המפרי בוגרט נולד בניו יורק ביום חג המולד של שנת 1899, בן בכור להורים עשירים ומצליחים מאוד בתחומם - אביו היה רופא, ואימו הייתה ציירת פרסומות שציירה מדי פעם את בוגרט התינוק ביצירותיה. חיי הנישואים שלהם לא היו מאושרים וכללו הרבה מריבות. ילדיהם, המפרי ושתי אחיותיו הצעירות, לא זכו להרבה חיבה מצידם. "במשפחה שלנו, נשיקה נחשבה לאירוע מיוחד", סיפר פעם באחד מהריאיונות שנעשו עימו.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
הוא למד בפנימייה יוקרתית ולהוריו היו תקוות גדולות באשר לעתידו האקדמי, אך אלו הסתיימו במפח נפש: הוא סולק מבית הספר לפני שהספיק לסיים את לימודיו בשל ציונים נמוכים והתנהגות פרועה. לאחר מכן התגייס לצי האמריקני, שבו שירת בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד שהשתחרר, הוריו כבר ירדו מנכסיהם בעקבות כמה השקעות כושלות שביצעו. בוגרט בכל מקרה לא התעניין בכסף והתנכר לכל מה שנוגע למעמד העליון, כולל לסטטוס היוקרתי שהיה למשפחתו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשנת 1921, בעזרת חברים המקושרים לתעשיית הבידור, הוא הפך למנהל במה בהצגותיה של השחקנית אליס בריידי, ועם הזמן החל לשחק בהן בתפקידים קטנים. הוא הבין ששם נמצאים ליבו ועתידו, ולימים סיפר שמלבד האהבה למקצוע אהב גם את התנאים, שאפשרו לו לישון עד מאוחר ולקבל הרבה תשומת לב.
עם הזמן הוא הפך לשחקן תיאטרון עסוק, ובאחת מהצגותיו אף פגש את השחקנית הלן מנקן, שלה נישא ב-1926. ירח הדבש הגיעו לסיומו מוקדם מהצפוי, וכשנה לאחר מכן הם כבר היו גרושים, ומנקן טענה שבוגרט העדיף את הקריירה שלו על פניה. לא לקח לו זמן רב מדי להתאושש מכישלון נישואיו, ובתחילת 1928 כבר נישא בשנית, גם הפעם לשחקנית שלצידה עבד בשם מרי פיליפס.
זמן קצר לאחר מכן הוא עשה את המעבר מהבמה אל קדמת המצלמה. בסרטו הגדול הראשון Up The River, משנת 1930, הוא כיכב לצד ספנסר טרייסי שהפך לחברו הקרוב, ואף היה זה שהעניק לו את הכינוי "בוגי", שדבק בו כל חייו. בשנים שלאחר מכן בוגרט חילק את זמנו בין ברודוויי להוליווד - יש שיגידו שהוא לא יכול היה להתלונן מכיוון שקיבל הרבה תפקידים, אבל הוא התלונן בכל זאת, מכיוון שלא היה מרוצה מהם. לטעמו הם היו סתמיים, שטחיים ודומים מדי זה לזה.
גם בחייו האישיים לא ידע מנוח. אביו הלך לעולמו ב-1934 כשהוא חסר כל ושקוע בחובות גדולים, שאותם שילם בוגרט מכיסו. כשהיה על ערש דווי, השניים יישרו את ההדורים אחרי שנים רבות של ניכור, וברבים מסרטיו בוגרט עונד טבעת זהב שקיבל ממנו בירושה. לצד כל זה, מצב נישואיו היה בכי רע ואת הנחמה הוא חיפש (ואף מצא) בטיפה המרה, שסייעה לו להתמודד עם הדיכאון שחווה. "הבעיה של העולם היא שאנשים לא שותים מספיק", אמר פעם.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה סוף-סוף נקודת המפנה שהצליחה למנף את הקריירה שלו: המפיק ארתור הופקינס נכח מאחורי הקלעים באחת מהצגותיו של בוגרט, ושמע אותו משחק מבלי לראות אותו. המפיק המוכר הבין מיד כי הוא מושלם לתפקיד בהצגה החדשה שהוא מפיק, "היער המאובן", אך כשקישר בין הקול לבין השחקן שממנו הוא יוצא, נרתע: "הוא לא היה מישהו שהערכתי יותר מדי לפני כן, חשבתי עליו כשחקן מאוד מיושן וחובבני. הוא לא נראה מתאים לתפקיד של הרוצח קר הלב, אבל הקול שלו, יבש ועייף, כבש אותי והיה מושלם לתפקיד".
