מיקי מוכתר מעולם לא הדליקה סיגריה בראיון. כבר עשור שהיא כוכבת ילדים - מעמד שמגיע עם אחריות וכללי התנהגות שאפילו נבחרי ציבור מתקשים ליישם - אבל הפעם החיים חזקים מהדמות. "אני מתנצלת", היא אומרת בעיניים דומעות ולוקחת שאכטה אנושית מאוד מול החלון במשרד ההפקות שלה. זו הפעם הראשונה שמוכתר, שחגגה השנה יום הולדת 40, מוכנה להיחשף באמת. להקיא מתוכה את הסיפור ששמרה לעצמה במשך 15 שנים. לספר על הערב ההוא שבו אמרגן ידוע תקף אותה מינית במשרדו. "לא חשבתי בחיים שאתראיין בנושא הזה", היא מודה, "אבל החלטתי לשחרר את מה שיושב לי בנשמה. אני חייבת שזה יתנקה לי מהגוף. אחרי שנים של הדחקה ואשמה עצמית אני רוצה להוציא את זה החוצה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
מה קרה בדיוק?
"אחרי שסיימתי בית צבי הגעתי למשרד הפקות שמייצג כל מיני אמנים. נורא התלהבו ממני, החתימו אותי על חוזה, חשבתי שאני הולכת להיות ג'וליה רוברטס. לא היה לי שקל על התחת, הייתי שחקנית מתחילה שנורא רוצה להצליח, ופתאום הגיע מישהו שאמר, 'אני יכול לעשות אותך כוכבת'. ואז הייתה פגישה במשרד. היה חורף, שש בערב וכבר חשוך בחוץ, והאמרגן ישב במשרד עם בחור קצת יותר צעיר שעבד איתו. כשהסתיימה הפגישה אמרתי שיש לי אוטובוס והוא הציע להחזיר אותי. סירבתי, אמרתי שקבעתי עם חברה לשתות בירה. אני זוכרת שקמתי והוא ליווה אותי לדלת, ואז קיבלתי דחיפה לקיר, והידיים שלו נכנסו לתוך המכנסיים שלי ותפסו לי את הטוסיק חזק, ממש הרגשתי את האצבעות שלו. הוא הצמיד אותי לקיר ודחף לי לשון לתוך הפה. היה לו ריח נוראי בפה, ברמה שעכשיו אני יכולה להיזכר בריח. ותוך כדי שהוא מדביק אותי לקיר, כשהידיים שלו בתוך הג'ינס שלי והלשון שלו בתוך הפה שלי, הבחור השני יושב בחדר ולא עושה כלום".
מה זאת אומרת?
"לא עושה כלום. משקיף על הסיטואציה, מתבונן. לא הבנתי למה הוא לא עושה שום דבר, התחילו לרוץ לי מחשבות לאן זה יכול להתפתח. פחדתי שהולך להיות פה אונס".
איך הגבת?
"בהתחלה, בשניות הראשונות, לא זזתי. מההלם. הוא המשיך, והוא היה אדם גדול. דחפתי אותו ממני ואמרתי, 'עכשיו אני הולכת'. רצתי במדרגות ומעדתי במדרגה האחרונה, מרוב שרציתי לברוח ופחדתי נפלתי. תחשבי על הסיטואציה, המשרד חשוך, עומד אדם שחושב שנוסף על זה שהוא החתים אותי על חוזה הוא גם קנה את הגוף שלי, ולידו עומד בחור שלא עושה כלום. ברחתי לרחוב, אמצע תל־אביב, והתחלתי לבכות ולהקיא את החיים שלי. מישהי שאלה אותי אם אני בסדר. עניתי שכן. אחר כך עליתי לאוטובוס ואמרתי, 'על הרגע הזה אני לא מדברת יותר, לא מספרת לאף אחד'".
למה?
