📷
תארו לעצמכם: צעיר אנונימי בן 23 מהעיר וישי מעביר את ימיו בחלומות סרק על עיצוב אופנה. השנה 1945, הכיבוש הנאצי בדיוק הסתיים, והבחור מחליט ללכת למגדת עתידות בניסיון לברר מה צופן לו העתיד. "חיים של הצלחה ופרסום עולמי לא ייאמן", חוזה הידוענית ללא הנד עפעף, ואפילו מוסיפה המלצה אישית: ללכת לבית האופנה הפריזאי פאקין. יותר מזה: היא מציידת את הבחור במכתב מטעמה שמיועד לאדון וולטנר, שעובד שם.
כתבות נוספות למנויים:
קרה באמת? רק אגדה? אם להאמין לגרסת פייר קארדן עצמו, קרה גם קרה. הוא הגיע לפריז ביום ראשון קפוא במיוחד עם מזוודה אחת, אמביציה גדולה ומכתב ההמלצה מהאישה ההיא, "ופשוט שוטטתי בין הרחובות הריקים וחיפשתי את בית פאקין".
6 צפייה בגלריה
פייר קארדן, כיום. ''הפרויקט הבא שלי הוא להמשיך לחיות ולחצות את גיל 100''
(צילום: GettyImages)
כשנעצר לרגע ליד החנות של הרמס, ניגש אליו גבר זר. "הוא שאל אותי מה אני מחפש. עניתי שאני מנסה למצוא חבר בכתובת והזאת וביקשתי את עזרתו באיתור המקום. האיש הביט בי במבט משועשע ושאל מה שמו של החבר. עניתי: מר וולטנר. האיש אמר: 'אתה משקר, אני מר וולטנר'. זה היה מדהים ויוצא דופן שביום הראשון שלי בפריז, האיש הראשון שפגשתי היה האדם שחיפשתי. יד המקרה. מין סימן של התערבות אלוהית. כמובן שהתחלתי לעבוד בבית פאקין. הייתי עני אבל מלא ביטחון. הביטחון הוא עושרו של האביון".
75 שנה אחרי אותה פגישה גורלית, קארדן בן ה-98 משקיף יחד איתי על חוף הים בלידו של ונציה. מי שמכונה "דינוזאור האופנה האחרון של המאה ה-20" הוא עדיין אימפריה של איש אחד, נטול שותפים, בוס או הנפקה בורסאית כלשהי. שלא כמו אינספור מעצבי אופנה אגדתיים אחרים שנכנעו ומכרו לתאגידים כדי לגדול (או לפרוש), קארדן ‑ שהפך בשנות ה-60 וה-70 לאחד ממקורות ההכנסה הגדולים של צרפת ‑ בחר להישאר הבוס של עצמו. הוא חולש על מעצמה חובקת עולם ששוויה מיליארדים ‑ כמה בדיוק? "הרבה יותר ממה שאנשים אומרים והרבה פחות ממה שהם חושבים", הוא חומק מלנקוב במספר מדויק ‑ ועדיין אין לו שותפים. "אני יכול לעשות מה שאני רוצה בחברה שלי", כדבריו. "אני יכול להרשות לעצמי למות מבלי למכור".
לא שיש לו תוכניות כאלה. "הפרויקט הבא שלי הוא להמשיך לחיות ולחצות את גיל 100", הוא מכריז. "יש לי עוד הרבה ללמוד, למרות שאני יודע כבר די הרבה".
6 צפייה בגלריה
''אני הסוציאליסט הראשון של עולם האופנה. רציתי להלביש גם את השוער וגם את הדוכסית מווינדזור''
(צילום: GettyImages)
אפשר להבין את סוג ההתנהלות של קארדן; גם כשעוזריו נאלצים מדי פעם ללחוש על אוזנו את שאלותיי ‑ השמיעה כבר לא מה שהייתה ‑ הוא עדיין צלול, רהוט ומלא שובבות והומור, כולל הומור עצמי. אחרי שהפיק בארה"ב את המיוזיקל "דוריאן גריי" כמעט מתבקש לשאול אם הוא לא מזהה את עצמו בסיפורו של הבחור שלא מזדקן לעולם, אבל קארדן מגחך בביטול. "אני דוריאן גריי? תסתכל עליי, אתה צריך משקפיים!"