למרות חששותיו של הופקינס, בוגרט עשה חיל בתפקיד וזכה לשבחים. ב-1936 זכתה ההצגה לעיבוד קולנועי, ומי שהיה עתיד לגלם את התפקיד הראשי, לסלי הווארד, התעקש שבוגרט יגלם בו את התפקיד שגילם בהצגה. בוגרט היה אסיר תודה, עד כדי כך ש-16 שנים לאחר מכן הוא קרא לבתו על שם הווארד: לסלי הווארד בוגרט.
הסרט הצליח והעלה את מעמדו של בוגרט בנוף ההוליוודי, אבל לא מספיק על מנת שיצליח להשתחרר מהסרטים סוג ב' שבהם נהג להשתתף, לרוב סרטי גנגסטרים שבהם גילם פושע. "ירו בי ב-12 סרטים, חשמלו או תלו אותי בשמונה וכלאו אותי בתשעה", סיפר על ההספק הקולנועי שלו באותה תקופה.
באותם שנים, שחקן היה חתום לרוב על חוזה מול אולפן מסוים ונאלץ לככב רק בסרטים שנבחרו במיוחד עבורו, מה שהוביל לכך שלא מעט שחקנים היו שבויים של מעסיקיהם ללא אפשרות לבחור את הפרויקטים שלהם בעצמם. במקרה של בוגרט, הוא קיבל מהם לא מעט עבודה אבל כאמור – תמיד בסרטים פחות נחשבים ותמיד בתפקידים בעלי סגנון דומה. "כנראה יש משהו בטון הקול שלי, או בפרצוף המתנשא שלי, שמכעיס אנשים. אף אחד לא מחבב אותי מיד. נראה שזו הסיבה לכך שמלהקים אותי לתפקידים קשים", אמר בזמנו כשניסה להבין מדוע לא נותנים לו תפקידים רכים ועדינים יותר.
כדי לטפח את התדמית הקשוחה שבה אהבו לראות את בוגרט, האולפנים חשו צורך לשנות משהו אחד שקשור בו ושהפריע להם במיוחד - ומכל הדברים שאולי תעלו על דעתכם, ודאי תופתעו לקרוא שהיה מדובר דווקא בתאריך יום הולדתו. כאמור, הוא נולד בחג המולד, תאריך קסום להיוולד בו, אבל לא עבור מישהו שצריך לגלם תפקידים מחוספסים. האולפנים חששו שעם תאריך לידה שכזה הקהל יתקשה לקחת אותו ברצינות, ומחשש שייאלצו ללהק אותו רק לתפקידים של דמויות עליזות וטובות לב הם פרסמו שנולד ב-23 בינואר 1900. יחד עם זאת, מקורבים אליו סיפרו שהוא נהג לחגוג את יום הולדתו ביום החג, ולא פעם צחק על כך שבמקום לקבל מתנה לכל אירוע, הוא תמיד קיבל אחת משותפת.
עוד אגדה שהאולפנים ביקשו לייצר סביבו הייתה הדרך שבה קיבל את הצלקת הידועה שלו. עד היום לא ברור מה מקורה, אולם הגרסה הרווחת, זו של האולפנים, טוענת שנגרמה בזמן שירותו הצבאי, כשאסיר שבוגרט היה אחראי על העברתו לבסיס אחר תקף ופצע אותו. אחרים, לעומת זאת, טוענים שמקורה של הצלקת בכלל בילדותו, כתוצאה משבב עץ גדול ששרט אותו עמוקות. פחות מרגש, ללא ספק.
בוגרט לא היה מחסידי חיי הזוהר, ונמנע מפרמיירות ומאירועים נוצצים של התעשייה. את מדורי הרכילות הוא פיצה באמצעות לא מעט כותרות עסיסיות שסיפק: מאשתו השנייה מרי התגרש ב-1937, אבל לא נשאר לבד זמן רב מדי - שנה לאחר מכן כבר התחתן עם השחקנית מאיו מת'וט, שחלקה איתו את חיבתו הרבה לאלכוהול.
