בגד עושה את האדם, אבל הרבה פעמים השאלה היא איזה אדם עושה את הבגד. ואלבר אלבז הוא אדם שהייתם רוצים שיעצב כל דבר בחיים שלכם. גם כי הוא גאון, מאלה שזורם להם זהב בוורידים, וגם כי לפעמים נדמה שאלוהים יצר אותו מלב אחד גדול, ורק אז הוסיף את שאר החלקים.
כתבות נוספות למנויים:
והוא גם סיפור מעולה על אדם שהגיע משום מקום לכל מקום. ילד שנולד במרוקו, הגיע לישראל בגיל שמונה חודשים, גדל במשפחה קשת יום, עשה צבא, למד בשנקר, נסע להגשים את החלום בארצות-הברית עם 800 דולר בכיס, ותוך לא המון שנים כבר נכנס לנעליים שפעם מילא אדון איב סן לורן, כמעצב הראשי של בית האופנה שלו. אחר כך הוא גם שיקם את בית אופנה "לנוון" והפך לאחד המעצבים החשובים והמפורסמים בעולם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו זה גם סיפור על קאמבק. כי אלבז, שהעיר את לנוון מתרדמת עמוקה, פוטר לפני חמש שנים וחיפש את דרכו בעולם. הוא המשיך להלביש סלבס כמו קים קרדשיאן או מריל סטריפ, אבל היה הומלס במובני בית אופנה, וגבר שקצת הלך לאיבוד. כאדם שתמיד רדף אחרי חלומות וגם הצליח להגשים אותם, זה היה לא פשוט. "אני תמיד חושב שמה שאני עושה הוא לא מספיק טוב", הוא מסביר.
"אני קם בבוקר ואומר 'זה גאוני' ודקה אחרי זה אני אומר, 'זה הפלופ הכי גדול שאני הולך לייצר'. אבל היו כמה נקודות שהרגשתי שעשיתי את זה בחיים שלי. כשעזבתי את הארץ והגעתי לניו-יורק הייתי כמעט בלי כסף, 800 דולר שאמא שלי נתנה לי. ואני הולך עם הפורטפוליו שלי לחפש עבודה, והייתי רואה את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה וראיתי רק ראש ופורטפוליו. ועצבות, ופחד. היה מעצב אחד בכל ניו-יורק שרציתי לעבוד בשבילו - לא שניים, אחד: ג'פרי בין. ואי-אפשר היה להגיע לשם. לא הגעתי מהרקע הנכון, לא הגעתי מהמדינה הנכונה, לא הגעתי מבית הספר הנכון. הייתי מתקשר בקיץ והיו אומרים לי 'תתקשר בחורף'. בחורף אמרו 'תתקשר אחרי החגים'".
ואיך שרדת את התקופה הזאת?
"עבדתי בחברות קטנות, אבל תמיד היה לי החלום הזה, הדרייב הזה, לעבוד עם ג'פרי בין. וכשאין לך טלפון אדום שאתה יכול להתקשר ולהגיד, 'היי, הצילו, אני צריך עזרה', אתה צריך לעשות את הדברים לבד. ויום אחד, איכשהו, דרך מישהו, הגעתי לאיזה ראיון עבודה והם אמרו לי, 'אתה חייב לעבוד אצל ג'פרי בין'. ואמרתי, 'אני יודע, אבל אני לא מצליח להגיע לראיון'. המראיינת אמרה לי, 'הוא החבר הכי טוב שלי'. היא התקשרה ולמחרת הייתי שם. זה היה רגע מכונן".
איזה עוד רגע גרם לך להרגיש, "הנה, עשיתי את זה"?
"אחרי שקיבלתי בפעם הראשונה כרטיס אשראי הלכתי לסופר והוצאתי את הקרדיט קארד בכזאת גאווה שטותניקית, אני זוכר את הרגע הזה. ורגע אחר שאני זוכר היה להגיע לאיב סן לורן. כאילו, מי אני, מה אני? אני פתאום מוצא את עצמי בין כל עורכי הדין בפריז, נכנס לפנתיאון של עולם האופנה וחותם חוזה - לא לעבוד אצלו, אלא להחליף את איב סן לורן כמעצב. אני זוכר את הטלפון הזה לאמא שלי, ואני אומר לה, 'אמא, את לא תאמיני, חתמתי על החוזה'. והיא אמרה לי, 'אני אשמח אם תגיד לי שאתה מתחתן'".