מה עוד משאיר אותו חיוני כל כך בגילו? קארדן חוזר על הסיסמה השמעון-פרסית הוותיקה: "עבודה-עבודה-עבודה. אני עובד בכל יום, בשביל זה אני חי. זה עונג מבחינתי. אני משתדל למצוא את ההרמוניה בחיים, והעבודה עוזרת לי בזה. אנשים אחרים אוהבים לצאת לסקי כדי להרגיש חופש ‑ אני אוהב לעבוד".
עכשיו הוא גם גיבורו של סרט תיעודי מדובר, "בית האופנה קארדן", שביימו דיוויד אברסול וטוד יוז וזכה לתשואות ממושכות כשהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון.
קארדן הגיע כל הדרך לוונציה ברכבת מפריז, ואפילו לא ניסה להסתיר את התרגשותו עם תום ההקרנה, כשמוזמני האירוע נעמדו במקומם והריעו לו במשך דקות ארוכות. בדרכו לבמה הוא נתמך על ידי חברי הפמליה שאיתה הגיע, ואז נשא נאום מרגש. "באמת התרגשתי עד דמעות", הודה כשנפגשנו למחרת. "הסרט נעשה בעדינות ובתשומת לב רבה לפרטים. יש בו דברים מדויקים וגם כמה שעברו רומנטיזציה ‑ אבל הרגשתי שהוא מציאותי ואני מאוד מרוצה ממנו".
"בית האופנה קארדן" ‑ שיוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" שייפתח בתחילת ספטמבר ובהמשך החודש (21 בספטמבר) בערוץ "HOT8" ‑ מנסה לפענח את חידת קארדן, איש של ניגודים; ביישן וצנוע בבסיסו, ועדיין זקוק להערצה שהוא זוכה לה.
סיפורו לא התחיל בשום מקום מבטיח; קארדן נולד כבן זקונים למשפחה מבוססת ובה תשעה ילדים בבית כפרי סמוך לטרוויזו, עיר בצפון איטליה ‑ אבל מצבם הכלכלי של הוריו הידרדר במהירות בעקבות מלחמת העולם הראשונה, וב-1925, בעקבות עליית מוסוליני והפשיזם לשלטון, החליטו בני הזוג קארדן להימלט עם ילדיהם לצרפת.
פייר הקטן התעניין באופנה מגיל צעיר, ונהג לשחק בבובות ולהלביש אותן. "בגיל 13, כששאלו אותי בבית ספר 'מה אתה רוצה להיות כשתגדל' עניתי: 'מעצב אופנה', אפילו בלי לדעת מה משמעות המקצוע. כעבור שנה כבר התמחתי אצל חייט".
בגיל 16 קארדן עזב את הבית ועבר לעיר וישי, שם התקבל לעבודה בחייטות. את תקופת מלחמת העולם השנייה העביר בשירות הצלב האדום הצרפתי עד לסיום המלחמה ולאותו בוקר פריזאי קר ב-1945, שבו הגיע לבית האופנה פאקין עם מזוודה בידו. בבית האופנה עבדו, בדיוק באותם ימים, על תלבושות הסרט "היפה והחיה" של הבמאי-משורר ז'אן קוקטו, שהתרשם מיד מהתלהבותו וכישרונו של המעצב הצעיר. עד מהרה החל קארדן להתערות בחוגי האמנים, הבמאים, הכוכבים והמעצבים של צרפת ואיטליה, רבים מהם חובבי גברים. "הייתי בחור צעיר ומצודד למדי, וכולם רצו לשכב איתי", הוא צוחק.
שנה מאוחר יותר כבר החל קארדן לעבוד אצל כריסטיאן דיור בתפקיד חייט ראשי, והפליא לגזור ולתפור ‑ אבל רצה יותר מזה. ב-1950 עזב את בית האופנה היוקרתי ופתח ברחוב פובור סנט הונורה, מטרים ספורים מארמון האליזה, את בית האופנה שלו. דיור דווקא פירגן למהלך, וכשקארדן הציג קולקציה ראשונה - שלח לו 144 ורדים, כאות לחברות, תמיכה ועידוד. בזכות מעיל אדום אחד קארדן פרץ במהירות ‑ רק בארה"ב נמכר הפריט המפורסם ההוא בכ-200 אלף דגמים.
