לא, לא תשמעו ממיכל אנסקי שום דבר בכיוון של כניסה בחזרה לסקיני ג'ינס שעתיים אחר הלידה - אנחנו הרחק מאוד מארצה של מיכל הקטנה כאן. כי מיכל אנסקי הולכת הרבה פחות בקטנה: את הצעד שהיא מגדירה כאמיץ והנועז בתולדותיה עשתה לפני כשבועיים, כשילדה את בתה השנייה, גבריאל-לי, בלידה טבעית, ללא אפידורל, עם דולה ומיילדת, בתנוחת כריעה שאיפשרה לה לקלוט לתוך כפות ידיה את התינוקת, 2.8 ק"ג בלידה. עוד רגע והייתה מניפה אותה בסגנון מלכת האריות. ולא, בעלה הטרי אייל אמיר, שעמד חסר אונים מול זעקותיה, לא העלה בדעתו להקליק, כך שאין ולא יהיה מה לתייג.
"אין לי מילים לתאר כמה קשה זה היה", אנסקי אומרת, בשעה שחמישה צלמי פפראצי - ספרנו - אורבים לה בחזית מלונית ביה"ח ליס ליולדות בת"א. "זה כאב שהוא מעל ומעבר לכל הגדרה. בשעות הראשונות, כשהלידה לא התקדמה, דיברתי עם מלאכים בשמיים והתפללתי, וברור שבצירי הלחץ צרחתי, 'תנו לי משהו!' חזק כל כך, עד שהרגשתי שיש לי דם בגרון. אבל זה היה נפלא, בדיוק כמו שרציתי, וההשפעה של לידה ללא אפידורל מתבטאת בכל שלב. אין לי תפרים, אני מיניקה, וקמתי למקלחת חצי שעה אחרי שהעבירו אותי לחדר. את קולטת? בלידה הקודמת לקח לי חצי יום לרדת מהמיטה".
עכשיו היא גם מבינה, לדבריה, את מה שסיפרה לה סבתו של אייל, "הראשונה שהגיעה לבית היולדות עם עוגיות שאפתה וספרון תהילים לעריסה, ואמרה לי: 'את כל הילדים שלי ילדתי בכאב גדול, וזה מה שמביא לאהבה הגדולה'. מבחינה ביולוגית זה הכי מדויק. משככי הכאבים מנטרלים את הורמון האהבה, שגם מגן על נשים מפני דיכאון אחרי לידה".
אפשר להתווכח, לא בטוח שמומלץ. אנסקי הפכה בשנים האחרונות לסוג של גורו עבור לא מעט מעוקביה ברשתות החברתיות, ואם היא בעסקי לידה טבעית עכשיו, יהיו מספיק מי שיקשיבו. "אני לא מתמודדת טוב יותר מכל אישה אחרת בשום אופן", היא מסייגת מיד, "אבל לפני תשע שנים, כשילדתי את דניאלה (בתה הבכורה - ס"ש), לא ידעתי שקיימת אופציה של לידה ללא אפידורל. באתי, סוממתי, לא סבלתי יותר מדי וכמו כולן ילדתי בשכיבה, תנוחה שמקשה על העובר לנוע בתעלה. ידעת שרק במאה ה־19 נשים התחילו ללדת ככה? זה קרה כשהשכיבו את המלכה ויקטוריה על שולחן ופישקו את רגליה כדי שהוד מעלתו המלך יוכל לראות איך בנו מגיח לאוויר העולם".
במהלך ההיריון הנוכחי כבר למדה את שיטת ה"היפנוברת'ינג של מונגן" מהמדריכה רוני שרון, ושכרה שירותי דולה. "ברור לי שלידה טבעית לא מתאימה לכל אחת", היא מבהירה, "אבל כל אחת חייבת לדעת שיש אלטרנטיבה. נכון, אלה היו כאבי מוות. לא הדלקתי את הקטורת שהבאנו ולא הקשבנו לפלייליסט שהכנו ללידה, וזה לא נכון שאחרי יום שוכחים את הצירים. אני עדיין זוכרת אותם אחד־אחד. לא היה אף רופא בחדר ושררה בו אנרגיה נשית חזקה. אמא שלי התפללה, הדולה עבדה איתי על נשימות ולחיצות, המיילדת בדקה שהכל תקין וכשגבריאל־לי נולדה, בחמש לפנות בוקר, השאירו אותה עליי במשך שעתיים, בלי שאף אחד ייגע בה, אפילו לא אייל. זה זמן אקוטי לחיבור חזק בין אם לבתה".