הנישואים החזיקו מעמד שבע שנים, אבל היו מלאים בריבים אלימים שבמהלכם מת'וט שרפה את ביתם, דקרה את בוגרט וניסתה להתאבד. היא האשימה אותו שבגד בה, והוא לא הכחיש ודווקא מצא את התנהגותה משעשעת: "אני אוהב אישה קנאית. אנחנו מסתדרים היטב כי אין לנו אשליות זה לגבי זו".
הוא גם לא היסס להביע את דעתו על אנשי תעשייה שהכעיסו אותו או שלא הצליחו להרשים אותו במיוחד. הבוסים שלו ניסו להשתיק אותו, והוא מצידו לא נענה לדרישותיהם. "מייעצים לי ללא הפסקה לא להגיד את הדברים האלה, כדי שלא אכנס לצרות. אני לא מבין את זה, אם יש סרט, במאי או תסריטאי לא טוב, למה שלא אגיד את זה? אם יותר אנשים יביעו את דעתם, אולי תהיה לכך השפעה. המחשבה שרק משום שמישהו מרוויח מאות אלפי דולרים בשבוע, זה הופך אותו לחסין מפני ביקורת, אף פעם לא הייתה מובנת לי".
על אף שהצליח לעצבן לא מעט אנשים הוא נשאר עסוק, ועם תחילתן של שנות ה-40 סוף-סוף הגיעו גם סרטים גדולים יותר. "הרי סיירה" ו"הנץ ממלטה" היו שתיים מהצלחותיו הגדולות ביותר עד אז, ובוגרט אפילו אמר על האחרון כי "מעטים הדברים שאני גאה בהם. זה אחד מהם" - אך שני אלו היו הכנה בלבד לגולת הכותרת שלו - "קזבלנקה".
קשה להאמין, אבל אחרי יותר מעשור של עבודה ורזומה עשיר בסרטים, זה היה תפקידו הרומנטי הראשון. הכוכבת שלצידו, אינגריד ברגמן, הייתה גבוהה ממנו, והניסיונות לפתור את העניין מול המצלמה היו מגוונים ולא אחידים בהצלחתם, כך שמדי פעם ניתן לראות שיש ביניהם הבדלי גובה שהשתנו בין הסצנות.
הסרט, שכיום נחשב לאחד הסרטים הגדולים והאהובים בתולדות הקולנוע, היה בתחילת דרכו הצלחה, אבל לא מסחררת כפי שניתן היה להניח בעקבות המעמד הקלאסי שלו זכה בהמשך. מרבית הביקורות פרגנו, וההכנסות בקופות היו מכובדות אולם לא מזהירות.
למרות זאת, בטקס האוסקר כבר אפשר היה להבין שמדובר במשהו מיוחד - כשבוגרט עמד להיכנס לאולם הוא הבין, אולי בפעם הראשונה, עד כמה סטטוס הכוכב שלו ניתר השמיימה בזכות "קזבלנקה". קהל מעריצים גדול הקיף אותו ואת אשתו, בעודו מצטט לכוכב את שורותיו מהסרט. נדרשו 12 שוטרים כדי להשתלט על ההמולה ולהכניס את הזוג בבטחה פנימה. גם בטקס עצמו הסרט זכה באהדה רבה, עם שמונה מועמדויות ולא פחות משלוש זכיות, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. בוגרט היה מועמד גם הוא על תפקיד השחקן הטוב ביותר, אך הפסיד את התואר הנחשק לשחקן פול לוקס.
בזכות הסרט המצליח מעמדו של בוגרט באולפני וורנר זינק מעלה, מה שבא לידי ביטוי גם במשכורת שלו: 460 אלף דולר לסרט, שהפכו אותו לשחקן המרוויח ביותר בהוליווד באותה תקופה. לאורך כל שנות ה-40 הוא הפגין נוכחות קבועה ברשימות השחקנים הפופולריים ביותר, לא בפסגה אומנם, אבל לרוב הוא נצפה במקום גבוה בחמישייה השנייה.
