סיימתם לנקות את הבית? קראתם את ההגדה בליל הסדר? הכנתם לעצמכם מצה עם שוקולד? זה הזמן לקיים מסורת פסח נוספת: צפייה בקלאסיקה הקולנועית "עשרת הדיברות" בכיכובו של צ'רלטון הסטון, האיש שלפחות עבורנו לעולם יהיה משה – ואולי גם עדיף ככה.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הסטון נולד ב-1923 בשם ג'ון צ'רלס קרטר. הוא התגורר עם משפחתו באזור מבודד ומיוער במישיגן. כילד הוא פיתח תחביבים שהלמו את מקום מגוריו כמו ציד ודיג, וכבר מגיל צעיר נמשך אל עולם המשחק, אחרי שהשעות הרבות לבד ביער הביאו אותו להעמיד פנים שהוא דמויות מספרים שקרא.
הסטון העיד על עצמו שהמקום המרוחק שבו גדל הפך אותו לילד מתבודד, וכך הוא נשאר גם בשנים שלאחר מכן, אחרי שעבר עם אימו ושני אחיו לפרברי שיקגו בעקבות גירושי הוריו. "הייתי נער כפרי ורזה מהיערות, וכל הילדים האחרים היו עשירים והבינו בבנות", סיפר. אחרי שאימו נישאה מחדש הוא קיבל את שם המשפחה שאיתו התפרסם: הסטון.
כשהיה בתיכון נרשם לחוג דרמה והשתתף בהצגות של התיאטרון הקהילתי. הוא התגלה בהן כשחקן לא רע בכלל, מה שזיכה אותו במלגה ללימודי משחק באוניברסיטת נורת'ווסטרן. שם הוא גם הכיר את מי שהפכה בהמשך לאשתו, סטודנטית למשחק בשם לידיה קלארק. הם התחתנו ב-1944, עוד לפני שהסטון חגג 21, והיו מאוד חריגים בנוף ההוליוודי עתיר הפרידות, שכן נישואיהם נמשכו 64 שנים, עד ליום מותו ב-2008. עם זאת, הזוגיות שלהם לא הייתה חפה מבעיות: "היו לנו עליות ומורדות אלימים", שיתפה קלארק בריאיון. היא ויתרה על קריירת המשחק שלה על מנת לתמוך בזו של בעלה, ובתם מולי סיפרה לימים: "היה לאימי קשה מאוד. הוא היה כוכב ענק וסמל מין, ונשים השליכו את עצמן לרגליו בכל מקום".
בשנה שבה שינה סטטוס זוגי לנשוי הוא גם הפך לחייל בחיל האוויר, ושירת במשך כשנתיים כקשר וכתותחן בבסיס באלסקה. כשהשתחרר עברו בני הזוג לניו יורק, והסטון החל לעשות לו שם בתור שחקן מוביל בברודוויי ובהפקות טלוויזיוניות, שבזכותן קיבל הצעה לעבור למסך הגדול. בניגוד לשחקנים רבים, החלום להפוך לכוכב קולנוע לא ממש קרץ להסטון, אך כשהגיעה ההזדמנות לעשות תפקיד ראשי בסרט הוא כמובן נענה בחיוב. הסרט, "עיר אפלה" (1950), לא היה מוצלח במיוחד, הוא אפילו די נקטל על ידי המבקרים, אבל דווקא הופעתו של הכוכב העולה הסטון זכתה למחמאות.
סרטו הבא, "ההצגה הגדולה בתבל" (1952), כבר זכה להצלחה הרבה יותר גדולה: הוא היה הסרט המצליח ביותר של אותה השנה, ואף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. הקריירה של הסטון פרחה והוא כיכב בשנים הבאות בסרטים מצליחים יותר ופחות, עד שב-1956 לוהק לתפקיד זכור במיוחד של דמות תנ"כית ואייקונית בפני עצמה: משה רבנו. "עשרת הדיברות" היה סרטו האחרון של הבמאי ססיל ב. דה-מיל, שכבר עבד עם הסטון לפני כן בסרט "ההצגה הגדולה בתבל". בחדר האודישנים הסטון הוכיח שכישרון משחק הוא חשוב מאוד אבל גם היכרות מוקדמת עם נושא הסרט יכולה בהחלט לתרום, והרשים את דה-מיל בידע הרב שהיה לו על מצרים העתיקה. בנוסף, דה-מיל חשב שהסטון מחזיק בדמיון רב לפסל "משה" של מיכלאנג'לו, וכל אלו בהחלט הספיקו כדי לגרום לו ללהק את הכוכב לתפקיד. דה-מיל גם ניצל את העובדה שבתחילת הצילומים הסטון היה אב טרי, וליהק את בנו פרייז'ר לתפקיד משה התינוק.