"כי הרגשתי כל כך אשמה. שנים האשמתי את עצמי שאני זו שלא הייתה בסדר, כי למה באתי עם גופייה? למה באתי אחר הצהריים כשמחשיך? למה באתי לבד? זה עול שכל כך קשה לחיות איתו. הייתי ילדה שנורא רצתה להצליח ופתאום הגיע מישהו עם קבלות שרק אמר לי כמה אני מדהימה. חשבתי שהוא מאמין בי כשחקנית, לא שהוא רואה בי משהו אחר. הייתי כזו תמימה".
איך חתכת את הקשר המקצועי איתו?
"שנים הלכתי בתחושה שזה היה בגללי. שאולי עשיתי משהו שפיתה אותו. ופחדתי ממנו מאוד. במקום שהוא יפחד ממני, שיקשקתי ממנו. חזרתי לזירת הפשע עוד פעמיים אחר כך מהפחד. באתי למשרד בבוקר, כשהיו הרבה אנשים, ואמרתי לו, 'אני רוצה לשנות כיוון' ועזבתי, כששנינו יודעים שזה קשור לאותה סיטואציה. היה קשר שתיקה כזה, של 'אוקיי, את הולכת, הבנתי אותך ואני ממשיך הלאה'. היה לי ברור שאם אחשוף את הסיפור הוא ישרוף אותי בתעשייה. ידעתי את זה בוודאות. בגלל זה חזרתי לשם פעמיים, לשדר 'אתה לא עשית שום דבר לא בסדר, אני לא בסדר'".
פגשת אותו מאז?
"פעם אחת לפני שלוש־ארבע שנים, ומרחוק. המבטים שלנו הצטלבו באירוע וזה עשה לי רע. ראיתי שהוא מגיע בחיוך להגיד לי שלום, את מבינה את החולניות? ישר נעלמתי משם. שנים ניתחתי את הסיטואציה, ניסיתי להבין איך יכול להיות שזה קרה לי. אכלתי את עצמי. הסיטואציה הייתה כל כך סליזית וכל כך דוחה. ילדה בת 25 ובן־אדם מאוד מבוגר. ולא דיברתי על זה".
גם לא עם עמיתים וקולגות למקצוע?
"לא. אפילו אריק בעלי ידע על זה רק לפני שנתיים, לא סיפרתי לו את זה לפני. הבושה הרגה אותי. הרגשתי שנכשלתי כאישה. שלא שמרתי על עצמי. יש גם משהו נורא משפיל בזה שצופים בך בזה מהצד, אני חושבת שזה אפילו היה יותר קשה ממה שהאמרגן עשה לי, הבחור שהסתכל עליי. שנים היה לי יותר כעס עליו, הרגשתי כלומניקית, שבשנייה לקחו אותי והדביקו אותי לקיר ועוד שנייה גם ההוא היה מוחא כפיים. אחרי שסיפרתי לבעלי שאלתי אותו, 'אתה עדיין אוהב אותי?'"
חששת שהוא ישפוט אותך?
"אני עדיין חוששת שישפטו אותי, גם עכשיו כשאנחנו מדברות על זה. החוויה הזאת צצה לי בהמון דברים בחיים. למשל, שנים חשבתי שאני לא מתלבשת חשוף בגלל שאני כוכבת ילדים, מכבדת את הקהל ואת המעמד. היום אני מבינה שזה קשור לרגע הזה. אני כל הזמן חושבת על מה שאני לובשת, כי נתקעתי על גופיית הסבא הסגולה של נייקי שלבשתי בפגישה ההיא. האשמתי את הגופייה המחורבנת ואת עצמי במה שקרה. והנה עוד דוגמה: בשבוע שעבר הגעתי לחזרות למופע החנוכה שלנו, הרקדניות עשו מתיחות ופתאום ראיתי גבר זר שנכנס, עומד ומסתכל. באתי מולו ושאלתי, 'מה אתה עושה פה?' וכשהוא ענה, 'אני עובד פה, אני יכול להיות פה', אמרתי, 'אתה לא יכול להיות פה'. אני רואה את העיניים שלו ונזרקתי לסיטואציה ההיא. בכל פעם שאני מזהה במבטים של גבר את הסליזיות הזאת אני מיד נעמדת. הקפטנית של קבוצת הרקדניות אמרה לי אחר כך, 'לא ראיתי את זה', וגם אני פעם לא ראיתי את זה. מבחינתי האמרגן ההוא באמת האמין בי, האמין שאני יכולה להיות שחקנית".