נסעת לפריז פעם ראשונה בגיל 22 עם אמא שלך. איך זה היה?
"זה היה חלום. תראה, מאז שאני קטן, אני מצייר. כשהייתי בכיתה ב', אני חושב, המורה שלי רשמה לי הערה ביומן, שאני מצייר בזמן השיעור. ונורא בכיתי, ובאתי הביתה בחיל ורעדה והלכתי להורים שלי ואמרתי להם שקיבלתי הערה ביומן, כי אני מאוד חנון באופי שלי. מצד אחד מוקיון, מצד אחד חנון, אז אף פעם לא ידעו איך לאכול אותי. אמא שלי דיברה עם המורה ואמרה לה, הוא משתתף בשיעור? היא אמרה כן. הוא תלמיד טוב? היא אמרה מצוין. אז בואי נעזוב אותו, בואי נראה לאן זה ייקח. ואתה יודע, לא ציירתי בגדים. ציירתי מלכות, ציירתי נסיכות, ציירתי חלומות. אבל אני לא זוכר אף פעם שעשו לי איזשהו שיימינג, לא בגלל שהייתי שמן ולא בגלל שציירתי נשים. היה לנו בית קטן והיה לנו מטבח עוד יותר קטן, ובמטבח הקטן היה לנו חלון ענק. בשבילי הוא היה ענק. ומרחוק הייתי רואה את מגדל שלום. ומגדל שלום מרחוק זה היה הבניין היחיד בכל האזור שהיתמר לשמיים".
הוא היה המגדל היחיד בתל-אביב.
"ובשבילי זה היה חלום, זה היה הכי הוליווד שאני יכול להגיע. ואני זוכר שלפני כמה שנים הזמינו אותי למסיבה בפנטהאוז של מגדל שלום, וכל מה שעשיתי זה ללכת לחלונות שם ולחפש את החלון שהשקפתי ממנו. אני מספר לך את זה ונופלת לי דמעה מהעין".
אני מבין למה.
"אלה החלומות. זה מה שציירתי תמיד".
כולנו מכירים את הדימוי של מעצב האופנה: הצרפתי האנטיפת מ"אמילי בפריז", הפרודיה מ"זולנדר" שמצחצחת שיניים עם שמפניה וחוטפת סערה ציטוקינית ממגע בבד של זארה.
אלבז, 59, רחוק משם. הוא אפילו לא כל כך נהנה מלחלק לאנשים הוראות. "ההתנתקות שלי מהעולם היא בלהיות עם אנשים שמסתכלים עליי ואני עליהם בגובה העיניים. כי אני כל הזמן אומר לאנשים מה לעשות".
יש בזה משהו מבאס.
"קוראים לזה, הבדידות של הרצים למרחקים ארוכים. הלכתי יום אחד וראיתי את המרתון בפריז, ואתה רואה את הקבוצה הראשונה של השישה האתיופים האלה, הרזים שרצים, הם מקום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי. אחר כך יש גל ענק ואז אתה רואה את שאר העולם - כל הרצים והמשפחות שלהם בחוץ, זורקים להם מים ובלונים, יש את השמחה הזו. אני חושב שאני, לצערי..."
אתה מהרצים האתיופים?
"אני אתיופי. אני אתלט, אבל לפעמים אתה מתעייף, לפעמים אתה צריך לעשות את ההפוגות האלה".
יש לך רגעים של דיוואיות?
"הרבה פעמים מאשימים אותנו המעצבים שאנחנו קצת דיוות, אבל הקטע שאנחנו רק קצת יותר מדי אינפנטילים. זה מה שמשותף כמעט לכל האנשים שאני מכיר שהם יוצרים, שמשהו נשאר בהם ילדותי. ואני חושב שכשאנחנו גדלים, הסיסטם מלמד אותנו לא לפתח את הדמיון אלא להישאר כמה שיותר רציונליים. ואולי אני מדבר בשם עצמי".
6 צפייה בגלריה
עם אנה וינטור. ''היא לא שטן. היא אפילו אמרה לי בסרט, 'איי לאב יו'''
(צילום: GettyImages)
מהתנ"ך שלי, "אמילי בפריז", זה נראה שמעצבים הם דבר נורא.