שנות ה-50 וה-60 היו עידן סרטי הענק ההיסטוריים בהוליווד, ו"עשרת הדיברות" הציב רף גבוה מאוד לבאים אחריו, עם תקציב גבוה במיוחד של 13 מיליון דולר, תפאורות ענק וצילומים שנערכו בחלקם גם במצרים, בהשתתפותם של 14 אלף ניצבים ו-15 אלף בעלי חיים. האפקטים הוויזואליים היו פורצי דרך לזמנם - העבודה על סצנת חציית ים סוף לבדה, לדוגמה, ארכה כחצי שנה, ועבורה נעשה שימוש ביותר מ-1.3 מיליון ליטרים של מים.
ההשקעה הרבה השתלמה: הסרט הפך להצלחה קופתית ענקית ועדיין מדורג שמיני ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר אי פעם - לא עניין פשוט בהתחשב בכך שאורכו עומד על שלוש שעות וארבעים דקות. למשך זמן קצר לאחר שיצא הוא אפילו התהדר בתואר הסרט הרווחי ביותר אי פעם, אך "חלף עם הרוח" ששוחרר מחדש לאקרנים מעט לאחר מכן חזר לפסגה והדיח אותו ממנה. גם האקדמיה לקולנוע התרשמה לטובה והעניקה לסרט שבע מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אך לבסוף הוא יצא רק עם פסלון אחד - עבור האפקטים.
"עשרת הדיברות" הציג בבתי הקולנוע במשך קרוב לשנתיים, וללא ספק האפיל גם על סרטיו הבאים של הסטון, שחלק מהם אומנם זכו להצלחה ולביקורות טובות אבל לא הצליחו לשחזר את רמת העניין. אלא שב-1959, כשכבר היה נדמה ששיא הקריירה שלו מאחוריו, הגיע הסרט "בן חור" והצליח אף יותר. נכון לשנת יציאתו הוא היה בעל התקציב הקולנועי הגדול ביותר אי פעם – מעל ל-15 מיליון דולר. יותר מ-300 מעצבים ופועלים התגייסו למען הכנת הבגדים ובניית התפאורה, שהייתה הגדולה ביותר עד אז. הצילומים נמשכו כשבעה חודשים, עם ימי צילום ארוכים במיוחד ויום מנוחה אחד בלבד בשבוע, ולקחו בהם חלק 365 שחקנים בעלי טקסט ו-50 אלף ניצבים. הפקת הסרט הגיעה לפני כן לישראל ואף סימנה את אזור ליפתא שבירושלים כמקום מועדף לצילומים, אך לטענת ההפקה הרשויות בישראל התנגדו לצילומים מסיבות דתיות.
הסטון לא היה הבחירה הראשונה לתפקיד הראשי. ליתר דיוק, הוא היה בתחתית רשימת המועמדים. הקדימו אותו, בין היתר, מרלון ברנדו, פול ניומן, פול לנקסטר, רוק הדסון ולזלי נילסן – כולם סירבו עד שהתפקיד הוצע בלית ברירה להסטון.
הבמאי וויליאם וויילר לא היה ממעריציו הגדולים של הכוכב, ובזבז לא מעט זמן וטייקים על ניסיונות להוציא ממנו את המיטב - לא תמיד בהצלחה. "צ'אק, אתה צריך להיות טוב יותר מזה", אמר לו וויילר לאחר שהתעכבו זמן רב מדי על צילומי סצנה פשוטה יחסית. הסטון הודה לאחר מכן: "היה קשה לשמוע את זה. ביליתי אחר כך הרבה זמן עם כוס וויסקי ביד". הזמר הארי בלפונטה, חבר קרוב של הכוכב, אמר עליו: "הוא ידע שהוא לא שחקן ענק. מאחורי המראה הטוב ותדמית המאצ'ו שלו הסתתר בחור חסר ביטחון, שהשתוקק לאישורם של אחרים".