למה את לא חושפת את שמו?
"כי אני מרחמת על המשפחה שלו. יש לו ילדים, הם לא אשמים. עברתי תהליך ארוך מאוד כדי לדבר על זה, אז להגיד את השם שלו? אני עוד לא שם. האם היו עוד קורבנות? אני מאמינה שכן. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחת".
וזה לא שלפני המקרה ההוא חייה של מוכתר היו קלטת ילדים. כשהייתה בת 14 אחיה בן השש נפטר בפתאומיות כתוצאה מהתפוצצות עורק בגזע המוח, ובאותו היום נגדעו גם נעוריה. "ראיתי את ההורים שלי גמורים על הרצפה ברמה שהייתי צריכה להאכיל את אמא שלי, הבנתי שאני חייבת להיות חזקה כי התפרק לי הבית", היא מודה. "זה להגיע הביתה, לראות את ההורים מפורקים ולקחת את אחי אלעד, שהיה אז בכיתה ו', בקו 8 לתוך פתח-תקווה לאכול בורגראנץ', ואז גם להביא אוכל לאמא. לא הייתה לי ילדות. כשהייתי בת 16 נולד לי עוד אח, רון, ושנתיים אחר כך נולד גם אופיר. כשרון נולד לא יכולתי לגעת בו. פחדתי להיקשר, פחדתי שזה יקרה גם לו".
חתיכת משקולת על כתפיה של מתבגרת.
"כן, אבל לא ממש נתתי מקום לרגשות שלי. ובצבא הכל התפרץ לי. שירתי כמש"קית חינוך בגבעתי, על קו לבנון, ואחד החיילים בגדוד נהרג. פתאום בלוויה שלו הבנתי מה קרה לי. מלהסתכל על הלוויה מהצד, מלראות את ההורים שלו, אמרתי פתאום, 'וואלה, היה לי אח', נכנסתי לשנת אבל בגיל 19. עד שנכנסתי לבית צבי הייתי בשנה נוראית של בכי וחרדות. בשנה הזאת היו לי התקפי חרדה קשים ונעזרתי בציפרלקס, זה הציל אותי אז. יש איזו פרימיטיביות סביב העניין של כדורים, וחשוב לי להגיד שזה לא דבר נורא. מי שצריך שייקח, שלא יסבול, כי אני סבלתי".
ואולי גם הכניסה לבית צבי הייתה סוג של החלטה מודעת שמוטב לך לברוח לדמויות אחרות?
"נכון, זו הייתה בריחה. השנים בבית צבי היו השנים הכי טובות והכי רעות שלי, גם כי התמודדתי עם הלחץ ועם התחרות בבית צבי וגם כי התמודדתי עם עצמי, הייתי בטיפול פסיכולוגי על בסיס קבוע. המונולוג הראשון שלי בבית צבי היה של אנה פרנק, ואני זוכרת שגרי בילו זיכרונו לברכה קרא לי בקפטריה ואמר לי, 'את קומיקאית, המונולוג הבא שלך הוא מונולוג קומי של חנוך לוין'. לא הבנתי מה הוא רוצה, הייתי הכי אביב גפן באותה תקופה, רק תני לי לבכות ולקרוא שירי דיכאון. אבל הוא ראה".
ראה את הפוטנציאל שלך להפוך לכוכבת ילדים?
"שמעי, הלב שלי כל הזמן משך לשם, אבל כשאת מסיימת בית ספר למשחק זה נחשב ז'אנר נחות. הספקתי להראות לגרי את הדי-וי-די הראשון שלי, והוא אמר לי, 'מכל הדברים בעולם, זה מה שבחרת לעשות עם הכישרון שלך?' זה נורא פגע בי, כי אמרתי, 'אבל אני אהיה כוכבת ילדים שלמדה משחק, שלמדה פסנתר וריקוד, אני אביא משהו אחר'. זה כל הזמן ריחף לי מעל הראש, אבל שאלתי את עצמי איך יסתכלו עליי? הרי סיימתי את בית צבי בהצטיינות, סיימתי כהבטחה".