ב-1944 הוא פגש את לורן באקול, שכיכבה לצידו בסרט "להחזיק ולאבד", ועתידה הייתה להפוך לאשתו הרביעית. הוא כינה אותה "בייבי", ולא בכדי - כשנפגשו הוא היה בן 44 והיא בת 19 בלבד. לדבריו, מהרגע הראשון שראה אותה ידע שהקשר ביניהם לא יסתיים בידידות בלבד. "ראיתי את האודישן שלך. אנחנו הולכים לעשות הרבה כיף ביחד", אמר לה. היא דווקא פחות התלהבה: "המפרי בוגרט - איכס!", חשפה את מחשבותיה כשהודיעו לה מיהו הכוכב שעומד לשחק לצידה.
"לא היו רעמים וברקים, לא היה ניצוץ", סיפרה באקול על פגישתם הראשונה. ואולם, בסופו של דבר הוא הצליח להקסים אותה, וכמה שבועות לאחר מכן הם כבר חלקו נשיקה ראשונה מחוץ לצילומים והיא נתנה לו את מספר הטלפון שלה. "מאותו רגע הוא התחיל להתקשר, לפעמים בשלוש לפנות בוקר. אמא שלי הייתה שואלת אותי לאן אני הולכת בשעה כזו, וכשעניתי לה היא הייתה אומרת לי: 'האיש הזה הוא גבר נשוי!'".
אבל לא כולם היו מרוצים מהרומן שקרם לו עור וגידים. מלבד אשתו של בוגרט, מת'וט, גם במאי הסרט הווארד הוקס היה מוטרד ממנו, אבל לו, לעומת מת'וט האומללה, היו סיבות משלו: הוא בעצמו חשק בבאקול (אף שהיה נשוי גם הוא). הוא ניסה לשכנע אותה שבוגרט לא באמת מתעניין בה, ואז גם איים שאם לא תיענה לחיזוריו, ידאג שתעבוד מעתה רק בסרטים גרועים במיוחד. בוגרט נחלץ להגנתה, הצילומים הופסקו והמפיק ג'ק וורנר נאלץ להתערב ולהרגיע את הרוחות.
לאחר שהסתיימו הצילומים, בוגרט שלח לבאקול מסר רומנטי: "אני יודע כעת מה פירוש הביטוי 'להיפרד זה כמו למות מעט', מכיוון שכשנפרדתי ממך לשלום וראיתי אותך עומדת שם, מתי מעט בליבי". למרות המילים הדרמטיות, הפרידה קורעת הלב לא הייתה ממושכת והם כיכבו מיד לאחר מכן בסרט נוסף. יחד עם זאת, בוגרט בישר למאהבת הצעירה שלו כי החליט לתת לנישואיו צ'אנס נוסף, בעקבות הבטחתה של אשתו להפסיק לשתות. באקול סיפרה כי "אמרתי לו שאני מכבדת את החלטתו, אבל לא מרוצה ממנה".
הפרידה הייתה כה קשה עבורה עד שבכתה ללא הרף, במידה כזו שנאלצה לשים קרח על עיניה הנפוחות כדי שתוכל לצלם את הסצנות שלה כהלכה. "הייתי בבלגן מוחלט", סיפרה אז. גם בוגרט לא באמת הצליח להתרחק, ובאחת הפעמים שבהן התקשר אליה באמצע הלילה חטפה לו אשתו את השפופרת מהיד וצרחה על באקול: "תקשיבי, כלבה יהודייה, מי תכבס לו את הגרביים? את? את תטפלי בו?"
בסופו של דבר בוגרט הבין שנישואיו נועדו לכישלון, והעובדה שבאקול חיכתה לו בסבלנות ודאי תרמה אף היא להחלטתו לעזוב את מת'וט. הגירושים הפכו לסופיים במאי 1945, ובאותו חודש הוא ובאקול כבר התחתנו.
ארבע שנים לאחר מכן, כשהיה בן 49, הפך לראשונה לאב לבנו סטיבן. שלוש שנים אחר כך נולדה גם בתם לסלי. "הציניקנים של הוליווד היו בטוחים שזה לא יחזיק מעמד. הם לא ידעו דבר אחד: הבוגרטים היו מאוהבים", כתבה באקול באוטוביוגרפיה שלה. אחרי שנישאו היא לקחה צעד אחורה מהקריירה שלה, בעידודו. "היא אשתי, אז היא נשארת בבית ומטפלת בי", אמר.