"אני מכיר את לילי קולינס טוב. אתה יודע, 99 אחוז מהאנשים שאני מכיר מהתעשייה הם אנשים מדהימים. הרבה פעמים יש איזשהו רושם שנוצר לנו, לתעשייה שלנו, שאנחנו מתחילים את היום עם שמפניה ובוטוקס. זה לא נכון. לא הייתי אף פעם במסיבות סמים של מעצבים, לא עם הצלמים, לא עם הדוגמניות, להפך. נתנו הרבה כבוד לאנשים שעבדו איתנו, עבדנו עם אנשים טובים, אנשים שהם וורקוהוליקים. אבל אני מאמין שטוב נדבק לטוב ורע נדבק לרע".
ראיתי את אנה וינטור, גברת השטן לובשת פראדה והעורכת של "ווג", בסוף הסרט החדש שעשית לקידום התצוגה שלך.
"היא לא שטן. היא אפילו אמרה לי בסרט, 'איי לאב יו'".
בכתבות שנעשו עליו, מתואר אלבז כאחד האנשים האהובים בתעשיית האופנה. גם כעת, הקאמבק שלו, תחת המותג החדש AZ פקטורי, עם השקעה של חברת ריצ'מונט שעומדת מאחורי מותגים כמו קרטייה וקלואי, מסוקר בכל העיתונים הגדולים, מ"הניו יורק טיימס" ועד כל הווגים של העולם. התצוגה של המותג נחשבה לאחד ההיילייטים של שבוע האופנה האחרון וקיבלה ביקורות מעולות.
אבל מתברר שגם מי שכובש את פסגת העולם סובל מהתקפים של חוסר ביטחון עצמי. לפני כמה שנים, בתקופה הריקה אחרי הפיטורים מלנוון, קיבל אלבז את אות הלגיון הצרפתי, תואר כבוד שלא רבים זוכים לו. במקום להשתכנע שהמעמד שלו לא נפגע, אלבז לא רצה להזמין אנשים לטקס מהחשש שלא יגיעו. "הזמנתי 20 איש לאולם, כי אמרתי, מי יבוא?" הוא נזכר. "זו הייתה תקופה כזאת, אתה יודע, בין השמשות".
לא היית חם, מה שנקרא.
"הייתי חם, אבל לא הייתי לוהט, בוא נגיד. אבל פתאום אני רואה שיש לנו איזה 450 אנשים שמבקשים להגיע. כל התעשייה. זו פעם ראשונה שאני הולך לראות את כולם, אבל אני לא מראה להם שום בגד. אז התקשרתי לחבר אחד שלי ואמרתי לו, 'בוא נעשה בושם'. הוא אומר לי, 'למתי?' אמרתי לו, 'לעוד חודש'. הוא אומר לי, 'אלבר, אי-אפשר'. אמרתי לו, 'בוא ננסה'. הוא שואל אותי, 'מה הריח?' אמרתי לו, 'ריח של שמלה'. אני זוכר את זה עם הצעיף של אמא שלי, כשהיא מתה, הדבר היחיד שלקחתי זה את הצעיף שלה, כי רציתי לשמור את הריח שלה".
אני כל כך מכיר את זה.
"לא רציתי כלום, רק את הריח. לקחתי איתי את הריח. הנה, עוד פעם דמעה נפלה לי. והוא עשה לי את הבושם הזה, וכתבתי 450 מכתבים אישיים לכל אחד שהגיע ואמרתי, 'פעם ראשונה אני לא מראה לך שמלה, אבל אני נותן לך ריח של שמלה'. ופתאום הכתבות היו לא רק בעמודי הקוסמטיקה, פתאום התחילו לכתוב על ריח של שמלה, את הסיפור שלי. וזה לא במכוון, אני עושה את זה אינטואיטיבית, אבל אני רואה לאן המדיה לוקחת את זה, וזה לא מניפולציה".
אז למה לקח לך חמש שנים לחזור בעצם?
"במשך חמש שנים לא רציתי להתחתן עם אף חברה, כי הייתי צריך לקחת את הזמן לחשוב. הייתי צריך לקחת את הזמן לחלום, ויותר מהכל הייתי חייב להתאהב מחדש, כי התעוררתי יום אחד - אולי זה לא באמת יום אחד אבל זה היה תהליך - אבל יום אחד אתה מתעורר ואתה פתאום מגלה שאתה לא אוהב את מה שאתה יודע לעשות ואת מה שאתה בעצם מתמחה בו".
למה?