"אחרי הסיפור עם האמרגן ההוא הגעתי לסוכנת זוהר יעקובסון", היא ממשיכה, "עשיתי אודישן פה ותפקיד קטן שם, ויום אחד גמלה בליבי ההחלטה. הגעתי אליה למשרד, התיישבתי מולה ואמרתי לה, 'שומעת זוהר? אני רוצה רק עולם ילדים. זה מה אני רוצה, אל תשלחי אותי לאודישנים יותר. היא הייתה בשוק ממני, חשבה שזה נורא מוזר, אבל הכילה את זה. היא אמרה, 'את תצליחי, אבל אם לא - הדלת שלי תמיד תהיה פתוחה בשבילך".
ההתעקשות ללכת עם הלב השתלמה. מאז יצאה מדלתה של יעקובסון הצליחה מוכתר לכבוש את עולם הילדים, וכיום היא נחשבת לאחת מכוכבות הילדים הפופולריות בישראל. היא מופיעה על בסיס יום־יומי ובחנוכה הקרוב תעלה ארבע פעמים ביום על הבמה במופע "מותק של משפחה", לצד יובל שם טוב (יובל המבולבל) ומני צוקרל (מני ממטרה). זו הפקת ענק רבת-שחקנים, רקדנים ואפקטים שמציגה סיפור עלילה מקורי. המותג שלה כולל נתוני צפיות משוגעים ביוטיוב ושלל מרצ'נדייז נלווים שלא היו מביישים להקת פופ בניינטיז. תוך כדי היא גם הספיקה לעבור ניתוח להוצאת גידול ממאיר מבלוטת המגן, להתחתן עם המפיק שלה, אריק עורי (55), ולהפוך לאמא של אגם (4.5) ויהונתן (3). הספק מרשים שבהחלט מתכתב עם האנרגיות התזזיתיות של הדמות שיצרה, כזו שלא עוצרת גם כשהנרות על העוגה מעידים על גיל טריגרי. "פחדתי מגיל 40 מאוד, מהמשבר שכולם מדברים עליו", היא מודה; "יש משהו במספר הזה של אוקיי, אני אדם מבוגר, אבל אני לא מרגישה ככה. בגן השעשועים אני רצה ועולה על המגלשות".
5 צפייה בגלריה
''גרי בילו אמר לי: 'זה מה שבחרת לעשות עם הכישרון שלך?'. זה מאוד פגע בי''
(צילום: ירון ברנר)
אז היה משבר?
"לא. אני מרגישה בשיא שלי עכשיו. אני מרגישה יותר יפה, יותר שלמה עם הגוף שלי מכפי שהרגשתי בגילי 20 ו־30 - עם הפאוץ' של הקיסרי. הגיל עשה לי טובה. התחלתי להגיד לעצמי 'שחררי'. אני בן־אדם שאכל הרבה קש, החיים שלי לא היו סחלבים. המטפלת שלי אמרה לי פעם שאני נס מהלך, שזה נס שאני חיה ונורמלית ומתפקדת ואמא. אמרתי וואלה, יש מצב שהיא צודקת".
ובכל זאת נראה לי שההתבגרות מורכבת יותר כשאת כוכבת ילדים.
"כן, כי את אומרת, 'אולי אני איראה פתטית אם אשים סרט בשיער ואדבר בקול של מיקי?' אז יכול להיות שאם בן־אדם אחר ישים סרט בשיער וידבר בקול כזה בגיל 40 זה ייראה פתטי, אבל כשהנשמה שלך כזו זה לא מרגיש לי מוזר. בואי נגיד שבגינה שואלים אותי אם אני האחות של הילדים שלי".
איזו מחמאה!
"מחמאה מילד בן ארבע, כן?"