כמה שנים לאחר מותו הסבירה באקול כי "הוא היה מיושן בדעותיו. הוא צחק שמקומה של האישה הוא בבית, אבל זה היה בעצם רק חצי צחוק. הוא כבר התגרש משלוש שחקניות, והיה משוכנע שקריירה ונישואים לא עובדים היטב יחד". היא, מצידה, הייתה שלמה עם ההחלטה להישאר יותר בבית: "תודה לאל שעשיתי זאת, כי לא היו לנו הרבה שנים ביחד".
ב-1948 הוא הצליח להכעיס את הציבור כשהיה חלק מהמחאה ההוליוודית שהתנגדה לרדיפת הממשל והציבור אחרי עובדי תעשיית הקולנוע שנחשדו כבעלי זיקה לקומוניזם, שעימם נמנו גם כוכבים כמו צ'ארלי צ'פלין, ליאונרד ברנשטיין, ארתור מילר ואורסון וולס.
בוגרט, ואיתו גם כוכבים אחרים כמו באקול, ג'ודי גרלנד ודני קיי, ארגנו את המחאה שזכתה לכינוי "הארגון למען התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית" - כלומר למען חופש הדיבור. הצעד שלהם לא זכה לאהדה ציבורית, ועד מהרה הוכיח בוגרט שהוא פחות קשוח מהחזות שאהב להפגין וחזר בו, בעזרת מאמר שכתב ושנשא את הכותרת "אני לא קומוניסט".
הוא הצליח להתאושש מהפרסום השלילי הזה במהרה, וכבש פסגה הוליוודית נוספת כמה שנים לאחר מכן, כשב-1952 זכה באוסקר על תפקידו בסרט "מלכה אפריקאית", שבו כיכב לצד קת'רין הפבורן.
סביר להניח שהזכייה וההצלחה בקופות פיצו מעט על תקופת הצילומים הקשה, שנערכה בחלקה באוגנדה ובקונגו. במהלך הצילומים תנאי המחיה של הצוות היו גרועים למדי, והובילו לכך שרבים מהם חלו. בוגרט עצמו דווקא לא היה ביניהם, והסביר שמיעט לשתות מהמים המקומיים והעדיף את הוויסקי שהביא עימו מהבית: "אכלתי רק שעועית אפויה ואספרגוס מפחית ושתיתי וויסקי. כל זבוב שעקץ אותי מת מיד". לחוויה תרמה גם העובדה שבאקול נסעה איתו לצילומים, שם בילתה את זמנה בטיפול בבעלה ובמענה לכל צרכיו שכללו, בין היתר, בישול וכביסה.
הצלחה גדולה נוספת הגיעה עם הסרט "המרד על הקיין". בוגרט רצה מאוד את התפקיד, וכדי לקבלו נאלץ להסכים למשכורת נמוכה יותר מזו שהיה רגיל לקבל. "דברים כאלה לא קורים לקופר, לגרנט או לגייבל. רק לי", אמר במרמור לאשתו, אבל הסכים לתנאים. הפשרה שקיבל על עצמו, כך התברר בהמשך, רק הועילה לו. הסרט הפך לעוד הצלחה גדולה עבורו, ובזכותו גם קיבל מועמדות נוספת לאוסקר, אבל כמנהגו גם הפעם לא היה מרוצה במיוחד כי הרגיש שהתפקיד היה דומה מדי לאחרים שנהג לעשות.
הוא קיבל הזדמנות לעשות משהו קצת שונה בסרט "סברינה", אך גם אז מצא על מה להתלונן, מכל סיבה אפשרית שתוכלו להעלות על דעתכם. כבר בתחילה הוא רצה שאשתו תהיה זו שתגלם את סברינה, אך במקום זאת קיבל את אודרי הפבורן. הוא סירב לפרגן לה, והתלונן על כך שהייתה חסרת ניסיון ונזקקה ליותר מדי טייקים. העובדה שהפבורן פצחה ברומן עם הכוכב הנוסף שלצידה, וויליאם הולדן, לא תרמה כמובן למצב רוחו. שינויי התסריט הרבים עוררו את זעמו, וגם עם הבמאי, בילי ווילדר, הוא לא הסתדר והאשים אותו במתן יחס מועדף להפבורן ולהולדן.