מכאן ואילך, קארדן טילטל את עולם האופנה שוב ושוב עם הסיכונים שנטל; ב-1959 הפך את ההוט קוטור, לראשונה, לנגיש יותר, ויצר קולקציה של פרט א-פורטה ‑ ביגוד מוכן ללבישה, כזה שלא נתפר על פי מידות הלקוח. בתעשייה יצאו רבים נגד המהלך, אבל קארדן מעולם לא התנצל. "אני הסוציאליסט הראשון של עולם האופנה", הוא אומר. "רציתי להלביש גם את השוער וגם את הדוכסית מווינדזור. להעביר את האופנה דמוקרטיזציה ולהוציא אותה לרחוב, ללא קשר למגדר. כולנו רק אנשים. הקולקציה ההיא שלי נתפסה כחילול קודש, הזהירו אותי שזה יפגע במוניטין שלי, אפילו נידו אותי מהלשכה לאופנה גבוהה (Chambres de la haute couture), אבל בסופו של דבר זה לא שינה לי. בהמשך הם הציעו לי את משרת הנשיא, ומובן שסירבתי".
השנים הבאות הביאו את קארדן ‑ חובב הצורות הגיאומטריות ושילובי הצבעים העזים ‑ להלביש את בכירות הכוכבות בעולם, מאליזבת טיילור וריטה הייוורת' ועד שרלוט רמפלינג ושרון סטון - כשזו הייתה רק בת 20. הוא שיחרר לא מעט נשים מאופנה מגבילה ומעיקה, כולל מחוכים, וגם נשות מנהיגים עמדו אצלו בתור, כולל אוויטה פרון וראיסה גורבצ'וב. הרוסים בכלל סגדו לקארדן, וב-1988 ערך בכיכר האדומה במוסקבה תצוגה בנוכחות כ-200 אלף צופים.
את מי הכי אהבת להלביש?
"דוגמניות, כי הן מושלמות. אני בוחר אותן לפי צללית הגוף, העיניים ומבנה הפנים".
ומבין המפורסמות?
"אני אוהב להלביש את כולן", הוא מתחמק. "אני אוהב להעביר אותן מהפך".
ואם בכל זאת תצטרך לציין מוזה אחת?
"ז'אן מורו. היא הייתה אישה יוצאת דופן, מבריקה, אינטליגנטית, והיא עזבה אותנו מוקדם מדי, ב-2017. קוקו שאנל שלחה אותי אליה ב-1961 כדי שאלביש אותה, אחרי שהיא לא הצליחה לעשות את זה. היא אמרה לה: 'תנסי אצל בחור מוכשר בשם פייר קארדן'".
מורו הייתה מזוהה באותם ימים עם הגל החדש הצרפתי ‑ התנועה הקולנועית שטילטלה בסוף שנות ה-50 וראשית ה-60 את התרבות המערבית כולה, בעיקר בזכות קלאסיקות כמו "ז'יל וג'ים", "הלילה", "מעלית לגרדום", "הכלה לבשה שחורים" ו"יומנה של חדרנית". מורו התאהבה בקארדן ‑ שחי אז עם בן טיפוחיו ויד ימינו, המעצב אנדרה אוליבר ‑ וכחובבת אתגרים החליטה לנסות לפתות אותו לעבור לצד השני.
עד מהרה החלו מורו וקארדן להיראות יחד בכל מקום, והעיתונות תהתה על פשר הקשר לנוכח העובדה שקארדן נודע כחובב גברים. "רומן מעורפל", הכריזו הכותרות. אבל מורו עמדה במשימה שלקחה על עצמה, ואוליבר הפגוע נדחק הצידה. "ז'אן הייתה חברתי לחיים במשך כמה שנים", אומר קארדן. "אהבתי והערצתי אותה. היא הייתה אידיאל הנשיות בעיניי. אני אוהב גבר שהוא גברי ואישה שהיא נשית, ושלא יהיה מעורב. יין לא מתערבב עם מים".