עכשיו - גם כשהיא הורמונלית לחלוטין ו"בוכה מכל דבר קטן", כדבריה - היא יודעת שעשתה את הדבר הנכון. "מבחינה הורמונלית זה עולם אחר, לבכות זה לא דבר רע, ואחרי דקה הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מאהבה. זה טבעי, ככה אנחנו אמורות להרגיש אחרי לידה. דווקא בעידן של פילטרים וריטושים ותרופות שמקהות את הכאב, יש הרבה היגיון בבחירה ללדת בדרך שבה הסבתות שלנו צעדו".
במסדרון המלונית היא פגשה את דניאלה פיק, שילדה לקוונטין טרנטינו בן שלושה ימים לפניה. "אנחנו חברות ותיקות ושמחנו להתחבק. הבן שלהם מהמם", זה כל מה שתוציאו ממנה. אביה של דניאלה (בתה הבכורה — ס”ש), האדריכל רועי חמד, הגיע לבקר עם הבת המשותפת למלונית, והמשפחה המורחבת ישנה יחד. "ככה חגגנו את הלידה וגם את יום המשפחה".
לבסוף הגיחה אנסקי בחזרה לרחוב, לפפראצי, בחליפה נוחה ובמראה אגבי. לדבריה היא מקנאה בעיקר בשחקנית מאיה ורטהיימר, שהעלתה לאינסטגרם צילום שלה רק חודש אחרי הלידה, עם קוביות בטן וללא גרם אחד של שומן עודף. "אני גאה בה", אנסקי נוקטת לשון גורו. "נכון, זה גנים, אבל זו גם תוצאה של עבודה, ולדעתי גם נשים יולדות שנמצאות בעין הציבור - ואנחנו בעיצומו של בייבי־בום - רשאיות לנהוג כרצונן מבלי להישפט".
בכל הקשור לגל הביקורת שאכן נמתח על מיכל ויצמן ("מיכל הקטנה"), אחרי שזו העלתה לרשתות תמונה שלה בארוחת ערב עם בעלה זמן קצר אחרי הלידה, אנסקי לא מזדהה. "הצטערתי מאוד על האלימות שהופנתה כלפיה", היא אומרת. "מה קורה לאנשים? מאיפה יצא הרוע הזה? היא עובדת קשה כדי להיראות נהדר, היא לא מטיפה ולא עושה מזה אג'נדה ולא מטיחה, 'אני עושה את זה ואת לא', אז זכותה. אני לא אעשה את זה כי הבטן שלי נראית עכשיו כמו בחודש השישי".
בעוד פחות מחודש את משתתפת בשבוע האופנה, לא?
"נכון, ואני אצעד על המסלול בגאון. באפריל אני אמורה לצלם בגדי ים ל’גוטקס־טורקיז’, החוזה כבר סגור וחתום. יכולתי לבקש דחייה, אבל למה? נשים אחרי לידה לא לובשות בגדי ים? מי החליט שדוגמנית של בגדי ים חייבת להיות במידה 36 או 34? בעיניי זו תעודת כבוד לחברה שהחתימה אותי בידיעה שאעמוד מול המצלמה כשאני לא שדופה. גם בכל עונה של ‘מאסטר שף’ אני עולה חמישה קילו בממוצע".
איך זה שלא רואים אותם?
"בטח שרואים, אבל אני 1.77 מטר וזה מתפרש לגובה. אף פעם לא היו לי סכסוכים עם הגוף שלי מפני שאני משתדלת לספק לו את החשקים שלו. במידה".
יש תוכנית ספציפית איך להיפטר מ־13 הקילו שהעלית בהיריון?
"להיפטר?" היא מעקמת אף. "למה ככה? הגוף שלי חוזר לעצמו מהר. אני אחזור לעשות כושר - בעצם גם בהיריון התאמנתי פעמיים בשבוע - והקילוגרמים ינשרו מעצמם בזכות ההנקה. את דניאלה הינקתי ארבעה חודשים, אל תוך צילומי ‘מאסטר שף’, וגם הפעם זה יהיה ככה".
הבחירה בשם גבריאל־לי, אגב, לא הייתה מקרית. "זה היה השם שלי כשהייתי ברחם אמי", היא מגלה. "במשך תשעה חודשים היא ואבא קראו לי גבריאל, עד שנולדתי והם החליטו שהשם לא מתאים לי וקראו לי מיכל. הרבה זמן חיכיתי לבת שנייה שאוכל לקרוא לה גבריאל. ואת השם ‘לי’ הוספנו כדי לתת לה משהו משלה".