"הסיסטם הפך לכוחני. מסיסטם חזק זה הפך לכוחני".
אתה מקנא בצעירים מוכשרים?
"אני מטבעי לא קנאי אז אני אף פעם לא מקנא באנשים שהם יוצרים, אני רק מקנא באנשים שאוכלים ולא משמינים".
ובכל זאת, באיזה אדם אתה מקנא?
"תיפול מהכיסא אם אני אגיד לך. באופירה אסייג".
למה?
"כי היא האישה הכי מאושרת בעולם. אני שומע אותה צוחקת, אתה יודע, כזה מכל הלב. אני בא לפעמים הביתה, יום שישי, אחרי 400 שעות עבודה של השבוע, אני לוקח משהו לאכול - מה שנופל במקרר נופל לי על הצלחת, לא שליחויות של קוויאר כמו שאולי חושבים - ואני שומע אותה צוחקת, והיא נוגעת בי. אני אומר לעצמי, הלוואי שאני אצחק כמוה. הלוואי ואני אצחק כמו אופירה. איך זה?"
יפה. אהבתי. איזו תכונה אתה הכי אוהב בעצמך, ואיזו אתה הכי פחות אוהב?
"הכי פחות אוהב בעצמי - אני חושב שאני חסר סבלנות. הכי אוהב בעצמי, שאני אשכרה רחמונס. כל הזמן מרחם. מה זה, כואב לי הלב כל הזמן כמעט. צריך ללכת כל הזמן לאיזה רופא לב, כי אני מרחם על כולם. כאילו, כל אחד נוגע בי ברמה האמוציונלית. אני רק רוצה שלכולם יהיה טוב מסביב. וכשיהיה טוב לכולם אז טוב לי. זה המדד שלי לטוב, לשמחה ולאושר".
אם הייתה לך עכשיו מכונת זמן והיית יכול לחזור, נגיד, לגיל 20 ולתקן נגיד איזה שני דברים בהיסטוריה שלך, מה היית מתקן?
"לתקן - לא הייתי מתקן, כי אני מאמין בקארמה וצלקות הן דבר טוב, זה דבר מחשל. אבל אולי אחת התקופות הכי טובות שלי בחיים הייתה באמת בגיל 20. זה היה בתקופה של הצבא. אתה יודע, אני לא בדיוק צבאי, כמו שאתה רואה. הייתי מדריך לידיעת הארץ בחינוך. ואתה יודע, הגעתי לשם, היו שם ממש חבר'ה נהדרים, ילדים טובים, מבתים ענקיים, 'ילדים של' - הבת של ההוא וזה, ואני כולה מה? התחלתי את הקורס הזה והייתי באדמה. אתה יודע, פשוט באדמה.
"יש תמיד את החדר של היפים והחדר של היפות והחדר של המיוחסים, ויש בסוף את החדר של מי שנשאר. אני הייתי בחדר הזה של מי שנשאר. ועם הזמן, עם הזמן אני זוכר שהייתי חי עם שקית, כי כל לילה היו אומרים לי, אלבר, בוא תישן אצלנו, בוא תישן אצלנו. בסוף גמרתי חניך מצטיין קורס. ואם יש לי חלום זה יום אחד לפגוש את כל האנשים האלה, שלא ראיתי מאז, ואני לא יודע איפה הם ומה הם ומי הם".
הם לא בפייסבוק? אתה לא יכול לחפש אותם?
"יכול להיות שלפעמים יש דברים שיפה לשמור אותם בתור פנטזיה".
בתעשייה שצועקת לנשים "את הכי יפה איך שאת - כל עוד את לא קופצת מעל מדיום", אלבז ניסה לפרוץ את הגבולות. המידות שהוא מעצב מגיעות עד מעבר לאקסטרה לארג', פיתוחים טכנולוגיים גרמו לבגדים להיות נוחים יותר ולשבת טוב על הגוף מבלי לדחוס אותו לשמלה בגודל של גרב, והריצ'רצ'ים קיבלו עדכון בעזרת טריק מגניב, כך שאפשר לסגור אותם לבד גם ללא עזרה. הוא אפילו קורא לחברות טכנולוגיות ישראליות להציע לו פיתוחים ומבטיח גב כלכלי איתן בהשקעה של ריצ'מונט ועליבאבא.