אבל דווקא הפעם הוא קיבל את האישור המיוחל: בטקס האוסקר הסטון יצא עם פרס השחקן הטוב ביותר. אך למרות שכיכב בשניים מהסרטים הגדולים של אותו עשור, הסטון לא הפך לכוכב שמושך קהל על סמך שמו בלבד. ברשימות השנתיות של הכוכבים הרווחיים ביותר הוא הופיע לאורך השנים רק ארבע פעמים: פעם אחת ב-1953 ושלוש פעמים נוספות בשנים 1962-1960, שבהן היה בעשירייה השנייה של הרשימה.
הסרט שעשה לאחר מכן, The Wreck of the Mary Deare שבו כיכב לצד גארי קופר, כשל בקופות, וגם הצגה בברודווי שבה שיחק, בבימויו של לורנס אוליביה, ירדה מהבמה לאחר חמש הופעות בלבד למרבה המבוכה. הוא המשיך לשחק בהצגות תיאטרון לאחר מכן, אך לברודוויי כבר לא שב.
הסטון העדיף להתמקד בגילום תפקידים היסטוריים מכיוון שחש איתם יותר בנוח כשחקן: "אין לי פנים שמתאימות לזמנים המודרניים. אני נהנה ללבוש תחפושות, ולא כל כוכב יכול לעשות זאת בצורה משכנעת. אתם יכולים לדמיין את אלביס פרסלי לובש שריון?". ואכן, לרוב הצלחתו של הסטון הגיעה יד ביד עם סרטים בעלי פרופיל גבוה, ואחד מהם היה "אל סיד" (1961), שבו כיכב לצד סופיה לורן. הסטון לא ממש נהנה מחוויית הצילומים, בעיקר מפני שלא הסתדר עם לורן, הרגיש שאין ביניהם כימיה וחש שהיא לא מספקת את הסחורה: "היא מסתמכת יותר מדי על היופי שלה", אמר. האיחורים הקבועים שלה הכעיסו אותו מאוד, והעובדה שדרשה שיגדילו את התפקיד שלה לא עזרה לשפר את דעתו עליה. הוא אף סירב לעמוד לצידה בצילומי הקלוז-אפ שלה, ודרש שיחליפו אותו בניצב עבורם. כשהוצע לו לאחר מכן לככב איתה בסרט נוסף הוא ויתר על התענוג.
לורן לא הייתה היחידה שחטפה ממנו ביקורת. גם עם השחקנית אווה גרדנר שכיכבה לצידו ב"רעידת אדמה" (1974) לא הסתדר, ועל השחקנית ונסה רדגרייב, שותפתו לסרט "אדם לכל עת" (1988), כתב ביומניו: "היא אומנם לא מעצבנת, מאחרת או משעממת כמו שחקניות אחרות, אבל קשה לעבוד איתה. היא לא מוכנה לקבל אף סטייה קלה מהטקסט הכתוב".
גם עם השחקן ריצ'רד האריס לא נהנה לעבוד. השניים כיכבו יחד בסרט Major Dundee משנת 1965, והסטון אמר עליו: "הבעיה איתו היא שהוא לא רואה בעצמו שחקן ששכרו את שירותיו כמונו. הוא חושב שהוא מרכז ההפקה כולה". על אוליבר ריד, שלצידו כיכב בסרט "אי המטמון" (1990), הוא אמר: "הוא היה שיכור מסריח כבר בסוף ארוחת הצהריים. לא רק שהוא לא הצליח להחזיק חרב, הוא לא יכול היה אפילו לעמוד זקוף".
החל מ-1965, אחרי שרשרת אכזבות קופתיות, הסטון שם את קריירת המשחק שלו על אש קטנה בזמן שכיהן כנשיא איגוד השחקנים במשך שש שנים. במהלך כהונתו היה לו להיט קולנועי נוסף, "כוכב הקופים" (1968), שהפך במרוצת השנים לקלאסיקה והניב אין-ספור סרטי המשך, עיבודים מחודשים, פארודיות ומחוות, בעיקר בגלל הטוויסט שבסופו, שנחשב עד היום לאחד הסופים המפתיעים בתולדות הקולנוע.