בקושי שנה חלפה מאז עלתה אנסקי (39) למטוס בניו־יורק, השעינה את ראשה על החלון ונחתה בנתב"ג כשהצד הימני של פניה משותק לגמרי - מה שאובחן מיידית כתסמונת על שם בל שנטלה ממנה את חוש הטעם, הקשתה על דיבורה וגרמה לה לישון עם עין אחת פקוחה. האירוע הקשה הזה הפך אותה, בתום התמודדות עיקשת וממושכת, בעיקר אסירת תודה, כולל בלון מקרמיקה בצבע חרדל שאפתה בחוג שבו היא משתתפת, ועליו נרשם "מודה אני".
"מאז האירוע אני חיה בהודיה. זה כמו שלעולם לא אצא מהבית בלי לנשק את המזוזה. אני לא עושה את זה מחרדת קודש, זה טקס קצרצר של אמירת תודה, וזה מה שאני מרגישה בכל פעם שהעיניים שלי פוגשות את הבלון".
את מודה גם על המחלה?
כמובן. מחלה היא כמו קלף 'שנה כיוון' בטאקי. היא איתות של הגוף שאומר לך, 'תעצרי, תעשי שינוי, תתגרשי, תחליפי קריירה, אל תחזיקי בבטן, צאי למסע', כל אחת והסיפור שלה. את יכולה לחלות, לשאול למה זה קרה דווקא לך ולהתמסכן, אבל תוך כדי מחלה את יכולה לחולל שינויים, ואז ההחלמה שלך הרבה יותר משמעותית. אם לא הייתי נוחתת ומגלה שחצי מהראש שלי משותק, ואם לא הייתי שולחת תמונה שלי לאייל, ואם הוא לא היה עוזב את כל עסקיו וחייו בניו־יורק ועולה עם טרולי לטיסה הראשונה כדי לחזור ארצה ולחיות איתי ולהחזיק לי את היד...”
ובכן, בואו נסייע לה להשלים את הסיפור: את אמיר, יליד נורדיה הצעיר ממנה בשנתיים, היא הכירה דרך חברה משותפת שבחרה את פריטי האמנות ללובי של בניין חברת הנדל"ן שלו בניו־יורק. "הוא ראה בסלולרי שלה תמונת סלפי איתי ושאל, 'זו מיכל אנסקי?' והתחנן לקבל את הטלפון שלי. התברר שלפני שבע שנים הוא ראה אותי ב’מאסטר שף’, בערוץ הישראלי בארה"ב, התלהב מתנועות הידיים שעשיתי תוך כדי דיבור על אוכל והודיע לכל החברים שלו, 'זו תהיה אשתי'. החברה שלי לא הסכימה לתת לו אז את הטלפון כי הייתי בזוגיות, ורק אחרי שנפרדתי היא סימסה לו את המספר. וכל החברים ההם מניו־יורק ששמעו אותו מכריז 'זו תהיה אשתי', באו לחתונה".
את השיתוק היא חטפה בדרך חזרה לישראל אחרי טיול משותף שעשתה איתו בארה"ב. מיד כששמע על כך, אמיר מיהר לעזוב הכל ולהגיע לישראל, והקשר התהדק לאורך שנת ההחלמה שלה. "זה שונה מאוד מהמנטליות הישראלית העכשווית שמבוססת על התנהלות אסטרטגית מול מושא האהבה, וזה איפשר לקשר שלנו להתפתח נורא מהר", אנסקי אומרת. "הספקנו הרבה בשנה".
מה גרם לך להתאהב בו?
“הכנות שלו. אין לו משחקי אגו והתחשבנויות”.
בתחילת הרומן אמרת שאת לא מתכננת להתחתן בשנית, מפני שהקשר ביניכם יותר חשוב מהחופה.
"אז אמרתי", היא מצחקקת. "אסור לי לשנות את דעתי? היינו בירושלים, בגינה של סבתא חנה, מתחת לעץ התאנה שסבא שלי שתל לפני 70 שנה, גם אמא שלי הייתה שם, שרנו את 'ערב של שושנים' ופתאום אייל הציע לי להתחתן. היה לו נאום ספונטני מתוכנן. דניאלה ישר קפצה ואמרה, 'אמא, תגידי כן', אז אמרתי. וטוב שכך".