הקולקציה של AZ פקטורי מגיעה כיאה לרוח התקופה ללא חנות פיזית, שהיום מרגישה יותר כמו בית קברות לבגדים, ונמכרת באתר החברה ובאתרים המגה-אקסלוסיביים Farfetch וNet-a-Porter.
"אני חושב שאני משתדל בקולקציה הזאת לעשות את זה גם 'אקסקלוסיב' וגם 'אקסקלוסיב נגיש'. אז אני לא עושה אופנת רחוב, אבל אני מאמין שזה חשוב היום לקחת את זה למקום קצת יותר דמוקרטי. אני לא צריך ללכת עד זארה לעשות את זה, כי פה הטווח מידות שלנו זה מאקסטרה-אקסטרה סמול ועד 4XL, זאת אומרת תשע מידות, ומבחינת מחירים אני עבדתי על מחירים מ-230 יורו ועד 1,200 יורו. בחברות הקודמות שלי הייתי עושה טישירטים באלפיים יורו".
לא יודע כמה מקום יש לטישירטים באלפיים יורו כשכולנו יושבים בבית בפיג'מות.
"זה עולם קצת אחר. ואתה יודע, לפעמים אתה אומר, בוא'נה, הרולס-רויס הזה שעשו בשנות ה-50, אין עליו, אין על היופי ועל האלגנטיות. אבל אתה לא יכול לנהוג בו היום. אתה פשוט לא יכול לנהוג בזה. יש מכוניות אחרות שהן בין לבין. אתה יודע, למצוא את האמצע אולי הוא הדבר הכי קשה. להיות סופר-מסחרי זה קל. לעשות דברים לגמרי משוגעים זה עוד יותר קל. אתה לוקח כיסא, ואתה אומר, הכיסא הוא הכובע. וכולם יושבים ואומרים, וואו, איזה כישרון. האמצע הוא הכי קשה".
מסכים.
"פעם קיבלתי איזשהו פרס בניו-יורק, ומריל סטריפ נתנה לי את הפרס. היא סיפרה שם שאני אף פעם לא עשיתי לה טרנספורמציה, אבל תמיד עזרתי לה להיות גרסה משופרת של עצמה. אני לא עושה באמת טרנספורמציות, אני משאיר את זה לרופאים הפלסטיים.
"כשאתה מדבר על לבוש, אז השאלה אם אתה מתלבש למישהו אחר, או שאתה מתלבש עם מראה. הנשים שמתלבשות עם מראה הן בעצם הנשים הכי סטייליסטיות, כי הן יודעות מה נכון להן ומה עובד להן. אנשים שמתלבשים בשביל אנשים אחרים, בשביל גברים, נשים, להרשים, להראות, שואו אוף, זה סיפור אחר לגמרי, אבל הנשים הכי סטייליסטיות בהיסטוריה של האופנה היו הנשים שעבדו עם מראה".
מי למשל לדעתך?
"ג'קלין קנדי, ג'קי או".
מה אתה חושב על אנשים שהם לא מהתחום ופתאום הופכים להיות מעצבי אופנה, כמו קניה ווסט כזה?
"היה לי איזה ראיון פעם, באיזה עיתון כזה נחשב, ואמרו לי, מה אתה עושה כשאתה בא הביתה? והם חשבו שאני אספר להם שאני רואה נשיונל ג'יאוגרפיק, או קורא את 'מלחמה ושלום'. ואמרתי להם, אני אוכל פיצה שנשארה לי מאתמול, כי זה כבר אמצע הלילה, ואני שם את הקרדשיאנס. אמרתי שזה כמו מדיטציה. למחרת היום הייתה איזו מכירה ענקית בלוס-אנג'לס, קים קרדשיאן קראה את הכתבה ובאה לקנות. ומאז היא באה הרבה פעמים לפריז והזמנו אותה לתצוגות שלנו. והבנתי גם שממש חשוב בחיים לעבוד בטוב, לא ללכלך על אנשים. אתה יכול לקטר על אנשים וזה, אבל לא ללכלך. כי הכל בומרנג".
עבד לך איתה.
"היא באה לתצוגות שלנו, בחיים לא ביקשו ממני תשלום על זה שהיא באה. עשיתי לה אפילו את השמלה שהייתה בשער של 'ווג', שמלת הכלה שלה - לא השמלה שהיא לבשה בחתונה, אבל השער איתה ועם קניה ב’ווג’ היה שלי".
דיברת איתה פעם?
"הרבה פעמים".