הסרט זכה להצלחה ענקית, ועם השנים הפך לקלאסיקה נוספת ברזומה שלו. האם הוא עצמו התרצה כשראה את התוצאה הסופית על המסך הגדול? בפשטות: לא. "ווילדר הוא מסוג הבמאים שאני לא אוהב לעבוד איתם. הסרט הוא ערימת זבל, ולא עניין אותי מי יזכה בסברינה", אמר. ווילדר מצידו אישר את הסלידה ההדדית. "נפרדנו כאויבים", אמר, ועם זאת ציין שלאחר מכן התפייסו.
השמועות מספרות שגם אווה גרדנר, שלצידה כיכב ב"הרוזנת היחפה", חטפה ממנו לא מעט בשל חוסר הניסיון שלה - או שאולי הוא רק השתמש בכך כתירוץ כדי לנקום בה על שנפרדה מחברו הטוב פרנק סינטרה זמן קצר לפני כן.
יש לציין שהוא לא היה זעפן וכועס כלפי כולם, והיו אי אלו כוכבים שהתנסויותיהם עימו היו טובות יותר, כמו למשל ג'ין טירני שכיכבה לצידו בסרט "ידו השמאלית של אלוהים". טירני התמודדה עם בעיות נפשיות, שכחה את הטקסט והתנהגה על הסט באופן מוזר. בוגרט לקח אותה תחת חסותו, סייע לה ותמך בה. גם השחקנית ג'ואן בנט זכתה לתמיכתו בתקופה שבה האולפנים לא רצו לעבוד עימה מפני שהייתה קשורה לסקנדל הוליוודי צהוב, שבמהלכו ירה בעלה בגבר שבו חשד שהוא מנהל עימה רומן.
למרות מערכת היחסים היציבה והאוהבת עם באקול, הוא לא היה נאמן לה וניהל רומן ארוך שנים עם השחקנית ומעצבת השיער וריטה בווייה תומפסון. הם נפגשו במסיבת סיום הצילומים של "קזבלנקה", ושניהם היו נשואים אז - הוא לאשתו השלישית מת'וט. "בוגי לא אהב לרקוד, אבל בהחלט רקדנו באותו הלילה ואחריו הפכנו לנאהבים", סיפרה בזמנו.
הרומן שלהם נמשך לסירוגין במשך יותר מעשור, ותומפסון, שכינתה את עצמה "הסיוט הגדול ביותר של באקול", נהגה לעבוד ברבים מסרטיו כמעצבת השיער. באקול לא רק שידעה על הרומן ולא הוטרדה ממנו יותר מדי, אלא אף הזמינה את תומפסון לארוחות ערב מדי פעם.
החל מאמצע שנות ה-50 בריאותו של בוגרט הלכה והידרדרה, לאחר שנים של שתיית אלכוהול ועישון סיגריות, וב-1956 הוא אובחן כחולה בסרטן הוושט. הוא עבר כמה ניתוחים וטיפולים שכשלו. בינואר 1957 ביקרו אותו חבריו, פרנק סינטרה, ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן, שסיפרה על הביקור: "ספנסר טפח על שכמו ואמר 'לילה טוב בוגי'. בוגי הושיט לו את ידו, הביט בו ואמר בשקט ובחיוך: 'להתראות, ספנס'. ספנס שתק, הוא הבין". בוגרט הלך לעולמו למחרת, פחות מחודש לאחר שחגג את יום הולדתו ה-57.
נערכה לו הלוויה צנועה אך רוויית כוכבים, בהם ג'ודי גרלנד, ג'ואן פונטיין, דני קיי, בטי דיוויס, מרלן דיטריך, גרי קופר, גרגורי פק, ארול פלין, בילי ווילדר, הפבורן וטרייסי. ג'ון יוסטון הספיד אותו: "את עצמו הוא לא לקח ברצינות. את עבודתו לקח מאוד ברצינות. לתדמית הכוכב שהייתה לו התייחס בציניות משועשעת. לתפקידו כשחקן התייחס במלוא הכבוד... לא יהיה ניתן להחליף אותו. לעולם לא יהיה אחד כמוהו".