יום אחד את פותחת תצוגת אופנה של דיור בפריז וכמה ימים אחר כך את עומדת בתור בחדר האוכל בתל השומר, מחכה שיערמו לך שניצל ופסטה על הצלחת. סופיה מצ'טנר הייתה גם שם וגם כאן, ויש לה מסקנה נחרצת: בבית של בן הזוג שלה ביהוד — המקום שבו אף אחד לא מסתכל עלייך כעל סינדרלה ממשפחה קשת יום וגם לא מצפה שתעשי מאה כפיפות בטן כדי שהלקוח יהיה מרוצה מהצילום —שם הכי כיף.
מצ'טנר (19) היא הדוגמנית הישראלית הראשונה שהוכרה בצה"ל כ"אמן פעיל" — סטטוס שמאפשר לזמרים ושחקנים מצטיינים להמשיך לתדלק את הקריירה תוך כדי השירות. "בהתחלה לא אישרו את זה, אבל הסברתי להם שאין לי בעיה לתת לצבא הכל, אפילו לשרת כל יום משמונה עד חמש אם צריך, אני בעד גיוס. רק שייתנו לי לטוס לחו"ל כשיש עבודה", היא מספרת. "הם השתכנעו ומאז זה סבבה, אני אוהבת את התפקיד שלי כמש"קית חינוך. פחדתי שיושיבו אותי במשרד וייהרסו לי העיניים מול מחשב".
ואת באמת טסה המון?
"בסוף יצא שלא כל כך, אבל זה לא קשור לצבא. האופציות שלי לעבודות דוגמנות ירדו".
מה קרה?
"זה התחיל הרבה לפני הצבא. עליתי במשקל ועבודות הפסיקו לזרום באותו קצב. אני עובדת חמש שנים ללא הפסקה והתעייפתי מכל הטיסות, במיוחד מזה שבגיל 18 הפסיקו לממן בסוכנות מישהו שיטוס איתי, והייתי צריכה לטוס לבד. לא אהבתי את זה, נכנסתי לדיכאון. הדיכאון התפתח לאכילה, וכשכבר הגיעו העבודות, אמרו לי בצילומים, 'אם זאת ההתנהלות שלך, את לא מתאימה'. החזירו אותי לארץ".
מה זאת אומרת "זאת ההתנהלות שלך"?
"את מגיעה לאודישן כשאת לא במידות שהם מצפים ממך, או שאין כימיה, או וואלה, לא יודעת מה באמת הבעיה. לא מזמן טסתי לצילומים שתוכננו להימשך שלושה ימים, אבל בסוף היום הראשון אמרו לי שהם לא מרוצים ורוצים לחתוך. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ואף אחד לא הסביר, רק אמרו, 'יום צילומים אחד מספיק לנו'. זאת הצביעות בעולם הזה, את באה, מחבקים אותך וצוחקים איתך ואז את מגיעה למלון בלילה גמורה, ומתקשרים לסוכנת ואומרים לה, 'היא הייתה על הפנים. המבטים שלה קפואים'".
מעליב.
"בברצלונה אמרו שהאטיטיוד שלי לא מגניב, שכאילו אני עושה טובה שאני מצטלמת. לא הבנתי מה רוצים, במקסימום הייתי קצת עייפה. אולי היה משהו בווייב ששידרתי. מה שעיצבן אותי זאת הצביעות, כי על הסט הצוות לא הפסיק לתת לי מחמאות, אבל בערב התקשרו לסוכן שלי רוברט בן שושן וסיפרו לו את זה. הרגשתי שמלשינים עליי. היה צלם בפריז שאמר, 'תביאי דבש בעיניים'. מה זה אומר? ואחרי זה הוא קרא לי 'סושי'. מי אתה חושב שאני, חברה שלך? ברור שאחרי דבר כזה את מאבדת ביטחון".
מישהי אחרת הייתה אומרת לעצמה, "אני לא טובה".
"נכון, אבל העולם הזה מבגר אותך. בגיל 14, כשטסתי בפעם הראשונה לחו"ל, פחדתי אפילו להתקשר לשירות של סלקום ולומר להם שלא עובד לי האינטרנט בטלפון. היום, אחרי חמש שנים בעולם הזה, אני קולטת בשנייה אנשים על הסט ויודעת שיש כאלה שאוהבים אותך פחות, וגם זה בסדר".