בסרט התיעודי מתוודה קארדן שמדובר היה ב"אהבה ממבט ראשון". מורו, מתברר, רצתה להתחתן ולהביא איתו ילד לעולם. זה לא קרה והשניים נפרדו לבסוף, אבל נשארו בקשר. קארדן גם התחרט בעבר בפומבי על שסירב לעשות עם מורו ילדים. כשהיו שניהם מבוגרים בהרבה, בטקס חגיגי לכבודה, לא חשש קארדן לפנות בנאומו על הבמה ישירות אליה ולומר: "ז'אן, את זוכרת ששכבנו בחדר גדול במלון דניאלי בוונציה, עשינו אהבה וגופינו השתעבדו אחד לשני? זאת הייתה הסיבה הטובה והיפה ביותר לקיום". מורו ההמומה הסתירה את פניה המחייכים והמופתעים.
אחרי שנפרד ממורו, שב קארדן לזרועות אהובו. "אנדרה היה יותר בורגני ממני וזה הדהים אותי. אני אהבתי לצאת לבלות ולרקוד, והוא העדיף לשבת בבית ולחיות חיים שקטים. הוא מת מאיידס ב-1993, בגיל 61 ועם הרבה חרטות".
דוגמנית-העל נעמי קמפבל מגדירה אותו בסרט כ"מהפכן מקורי שהמציא סגנון ודברים שנכנסו לעולם האופנה" ‑ ומתכוונת, מן הסתם, ל"שמלת הבועה" שאותה חשף ב-1954, ואולי גם לבית הבועות שאותו בנה בגבעות של קאן, בקבוק הבושם בעיצוב איבר המין הגברי וחיבתו ללוק עתידני.
"חזיתי את אופנת החלל עוד לפני שכיבושו היה בגדר אפשרות ריאלית", הוא אומר. "כשהייתי ילד תמיד דמיינתי שהאדם יוכל יום אחד ללכת על הירח. בהמשך, כששאלו אותי מה היעד הבא שלי, במשך די הרבה זמן עניתי: 'להיות מעצב האופנה הראשונה על הירח. לפתוח שם את הבוטיק הבא שלי'".
ביולי 1969 ‑ השבוע שבו נחת האדם הראשון על הירח ‑ הציג קארדן את "אופנת הנשים על הירח", שהורכבה מבגדי גוף צחורים והדוקים, קסדות ומגפי פלסטיק מתכתיים.
הוא היה גם מעצב-העל הראשון שהתחיל ליצור אופנה לגברים ‑ בתחילה רק חולצות ועניבות, ובהמשך התרחב לפריטים נוספים וחולל מהפכה כשעיצב מקטרונים נטולי דשים וצווארונים. חברי הביטלס, בין השאר, מיהרו לרכוש לעצמם כאלה.
פריצת דרך נוספת שנרשמה על שמו של קארדן הייתה ליהוקן לראשונה של דוגמניות שחורות לתצוגות ולקמפיינים. "פייר לא מכר צבע עור", אומרת הזמרת דיאן וורוויק בסרט. ואילו המעצב פיליפ סטארק, שאותו קארדן קיבל לעבודה בגיל צעיר, קובע ש"קארדן שינה הכל. הוא היה ויהיה תמיד מודרני".
שילוב של אישיות סנטימנטלית, יצירתיות עצומה וחוש עסקי מבריק המשיכו לדחוף את קארדן קדימה, לפסגת תהילתו בשנות ה-80. הוא היה הראשון לפרוץ לשוקי יפן, סין, הודו ורוסיה, והפך לאחד הצרפתים המפורסמים בעולם. למעשה, כשהציג בתחילת שנות ה-80 תצוגת אופנה על החומה הסינית וילדים מקומיים נשאלו מיהו נשיא צרפת, רבים מהם השיבו "פייר קארדן". "רציתי שיהיה לי שם בינלאומי ושהיצירתיות שלי תגיע לכל הגזעים והאומות. שאפתי לעשות אופנה אוניברסלית", הוא אומר.
