אנחנו לא שולטים בשום דבר / לפני ארבעה חודשים קיבלתי כאפה רצינית. יש לי פינה בתוכנית הבוקר של רשת, ''העולם הבוקר''. נכנסתי לאולפן בשש וחצי בבוקר, דרכתי לא נכון על רמפה קטנה, נפלתי ושברתי את הרגל. לא הבנתי שזה מה שקרה. הייתי בטוחה שמעדתי. כאב לי נורא אבל עדיין עליתי לשידור. עד כדי כך הייתי מטומטמת. אחרי חצי שעה שמַּתִּי בשקט, קלטתי שאני לא מבינה מה מדברים אליי. מהכאב שהשתלט הייתי מסוחררת. רציתי רק להגיע הביתה.

 

כתבות נוספות למנויים:

  • מינוס 95 ק"ג, פלוס 300 אלף עוקבים: המהפך של יועד דץ 
  • מושיק עפיה: "אין לי יותר מה לחפש במוזיקה
  • דאנה איבגי: "גם אני וגם אבא שלי לא אותם אנשים שהיינו לפני"
  •  

    הצלחתי להיכנס למכונית, אבל כשהגעתי הביתה לא הצלחתי לצאת מהאוטו. השעה שמונה בבוקר. אף אחד לא בבית. הילדים שלי עדיין ישנים. לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לצאת מהאוטו לבד, וזחלתי על הרצפה. ניסיתי לטפס שתי מדרגות, ונפלתי שוב על היד. נשברתי. אלוהים כנראה שמע אותי. חבר התקשר אליי. אב יחידני לתאומים בני שנה. הוא צהל, היום זה היום הראשון שהתאומים בגן. בואי נשתה קפה. צרחתי, תבוא! חמש דקות אחרי זה הוא הגיע. מצא אותי על הרצפה. הדבר הראשון שאמרתי לו, אני צריכה פיפי. הוא הרים אותי על הידיים. לקח אותי לשירותים. הייתי כל כך נבוכה. ביקשתי, אל תסתכל. אחרי זה כבר הבנתי שאין ברירה ואני חייבת להגיע לבית החולים. ביום ההולדת שלי ניתחו אותי. ביקשתי להיכנס לחדר הניתוח עם זר.

     

  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
  • הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו

     

     

    בפעם הראשונה בחיי ביקשתי עזרה, זה היה המשבר האמיתי. אבל כן גיליתי שיש לי המון חברים טובים. לא הייתי דקה לבד – לא יום ולא לילה. לא יודעת למה התקשיתי לבקש עזרה כל השנים. הדבר הזה שפתאום משתק אותך, ולא מאפשר לך לזוז היה מאוד קשה עבורי. ביום שאחרי הניתוח התחיל מבצע שומר החומות. הייתי מעורפלת לחלוטין. עם כיסא גלגלים. שעתיים אחרי שחזרתי הביתה נשמעה אזעקה. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי התקף חרדה. לא ידעתי מה זה עד לפני. הייתי בטוחה שאני עוברת התקף לב. הרגשתי סכינים בלב. התקשרתי לחברה רופאה. אחרי דקה היא אמרה, את עוברת התקף חרדה. לא יכולתי לנשום. היא הגיעה ונתנה לי חצי כדור הרגעה. מהר מאוד הסכינים בלב נרגעו. זה היה מאוד מפחיד.

     

    כולנו זקוקים למילה טובה מאמא ואבא / כששמעתי שעושים את ''מאמא מיה'' בהבימה ידעתי שאני רוצה להיות שם. אני לא בן־אדם שעושה אודישנים. לא כי אני חושבת את עצמי אלא כי אני פשוט לא טובה בזה. הפורטה שלי הוא מול קהל, לא במבחן. אבל רציתי לעבור. התכוננתי הרבה לפני הפגישה עם במאי ההצגה משה קפטן וקיבלתי את התפקיד. הספקנו לרוץ לא מעט לפני הקורונה, ביום שסגרו את התיאטרון עוד הייתה לנו הצגה. לא באמת הצלחנו להבין את המשמעות. היינו בטוחים שבתוך שבועיים אנחנו חוזרים לבמה. התקופה הזאת הייתה מאוד קשה עבורי, כי במקביל גם אמי נפטרה וגם נפרדתי מבן הזוג שלי. חוויתי המון סופים בבת אחת.

