העוקבות הקבועות של המאפרת יולי מאנה היו הראשונות שזיהו את השינוי בהתנהגותה. בשבועות האחרונים היא המשיכה לייצר תוכן לעמוד המקצועי שלה, אך בניגוד להרגלה נמנעה מחשיפה אישית. רבות מהן אף העזו לשאול אותה אם היא מסתתרת מהמצלמה מפני שהיא מצפה לביקור החסידה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"לא שיקרתי להן", היא מבהירה, "אבל ביקשתי שישמרו את זה בסוד בגלל שרציתי להכריז על ההיריון השלישי שלי בצורה מכובדת, בכתבה בעיתון. מגיע לי, זכיתי במקום הראשון בריאליטי 'הביוטריות'. זה קרה בסגר הראשון ורק בגלל הקורונה זה נדחק לשולי החדשות. עכשיו, בחודש החמישי, אני שמחה לבשר לכולם שאחרי שני בנים אני מחכה לבת. בשבילי זו תהיה סגירת מעגל נפלאה".
למה?
"מגיל צעיר פחדתי ללדת בת מפני שלא היה לי מודל ליחסי אם ובת. אחרי שילדתי את סאן וריף, שיכנעתי את עצמי שבעלי ואני יודעים לייצר רק בנים. אבל ברגע שהרופא הודיע לי שהוא רואה עוברית, הוצפתי באושר. היא תהיה התיקון שלי. אני אהיה החברה הכי טובה שלה ותמיד אהיה שם בשבילה".
4 צפייה בגלריה
יולי מאנה עם שני בניה, סאן וריף. ''שיכנעתי את עצמי שבעלי ואני יודעים לייצר רק בנים''
(צילום: אינסטגרם)
יולי, שחגגה בחודש יולי את יום הולדתה ה־26, הייתה בת שבע כשהוריה - ניקול הלפרין, מלכת היופי לשנת 1989, ואיש העסקים רוני מאנה - התגרשו. "זה היה נורא", היא נזכרת, "גירושים מכוערים שארכו ארבע או חמש שנים והתקשורת סיקרה אותם ללא הפסקה. כל המדינה דיברה על הזוג המלכותי שמתגרש, המורים שלי שאלו אותי על זה, החברים מהכיתה, ההורים שלהם, בכל פעם שפתחתי עיתון ראיתי תמונה. בניגוד לרצוני עברתי את הגירושים יחד איתם".
בגיל 18, כשהתגייסה, כל המשפחה באה ללוות אותה לבקו"ם. "שני מחנות. אבא שלי וג'ני, אשתו השנייה, ואמא שלי עם עופר לוי, בעלה השני. גם אחי, סער, היה שם, אבל אני לא זוכרת באיזה צד הוא עמד. נפרדתי מהם בחיבוקים ונשיקות וקצת אחרי זה אמא ובעלה עזבו לארצות־הברית, לקונטיקט. הוא קיבל תפקיד בכיר ב'נייקי'. אמא עובדת
כמתווכת נדל"ן. הם הולידו לי אח ואחות, יהונתן ואריאל, אבל בשנה האחרונה הקשר בינינו התרופף מאוד. היית מאמינה שאמא שלי אפילו לא יודעת שאני בהיריון? גם היא תגלה על כך רק היום, דרך העיתון. אני לא רוצה ללכלך עליה, היא אמא שלי, יצאתי ממנה, יש בינינו קשר דם, ובעיניי היא האישה הכי יפה בעולם, אבל עצוב לי על הילדים שלי שגדלים עם סבתא אחת, אמא של ברק".
לברק לביא (34, קפטן מכבי הרצליה שגם מאמן ילדים ובני נוער) היא נישאה לפני כחמש שנים. "עד שהכרתי אותו לא חלמתי על חתונה, אפילו זוגיות לא הייתה בראש שלי. אבל בדייט הראשון התאהבנו, אחרי שבועיים עברתי לגור אצלו. בסוף החודש הראשון שלנו ביחד ידענו שזה זה ועשינו קעקוע משותף. הוא קיעקע על הבטן שלו את השם שלי באנגלית ואני עשיתי קעקוע עם השם שלו. רק כשהתחברתי לברק הבנתי עד כמה הייתי בודדה ועד כמה הייתי זקוקה לחום ואהבה".
4 צפייה בגלריה
רוני מאנה וניקול הלפרין. ''כל המדינה דיברה על הזוג המלכותי שמתגרש''
(צילום: שלום בר טל)
ומה אבא שלך אמר לבתו הבכורה שבגיל 18 עוקרת לדירת רווקים של כדורגלן?