חמש שנים בעולם הדוגמנות הן תקופת חיים שלמה, ואחרי שהצטלמה בקמפיינים יוקרתיים וצעדה במסלולי התצוגה של המותגים הגדולים בעולם, מצ'טנר למדה להכיר היטב את הצדדים הפחות זוהרים של המקצוע. "לפני הגיוס הייתי חודש בניו־יורק וסבלתי מכל דקה שם. שלחו אותי בלי אף אחד מהסוכנות, חייתי בדירת דוגמניות ולא עשיתי כלום. נוצרה שגרה של ללכת לאודישנים ולחזור למיטה ולישון עד למחרת. הדירה הייתה באזור הכי שווה בניו־יורק, אבל היה קר וכל מה שרציתי זה להיות מתחת לפוך. הכל היה נראה לי חסר משמעות. אמרתי, 'מה שייצא, ייצא', והסתכלתי באינסטגרם של אלה שאיתי בדירה כדי לראות איפה הן בילו בזמן שאני בבית ואם הן קיבלו עבודה. הרגשתי שאם זאת הדוגמנות, אני לא מסוגלת לזה. לא בא לי. כשהגיעו אופציות נוספות לעבודה התחלתי לפסול את כולן. הייתי אומרת לסוכנות שמתחת לסכום מסוים אני לא מסכימה לטוס".
לכאורה כבר היית אמורה להתרגל לשגרה של טיסות ותחושת זרות.
"לא באמת. בשנים הראשונות הסוכנת האישית שלי, רותם גור, שמה ביני לבין העולם חומה, היו מגינים עליי. הדברים הרעים שאמרו עליי לא הגיעו אליי, אבל בגיל 18 החומה ירדה בבום. לא היה לי עם מי לטוס, חטפתי את כל הביקורת של הלקוחות וגם את הבלגן של ניהול הכספים. אם פעם לקוחות שלא אהבו איך שהצטלמתי היו מתקשרים לסוכנת להתלונן, והיא הייתה שומרת את זה לעצמה כדי לא להוריד לי את הביטחון — עכשיו אני חוטפת הכל בעצמי. וזה מוריד לי, ברור".
מתי הרשית לעצמך להגיד רשמית שנמאס לך?
"לפני חצי שנה, בעיקר בגלל המאבק במשקל. פתאום התבגרתי ואני כבר לא שולטת בגוף שלי כמו פעם, הוא שולט בי. הכל הורמונלי ואני גדלה. זה לא כמו בגיל 14 שהייתי רזה מקל בצורה גנטית. הפסקתי מזמן להישקל כי זה הכניס אותי ללחץ וידעתי שאני לא במשקל שהם רוצים, אז בשביל מה להישקל? בסוכנות שמו לי תמרור ענק מול העיניים, שאלו אותי, 'סופי, מה העניינים?' אבל אני לא שמתי על אף אחד".
אלא?
"החלטתי שאני לוקחת הפסקה מהמרדף של הדוגמנות. לא הייתה ברירה. היה לי קשה בריאותית, הייתי עייפה וחלשה כל הזמן. הצמידו לי מאמן כושר אישי שהייתי צריכה לקחת אליו אוטובוס מחולון ולא הצלחתי להתמיד. כשכבר התחלתי את האימון לא הייתי מצליחה לסיים, אחרי עשר דקות אני כבר מתנשפת ולא מצליחה להרים שום משקל".
מסביב ניסו לרמוז שאולי את מתפנקת?
"לא ניסו לרמוז, אמרו. החבר שלי תומר אמר לי, 'איך את מוותרת ככה? כל דוגמן היה נלחם בשביל מה שיש לך, את עושה טעות שאת לא משקיעה בזה'. הייתי מנסה להסביר, אומרת לו, 'אתה לא מבין, קשה לי'. והוא היה אומר, 'אני מבין, אז מה אם קשה?' הסוכנים שלי דחפו אותי ונראה שבאיזשהו שלב גם הם איבדו תקווה. התחילו להרים ידיים ממני, זאת הייתה תקופה שכולנו אמרנו, 'די'. ייאמר לזכותם שהם לא לחצו עליי, הם אמרו לי, 'הבחירה היא שלך, אנחנו מאחורייך, קחי את הזמן לטפל בנפש שלך'. לא עשו לי נו־נו־נו וגרמו לי להרגיש שאני מחממת כיסא. אמרו בשקט, 'סופי, חבל'. הם ידעו שאם ילחצו עליי אני אעשה דווקא. אז הם שיחררו ולא עשו לי ייסורי מצפון".