היא משתייכת לדור החדש של כוכבי הילדים, אלה שהגיעו הרבה אחרי "כולם הלכו לג'מבו" ו"הקרנבל של מיכל", שבנו את עצמם אחרי תור הזהב של ערוץ הילדים ובמגרש משחקים עם חוקים חדשים. הצלחה בתחום מצריכה היום גם נוכחות ברשתות החברתיות ובמדורי הרכילות, סלבריטאות שאינה שמורה רק לתחום הזאטוטים. הקולגות יובל שם טוב ומיכל ויצמן (מיכל הקטנה) הם כבר מזמן כוכבים של שיחות מטבחון עם פרשיות תוססות והתבטאויות מתסיסות, אבל מוכתר מצליחה להישאר הילדה הטובה של עולם הילדים. את הקרדיט היא זוקפת למפיק שנישאה לו. "אריק בעלי הוא הציפרלקס שלי", היא פוסקת, "אם לא אריק לא הייתה מיקי, כי נורא קל להשתגע, ההצלחה מבלבלת. עומדים חמש שעות בתור בשביל להצטלם איתך, ומלא הופעות, ואריק תמיד ידע להגיד 'אוקיי, בואי נהנה מזה אבל גם נחשוב הלאה'. הוא חומת המגן שלי. בלעדיו בטוח הייתי הולכת לאיבוד".
קיבלנו דוגמה לכך עם פרשת הקוקאין של יובל שם טוב.
"נכון", היא נאנחת. "את יובל אני אוהבת אהבת נפש. שיחקתי בהתחלה בתור תות בהצגה שלו, ואז החליפו את התות לדמות מיקי. אני חייבת לו הרבה, ואני גם לא יכולה לשפוט אותו. יובל הוא בן־אדם טוב, המקום הזה של ללכת לאיבוד במקצוע שלנו הוא מאוד קל. אני לא נוגעת בסמים, לא שותה אלכוהול, לא יכולה להבין את הצורך לדבר הזה, אבל כן יכולה להבין את המצוקה שהוא חי בה".
שהיא מה?
"הדיסוננס הזה שהוא כוכב הילדים הכי גדול, בכל מקום צועקים לו 'יובל יובל יובל' ואין לו איזה מישהו בבית שיגיד לו, 'עכשיו אתה בבית'. אולי אני אומרת את זה כי אני אמא, כי אני אישה, אבל כשאני חוזרת הביתה אני מנקה, עושה כביסות, יש לי עוזרת פעם בשבוע אבל אין לי מישהי שחיה איתי, אני עושה הכל. לפני שנייה צרחו את השם שלי, אבל אז אני חוזרת הביתה ומקרקעת את עצמי ואני פתאום אני".
היית בקשר איתו סביב המשבר?
"כן. פגשתי אותו בהרבה סיטואציות בתקופה שזה קרה, ופשוט הייתי שם. לא עודדתי את מה שהוא עשה, באופן כללי אני חושבת שסמים זה דבר נורא, אין נורא מזה".
כוכבי הילדים של היום צריכים גם לעשות ריאליטי כדי להיות סלבס אצל ההורים, להתחזק ברשתות.
"זה נכון, אי־אפשר להתכחש לזה. החוקים כן השתנו. כל אחד בוחר לאן לקחת את זה. לא אגיד לך בוודאות שלא אלך לריאליטי, אני לא רואה בזה משהו פסול אלא עוד דרך להיות רלוונטי. זה העולם שלנו, זו המציאות שלנו. עובדה שגם ציפי שביט, שהיא בעיניי פסגת הפסגות, פתחה טיקטוק ואינסטגרם. היא הבינה את הכוח של הרשת והתפתחה והיא עושה דברים נורא מצחיקים.
"אני נפתחתי לעוד ערוץ בקטע של עשייה חברתית. כיום אני נשיאת העמותה של מטה המאבק נגד התעללות בגיל הרך, וגם הייתי פעילה במאבק להחזרת התרבות בקורונה. כשנלחמתי את המלחמה להחזרת התרבות לא נלחמתי דווקא בשביל יובל ומני, אלא בשביל כוכבי הילדים שהם לא בטופ, הגעתי אל מחוץ לבית של יולי אדלשטיין. בעניין ההתעללות בגנים הגעתי כמה פעמים לכנסת, התראיינתי המון בנושא ופתאום התחילו להגיד לי, 'בואנה, את צריכה ללכת לפוליטיקה'".