"בעצם התחתנו בשביל הסבתות", מסגיר אמיר. "סבתא חנה שלה וסבתא לינדה שלי. לפני שנה היא שאלה אותי, איך זה שבגיל 36 אני עדיין רווק והבטחתי לה: 'סבתא, אני מתכנן להתחתן רק פעם אחת'. שתי הסבתות ליוו אותנו לחופה, ודניאלה צעדה בינינו".
הם נישאו ב־11 באוקטובר, בדיוק היום שבו חגגה אנסקי את יום הולדתה ה־39. "ובשעה שתיים בדיוק אמא שלי צעקה מהקהל, 'עכשיו, בדיוק עכשיו, מיכל נולדה'. כבר הייתי בחודש הרביעי, אבל לבשתי שמלה לבנה צמודה. ההיריון הוא חלק מהדברים שהונחו על מגש השיתוק. הוא גרם לי להתביית, למרות שגם לפני אייל לא הייתי מי יודע מה פרועה".
האהבה, החתונה והלידה עזרו להדחיק את השיתוק?
"לא, הדבר היחיד שעוזר הוא הזמן. משבוע לשבוע יש שיפור, אבל אני כבר לא מתייחסת לשיתוק".
איך בעצם?
"אני כבר לא מדברת איתו. היה לו תפקיד מסוים בחיי, ואחרי שמילא את תפקידו אמרתי לו תודה וגם נפרדתי ממנו לשלום. בנימוס, כמובן".
היה סיוע פסיכולוגי?
"לא, אבל אני לא אהסס לבקש עזרה אם ארגיש שאני זקוקה לה. כרגע אני מתרכזת בלהיות בבית ולנוח, ופחות בנבכי הנפש".
מפריע לך שעדיין אפשר לזהות בפנייך שרידים של חוסר סימטריה?
"לך זה מפריע? אז גם לי לא. היה ונגמר".
הם מתגוררים בדירה שכורה בצפון הישן של ת"א - 90 מ"ר מנוצלים בקפידה - ומתחילים עכשיו לבנות לעצמם בית ברמת חן, "במקרה הטוב הוא יהיה מוכן בעוד שנתיים". שבוע לפני הלידה, כשאנסקי מזמינה אותי למרק ירקות, חדרה של גבריאל-לי כבר מוכן. "זה היה חדר הארונות שלי", היא מספרת. "פחדתי שהוא יהיה קטן מדי, אבל יצא נחמד", מוסיף בעלה, כשרעייתו מפנה את תשומת ליבי למובייל שמשתלשל מהמנורה, גם הוא יצירה שלה.
ההיריון עורר בה תשוקה נושנה לדג מלוח (אמה שרי היא מייסדת ומנהלת דוכן דגי ההרינג שבשוק נמל ת"א) וגם, להבדיל, למלאכת יד, שמתבטאת בחוג לקרמיקה ההוא, ברִקמה ובשיעורי סריגה. "אני נהנית מתהליך ההתנסות", היא אומרת. "אני לא יודעת עד כמה אני טובה בקרמיקה, אבל אני מייצרת עשרות כלים לכל החברים שלי ולא מציגה אותם לראווה כדי לקבל ביקורת. לא משתמשת בדיכוטומיה של טוב ורע". מעבר לזה, היא מדברת גם על, "רגעים קטנים ופשוטים של החיים שפעם לא ידעתי להעריך אותם".
למה בעצם?
"במשך שנים הגדרתי את עצמי כאדם הישגי. הייתי קצינה בחיל האוויר ובהוויה שלי אני חיילת. בסוף כל דצמבר הייתי יושבת וכותבת רשימה של מטרות ברורות ויצאתי לדרך בלי לראות בעיניים, ובאמת הגעתי להישגים, אבל ברקע היה סאונד תמידי של סוסים דוהרים. לפני חמש שנים הפכתי את הרשימה למחשבות ועכשיו, לקראת גיל 40, אני מפנה את הזמן והאנרגיות למשפחה שלי ושומעת ברקע ציוץ ציפורים".
תקופת הפגרה, בין סיום צילומי "מאסטר שף" לבין תחילת צילומי העונה הבאה נפלה לפיכך בעיתוי מצוין - סוף ההיריון - ואיפשרה לה לקנן בהנאה. "לא התבטלתי", היא מדגישה, "אבל עשיתי דברים שלא דרשו ממני לצאת מהבית".