"בהתחלה הוא לא התלהב, זה טבעי, הוא אמר לי 'את צעירה מדי, חכי', אבל היינו חזקים והאהבה שלנו ניצחה. יום אחד לקחתי את ברק למשרד של אבא, הם התיישבו לשיחה של שני גברים וגם אבא נשבה בקסמיו. בצד השני, למזלי, זה היה הרבה יותר קל. בפעם הראשונה שברק לקח אותי להוריו אמא שלו אמרה 'זו הכלה שלי, אתה תתחתן איתה'. זכיתי לא רק בבעל נדיר, אלא במשפחה מדהימה. בכל שבת שנייה אנחנו הולכים אליהם לקידוש, וכל שבת שנייה אנחנו הולכים לאבא שלי או שהוא בא אלינו. אבא הוא המזל הכי גדול שלי בחיים. מאז שאני זוכרת את עצמי היה בינינו קשר מיוחד. גם בילדות לא נפתחתי לאמא ואת הדברים האישיים סיפרתי רק לאבא. אחרי הגירושים, כשסער ואני התחלנו לנדוד בין שני בתים, ידעתי שאבא יוריד את הירח למעני".
מה, הוא לא היה טרוד בענייניו?
"הוא היה עסוק מאוד בעבודה ולא תמיד הוא היה נוכח בבית, אבל הנהג שלו אסף אותנו מבית הספר והעוזרת האישית שלו הזמינה לנו צהריים. לא היינו לגמרי לבד. אחרי הגירושים, כשעברנו לרמת־השרון ואמא פתחה מכון יופי בכיכר המדינה, חזרנו לבית ריק והכנו לעצמנו ארוחה. פעם, בכיתה ד', הנהג של אבא הגיע לקחת אותנו לבית הספר, וכיוון שאבא עוד ישן השארתי לו ציור של סמיילי עצוב ליד המיטה. באמצע שיעור אנגלית שמעתי דפיקה בדלת ואבא נכנס, קרא לי החוצה ושאל למה אני לא שמחה".
ולמה לא היית שמחה?
"רציתי בית אחד, עם שני הורים. למרות שבתיכון די נהניתי מזה שיש לי שני בתים, יכולתי לצאת עד ארבע לפנות בוקר בלי שאף אחד מהם יידע. לכן היה לי כל כך חשוב לעשות תיקון. אצלי, המשפחה עומדת במקום הראשון. סאן בן שלוש וחצי, ריף בן שנתיים וקצת, והם רואים אמא ואבא ביחד. מדי בוקר שנינו מביאים אותם לגן, כל יום אני אוספת אותם בארבע, משחקת איתם בגינה, ברק אחראי על המקלחות ואני קוראת להם סיפור לפני השינה. מעולם לא העסקתי מטפלת ופעם ביובל, כשברק ואני יוצאים, הבייביסיטר מגיעה רק אחרי שהם ישנים חזק. זה היה הבית שרציתי".
אחרי הלידה הראשונה היא סבלה מדיכאון. "לא ידעתי איך להחזיק את סאן, איך לקלח אותו, תינוק לא מגיע לעולם עם חוברת של הוראות הפעלה ואמא שלי חסרה לי מאוד. בכל פעם שראיתי אמא צעירה שמטיילת עם העגלה כשאמא שלה לצידה הלב שלי נצבט מרוב קנאה. חברה שלי ילדה יחד איתי, וממש בכיתי בכל פעם ששמעתי את אמא שלה אומרת לה 'לכי לישון, אני אשמור על התינוקת'. אמא של ברק ושתי אחיותיו עזרו לי להתרגל לאימהות, אבל רציתי שגם אמא שלי תטפל בי וקצת תפנק אותי, זה מוגזם?"
איך יצאת מהדיכאון?
"נכנסתי להיריון שני. רציתי להיות אמא צעירה למשפחה גדולה. עם ריף הייתי אמא הרבה יותר רגועה גם בזכות העובדה שמחקתי את כל הציפיות שלי מאמי. כשאין ציפיות אין אכזבות וזה יותר קל. בעבר, כשהיא צילצלה ושאלה את סאן איזו מתנה הוא רוצה, לא הצלחתי להתאפק. אמרתי לה 'אולי תשאלי אותו איך קוראים לגננת שלו ומי החברים שלו?' הפסד שלה".
בסגר הראשון חזרו אליה הפרעות האכילה שמהן סבלה בעבר. "הייתי ילדה מלאה. אחרי הגירושים זללתי המון ג'אנק ובכיתה ה' שקלתי יותר ממה שאני שוקלת עכשיו. הביטחון העצמי שלי התרסק כשכל מיני נשמות טובות שאלו בקול רם איך לדוגמנית המהממת יצאה ילדה שמנה. חברה מהכיתה המליצה לי על שומרי משקל, אימצתי את שיטת הנקודות, ירדתי 20 ק"ג ובחטיבת הביניים כבר הייתי בתת־משקל.
"גם בתיכון הגעתי למצבי קיצון. כל יום התאמנתי בחדר כושר, שתיתי תה טיבטי, לקחתי כדורים משלשלים, עשיתי לגוף שלי סמטוחה אדירה עד שהכרתי את ברק וחזרתי לאיזון. ואז באה הקורונה ונתקעתי בבית עם סמרטוטים מלאים בפליטות, בלי אימונים, ולא אהבתי את עצמי. חתכתי את כל הפחמימות והסוכרים ואכלתי רק סלט. המצאתי תבשיל שקראתי לו 'מוקפץ עכברים'. במקום אטריות הוא הכיל טופו וכרוב. כולם ראו שאני מרזה ומרזה, וכשהעירו לי על זה עניתי בתוקפנות 'צאו לי מהצלחת'. ברק התחנן לפניי 'תאכלי משהו, זה חולני, שמחת החיים שלך נעלמה' ואטמתי את האוזניים".