והתחשק לך?
"היה איזה שלב שכן, אבל אז חוויתי משהו שגרם לי להבין שלא אעשה את זה, לא בעוד עשר שנים וגם לא בעוד 30 שנה. קיבלתי בומבה מאיזה שר שלא אגיד את שמו, שיהיה בריא. הייתי מתכתבת איתו, רוב הזמן אמרתי לו מילים טובות, אבל כשפעם אחת ביקרתי את ההתנהלות הוא נזף בי, ניער אותי, תגובה שאני אפילו לא יודעת איך לתאר. זו הייתה ממש סטירה, הכל פה איבד גבולות. הרגשתי שאני סוחבת את כל עולם התרבות עליי, הייתי אומרת לאנשים, 'בואו נצא ונעשה ונפגין' ורק אני בסוף הייתי הולכת ומתראיינת לעודד בן עמי, או יושבת מול בנט ומנסה להסביר לו את המצב".
נפגשת עם בנט?
"כן, הייתה פגישה מקסימה. אבל היה לי מאוד קשה להרגיש שאני נשכבת בשביל כולם על הגדר".
למה הקולגות שלך לא נאבקו גם?
"כי זה לא סקסי, כי כל אחד רצה לשמור על המקום שלו".
ובכל זאת, אי־אפשר בלי איזה סערה בכוס שוקו. בשנה שעברה מוכתר הסתבכה ב"סערת השיער", כשצולמה נפרדת משערה הארוך יחד עם מיכל ויצמן לטובת עידוד תרומות שיער, ומאוחר יותר תועדו השתיים מופיעות עם שערן המקורי. הציבור רתח, ומשבר תדמיתי ראשון נרשם למיקי. שבוע לאחר מכן, השתיים גזזו את שערן מול 3,000 צופי המופע שלהן תוך שהן מתנצלות בדמעות על התקרית.
"זה סיפור שכל כך יצא מפרופורציה", היא אומרת, "היה לנו עוד שבוע וחצי עד לסיום ההופעות, הבטחנו שאחריהן נסתפר והתמונות היו צריכות להתפרסם רק אחר כך, אבל פירסמו אותן באותו היום. אני עד היום לא יודעת מי עשה עלינו סיבוב. מיכל אדם מאוד חזק וזה עבר לידה, לפעמים קינאתי בזה כשהסתכלתי מהצד. לידי זה לא עבר. זה כל כך לא מי ומה שאני, והרגשתי שזה כמו איזה פטיש שבע טון שבא לי על הראש".
אין בעולם הזה קצת תחרות?
"יש. יש".
ובינינו, אחרי יום שלם בחזרות עם המבולבל והממטרה, בין "נהרדעא" לחיקוי של יען, את לא צריכה איזה שוט ויסקי?
"תראי, זה בדיוק המקום השפוי הזה שאני אומרת לך שאני חוזרת אליו. אני הולכת לילדים, מתקלחת ואז יושבת עם אריק על הספה ומתחפרת בגוף הגדול שלו, הפיזיות שלנו חשובה לי".
ואיך את מתאווררת?
"אנחנו יכולים בערב ללכת לבית קפה לאכול פסטה".
נו.
"זה נשמע מוזר אבל כשאת מגיעה למקום שהוא הבית שלך אז זה לא משנה איפה נהיה. בשבוע שעבר נסענו ללילה בירושלים, הלילה הזה שווה ערך מבחינתי לשבועיים בדובאי או בניו־יורק".
למרות שבניו־יורק את יכולה להיות מחוץ לדמות, לקלל בכביש, להתעצבן, לא להיות נחמדה למלצרית.
"אז חוץ מלא להיות נחמדה למלצרית אני עושה פה הכל".
את יכולה פה לקלל בכביש?
"בשתיים בלילה, כשאני לבד בתוך האוטו עם חלונות סגורים ומוזיקה רועשת, אז כן".