בשנים הבאות הסטון כיכב בעיקר בסרטי אקשן ובאפוסים היסטוריים נוספים שחלקם, כמו "איש האומגה" (1971) ו"שלושת המוסקטרים" (1973), זכו להצלחה רבה, בעוד שאחרים, בהם "אנתוני וקליאופטרה" (1972) שאותו גם ביים, היו כישלונות גדולים. בשנות ה-80 וה-90 כבר הופיע בפחות ופחות סרטים. ברובם, כמו "שקרים אמיתיים" ו"טומבסטון", עשה תפקידים קטנים יחסית או תפקידי אורח על טוהרת הגימיק, כמו בסרט האסונות "ארמגדון" (1998) שבו היה על תקן הקריין ובעיבוד המחודש ל"כוכב הקופים" מ-2001, שבו גילם את אחד הקופים. ב-2003 הוא דובב את הדמות המיתולוגית שלו מהסרט "בן חור" בעיבוד אנימציה לסרט המפורסם. זכורה לטוב גם הופעת האורח שעשה בתפקיד עצמו בסדרה "חברים" בשנת 1998, בפרק שבו נזף בג'ואי על כך שהעז להתקלח בחדר ההלבשה שלו בזמן צילומי סרט משותף.
אחת הסיבות העיקריות לכך שהפרופיל ההוליוודי של הסטון הלך ודעך לאורך שנות ה-70 הייתה שינוי דעותיו הפוליטיות והחברתיות, מה שהפך אותו לאישיות פחות רצויה בקרב תושבי הוליווד. בשיא הצלחתו הסטון דווקא היה ידוע כדמוקרט וליברל נחרץ, תמך בזכויות האזרח, הצטרף למאבקו של מרטין לותר קינג והתנגד למלחמת וייטנאם (אף שתמך בלוחמים עצמם והופיע בפניהם - "אמריקה לא שכחה אתכם", נהג לומר להם), אך ב-1972 הפתיע כשתמך דווקא בריצ'רד ניקסון, המועמד הרפובליקני לנשיאות. הוא הסביר: "לא הדעות שלי השתנו, המפלגה הדמוקרטית היא זו שהשתנתה". עם הפיכתו לרפובליקני מוצהר הוא גם הפך לתומך נלהב בזכויות האזרחים להחזיק כלי נשק בבתיהם, שאותן קרא בעבר להגביל, ויתרה מכך - אף שימש כנשיא איגוד הרובאים בשנים 2003-1998: "אני מתאר לעצמי שאף אחד מכם לא יעדיף להשתמש בעיתון מגולגל כנשק מול דיקטטור או פולש", אמר בנאום ב-1997, ובאחר בשנת 2000 אמר: "אוותר על האקדח שלי כשתוציאו אותו מידיי הקרות והמתות". הנאום חולל שערורייה גדולה מכיוון שנישא זמן קצר לאחר הטרגדיה בתיכון קולומביין בקולורדו, שבמהלכה שני תלמידים ביצעו טבח ירי המוני, גרמו למותם של 12 תלמידים ומורה אחד ופצעו עשרות נוספים. בנו של הסטון סיפר שבעקבות דבריו של אביו שמע אנשים קוראים לו "תומך ברוצחי ילדים".
דעותיו השנויות במחלוקת הביאו להופעתו של הסטון בסרט הדוקומנטרי של מייקל מור, "באולינג לקולומביין" (2002), אשר יוצא נגד תעשיית הנשק בארה"ב והשימוש של אזרחים בכלי ירי. הסטון התראיין לסרט מבלי לדעת בדיוק מהי האג'נדה של מור, והתוצאה הייתה בעיקר מביכה ומכמירת לב.
לא רק דבריו בנוגע לכלי נשק עוררו סערות. הסטון לא היסס לחשוף דעות בעייתיות נוספות וחלקן גם גזעניות, כמו למשל כשדיבר בפני הקונגרס האמריקני ב-1997 ואמר: "החוקה ניתנה לנו על ידי גברים לבנים, זקנים וחכמים. יש כאלו שמתכווצים במושבים כרגע, אבל זו האמת. הם היו גברים לבנים, בדיוק כמו אלו שנהרגו במלחמת האזרחים מכיוון שהתנגדו לעבדות. אז למה גברים לבנים צריכים להתבייש? למה גאווה היספנית או גאווה שחורה זה דבר טוב, בעוד שגאווה לבנה מתקשרת לגלוחי ראש ולמצנפות לבנות?"
