקום שבו הייתה. ידעתי הרבה על הרצון לפרוץ החוצה, ועד כמה שקשה לעשות זאת. אבל לסיפור של בוני התלוותה טרגדיה אירונית, היא הצליחה לצאת רק כדי לגלות שאין לה לאן ללכת, ושהסוף שלה היה מוות".
הסרט עשה הרבה רעש עם יציאתו ב-1967, בגלל האלימות הרבה שהציג והתייחסותו הזוהרת למעשי הפשע ולרציחות של הכנופיה. האולמות התמלאו בקהל סקרן, והסרט הפך במהרה לאחד משוברי הקופות הגדולים של התקופה. בעקבות הסרט הפכו דאנאוויי ובייטי לאחד מהזוגות הקולנועיים הגדולים בתולדות הקולנוע, אבל על הסט הם לא ממש הסתדרו, והוא סירב בתחילה לאפשר לשמה להופיע לצידו בקרדיטים, עד שנכנע. שנים רבות לאחר מכן יהיה עוד המשך לסיפורם: כן, הרגע המפורסם מאותו טקס אוסקר ידוע לשמצה – נגיע אליו בהמשך.
דאנאוויי, שהייתה מועמדת על התפקיד לאוסקר ולגלובוס הזהב, אמנם לא זכתה בהם אבל היו לה מספיק סיבות להיות מרוצה: "הייתי נערת הזוהר של אותה התקופה, אחת מאותן נשים שיהיו מועמדות לאוסקר שנה אחר שנה. הסרט ההוא הפך אותי לכוכבת".
למרות הבאז החיובי, זמנה בצמרת היה קצר. מלבד כמה הצלחות כמו "השוד המושלם" (1968) ו"איש קטן גדול" (1970), שבו כיכבה לצד דסטין הופמן, סרטיה הבאים כשלו או אכזבו. היא מצאה נחמה על במת התיאטרון, והופעתה ב"חשמלית ושמה תשוקה" קצרה שבחים מפיו של מחזאי ההצגה טנסי וויליאמס בעצמו: "הוא אמר לי שהייתי אמיצה ונהדרת, ושההופעה שלי מדורגת בין הטובות ביותר", סיפרה בגאווה.
אולי הזמן הרחק מהוליווד עשה לה טוב, ואולי הוא נתן לקהל הזדמנות להתגעגע אליה, אבל החל מאמצע שנות ה-70 הקריירה הקולנועית של דאנאוויי עלתה על גל הצלחה נוסף, שבמרכזו עמד אחד הסרטים הגדולים של שנות ה-70 ובכלל: "צ'יינהטאון" (1974). צילומיו לא ממש עברו על מי מנוחות, שכן בעוד שהבמאי רומן פולנסקי התעקש על ליהוקה של דאנאוויי, במהלך הצילומים ייתכן שהתחרט על כך. השניים הרבו להתווכח, ולאחר מכן הוא סיפר כי "היא התנהגה בחוסר שפיות מובהק" וכינה אותה "קוץ ענק בישבן". אחת הדוגמאות שנתן להתנהגותה הייתה כשניסה לסדר בעצמו את שיערה לפני אחד הטייקים, מה שגרם לה לצעוק עליו בכעס: "שלא תעז לעשות דבר כזה שוב" ולברוח לחדר ההלבשה בדמעות, בעודה צועקת "אני לא מאמינה, האידיוט משך לי בשיער". מאוחר יותר היא הסבירה: "לא היה מדובר בשיער, אלא בכך שהתמודדתי עם אכזריות, התנהגות סרקסטית וצורך בלתי פוסק להשפיל אותי". פולנסקי מצידו פטר זאת כ"היסטריה של שחקנית אמריקנית".
זה לא נגמר שם. הספר Easy Riders, Raging Bulls, אשר עסק בתקופה הקולנועית של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, מספר שבאחד מימי הצילום דאנאוויי רצתה ללכת לשירותים אך פולנסקי ביקש ממנה להמתין. בתגובה, היא שפכה עליו כוס מלאה בשתן. כשנשאלה אחר כך אם באמת עשתה זאת, ענתה: "זה מגוחך, אני לא מתכוונת אפילו להגיב על כך". בכל אופן, הדרמות מאחורי הקלעים לא פגעו בהצלחתו של הסרט (דאנאוויי קיבלה עבורו עוד מועמדות לאוסקר), ועם הזמן השניים סלחו ושכחו. פולנסקי אמר עליה שהייתה "נהדרת", והיא שיבחה את בימויו וטענה: "עשו מהסיפור ההוא יותר מדי רעש".