בין השאר, השקיעה בערוץ היוטיוב שלה, שעלה החודש. "בגוגל זיהו קבוצה של ישראלים בעלי פוטנציאל ליצירת תוכן - מאור זגורי, מיקי בוגנים, ירדן הראל, לוסי אהריש, לוסי איוב ואחרים - והזמינו אותנו לסדנה בלונדון", היא מספרת. "למדנו צילום ותאורה, טרמינולוגיה של כותרות, כל מה שצריך כדי להיות מחולל תוכן, ואני ישבתי כמו חננה ורשמתי כל מילה במחברת. נדלקתי על זה. כשחזרתי ארצה, פניתי לעוקבים שלי - באינסטגרם יש לי חמישה מיליון צפיות בשבוע, מספר מטורף - ושאלתי אותם מה הם היו רוצים לראות בערוץ היוטיוב שלי".
אוכל, אני מניחה?
"נכון, הרוב המוחלט של הגולשים ביקש מתכונים, אבל היו עוד הצעות. למשל, ביקשו ממני לצלם וידיאו של מה קורה לי בבית כשאני חוזרת משוק האיכרים שלי ומוציאה את חומרי הגלם מהארגז. שאלו אותי איך אני בוחרת פרי הדר. את יודעת איך?"
לא.
"אז תרשמי. חשוב מאוד להחזיק את הקלמנטינה בכף היד ולאמוד את המשקל שלה. ככל שהיא יותר כבדה היא יותר מלאת מיץ. בחצילים זה להפך, ככל שהחציל יותר קל ככה יש בו פחות גרעינים. ביקשו ממני לצלם איך קולעים חלה משש רצועות, זה הרבה יותר מסובך מצמה סינית, וצילמתי את זה בסוף התשיעי, במטבח שלי, בלי איפור, נטו אני. בעקבות בקשה צילמתי גם סרטון הדגמה של איך לטגן חביתה תפוחה. אחרים לחצו עליי לעשות ביקורת מוצרים ובהתחלה חששתי נורא, כי בעשור האחרון התוכן השיווקי הפך לחלק בלתי נפרד מתוכניות האוכל".
שפן הניסיונות שלה היה מעדן טבעוני משומשום וטחינה, שלא עשה לה את זה. היא טעמה, צילמה את הבעת ה'קחו את הדבר הזה ממני' והעלתה לרשת. "לא מתחתי ביקורת בצורה פוגענית ובוטה, רק חיוויתי את הדעה האישית שלי, ולהפתעתי, מנהלת השיווק של המוצר סימסה לי תודה וביקשה לשלוח לי טעמים נוספים מאותו המוצר. שמחתי להיווכח שהאמת יכולה להיאמר והערוץ הזה מאפשר לי דיאלוג חדש עם הקהל. יש לי שני שותפים בערוץ - נועם ורדי הבמאי ונועה בונה עורכת התוכן - ואנחנו מפתחים אותו בשיא הרצינות. עבורי זה המקום להתבטא קולינרית מזווית אחרת".
בכלל, נדמה שבשנים האחרונות אנסקי - שתמיד הייתה גם יזמית (שוק האוכל בנמל ת"א הוא המיזם המצליח והמפורסם ביותר שלה) - מנסה לבסס את עצמה כמובילת דעת קהל, נשי בעיקר, בכל הקשור לסגנון חיים, בריאות ומה שמכונה wellness, כולל שבילים צדדיים יותר ופחות. המודל העולמי המפורסם בתחום הוא גווינת' פאלטרו, שמיזם התוכן והלייף־סטייל שלה, “גופ”, הוא אחד המצליחים בעולם, ואנסקי מודה שהיא שואבת השראה. "אני אשמח לשבת איתה לקפה, לטיפול פנים, לבריכת מי קרח או לסשן פטריות - כי בפרק הראשון של הסדרה שלה בנטפליקס היא צילמה סשן של פטריות הזייה".
היית מעזה לנסות, כמותה, סמים משני תודעה ולדווח על זה?
"חד־משמעית כן. לא סמים סינתטיים, אלא סמים טבעיים שנועדו לטיפול פסיכולוגי והרחבת תודעה למען ריפוי. זה תחום מרתק, אני רואה עליו עשרות סרטים דוקומנטריים לאחרונה וגם קראתי את 'דלתות התודעה' של האקסלי וללא ספק זה השלב הבא של הריפוי בעידן החדש".