בהתאם, ייסד קארדן מערך שלם של שיווק ומכירת זיכיונות, באמצעותו שיגר את המותג, הסגנון והידע למאות יצרנים מכל קצות העולם. בשיאו, מכר קארדן זיכיונות של המותג כמעט ללא הבחנה: אופנה, מזון, ריהוט, אביזרים, מחזיקי מפתחות, משקפיים, בשמים, מטוסי מנהלים ומכוניות קאדילק ‑ שמו התנוסס על כ-700 פריטים שונים מכל אגפי החיים והצריכה. מגזין צרפתי אחד הגדיר אותו כ"קובלא-חאן תרבותי", והיו מי שקראו לו: "הגרסה המודרנית של אלכסנדר הגדול".
קארדן לא הסתפק בכל זה, ורכש גם את מסעדת "מקסים" הפריזאית היוקרתית ‑ אותה הפך לרשת בינלאומית ‑ ולבסוף כונן תיאטרון משלו. עד היום הוא מממן מפעלי תרבות בתחומי התיאטרון, המוזיקה, הבלט והאמנות הפלסטית. "תודה לאל שקיימת האופנה שמאפשרת לי להרוויח כסף שאותו אוכל לבזבז על תיאטרון", הוא אומר. "כשהייתי בן 16 חלמתי להפוך לשחקן ולרקדן, אבל בסוף הצלחתי באופנה והבנתי שעדיף להיות המוביל בעולם האופנה על פני שחקן סוג ב'".
6 צפייה בגלריה
קולקציה של קארדן. ''חזיתי את אופנת החלל עוד לפני כיבושו''
(צילום: בית האופנה Ebersole Hugues, יח"צ)
הביקורת בעקבות התפזרותו האינסופית לא איחרה לבוא, ומתחריו ליגלגו וטענו שלא נותרה עוד כל טביעת אצבע ייחודית באינספור המוצרים הנושאים את שמו. קארדן ‑ שבאופן אישי מעדיף שיזכרו אותו דווקא כ"מרקו פולו של המאה ה-20" ‑ לא התרגש, ובכתבת שער ב"פורבס" התריס: "מה רע בזה שאני מוכר מחבת?" לשער המגזין "טיים' הצטלם בעירום, כשחלציו עטופים במגבת, הנושאת כמובן את שמו, והוא מוקף באביזריו.
אחד ממבקריו העיקריים לאורך השנים היה מעצב-העל המתחרה איב סן לורן, וקארדן מודה ש"לא היינו חברים. למעשה הייתה קנאה, שנוצרה על ידי הפמליה שלו ולא על ידי".
איך תגדיר כיום את ההבדל ביניכם?
"כשרואים משהו של פייר קארדן יודעים מיד שזה פייר קארדן, גם מבלי שיגידו לך. אם איב סן לורן יוצר משהו חדש, לא תוכל להיות בטוח אם זה שלו או של מישהו אחר. הבגדים שלו קלאסיים ואלגנטיים, אבל מה הסגנון שלו? כשעוצמים עיניים ומדמיינים פייר קארדן רואים משהו. סן לורן הוא גם היה אדם מאוד סגור, ואני הייתי מאוד פתוח".
קארדן התחבב גם על הישראלים, ובשנות ה-80 פעלו בישראל 15 זכיינים שונים (בהם דלתא ובגיר) שקיבלו את הזיכיון לשימוש בשם המותג. קארדן סירב להיכנע לאיומי החרם הערבי, ובהתאם נכנס לרשימה השחורה של המותגים המוחרמים במדינות ערב.
"היו לי אינטרסים בגובה שני מיליארד פרנק בארצות ערב כששמי הוכנס לרשימת המותגים המוחרמים, אבל לא ויתרתי ‑ ולמה שאוותר?" אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1982. "יש לי ידידים רבים בארץ, ויש לי ידידים יהודים רבים. אני יודע גם שכל ענקי הכלכלה בעולם הם יהודים. אי-אפשר להכריז חרם על כל היהודים. אני בעד שלום ואחווה אצלכם, במזרח התיכון ובעולם כולו".