     

    אמא שלי הייתה המבקרת והמעריצה הכי גדולה שלי. כשהיא הייתה אומרת משהו – זה תמיד היה מדויק. היה לי נורא חשוב שהיא תבוא לראות אותי ב''מאמא מיה''. בסוף, לא משנה בת כמה את, אנחנו הרי הילדים של ההורים שלנו. רוצים שיהיו גאים בנו. לצערי כשעלינו עם ההצגה היא כבר הייתה מאוד חולה. הייתי מבקרת אותה בבית חולים ואז עולה על הבמה לשיר ולרקוד. הדיסונסס הזה תמיד קיים במקצוע אבל במקרה הזה המעברים היו מאוד חדים. ועדיין, מאוד רציתי שהיא תבוא להצגה. באחד הערבים נראה שזה כבר קורה. סידרתי לה ולאבא שלי כרטיסים בשורה הראשונה, אבל אז אבא שלי התקשר ואמר שהיא לא מסוגלת. ביקשתי שיבוא בכל זאת. היה לו קשה לעזוב אותה, אבל הוא בא והיה גאה בי. החודש האחרון בחייה היה מאוד קשה. היא דעכה כמו נר נשמה שאפשר להרגיש שזו השעה האחרונה שלו.

     

    לשקר על הגיל שלך זה מגוחך / אני בת 57. לא מתאמצת להסתיר. כל אדם שכותב אורנה דץ בגוגל מקבל לא רק את שנת הלידה שלי אלא גם את השעה המדויקת. ייצגתי את ישראל באירוויזיון בגיל 26. כולם יכולים לעשות את החשבון לבד. אין לי עניין לשקר. נכון, יש במקצוע הזה את המבט הביקורתי, אבל אני פחות מרגישה את זה עליי. אני מרגישה הרבה פרגון. כשפוגשים אותי אומרים: וואו, איך את נראית ככה? מה הסוד שלך? חשוב לי להיראות טוב, אבל לא מרגישה שזה מנהל אותי. אני עושה ספורט, יוגה, טיפולים קוסמטיים, הולכת למיקי בוגנים כל שלושה שבועות אבל אני לא אעשה יותר מזה. לא תמצא אותי ממיסה שומנים למשל. אין לי עצבים. אני עושה מה שאני יכולה במגבלות הסבלנות שלי. שמחה מאוד שאומרים לי שגדלו עליי. אני לא מרגישה את שעון החול, אם כבר שעון פרופורציות. הגעתי למקום שאני יכולה להגיד 'לא' לדברים שלא בא לי לעשות. הזמן נותן לך את חופש הבחירה. כיוון שהתחלתי בגיל 20 – עברתי הכל. אם את יודעת לכלכל את צעדייך ולעבוד קשה, לא צריכה להיות לך חרדה כלכלית בשלב הזה של חייך. הבחירה בהבימה היא לא שיקול כלכלי.

    צילום: יובל חן

     