ואת לעצמך?
"אני כן. אני לא שלמה עם הגוף שלי וכן מרגישה שאני צריכה להתאמן. אמרתי לעצמי, 'למה כולן הולכות למכון ומעלות סטורי משם כשהן מחייכות ונהנות, ואני חוזרת מהמכון ובוכה?' אבל לא היה מה לעשות נגד זה, בתקופה ההיא המשמעת פשוט השתחררה. הייתי אוכלת משהו, מתחרטת שאכלתי אותו ואז אומרת, 'יאללה, על הזין. למה, למי אני צריכה לדפוק חשבון?'"
בקיצור, מרדת.
"זה היה לעשות דווקא לעצמי. אני לא באמת רעבה עכשיו ולא צריכה לאכול את זה, אבל אני כן אוכל. הייתי בסוג של מרד. מרד נגד כולם. תמיד הרשיתי לעצמי הכל במידה, מילקשייק, פיצות, המבורגרים. היה לי רזון טבעי, אבל בתקופה הזאת הפסקתי להתחשבן ולקזז. תומר היה אומר לי, 'תפסיקי, אכלת כבר פיצה בבוקר, מה, עכשיו גם את זה?' הייתי עונה לו שישחרר אותי. מה, אני התחתנתי איתך? מה אתה מתערב לי? הייתי רגישה להערות על אוכל. רציתי רק שיניחו לי".
מה את עושה כשאומרים לך שאת צריכה לרדת במשקל?
"הייתה לי אופציה להשתתף בתצוגה של דולצ'ה וגבאנה וידענו על זה חודש מראש. רוברט אמר לי, 'עכשיו את נכנסת למשטר אימונים'. זה אומר המון ספורט, בלי שוקולדים בכלל, בבוקר חביתה ובצהריים עוף. אבל זה לא עובד לי ואני לא עומדת בזה. לא מצליחה לאכול עוף בלי כלום כי יבש לי, אז מוסיפה אורז. בסוף טסתי למילאנו למדידות ולא התקבלתי. כשהגעתי לשם וראיתי איך כל הבנות מקלות, ידעתי שאין לי סיכוי".
כמה את שוקלת?
"לא רוצה להגיד מספר, אבל תדמייני שהבנות ההן במילאנו הן שליש ממה שאני היום. אני צריכה להיות חמישה קילו פחות. בגיל 14 היו לי עצמות בחוץ, הייתי כמעט לפני אנורקסיה באופן טבעי. אני לא תופסת כמה רזה הייתי. אבל עכשיו יש לי ציצים ותחת ואני אוהבת את זה, לא בא לי שזה ילך. אני אוהבת את עצמי במראה הזה, לא באמת בא לי לרזות. אני לא שוקלת 200 קילו, אבל הפכתי לאדם שאוכל רגיל ולא כמו דוגמנית".
הקריירה של מצ'טנר התחילה בנסיקה אדירה. בגיל 14, בעקבות מפגש מקרי עם ראף סימונס, המעצב הרשמי של דיור, שהבחין בה בבוטיק בפריז, היא הוחתמה על חוזה עם מותג־העל הצרפתי. זו הייתה הזדמנות נדירה למי שעד אז חלקה חדר עם שני אחיה בדירה קטנה בחולון ועזרה לאמא שלה לנקות חדרי מדרגות כדי להביא אוכל הביתה. אחרי דיור היא המשיכה למותגי־על נוספים כמו מארק ג'ייקובס, שאנל ואלי סאאב, ואז לרשתות ענק כמו ‘ברשקה’, ‘טופשופ’ ו־H&M. בארץ היא הוחתמה כפרזנטורית של ‘פקטורי 54’.