מה לגבי נר בריח וגינה כמו שפאלטרו משווקת?
"לא".
מאידך, היא מושקעת עכשיו במיזם של ליין תכשיטים. "הזמינו אותי לפגישה ביהלומי הבורסה, ומכיוון שאני חולה על כספות ובוידעמים, נכנסתי להם למרתפים וביקשתי שיפתחו את המגירות העתיקות. הם הוציאו תכשיטים משנות ה־80, עם אבני רובי ויהלומים קטנים, והתחלתי לעצב תכשיטים עם טאץ' של פעם, כמו שרשרת לסבתא גאה. הם יימכרו באינסטגרם שלי תחת השם 'ביוטי אם' בשליש מחיר, מפני שזה כמו בסיטונאות, אין תיווך. והתכשיטים האלה נוצרים במקביל לנעליים שמייצרים באיטליה בוונציה, בעבודת יד, על פי עיצובים שלי, ונמכרות תחת השם מיקאלה".
אז בעצם השאיפה היא להפוך לגרסה מקומית של מרתה סטיוארט?
"אני שונאת הגדרות מפני שהן מצמצמות. אני מעדיפה להיות חלק מתהליך היצירה ולומר משהו שתואם לטעם האישי שלי, ולהיות יותר מאשר פרצוף יפה על פוסטר".
חופשת הלידה חשובה לה, והיא תחזור לעבודה שוטפת רק בחודש מאי, עם תחילת צילומי העונה הבאה של "מאסטר שף". "כבר עשר שנים שאנחנו מתאחדים כמו קבוצה של מילואימניקים שמסתגרים במרתפים של נווה אילן, מתחת לאדמה, לצילומים של 18 שעות ביממה. יש לנו הומור משלנו וצחוקים", היא אומרת.
וגם מתחים.
"אפס מתחים. אם יש אי-הסכמות הן אך ורק על בסיס מקצועי. האווירה בין השופטים מאוד ידידותית".
גם עם השופט לשעבר יונתן רושפלד?
"לא, הוא פוטר בגלל המתחים שיצר ובמקומו הגיע אהרוני המתוק. אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו עושים טלוויזיה מפני שאין לנו תסריטים, ואנחנו פשוט נהנים לפגוש אנשים ששמים את הדנ"א שלהם בצלחת שמוגשת לשולחן. זו הסיטואציה הכי אינטימית שקיימת. אחרי עשר עונות אני לא מסוגלת לעבור ברחוב בלי שאנשים יצעקו לי, 'בואי, בואי', ויוציאו למדרכה סירים של טביט וחמין. מבחינתם אני בת בית בסלון שלהם והם משתוקקים להגיש לי את האוכל שהוא הזיכרונות שלהם".
אסף גרניט הכריז פעם שאת "לא שפית, אבל דמות טלוויזיונית מצוינת".
"אז?" היא זוקרת גבה. "אני אמורה להיעלב מזה? הוא צודק. אני לא שפית ומעולם לא התיימרתי להיות. אני גסטרונומית, הגעתי לקולינריה דרך האקדמיה, והתפקיד שלי בתוך הדינמיקה של השופטים בא ממקום של ידע על חומרי גלם וטעמים".
אותו אסף גרניט טען גם: "אני לא מבין נשים שמחליטות לעזוב את המקצוע כשהן מביאות ילדים. אני לא הפסקתי להיות שף כשהבאתי ילד".
"זכותו. כל אחד רשאי לעשות את הבחירות שלו. זה נכון שמספר השפים הישראלים הגברים עולה על מספר הנשים, אבל זה מתוך בחירה. לא כל אישה שואפת להיות הקפטן של ספינה בלב ים. תפקיד השף, שאנשים באים לאכול מכפות ידיו, הוא אחריות גדולה וגם הקרבה, ואני לא מעוניינת בהן, בטח שלא עכשיו. תרשי לי לגלות לך משהו; כשגילגלו את המיטה שלי מחדר הלידה להתאוששות, הפניתי את הראש לעבר הצוות וקראתי, 'נתראה בשנה הבאה'. כולם מחאו כפיים".
את רצינית?
"בהחלט. אם זה יהיה תלוי רק בי אז כן. בעזרת השם".
למתי מתוכנן ההיריון השלישי?
"אני הולכת לפי הלב, ורק אחר כך פותחת את האאוטלוק".
פורסם לראשונה: 07:55, 06.03.20