בשבוע שעבר נועה תשבי שוב התגייסה למערכה. אף אחד לא מינה אותה לשגרירת ישראל, משרד החוץ לא משלם לה משכורת, אבל תשבי כמו תשבי, מעולם לא חיכתה לקיו. היא פתחה מצלמה, עלתה לשידור ונתנה בראש לג'יג'י ובלה חדיד, דואה ליפה, דה וויקנד ולכל שאר הידוענים שנכנסו השבוע ב־200 קמ"ש בישראל. הסרטונים שהפיקה בעצמה, בחדר העבודה הפרטי שלה באל־איי, הפכו מיד לוויראליים. במלחמה על התודעה ברשתות החברתיות, אחת הזירות המשמעותיות שבהן מוכרעות מלחמות בימינו, תשבי שוב הוכיחה שהיא מבינה איך לדבר אל העולם החדש שבטיקטוק: במסרים פשוטים, בניים דרופינג, באימג' מובהק (על תמונה של הכותל) וגם עם קצת פאתוס באנגלית מצוחצחת. תשבי עשתה השבוע שירות הסברתי מעולה לישראל, אבל על הדרך חשפה את הוואקום ההסברתי: מלחמה תקשורתית שמתנהלת בכלים מיושנים, מדינה שבטוחה בצדקת דרכה, ומקווה שגם העולם יצטרף מתישהו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
- עוד כתבות למנויים:
מתברר שיש לא מעט שלא רוצים לשמוע.
"שואלים אותי תמיד אם לישראל יש בעיית הסברה ואני צוחקת. אנחנו נוטים לחשוב שכשיש תקופות של שקט לא נכנסים בנו והכל בסדר. אבל לא הכל בסדר. דעת הקהל משתנה בצורה איטית וההזנחה של לספר את הסיפור של ישראל יוצאת החוצה עכשיו. זה כל כך חמור שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. מצד אחד אני כל כך מתוסכלת. מצד שני אני מקווה שאולי עכשיו קצת יותר יבינו מה הבעיה שצריך לטפל בה. שמעתי את הדברים האלה בשיחות סלון עם חברים. שמעתי בראיונות שהייתי נותנת. בהרצאות שנתתי. שמעתי את הטרנד הזה, שמתחיל להטיל ספק. 'רגע, אבל ישראל היא מדינה קולוניאליסטית, היא בעצם מדינת אפרטהייד. למה אנחנו בעצם תומכים בישראל? האם לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יש בכלל זכות קיום?' ועל זה אני מנסה להתריע כבר המון שנים".
זו בעיית הסברה חמורה של ישראל.
"להגיד 'בעיית הסברה' זה להוזיל את הבעיה. עכשיו אנחנו מנסים להציל את המצב, אבל זה כמו לנסות לטפל בתאונת דרכים מדממת בפלסטר של ילדים. וזה מורגש גם מספרית. לכל בלה חדיד יש יותר עוקבים מכל מספר היהודים בעולם. אין לנו סיכוי מבחינה מספרית. אבל זו גם בעיה של מדיניות חוץ כאסטרטגיה ארוכת טווח שלא קיימת כבר למעלה מעשור. אני שומעת את זה מכל האנשים שעובדים במשרד החוץ במשך שנים. הם מתקשרים אליי ובוכים לי שאין להם תקציבים, שאנשי הסגל שלהם לא יכולים לקחת את הקולגות שלהם ממדינות אחרות לארוחות צהריים, לא יכולים לארח אותם לקוקטיילים. לא מסוגלים לייצר מערכות יחסים ארוכות טווח עם הסגל הדיפלומטי. יש הידרדרות כל כך עמוקה שאתה לא יכול להתפלא שבימי מלחמה אין על מה להישען. גם המערכת הזאת התמוטטה. שר החוץ גבי אשכנזי ואני מכירים למעלה מעשור. הוא היה יו"ר הבורד של ארגון 'אקט פור יזראל'. הוא בן־אדם מדהים. אבל אי־אפשר לצפות שהוא יטפל עכשיו בבעיה שמוזנחת כבר 15 שנה".
לוואקום ההסברתי הזה נשאבה תשבי כמעט מאז שנחתה בארה"ב לפני יותר מ־20 שנה. "זה התחיל מהימים הראשונים שלי בלוס־אנג'לס, כשאנשים היו שואלים אותי אם המשפחה שלי בסדר עם זה שאני לא לובשת חיג'אב", והמשיך מאז בכל דרך אפשרית – בפומבי או מאחורי הקלעים. היא הקימה את 'אקט פור ישראל', מרכז מידע והסברה ישראלי באינטרנט, אירגנה הפגנות תמיכה בישראל, והעמידה במקום את מי שליכלך על ישראל בטוויטר. לפני יותר מעשור, אחרי המשט לעזה, נפגשה עם דובר צה"ל דאז תא"ל יואב (פולי) מרדכי והציגה בפניו את המערכה שהצבא הישראלי מפספס ברשתות החברתיות. בעקבות השיחה הנחה מרדכי את צוותו לבצע היערכות מחודשת באסטרטגיה הצבאית בכל הקשור לרשתות החברתיות. זו לא הייתה הקריירה שבנתה עליה – לאל־איי הגיעה כדי לממש את חלום המשחק – אבל עוד לפני שמישהו בכלל האמין שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב, תשבי הבינה שהמסלול לתהילה יכול להגיע גם ממקומות פחות צפויים. בחודש שעבר השיקה בארה"ב ספר פרי עטה: 'ישראל: המדריך הפשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם' ויצאה לסבב ראיונות תקשורתי. לא פרופגנדה, היא מדגישה, אבל כן דרך אפקטיבית לפשט – עבור קהל צעיר אמריקאי - את הנרטיב הישראלי על שלל מורכבויותיו. הספר הפך לרב־מכר וטיפס במהירות למקום הראשון באמזון בשלוש הקטגוריות של תחומו. בימים אלה מדפיסים מהדורה רביעית שלו. בדצמבר הוא צפוי לצאת גם בישראל בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן.