היום היא הפרזנטורית של מותג האקססוריז ‘טופטן’, אבל לא מתכוונת להסתפק בזה. "המטרה שלי היא לחזור לעשות מותגי־על, כמו ולנטינו. קשה לתאר את ההרגשה כשאת צועדת על מסלול של שאנל, וזה עוד היה לפני שקרל לגרפלד מת. לא ממש הייתה בינינו תקשורת בתצוגה ההיא, הוא רק סידר את הבגד עליי".
זה היה רגע השיא שלך?
"כן, בתצוגה של שאנל, אחרי שתוך שבוע אחד עשיתי גם את ולנטינו וגם את סטלה מקרטני. עברתי אודישן אחרי אודישן, כשבדרך כלל בנות מקבלות אחד מתוך 20. אצל שאנל זיהיתי בקהל אנשים חשובים, למשל אנה וינטור ובלוגרית האופנה קיארה פראני".
מתי התרגשת באמת, הבנת שאת בפנים?
"כשרק חתמתי עם דיור, בצילומים הראשונים. הייתה לי יום הולדת והייתי בטוחה שהם לא יודעים. אבל אז פתאום הם עצרו את הצילומים והכניסו עוגה. פטריק דמרשלייה, הצלם המפורסם של דיור, התחיל לשיר לי ונתנו לי תיק שעולה המון כסף. הייתי בשוק, כל תשומת הלב הזאת בשביל ילדה מחולון. הרגשתי בתוך חלום".
התצוגה של שאנל והצילומים לדיור הם עכשיו זיכרון רחוק. מצ'טנר לובשת קפוצ'ון ששלפה מהארון של החבר שלה, אבל על הכתף מונח תיק של איב סאן לורן, שהיה נראה נהדר בצמוד לשמלת ערב באיזו מסיבת קוקטייל. בעבר היא דיברה לא פעם על החיבה לתיקי מעצבים שעולים כמו שכר דירה, אבל עכשיו היא אומרת, "אני כבר לא קונה כמו פעם, הפסקתי עם השטויות". היא לא מעוניינת לטנף על התעשייה שהפכה אותה לבחורה מפורסמת וריפדה לה את חשבון הבנק, אבל היא כן מבקשת לחשוף את הצד הפגיע של עולם הפוטושופ. ובעיקר היא מנסה לשכנע — אולי קודם כל את עצמה — שיש לה דרך משלה ללכת בה.
רק שבאמצע הדרך הזאת היא נתקעה. לפני כשנה מצאה את עצמה בדיכאון. "העומס של כל הדברים יחד, לא יכולתי להתמודד יותר. היה קשה להיות לבד בחו"ל, בעיקר הלילות, לישון במקום שאני לא מכירה. הייתי מדמיינת שמישהו נכנס לחדר. התחלתי לישון עם אור פתוח כשאני לבד, מוודאת כמה פעמים שנעלתי את כל הדלתות. ועדיין, זה לא נראה לי מספיק רציני כדי להיעזר בפסיכולוג או משהו כזה".
מתי הבנת שאת בדיכאון?
"אמא שלי הייתה זאת ששמה לי מראה מול הפנים. ראתה שאני רוצה רק לישון ומסתגרת בבית, לא מפסיקה לאכול, גם דברים שלא נגעתי בהם קודם. אכלתי בשביל למצוא נחמה. יום אחד היא אמרה לי, 'אני לא רגילה לראות אותך בבית, לא עובדת. לא רגילה שאת בכלל בארץ'. זיהיתי שהיא התבאסה, והתבאסתי על עצמי שאני מאכזבת אותה ככה".
את יודעת לומר היום מה הוביל למשבר?
"להיות דוגמנית מעולם לא היה תפקיד חלומותיי, זאת לא הייתה משאלה שהגשימו לי. הייתי בת 14 עם צוות חזק מאחוריי, סוכנות קטנה עם חמש בנות כשכל תשומת הלב שלהן אליי. היום יש 15 בנות וצריך להשקיע בזאת ובזאת. בשנתיים הראשונות פשוט נהניתי, טסתי עם רותם, ואחרי הצילומים היינו הולכות למסעדה או מטיילות בעיר. אבל כבר מההתחלה חשבתי שזה לא מקצוע לתמיד, ושאני לא באמת יודעת מה אני אוהבת לעשות ובמה אני טובה. עוד לא מצאתי את עצמי, גם עכשיו אני עדיין לא יודעת מה בא לי ללמוד אחרי הצבא. הייתי אז במקום של לרצות את הצוות ואת הצלם בצילומים, לדעת שהמותג שלקח אותי אוהב את התוצאה. קרו לי בבת אחת דברים גדולים ששינו לי את החיים, הייתי בעננים. שאלתי את עצמי כל הזמן, 'למה כל זה מגיע לי?'"