    מהפך זה סטייט אוף מיינד / עברו כבר 20 שנה מאז ש''מהפך'' עלתה לשידור, אבל עד היום אנשים צועקים לי ברחוב, תעשי לי מהפך. יש לי כבר תשובה קבועה: אתם לא צריכים מהפך. אתם מושלמים כמו שאתם. עברו כל כך הרבה שנים מאז התוכנית, אבל אני מרגישה את האימפקט שלה עד היום. מה שאנשים לא מבינים על ''מהפך'' הוא שהיא לא הייתה תוכנית שגרמה לנשים לחשוב שהן צריכות להשתנות. אני מופיעה הרבה מול נשים. ובגלל מי שאני, גם הרבה נשים פונות אליי. חלקן פשוט לא יודעות איך למקסם את הפוטנציאל שלהן. ''מהפך'' לא באה לשנות אותן. אלא להציג את הפוטנציאל הלא־ממומש שלהן. בגלל שהיא לא יודעת. בגלל שאין לה זמן. אנחנו נתנו כלים כמו גזרות, תסרוקת, פתאום כל ההוויה יכולה להשתנות. עצם זה שאישה מסתכלת על עצמה במראה בבוקר ופתאום סבבה לה עם עצמה – את זה בדיוק רציתי לעשות. חוץ מזה, ב''מהפך'' לא עשינו את השינוי הזה רק לנשים, אלא גם לגברים שגילו שהם יכולים להיראות יותר טוב אם הם שמים דאורדורנט ומתגלחים.

     

    ילדים צריכים לדעת שהחיים זה לא פיקניק / למרות שעומר בן 28 ויועד בן 24, אני לא מרגישה שהם ילדים גדולים. הם עדיין הילדים הקטנים שלי. ממרחק הזמן אני כן חושבת שהייתי עושה דברים אחרת בהורות. נגיד, נותנת להם יותר להתמודד עם החיים. תמיד אמרתי, שלא יגדלו, שלא יפגשו את הסבל ואת הקושי של החיים. היום אני מבינה שזה חשוב לתת לילדים להבין שזה קיים. לא להשלות אותם. כי אז כשהם פוגשים את החיים, הקושי יותר גדול כי הם לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם. אני חושבת שטוב היה אילו הייתי לוקחת על עצמי פחות בשבילם.

     

    שניהם נכנסו למקצוע. עומר משחק, ויועד הוא יוטיובר. היו ניסיונות עקרים להניא אותם מזה, אבל הילדים שלנו נולדו לשני הורים שהמוזיקה והבמה הן חלק מהדי־אן־איי שלהם, אז מן הסתם הם לא יהיו מנתחי מוח. בגיל שלוש כבר ידעתי שעומר יהיה חלק מהעולם הזה. יועד הפתיע אותנו. ברור שיש לי צורך לגונן עליהם. כל מקצוע הוא קשה, אבל המקצוע שלנו קשה שבעתיים, כי הרבה פעמים הביקורת היא עליך. על האישיות שלך. על מי שאתה. וזה דבר שפוגע בנפש. זה דבר שבלי כלים יכול לגרום לאדם ללכת לאיבוד. אחרי האלבום הראשון שדץ ואני הוצאנו, אני יודעת שאם הייתי לבד, לא הייתי במקצוע הזה יותר. הביקורת הרעה שחטפנו – גרמה לי לקחת את זה אישית מאוד. במקצוע הזה צריך יותר מכישרון.

    צילום: אינסטגרם

     

    כל פרידה כואבת. גם בפרק ב' / הגעתי לסיבוב שני של זוגיות מעמדה אחרת. בוגרת, עברתי שלבים מהותיים בחיי, חייתי יחד עם בן זוג, גידלנו ילדים, את לא מי שהיית בגיל 20. את יודעת מה את רוצה - לא שזה תמיד מצליח - אבל זה משהו. פרק ב' הוא תמיד אחר. אפשר להיות חברים, ליהנות, ההתמודדיות הן אחרות. הרצונות אחרים. ועדיין, לא תמיד זה מצליח, וזה בסדר. סיימתי לפני שנה מערכת יחסים אחרי שבע שנים יחד. זה לא פחות כואב כי זה סיבוב שני. הלב פועל ונפגע בדיוק כמו בגיל 20.

    להכיר זה תמיד מסובך, בלי קשר למי שאת וכמה את מוכרת. אני לא באפקליקציות ובטינדר. זה לא שאני נגד זה – אני פשוט לא בנויה לזה. לדפדף תמונות של גברים? יש לי מספיק מה לדפדף בחיים. לא צריכה את טינדר בשביל זה. אני תמיד פתוחה לאהבה. אני באמת מאמינה שאהבה היא הכוח הכי גדול שבשבילו שווה לקום בבוקר. נכון, הלב חוטף והלב נשבר, אבל הוא גם מתאושש.