נו, אתה רואה, החיים שלך זוהרים.
"מה זה זוהרים, כמו הגשם".
את חמש שנות השתיקה שלו קינח אלבז במגפת הקורונה. כחלק מההתכנסות פנימה שעבר בתקופה הזו, גם לעבודה מהבית היו יתרונות. "פתאום אתה מגלה שיש לך בית ואתה מגלה שיש לך מטבח", הוא אומר. "אני עד לפני שנה לא ידעתי שיש לנו מטבח בבית. ויש לך וויקאנד ארוך ואתה לא צריך לנסוע לאוסטרליה, אתה יכול להישאר בבית ואתה פתאום גם עובד בבית, ועבודה בבית היא אחרת, זאת אומרת, האנרגיה אחרת".
אבל המגפה הכניסה לו חרדות חדשות. בכל זאת, מדובר במגה-היפוכונדר. "זה נורא ואיום. אין לי הגדרה יותר קשה מזה. אתה יודע, מספיק שיש איזשהו חולה מאומת שעבר, אנחנו - טאק, סוגרים הכל, הולכים לעשות בדיקה, אני לא יכול לחכות אפילו לקבל את התשובה למחרת. אז כבר מצאתי את האדם שעושה לי את הבדיקה ותוך כמה שעות כבר נותן לי תשובה. כל פעם שאתה מקבל שלילי, מבחינתי זה לקבל את האוסקר. אני עובד עם מסכה מתשע בבוקר עד עשר, 11 בלילה. עם שתי מסכות. שתי מסכות, כפפות, אלכוג'ל, מאחורי קירות זכוכית, אקווריום, ככה אני עובד".
מה זה, מטורף.
"אף אחד לא מתקרב אליי עכשיו. אז זה, זה קשה לי. בשלב זה, זה עבודה - בית, בית - עבודה, עבודה - בית. זהו, שום דבר אחר. אני לא מזמין אנשים, לא הולך לאנשים, שום דבר. כלום, נאדה, זירו, אפס".
נשמע קשה.
"אם הייתי יכול הייתי קונה פנטהאוז על בית החולים. הייתי גר ועושה בדיקות כל בוקר. פעם נתנו לי את השעונים האלה, אתה יודע, של אפל. קיבלתי אותם מאפל מתנה, אבל אני יודע שאם אני שם אותם על היד, אני פתאום רואה דפיקות לב, כל דבר גורם לי לדפיקות לב. אני אחיה במיון. אני לא נוגע בזה כי אני יודע שאני יכול להשתגע. אבל אני חושב שאם הייתי מתחיל את הקריירה שלי היום מחדש, לא הייתי הולך להיות מעצב אופנה, הייתי הולך לעולם הרפואה".
אתה?
"אני זוכר, כשהייתי קטן הייתי כל פעם עם איזו מחלה אחרת, ופעם בשבוע הייתי הולך עם אמא שלי לרופאים, אז הכרתי את כל הרחובות של תל-אביב דרך הרופאים. זה אף-אוזן-גרון, זה רופא עיניים, זה רופא אסתמה, ואמא שלי התחתכה ואחר כך היינו הולכים לקנות פלאפל. זה היה איזה רגע שלה ושלי, כאילו, איזשהו בונדינג כזה, ללכת לרופאים. ומאז נשאר לי, אתה יודע. כשיש לי תצוגה, אני מזמין את כל החברים הרופאים שלי. וכמו שאני לא אוהב עורכי דין, ככה אני אוהב רופאים. אז הייתי בשמחה עושה את זה.
"מעניין שהרבה מאוד רופאים מתעניינים באופנה, כי בסופו של דבר זה גוף. אנחנו מתעסקים גם בנפש וגם בגוף. ואמר לי פעם אחד הרופאים שאני מכיר, 'יש לי שאלה אליך, אם היום אישה יכולה לקנות גוף - אולי הגוף הוא השמלה החדשה. ואם הגוף הוא השמלה החדשה, מה התפקיד שלך בתור מעצב אופנה היום? לכסות?'"
שאלה מעניינת.