ומה התשובה שנתת לעצמך?
"שאף פעם לא עשיתי רע לאחרים, תמיד עזרתי לאמא שלי ושמרתי על האחים שלי כשאמא עבדה עד הלילה. זה לא מובן מאליו, אנשים בגילי לא מפנים את המדיח. אולי החיים צ'יפרו אותי על השנים האלה".
ועכשיו אמא שלך רוצה שתמשיכי לעבוד כמו קודם?
"היא אהבה לראות אותי עובדת, אהבה את זה שאני מאפשרת לעצמי דברים שהיא לא יכלה לתת לי. לראות אותי מאושרת זה מרגיע אותה, ולראות אותה רגועה עושה לי טוב. ההצלחה שלי הפכה את אמא לאישה אחרת. מאז היא מחוץ למרוץ הזה של לעבוד המון שעות כדי שיהיה לנו מה לאכול. היא עדיין מנקה בתים, אבל במינון נמוך משמעותית".
את מפחדת שאם תעבדי פחות רמת החיים שלכם תרד בחזרה?
"אני מפחדת להגיע לתחתית, למקום שבו לא אוכל לעזור למשפחה כלכלית יותר. העניין של הכסף עדיין מלחיץ אותי, התרגלתי לטוב ול'יש', ולא בא לי לחזור לחיים ההם. אני עוד לא השקעתי בכלום, אבל לא פוסלת. הייתי רוצה לקנות דירה אבל זה עדיין מחשבות של גדולים, צריכה שיביאו לי הצעה מסוימת להשקעה. בדרך כלל הדברים האלה מגיעים מחברים של רוברטו".
ועכשיו, כשאת עובדת פחות, מטריד אותך עד מתי תוכלי לממן את עצמך ואת אמא שלך באותה רמה?
"אני כל היום על האפליקציה של בנק לאומי, רואה מה יורד לי ומה נשאר. כואב לראות את המספרים קטנים, אבל כשנכנס סכום כסף, זה ממלא אותי. כיף לבזבז כסף שעבדת בשבילו קשה, במיוחד אם זה שלך ולא לקחת מההורים. גם כשאין הרבה עבודה, אני עדיין נותנת לאמא כסף שמחזיק את המשפחה שלי. משלמת שכר דירה, ויש לה כרטיס אשראי על שמי שהיא יכולה להשתמש בו לדברים דחופים".
אז את חיה על חסכונות מהכסף שעשית בתקופה שעבדת בפריז?
"עוד לא נגעתי בכסף הזה, אני שומרת אותו למקרה חירום. בגלל החוק בצרפת, כשעבדתי שם הייתי מקבלת רק כמה אחוזים מהסכום שהרווחתי, ואת השאר היו סוגרים בקופה שאפשר לפתוח רק בגיל 16. זה חוק שנועד להגן על צעירים מפני הורים נצלנים או אנשים עם אינטרס. עדיין לא ביזבזתי את זה".
מדיור, שאנל ומארק ג'ייקובס עושים מיליונים?
"בחו"ל זורם המון כסף בתחום האופנה, אבל כמה? אני אשמור את זה לעצמי. אני לא נכנסת לאחרים לכיס אז שלא ייכנסו לי".
איך הצלחת לשמור על עצמך מפני הסכנה שאורבת לדוגמניות — סמים ואלכוהול?
“דברים כאלה אף פעם לא עניינו אותי, ואמא שלי הייתה כל הזמן מתקשרת לשאול אם הכל בסדר. בבית חינכו אותי ככה, שגם אם אהיה בדירת דוגמניות ויעשו שם סמים, מה שלא יצא לי להיחשף אליו, אני לא אעשה איתן. ואלכוהול פשוט לא טעים לי. אני מערבבת תמיד עם מיץ מתוק כדי שיעבור בגרון”.