     

    אם אתם לא חייבים - אל תתגרשו / אומרים שצריך לבחור עם מי להתחתן אבל לא פחות חשוב ממי להתגרש, אבל האמת היא שצריך לבחור בעיקר מה שהלב שלך רוצה. גירושים מביאים איתם הרבה אמוציות. לכן אני באמת מאמינה שצריך לעשות הכל כדי לא להתגרש. אנחנו עשינו כל מה שאנחנו יכולים לפני שבחרנו להיפרד, אבל גם לקחנו בחשבון את המחיר שהמהלך מביא איתו. לגירושים יש מחיר כלכלי, נפשי, חברתי. כל מה שאתה מכיר – מתערער. וזה לא פשוט.

     

    הגירושים שלי קרו במקביל למוות של אחי, כך שאני לא יודעת לומר לך מה כאב לי יותר באותה שנה. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי – הכל התערבב. עברו הרבה שנים מאז. אני במקום אחר. למרות שעד היום קוראים לי דצה ברחוב. מעולם לא חשבתי לשנות את שם המשפחה שלי. לא חשבתי לחזור לשם המשפחה הקודם שלי – כהן. עשינו קריירה יחד, וזה השם שלי, וברגע שיש לי ילדים – זה בכלל לא עלה על השולחן.

     

    שינוי הוא החלטה פנימית / יועד השיל ממשקלו יותר מ־90 קילו. הוא דיבר על זה בפתיחות אצלכם בעיתון. אני הכי מאושרת בשבילו שאפשר. שנים זה היה החלום של אבא שלו ושלי. ראינו אותו המון זמן במשקל כבד, היינו חרדים למצבו כהורים. דאגנו לעתיד, לבריאות. הוא היה עקשן מאוד. בכל פעם שהיינו אומרים משהו על זה, הוא היה עושה דווקא. השינוי יכול לבוא רק ממך. אתה יכול מבוקר עד ערב לחפור למישהו מה הוא צריך לעשות, אבל בסוף זה משהו שהוא צריך להחליט בעצמו. היו המון רגשות אשמה וייסורי מצפון, ודסקוסים והבטחות וזה לא עזר. ברגע ששיחררנו, בא הצבא ונתן לו את האולטימטום – לרדת במשקל או לא להתגייס – ההחלטה הייתה שלו. כשיועד החליט לעשות את זה – הוא עשה את זה בגדול. בזכותו יצא לו הברבור החוצה.

     

    מעולם לא בחרתי את החברים שלי על סמך הגיל שלהם / אני חברה של אגם רודברג מאז פסטיגל 2004. היא הייתה אז ילדה מעצבנת בת 18. ההיכרות שלנו התחילה רע מאוד. אמרתי לה משהו על השמלה שהיא לבשה לצילומי הפוסטר, היא לקחה את זה קשה מדי, בכתה, עד שפשוט אמרתי לה באיזשהו שלב, אל תפני אליי. חודשיים אחרי, כשכבר היינו עמוק בתוך הפסטיגל, שש הופעות ביום, במצב שאף אחד כבר לא בהכרה, גיליתי אותה מחדש. בכל הפסקה בין ההופעות, היו מגיעים למאחורי הקלעים כל מיני 'חשובים' להצטלם עם האמנים. באחת הפעמים, בתוך כל ההמולה והרעש, קלטתי את אגם באמצע חדר ההלבשה עם כרית של דובי ישנה על הספה. לא מנמנמת. ישנה עמוק! אמרתי לעצמי, בן־אדם שמסוגל לישון כשיש מסביבו כל כך הרבה רעש – בטוח יש לו לב טהור. כשהיא התעוררה מהשינה, בדרך לנאמבר שלה, נתתי לה חיבוק. שם התחילה החברות שלנו.