אכן, תקינות פוליטית הייתה ממנו והלאה, והוא לא התבייש להודות בכך כשבנאום שנשא בפני בוגרי החוג למשפטים של אוניברסיטת הארוורד ב-1999 אמר: "אם אמריקנים היו מאמינים בתקינות פוליטית, היינו עדיין תחת שלטון הבריטים". השקפת העולם החדשה והשמרנית שלו הביאה אותו להסתכסך עם כמה חברים ותיקים וליברלים, בהם השחקן פול ניומן. "הוא לא מוכן ללחוץ את ידי", אמר עליו הסטון. הם מעולם לא התפייסו, והלכו לעולמם בטווח של חודשים ספורים זה מזה.
בסוף שנות ה-90 הסטון, כשכבר היה בשנות ה-70 לחייו, החל להתמודד עם בעיות בריאותיות שהגיעו בצרורות: ב-1996 נאלץ לעבור ניתוח להחלפת אגן, וכשנתיים לאחר מכן התברר שחלה בסרטן הערמונית. הוא עבר טיפולים שהביאו את המחלה לנסיגה, אך לא שם תמו התמודדויותיו – בשנת 2000 חשף שעבר טיפול גמילה מאלכוהול, וב-2002 סיפר שאובחן עם סימפטומים של מחלת אלצהיימר. בהודעה מרגשת ועצובה לתקשורת ביקש לומר כמה מילים: "מכיוון שכשיגיע הרגע ייתכן שלא אוכל לומר אותן... אם צעדיי לא יהיו קלים כבעבר, אם שמכם יישכח ממני, תדעו למה. ואם אספר לכם סיפור מצחיק בפעם השנייה, בבקשה תצחקו בכל מקרה". הסופר מארק אליוט שכתב את הביוגרפיה של הכוכב, "צ'רלטון הסטון: האייקון ההוליוודי האחרון", סיפר שההודעה הפומבית הגיעה לאחר שהסטון נהג ברכבו באזור מגוריו ואיבד את דרכו: "הוא היה מבולבל ונסער, ונכנס לפאניקה".
אבל היו כאלה שלא ממש התעצבו למשמע החדשות, ובאופן מפתיע ג'ורג' קלוני היה אחד מהם, כשהתבדח ב-2003 באירוע שקרא להגבלת הזכות לשאת כלי נשק פרטיים: "צ'רלטון הסטון שוב הודיע שהוא חולה באלצהיימר". מובן שהבדיחה עוררה מהומה, וקלוני חטף ביקורת רבה על חוסר רגישותו. בתחילה הוא סירב לקחת את דבריו בחזרה ואמר: "האיש עמד בראש אגודת הרובאים, מגיע לו לקבל כל בדיחה שעושים עליו", אך כמה שנים לאחר מכן הודה ששלח להסטון מכתב התנצלות: "כתבתי לו שאני נמנע בדרך כלל מלהתבדח על חשבונם של אחרים, ולכן אני מתנצל. קיבלתי תשובה נחמדה מאשתו", סיפר.
ב-2003 הסטון הופיע בפומבי בפעם האחרונה, כשקיבל מנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' וו. בוש את מדליית החופש הנשיאותית. בשנים שלאחר מכן מצבו הבריאותי הידרדר במהירות רבה מהצפוי, וכלי התקשורת סיפרו שהוא מרותק למיטתו. הוא הלך לעולמו בגיל 83, ב-5 לאפריל 2008. הלווייתו התקיימה כשבוע לאחר מכן, בנוכחותם של כוכבים כמו ארנולד שוורצנגר, אוליבר סטון, טום סלק, רוב ריינר, כריסטיאן בייל ואוליביה דה-הבילנד. עם היוודע דבר מותו, ספד לו הנשיא בוש ואמר: "הוא היה איש בעל ערכים ולב גדול". במגזין "טיים" כתבו עליו: "הוא מסמל את העידן שבו הוליווד לקחה את עצמה ברצינות, כשגיבורים הגיעו מדפי ההיסטוריה ולא מחוברות הקומיקס. אין כבר שחקנים שמתקרבים אליו בשיעור הקומה, באש ובתעוזה אשר רחשו בקרבו".