בכלל, שלום עולמי, כנהוג בתחום, הוא עדיין נושא קרוב מאוד לליבו, וארגון אונסק"ו מינה אותו לשגריר מיוחד ל"קידום הסובלנות והשלום בעולם", תפקיד במסגרתו שוטט לא מעט ברחבי הגלובוס והגיע גם לצ'רנוביל. כיום הוא מחזיק עדיין ב-13 חנויות בישראל ומכריז: "אני לא פוליטי ‑ אני חופשי".
מה הכי מדאיג אותך בעולם כיום?
"שכולנו נמות".
אתה מתחרט לפעמים על שלא הבאת ילדים שיכלו, אולי, להמשיך את האימפריה?
"כמובן שחבל שאין לי ילדים, אבל אין שום ערובה לזה שהכישרון שלי לעסקים ולאופנה היה עובר אליהם. כישרון לא עובר בתורשה, הוא מגיע מאלוהים".
פורסם שאתה מסייע לחמישה אחים מאנגליה.
"כן, יש לי ילדים חורגים. לפני הרבה שנים קראתי בעיתון שלזוג צעיר באנגליה נולדה חמישייה, והחלטתי לעזור להם. הייתי שותף אקטיבי בחייהם מרגע שנולדו ועד שהיו בני 20, ושילמתי על השכלתם. אחד הפך לרופא, השני רוקח. אף אחד מהם לא מתעניין באופנה".
מה אתה אוהב, או לא אוהב, בעולם האופנה הנוכחי?
"לכל מעצב יש את האופי שלו, ואני לא כאן כדי למתוח ביקורת", הוא חומק. "יש אנשים שלא מבינים למה היום אני לא סוגר מפעלים או חנויות ‑ אבל כמה אנשים יאבדו עבודה אם אצא מהמשחק? אני שמח להיות מסוגל להעניק עבודה לאחרים כדי לעזור להם. בכל מקרה אני אומר למעצבים צעירים: 'אל תעתיקו ‑ תהיו עצמכם'".
בדיעבד, שיטת הזיכיונות והפצת המותג הייתה נכונה?
"מיתוג זו דרך טובה, שבה גם עשיתי הון. האופנה הלבישה היא שנתנה לי את החופש הכלכלי לפעול ככל שארצה. אף אחד לא עומד מאחורי 'פייר קארדן' חוץ ממני. מה שאני רוצה ליצור, אני יוצר. כיום יש עדיין אנשים שרוצים ממני זכיינות, אבל יש לי כבר מספיק צרות".
אתה בעניין של רשתות חברתיות?
"אני אוהב טכנולוגיה מודרנית. היא כולה בגדר יצירה חדשה, ואני אוהב דברים כאלה".
איך אתה רואה את עתיד האופנה?
"ב-2069 נשים ילבשו קלושים מפלקסיגלס ובגדים מצינורות. גברים ילבשו מכנסיים אליפטיים וטוניקות קינטיות".
לא ברור עד כמה הוא משועשע או ספונטני, אבל רגע לפני שאנחנו נפרדים, קארדן מזמין אותי לנשף אקסקלוסיבי שהוא עורך הלילה, במשכנו הפרטי בעיר התעלות האיטלקית. מתברר שמדובר בארמון שהיה שייך לקזנובה, המאהב המיתולוגי.
"קזנובה הגיע לבניין הזה להרבה מסיבות שנערכו בו. יש בארמון דלת סודית, ודרכה הוא היה בורח בסירה ליעדים והרפתקאות אחרות. רכשתי את הארמון אחרי שהבעלים הקודמים לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק בו, עוד לפני שראיתי אותו. אחר כך ביקרתי בבניין ואמרתי לעצמי: 'לא רע'. עשיתי שיפוץ מסיבי אבל השארתי חלקים ממנו כמו שהיה. רכשתי גם את האחוזה של המרקיז דה סאד".
יש חלומות שעוד לא הגשמת?
"יש סיוטים שעוד לא הגשמתי", הוא צוחק.
יש משהו שעליו אתה מתחרט במיוחד?
"מה חסר לי? היו לי חיים נפלאים, מלאים בעבודה מכובדת. לא ביקשתי את זרי הדפנה, הם פשוט הונחו לי בידיים".
פורסם לראשונה: 08:05, 28.08.20