    צילום: רפי דלויה

     

    ההצגה באמת חייבת להימשך / חזרתי החודש להופיע ב''מאמא מיה'' - אחרי שנה וחצי של קורנה ועוד ארבעה חודשים בגלל הרגל - לסוג של בלגן. אחרי ארבעה ימים של הצגות הגענו למצב ששבעה מהשחקנים בקאסט חלו בקורונה. באחת ההצגות הבמאי שלנו, משה קפטן, עלה לבמה בעצמו להחליף את אחד השחקנים. זה באמת מצב לא ייאמן. אנחנו נבדקים כל הזמן ומבודדים אחד מהשני ככל האפשר מאחורי הקלעים. בגל שעשיתי חיסון שלישי אני יותר רגועה, אבל ברור לי שלולא החיסונים, לא היינו עולים על הבמה.

     

    דברים טובים לפעמים נגמרים חמוץ / כשהמפיק של ''הזמר במסכה'' אסף גיל הציע לי להשתתף, מיד אמרתי כן. לא לקחתי בחשבון שאת נמצאת בתוך מסכה ענקית בצורת קרטון פופקורן, בלי אוויר, בלי יכולת לדבר. לא רואים כלום בתוך המסכה, גם לא את השופטים. בסך הכל זו הייתה חוויה נעימה, למרות שלסוף היה טעם חמוץ. ביום שידעתי שהתוכנית שבה אני מודחת משודרת, רציתי לעשות משהו כיפי. את שומרת על הסוד הזה חצי שנה בשקט. לא מספרת לאף אחד, כולל לא לילדים שלי. לא עונה לאף אחד לטלפון. נמנעת מלפגוש אנשים. עושה את הדבר שאני הכי שונאת – ומשקרת. זה היה קיצוני ברמות. אז באותו יום רציתי לעשות איזה קטע באינסטגרם. נסעתי לבני־ברק והבאתי 20 שקיות ענקיות של פופקורן. הקורונה הייתה אז בשיא. היה סגר. לא היה כלום. התקשרתי לחבר שעובד באחד המלונות ושאלתי אם יש לו במקרה חדר פנוי שאוכל לצלם שם משהו באמבטיה. המלון היה ריק. הגעתי לשם עם יועד, מילאתי את האמבטיה בכל הפופקורן שהבאתי והצטלמתי. בסוף הם באו אליי בטענות שדקה לפני ההדחה העליתי את התמונה ורמזתי שזו אני. בוא, שעתיים לפני כבר היה אצלי צוות של גיא פינס. בסוף הרגשתי שמתקטננים איתי. מה עוד שזו הייתה הפרנסה היחידה שלי באותה שנה. כי לא הייתה עבודה בתחום שלנו. לא הופעות. לא הצגות. כלום. והם קנסו אותי בכסף על העניין הזה ולקחו לי ממש מהפרנסה. זה ביאס אותי כי זה לא היה צריך להסתיים ככה.

    התמונה שסיבכה אותה

     

    את האישורים הכי חשובים אנחנו מקבלים במקומות לא צפויים / כשאנשים שואלים אותי אם יש לי תואר אני עונה, זכיתי להיות מלכת היופי של חולון. אבל ברצינות, עבורי התואר הזה עשה מהפך משמעותי. הגעתי לתחרות בגיל 17, 178 ס"מ, מתביישת בגובה שלי, לא מבינה למה אני תמיד צריכה להיות הכי גבוהה מכולם, גם אצלי בבית. זה שזכיתי בתואר הזה בסוף התחרות נתן לי לגיטימציה להבין שמה שאני זה הכי טוב שיש בעולם. אחרי שנים שהתביישתי בגובה, פתאום הבנתי את הכוח של הנראות. שאני יכולה לנעול עקבים. שאני לא צריכה לחפש דרכים להקטין את עצמי. האישורים הבאים כבר הגיעו הרבה יותר בקלות.

    פורסם לראשונה: 07:39, 17.09.21