שרשרת הצלחותיה נמשכה עם סרט האסונות עתיר הכוכבים "המגדל הלוהט" (1974) שהפך לרווחי ביותר באותה השנה, עם "שלושת ימי הקונדור" (1975) שעליו קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב (והודתה בביוגרפיה שלה שהתקשתה לקחת את התפקיד ברצינות: "המחשבה שרוברט רדפורד יחטוף ויתקוף אותי הייתה כל דבר מלבד מפחידה") ו"רשת שידור" (1976), שעבורו זכתה סוף-סוף באוסקר ובגלובוס הזהב הנכספים: "לעולם לא אשכח את הרגע שבו קראו בשמי. זה היה אחד הלילות הנהדרים בחיי. האוסקר ייצג את מהות הדברים שעליהם חלמתי ושעבורם עבדתי מאז שהייתי ילדה. זה סימל את כל מה שחשבתי שרציתי בתור שחקנית", סיפרה לאחר מכן.
בסרט המדובר היא חזרה לשתף פעולה עם השחקן וויליאם הולדן, שלצידו כיכבה ב"המגדל הלוהט". השניים לא ממש הסתדרו על הסט של סרט האסונות – הולדן זעם על ההרגל של דאנאוויי לתת לצוות להמתין לה שעות ארוכות בזמן שהתעסקה במראה החיצוני שלה וערכה שיחות טלפון אישיות. באחת מאותן פעמים הוא אף תפס אותה באלימות וצעק עליה: "תעשי זאת פעם נוספת ואדחף אותך מעבר לקיר!". יחד עם זאת, במהלך צילומי "רשת שידור" לא נרשמו תקריות מיוחדות, והצילומים עברו על מי מנוחות.
זה לא אומר שהיא חדלה ממנהגה לתת לאחרים לחכות שתואיל בטובה להגיע: במהלך צילומי סרט הטלוויזיה "היעלמותה של איימי" (1976), צוות השחקנים ומאות ניצבים נאלצו להמתין לבואה. השחקנית ג'יל סובל סיפרה: "היא איחרה בכמה שעות ואילצה אותנו להמתין לה, מזיעים בתלבושות שלנו ביום הכי חם בשנה במקום בלי מיזוג אוויר. כשהיא סוף-סוף הגיעה, היא הייתה במצב רוח רע ולא ידעה את השורות שלה. היא צרחה על העובדים ויצאה בסערה מהסט".
כוכבת הסרט בטי דייוויס לא שכחה לדאנאוויי את ההתנהגות הלא מקצועית, ובשנת 1988 סיפרה בתוכנית האירוח של ג'וני קרסון שלא הייתה עובדת איתה שוב תמורת שום הון שבעולם: "היא לחלוטין בלתי אפשרית", אמרה. "אין לנו זמן למנות את כל הסיבות. מאוד לא מקצועית. כל אחד שתשאל יגיד את אותו הדבר". דאנאוויי מצידה לא הבינה מה דייוויס רוצה ממנה, והגיבה על כך באוטוביוגרפיה שלה: "הייתי קורבן לכעס העיוור שלה כלפי החטא היחיד שעליו הוליווד לא סולחת לשחקניות: היא הזדקנה".
ג'יימס וודס, ששיחק גם הוא באותו סרט, היה שותף לתחושותיה של דייוויס וסיפר על מעלליה של הכוכבת הבעייתית: "היא זרקה עליי משהו כי אלתרתי משפט, היא הייתה כל כך חצופה. אם בטי דייוויס יכולה להיות נחמדה לאנשים, פיי דאנאוויי צריכה לקנות להם לימוזינות בתור מתנה".