והיה עוד דבר שהרחיק אותה מהדוגמנות, אבל על זה אין לה סיבה להתלונן. כבר שנתיים וחצי היא בזוגיות עם הדוגמן והכדורגלן תומר טליאס בן ה־20. לאחרונה עברה לגור איתו בבית הוריו ביהוד. שניהם יודעים היטב שהם מסובבים הרבה ראשים כשהם עוברים בקניון בדרך לבאולינג.
“מה שקרה לי בקריירה היה גם בגלל תומר. עברנו לגור יחד בבית של ההורים שלו והיינו 24 שעות יחד, אז גם הטיסות הכי קצרות של יומיים לאירופה היו לי קשות ורק ספרתי את הדקות עד שאחזור הביתה, אליו”.
קשה לך להיות לבד?
“אני ממש סובלת מזה. בבית ספר הסתובבתי עם אנשים שידעתי שעם אף אחד מהם אני לא אשמור על קשר רק כדי שתהיה לי חברה. בצבא התחברתי תוך שנייה עם הבנות כי לא רציתי להיות לבד במשרד. זה משהו שנובע מהילדות שלי — אבא שלי לא היה איתנו, אמא הייתה בעבודה ואני בבית עם האחים הקטנים. אני רואה את הקשר של תומר עם אמא שלו וזה צובט לי קצת בלב, בחיים לא הייתי ככה עם אמא שלי. יש להם משפחה גדולה, אנחנו רק ארבעה”.
מה עוד יש במשפחה שלו, שהיה חסר בשלך?
“הם אנשים מאוד חמים. אני חברה טובה של אמא שלו, של אחותו, של כולם. כשהוא היה בלונדון עם חברים, נשארתי אצלם ויש לי גם מפתח לבית שלהם. מצאתי את החום הזה בפעם הראשונה אצלו במשפחה”.
הוא היה שם בשבילך גם בתקופת המשבר שחווית?
“כל המשפחה שלו הייתה לצידי. זה קיטשי לומר, אבל הוא ממש החצי השני שלי. האהבה שלו שווה יותר מהאהבה של כולם. אני מרגישה שאני לא צריכה אף אחד יותר חוץ ממנו, לא חברים, לא שום דבר. יש לו כוח אליי וזה מדהים, מספיק שהוא יהיה בחדר בזמן שאני מדברת ואני כבר ארגיש שהוא מקשיב. אני זאת שצריכה עידודים, והוא זה שמראה לי יותר אהבה. מנשק במיליון מקומות כל היום ואני מחזירה לו רק נשיקה אחת”.
סיפרת בעבר שאת רואה את עצמך מתחתנת בגיל צעיר.
“נכון, ואני חוזרת בי. זה נראה לי משפט מטומטם כבר אז. אני לא יכולה לומר שאתחתן איתו, אני רק בת 19. היחסים שלנו כל כך בריאים שאני לא רואה סיבה שניפרד, ההתלהבות שלנו אחד מהשני מחזיקה מעמד כבר הרבה זמן. אני לא יודעת מה יהיה, מה שבטוח זה שתומר הוא הדבר הכי טוב שיצא לי מהדוגמנות”.
החודש היא חגגה יום הולדת 19 במסיבה אינטימית עם חברים קרובים בלבד. ניגוד גמור למסיבה שאירגנו לה שנה קודם. "ביום הולדת 18 עשיתי אירוע יחצני, הזמינו את כל התעשייה והייתי צריכה לחבק ולנשק כל אחד, אפילו שלא את כולם הכרתי במאה אחוז, וכמובן ביקשו לעשות מיליון תמונות. זה לא הרגיש לי כמו יום ההולדת שלי, אלא כאירוע לקידום הקריירה, עם צוות של גיא פינס שהזמינו למקום. השנה חסכתי את זה מעצמי".
אפילו שאת יודעת שכדי לחזור לעניינים צריך לשחק את המשחק?
"כן, את צריכה לחייך ולהיות נחמדה גם כשלא בא לך. זה דבר שאת לומדת לעשות, להגיע לסט צילום ולעשות צחוקים ולומר, 'איזה איפור מהמם' - גם אם שנאת אותו. אצלי זה לא היה אמיתי, זה לא מה שבאמת הרגשתי, והיה לי קשה לזייף. אני חושבת שראו עליי, אני לא יודעת לשקר, בחיים בכלל. גימ”ל אחד לא הוצאתי מאז שהתגייסתי. אני לא אעבוד על הרופא שאני חולה. זה החינוך שקיבלתי בבית, שלשקר וללכת מסביב זה מטופש".