איך יצאת מזה?
"נכנסתי להיריון שלישי והחלטתי לעשות הכל למען בריאות העוברית שבתוכי. אפילו לאכול המון פחמימות בשבועות הראשונים, בגלל הבחילות. מאז שהייתי ילדה אני לא נשקלת, המשקל הוא טראומה מבחינתי, ועכשיו הגינקולוג מחייב אותי להישקל, אז אני עולה ולא מסתכלת. במקביל, החלטתי לא להיכנע לסמרטוטיאדה ולזרוק את הקליפס לשיער. בבוקר אני מתעוררת שעה לפני כולם כדי להתלבש ולהתאפר לפני שאני לוקחת את הילדים לגן. כשאני מתוקתקת יש לי הרגשה שאני יכולה לכבוש את העולם".
גם הקריירה שלה ידעה מהפכים. "בגיל 17, כשנרשמתי לתחרות מלכת היופי בגלל שכולם ציפו ממני ללכת בדרך של אמא שלי, עוד לא הייתי מספיק גבוהה. רק 1.65 מ'. אחרי שנה נוספו לי שישה סנטימטרים ויכולתי לגשת, אבל כבר הייתי עם ברק וירדתי מזה. למדתי איפור כלות, איפור ערב ואיפור אפקטים מיוחדים לסרטים, כמו דם על הפנים. הפכתי למאפרת מקצועית ומבוקשת והופתעתי לגלות עד כמה אני לא מסופקת. הבנתי שאני כבר לא מסוגלת להיות מאושרת מאחורי הקלעים, ידעתי שאני צריכה להיות בפרונט".
קל להגיד.
"נכון, הרבה אנשים חולמים על זה, אבל יש הבדל גדול בין לחלום לבין לעשות. בגיל 14 התחלתי לעבוד לא בשביל הכסף, אלא בגלל שאני אוהבת לעבוד. הכיף שלי היה אז לגלגל טורטיות ולעשות רולים במסעדות. כדי להתקדם למדתי צילום ועריכה, לילות שלמים ישבתי מול המחשב והתאמנתי בתוכנת עריכה משודרגת, התחלתי ליצור תוכן והסרטונים דחפו אותי למרכז. הייחוד שלי הוא שאני לא משתמשת בפילטרים. אני אנטי. הם משפיעים לרעה על העוקבות הצעירות. ילדות קטנות מתחילות לפנטז על שפתיים מלאות במקום לאהוב את עצמן כמו שהן. זה מסוכן. ואין צורך בפילטרים כדי להדגים איך למרוח מסכה. הילדים בגן משמונה עד ארבע ויש לי מלא זמן לעבודה. ברגע שאני נכנסת איתם הביתה אני מכבה את הסלולרי ובשישי, לפני הדלקת הנרות, אני מאפסנת אותו במגירה".
בנית על התהילה שתבוא בעקבות ה"ביוטריות"?
"ברור, מי העלה בדעתו שהסגר יכבה את ההתרגשות וההתלהבות, אבל את שלי עשיתי. הוכחתי לעצמי ולכולם מי אני ומה אני שווה. אנשים יכולים לרכל מפה ועד להודעה חדשה, אבל ניצחתי. בעשר אצבעות. עובדה. אני חלק מנבחרת יוצרי התוכן של סופר־פארם, כבר שנה שנייה, ועכשיו אני מרחיבה את הפעילות העסקית שלי, מתכננת לפתוח סדנאות ורוקמת שיתוף פעולה חדשני עם חברת 'גדעון קוסמטיקס'. ברק הוא הבעל הכי מפרגן בעולם. הוא אומר לי 'אני עשיתי את שלי, עכשיו תורך'. התור שלי יגיע, אם ירצה השם, אחרי הלידה".
לאחרונה עקרה משפחת מאנה־לביא לפטנהאוז שכור בהרצליה. "בדירה הקודמת לא היה לי חדר עבודה, כל הציוד שלי עמד בסלון, הייתי צריכה להזיז את הצעצועים של הילדים כדי להוציא חצובה וליצור רקעים, לא יכולתי להזמין הביתה לקוחות וברק עודד אותי לחפש סטודיו. חדר משלי. כשיצאנו לחפש סטודיו הבנתי שעדיף להגדיל את התקציב ולעבור לדירה יותר גדולה. הדבר הראשון שקנינו לדירה החדשה הוא מיטה זוגית ענקית, שניים על שניים מפני שלפנות בוקר סאן וריף מתגנבים למיטה שלנו וארבעתנו מתכרבלים ביחד עד שחייבים לקום. בעזרת השם, בקרוב נהיה חמישה במיטה אחת".
חמישה וזהו?
"לא", עיני החתול המקסימות שלה מקרינות חיוך רחב. "הבת שלי, שעוד לא החלטנו איך לקרוא לה, לא תרצה אחות קטנה?"