בין מריבה אחת לשנייה, דאנאוויי ידעה גם קצת רומנטיקה כשב-1974 נישאה לזמר פיטר וולף. עד אז היא ידעה בעיקר אכזבות ושברונות לב: מדורי הרכילות סיפרו שיצאה עם כוכבים כמו רוברט רדפורד, ג'ק ניקולסון, מרלון ברנדו ופול ניומן. כמו כן, היא הייתה מאורסת במשך שנה לצלם ג'רי שצברג עד שנפרדו, וניהלה רומן ארוך עם השחקן הנשוי מרצ'לו מסטרויאני, שהודה מאוחר יותר שהתחרט על כך שלא עזב את אשתו למענה: "היא הייתה האישה שאהבתי יותר מכל. מעולם לא הייתי שלם יותר מכפי שהייתי במחיצתה".
לרוע המזל, גם הנישואים לוולף לא האריכו ימים והשניים התגרשו כעבור חמש שנים. דאנאוויי מצאה נחמה בזרועותיו של הצלם טרי אוניל, שצילם את אחת התמונות המפורסמות ביותר שלה, שבה היא נראית יושבת מהורהרת ליד בריכת בית המלון לאחר טקס האוסקר, מוקפת בעיתונים ולצידה הפסלון שבו זכתה. ב-1980 השניים הציגו לעולם את בנם ליאם, לאחר תקופת היריון שהסתירו היטב - או כך לפחות הם סיפרו. לאחרונה הודה אוניל שליאם אינו בנם הביולוגי אלא המאומץ: "היא השתוקקה לתינוק, אבל הגיע שלב שבו היינו צריכים לקבל את העובדה שלא יגיע אחד", סיפר. השניים התחתנו ב-1983 והתגרשו כארבע שנים לאחר מכן. דאנאוויי לא נישאה בשלישית.
ב-1981 היא החליטה לעשות את מה שכנראה ייזכר כתפקיד הכי שנוי במחלוקת שלה – ולגלם את דמותה של ג'ואן קרופורד בסרט "אמא יקרה", אשר התבסס על ספרה של כריסטינה קרופורד, בתה של כוכבת הקולנוע האגדית, שבו סיפרה על ההתעללות הנפשית והפיזית שספגה מאימה. הסרט המוגזם והלא פשוט לצפייה אמנם זכה להצלחה בקופות וקיבל בהמשך מעמד של סרט קאלט – אך המבקרים קטלו אותו מכל עבר ואת דאנאוויי בפרט, עד כדי כך שהיא עצמה הודתה לאחרונה שהתפקיד ההוא הרס לה את הקריירה: "הסרט גרם לקהל לקבל רושם לא נכון לגביי, וזה משהו שקשה מאוד לשקם. הייתי צריכה לדעת טוב יותר, אבל לפעמים את פגיעה, לא יודעת למה את נכנסת וחייבת לחיות עם התוצאות". הסרט כיכב בעונת הפרסים - אך דווקא בטקסים שחגגו את הסרטים הגרועים של השנה, ודאנאוויי קיבלה עבורו את פרס השחקנית הגרועה של השנה. וכן, גם הפעם התלוננו עליה: השחקנית רוטאניה אלדה סיפרה שדאנאוויי לקחה רחוק מדי את התפקיד האלים, ובסצנה שבה היא סוטרת לה, במקום לזייף סטירה בימתית, "סטרה על לחיי סטירה חזקה וכואבת".
מעמדה בהוליווד דעך מאוד, והפרויקטים הבאים שלה היו קטנים בהרבה מאלו שהייתה רגילה להם בעבר. עבור חלקם עדיין זכתה להערכה (כמו "עכבר הבארים" מ-1987 ו"דון חואן דה מרקו" מ-1994), חלקם היו כישלון מחפיר (כמו הסרט "סופרגירל" מ-1984), ורובם התקבלו בעיקר בהתעלמות או באדישות.
ב-1990 היא הגיעה לישראל לרגל צילומי סרטו של הבמאי עמוס קולק "להב חצוי", שבו גילמה עיתונאית המסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתאהבת באיש צבא מקומי. "אני שמחה להיות כאן בישראל", אמרה בעברית לכלי התקשורת. "מרתק לבוא לארץ כמו שלכם. שמעתי שתל אביב היא עיר קוסמופוליטית עם הרבה קצב. שמעתי גם שהישראלים מתוחכמים, עם הומור טוב, וזה כבר מוצא חן בעיניי. בירושלים אני רוצה לראות הכול, את העיר העתיקה, את הכותל המערבי, את בית לחם. הבאתי איתי תנ''ך כדי לדעת בדיוק איפה אני", סיפרה.