הצלחת גם ליהנות מהקריירה?
"אני בעיקר נהנית מזה שמזהים אותי. אתמול נכנסתי לרופאה בבסיס והיא התחילה לחפור לי על זה שקראה עליי כתבה בעיתון. השבוע ראיתי ששמו אותי בסרטון לסיכום עשור והתרגשתי".
היום לא בטוח שתצוגה של דיור תהפוך אותך לדוגמנית מצליחה. הכל קורה באינסטגרם.
"אינסטגרם הכי לא מעניין אותי בעולם, הייתי שמחה אם הוא פשוט היה נסגר. זה הכניס המון תחרותיות. את כל הזמן מסתכלת על אחרות, יש דיבור פנימי של עקפתי אותה, היא עקפה אותי'. גם במספר העוקבים, גם בלקוחות".
שלא לדבר על זה שבשביל לקבל עבודות את חייבת להיות סלב.
"כאן כולם מתפרסמים מהר ביוטיוב וכל מי שאת רואה באירועים זה אנשים שיצאו מריאליטי. לא מעריכים את זה שבן אדם עובד קשה, רק כמה את גדולה באינסטגרם. לא אכפת להם מהדרך שעשית, רק מהתוצאה. אני עשיתי שאנל, זה הדבר הכי מוערך בעולם, וזה עדיין לא מרשים אותם כמו מספר העוקבים. אז אני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אלוהים בחר אותי להיות דוגמנית ועבדתי קשה כדי שיעריכו אותי ככה".
ובכל זאת, התעשייה שאת חלק ממנה מודדת אותך גם במספר העוקבים.
"אין לי כוח לזה, להעלות מיליון סטוריז ביום זה פשוט לרַצות אחרים. אין בזה שום הנאה. אני מעלה תמונה פעם בחודש, כשיש מאיפה. אני לא מהדוגמניות שייצאו מהבית לרחוב רק כדי להצטלם".
אפילו שאת מאבדת על זה נקודות?
"כן. זה פשוט לא אני. אני גם לא אעשה שפתיים כדי להיראות טוב בתמונות. אני לא מעלה כמעט סטוריז של מותג או שיתופי פעולה מסחריים. בכלל, אני לא עושה דברים שלא מרגישים לי בנוח. מה אני אעשה, אריב עם עצמי כדי להיות אחרת? זה לא שיש לי מאה עוקבים, יש לי מאה אלף. כל הדור שלנו באינסטגרם וגם אני חיה את זה, אבל עושה רק את מה שצריך. למשל השקות, למה אני הולכת? לא כי בא לי. זה כי אני יודעת שצריך שיראו אותי. וגם אז, אני הולכת רק למה שעושה לי כיף. בודקת לפני מי האנשים שמגיעים וכמה הם גדולים ומעניינים. להשקת סרט אני אלך, לחנות נעליים - פחות".
אנשים בתעשייה תוהים לאן נעלמת?
“לקוחות ואנשים מהתעשייה שואלים את הסוכנות מה קורה איתי. מה זה גורם לי להרגיש? וואלה, אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. אלו החלטות שאני צריכה לקבל, וזה שאני עובדת פחות זה עניין שלי. אני לא מסתכלת על זה כאילו אני מאכזבת מישהו”.
אז לא דחוף לך לשחזר את ההצלחה של פעם?
“אם יבוא פרויקט גדול, בכיף אני אעשה אותו, אבל אם לא יבוא פרויקט, אני גם סבבה עם זה. כאילו, בעצם לא. אני רוצה שזה יגיע וגם עובדת בשביל שזה יקרה. יש בי משהו שעדיין רוצה את זה, כי המקצוע הזה שינה לי את החיים ואני לא באמת יכולה לומר עכשיו ‘ביי’ ולזרוק הכל מהחלון. אני חייבת לכל הדבר הזה תודה. אז עכשיו אני בתקופה קשה, אבל אני יודעת שאצא ממנה, והרבה יותר חזקה”.
פורסם לראשונה: 07:22, 27.12.19