"ואתה יודע מה, אני זוכר שחזרתי מהפגישה הזאת איתו והלכתי ושיניתי את כל הקולקציה שלי ועשיתי הכל אחרת. ובאותה קולקציה - דרך אגב, זו סתם אנקדוטה מצחיקה, היה לי מין בחור שעשה נעליים, מעצב נעליים, והוא עשה עקבים מטיטניום. הוא אמר לי, אלבר, אתה יכול לקחת את זה באיזה גבהים שאתה רוצה, כי אין חומר חזק יותר מטיטניום. ואני אומר, וואו, חלום החלומות מתגשם. והוא עושה לי את העקבים האלה, כל עקב מטר. ואנחנו עושים חזרה, כאילו, שעה לפני התצוגה, ואני רואה את כל הדוגמניות הולכות מוזר, ואני אומר לצוות, מה קורה פה? מה, נתתם להן שמפניה? ואחת הבנות אומרת לי, 'אלבר, העקבים הורגים אותנו'. ושעה לפני התצוגה אמרתי, ימות העולם, אני חייב לעשות משהו. ויש לך 45 דקות עד שהאולם מתמלא, המצלמות מצלמות ואתה צריך לצאת לחזית.
"שלחתי את כל הצוות שלי לסטודיו, אמרתי, תביאו את כל הנעליים השטוחות שיש לנו. את כל הנעליים, גם מעונות קודמות. ואיך שהבנות יצאו, זה היה כזה בדקה ה-210, החלפתי להן את הנעליים. ואז קיבלתי את הביקורות הכי טובות ואמרו, אלבר אוהב נשים, הנה, כולן על שטוח, כמו שאנחנו אוהבות. ולכן העצה שלי למעצבים צעירים היום, אני אומר, לחלום, להרגיש, לא ללכת עם הראש בקיר. להרגיש. להרגיש שיש דבר שהוא לא עובד ואל תפחד לשנות אותו. תשנה אותו גם בדקה האחרונה. תשנה אותו אם אתה מאמין בו".
נולדת בקזבלנקה, גדלת בישראל, אתה חי בפריז ובניו-יורק, איפה אתה הכי מרגיש בבית?
"אני משלם את המסים שלי פה בצרפת, אז אני אגיד בצרפת, כי אתה משלם איפה שאתה גר. אבל שדה התעופה היחיד בעולם שאין לי בו פחד זה בן-גוריון".
למה?
"אתה מגיע, אתה יודע, ל-JFK, יש לי דרכון צרפתי, הכל בסדר. אתה רק מגיע, 'למה אתה פה? מאיפה אתה בא? לאן אתה הולך?' אני מגיע לארץ, אני רואה על המדים את השם תיקי, אני רואה שושי, אני יודע הכל. אני יודע מאיפה הם באו. כשהייתי קטן, היה לנו ירקן, והוא היה ירקן שהיה בא אלינו הביתה ומוכר לנו ירקות ופירות. קראנו לו סנטה רוזה, אבל קראו לו אדון מאיר. והוא היה עיראקי, והיו לו איזה שבע בנות. כל מיני שמות כאלה אנגליים. אני חושב שכולן עבדו בשדה תעופה בתור שוטרות. עד היום כל פעם שאני עובר, אני מנסה לראות אחד מהשמות.
"בארץ יש לי חיבור, אתה קורא ספר בעברית, אתה שומע את השם סימה, אתה יודע מי זאת סימה. אתה יודע מה היא. אתה יודע פחות או יותר מאיפה היא. תגיד לי עכשיו ז'ולייט? אוקיי, ז'ולייט יכולה להיות בת מאה או בת עשר, בצפון או בדרום".
וכשאתה שומע נגיד על ונסה מקאן, זה לא אומר לך משהו?
"אני אגיד או ונסה פאראדי או ונסה פרידמן, אני אנסה מיד לשייך את זה לאנשים שאני מכיר. אבל אם תגיד לי שושי, נגיד, אז אני אגיד שזו החברה הכי טובה שלי בארץ, שהיא אחות ראשית במשרד הבריאות והיא עובדת שנה שלמה בלי יום אחד חופש".
אני מת על ונסה פאראדי.
"אני מעדיף את שושי".
מצחיק.
"יש לי דוד שקוראים לו יהודה, הוא היה האח הקטן של אבא שלי, והוא היה זה שהיה עוקב באינסטגרם ובאינטרנט, והיה מספר לכולם מה הוא קרא עליי והיה מעביר את הכתבות, ואתמול בלילה הוא נפטר. ואמרתי, אף אחד כבר בטח לא יראה מהמשפחה שלי את הכתבה. אני עושה את הכתבה הזאת בשבילו.