אחרי תקופה ארוכה שבה עבדה כמעט ללא הפסקה אבל כבר לא ממש הייתה באור הזרקורים, ב-2017 דאנאוויי זכתה להיות במרכזו של עוד רגע אחד גדול ובלתי נשכח על הבמה לצידו של בייטי, שותפה לסרט "בוני וקלייד". כן – אתם יודעים על איזה רגע אנחנו מדברים. השניים היו אמורים להכריז על הזוכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אך בלבול במעטפות יצר בלגן שלם, ואת אחד הרגעים הזכורים והמדוברים ביותר בתרבות הפופ של השנים האחרונות.
הבעיות התחילו עוד לפני הטקס, כשבייטי הבהיר שהוא לא מרוצה מכך שעליו לשתף פעולה עם דאנאוויי וסירב לעשות איתה חזרות. אחד הנוכחים סיפר ששניהם התווכחו ארוכות בניסיון להחליט מי יהיה זה שיכריז על הזוכה: "ידוע שהם לא אוהבים זה את זו. הם כמעט פרשו לגמרי מהערב". בסופו של דבר היה זה בייטי שברגע האמת פתח את המעטפה, הביט בכרטיס והבין שמשהו לא בסדר. לאחר שתיקה ארוכה הוא נתן אותו לדאנאוויי, שחשבה שהוא מתבדח, אמרה לו: "אתה בלתי אפשרי" והקריאה את שם הסרט: "לה לה לנד". רק לאחר שהחלו נאומי התודה של היוצרים התבררה הטעות: הכרטיס שבמעטפה היה שגוי, והזוכה האמיתי היה בכלל "אור ירח".
בעוד שבייטי נשאר על הבמה בניסיון להבין מה קרה, דאנאוויי נמלטה אל מאחורי הקלעים ועזבה במהירות את האולם. "זה רגע שעדיין לא התאוששתי ממנו", סיפרה כמה חודשים מאוחר יותר. כשנשאלה אם היא ובייטי כבר יכולים לצחוק על התקרית, היא ענתה בחיוך: "לא ממש... זה היה אחד הרגעים הגרועים בחיי".
גם אם היה זה ערב שתעדיף לשכוח, דאנאוויי זכתה לעוד רגע של תהילה ברזומה העשיר שלה, שכולל קלאסיקות קולנועיות לצד תדמית בעייתית, שנראה שגם בגילה המתקדם היא ממשיכה לתחזק: ב-2019 היא פוטרה מהצגה לאחר שסטרה לאנשי צוות וזרקה עליהם חפצים; לאחר מכן העוזר האישי שלה לשעבר תבע אותה, בטענה שהשפילה אותו והתעללה בו. "היא לא מרגישה בנוח לצידך", הוסבר לו כשפוטר.
יש לציין שלמרות חיצי הביקורת שספגה פעם אחר פעם מעמיתיה, היו גם כאלו ששיבחו אותה: איליה קזאן למשל כינה אותה "שחקנית נפלאה ואינטליגנטית". היא לא קשה, הסביר, אלא "פרפקציוניסטית שיודעת מה היא רוצה". הבמאי סידני לומט סיפר שהמוניטין שיצא לה שגוי לחלוטין ושהיא "נהדרת ובלתי אנוכית", וגם ג'וני דפ נחלץ להגנתה ואמר: "היא לא מתפשרת בתור שחקנית, וזה דבר טוב".
ומה היה לדאנאוויי להגיד על כל זה? באוטוביוגרפיה שלה היא כתבה: "אני רוצה לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. גבר יכול להיות קשה ולזכות להערכה על כך שהוא מנסה לעשות עבודה טובה. אומרים עליו 'הוא אמיץ, הוא גבר אמיתי'. אישה יכולה לעשות את אותו הדבר, והיא תהיה 'קוץ בתחת'. לא הייתי מצליחה כל כך אם לא הייתי שואפת לעשות כמיטב יכולתי".