מבצע שומר החומות, כמו התגלגלות האירועים בשייח ג'ראח והמהומות האלימות ברחבי הארץ, הציב את ישראל במצב דפנסיבי מוכר: שוב כל העולם נגדנו. הרשתות החברתיות הוצפו במיליוני סרטונים ובלוגים של צעירים ערבים שמחו על המדיניות הישראלית. אליהם, די מהר, הצטרפו גם הכוכבים בחו"ל. דואה ליפה (יותר מ־66 מיליון עוקבים), בלה (יותר מ־42 מיליון עוקבים) וג'יג'י חדיד (יותר מ־66 מיליון עוקבים), דה וויקנד (יותר מ־30 מיליון), נטלי פורטמן (יותר מ־7 מיליון) ואחרים פירסמו את תמיכתם במאבק הפלסטיני. ג'יג'י חדיד, למשל, העלתה פוסט שבו טענה שישראל צבועה כי היא יוצאת נגד הפרות זכויות אדם בזמן שהיא עצמה מפירה את זכויות הפלסטינים. במאבק התודעתי שמתרחש באינסטגרם ובטיקטוק ישראל נהדפה לאחור. שוב מתגוננת, שוב מנסה למזער נזקי הסברה. שוב מנסה להסביר למה היא נותנת לצה"ל לנצח.
"אני חושבת שנעשה שיפור מאוד גדול באיך שישראל מתנהלת ברשתות", אומרת תשבי. "אני חושבת שיש גבול עד כמה אנשים מוכנים לשמוע מה שיש לצה"ל להגיד. יש לנו יכולת מוגבלת מבחינה מספרית לכמה אנשים אנחנו יכולים להגיע. הכל נשאר בתוך הבועה של עצמנו. אם כבר, ישראל צריכה להשתמש ביכולות טכנולוגיות – קניית מודעות או אלגוריתם שכל בלוגר יודע לעבוד איתם - כדי להעביר מסרים, ושם יש עוד דרך לעשות".
אתרי הרכילות הישראליים לקחו מאוד ללב את הדברים שפירסמו בלה וג'יג'י חדיד. נעלבת?
"אני לא נעלבת משום דבר שהן כותבות באופן אישי. הן פשוט לא יודעות על מה הן מדברות. ברור שזה נוגע אליי אישית כי זו פגיעה במדינה שלי והסתה לאנטישמיות. בשנים האחרונות אנשים נוטים להרהר פתאום: רגע, ישראל זו באמת מדינה או הרפתקה קולוניאלית?"
וזו בורות או תקלה הסברתית?
"יש להן את הנרטיב שלהן. אני לא מצליחה להבין אם הן שוללות את הקיום של ישראל או לא. אי־אפשר להגיד בורות כשבלה חדיד מספרת על סבא וסבתא שלה ואבא שלה שהפך לפליט. זו לא בורות. זו האמת. הבעיה היא שהיום, ב־2021, היא עדיין חושבת שמלחמת 48' לא נגמרה. יש שם נתק בין מה שהיה אז למה שקורה היום בשטח. אני לא חושבת שבלה חדיד אנטישמית. היא לא מבינה שהמילים שבהן היא משתמשת מלבות אנטישמיות. זו הבורות".
אולי אנחנו נותנים יותר מדי תשומת לב לכל מיני ידוענים. זה באמת חשוב מה דעתן? אולי אנחנו סתם נטפלים למה שנראה לנו משנה אבל בעצם חסר חשיבות.
"בלה וג'יג'י חדיד לא יתמכו בנו לעולם. אפשר להפסיק לנסות. מצד שני כשמסתכלים על מספרי התמיכה בישראל בתוך ארה"ב, הם עדיין גבוהים. גם אצל הרפובליקנים וגם אצל הדמוקרטים. ועדיין, החשיבות שאנחנו נותנים לפוסטים של בלה וג'יג'י חדיד היא מהותית, בגלל שזה מהודהד ברמות מטורפות. זה לא רק הן. יש את שון קינג, פעיל זכויות אדם של ה'בלק לייבס מטר'. הוא אחד המסוכנים. בכלל, החדירה של הבי־די־אס לתוך ה'בלק לייבס מטר' היא אחד הדברים הכי מסוכנים שקרו לישראל. וגם על זה אני צורחת כבר כמה שנים".
נטלי פורטמן היא לא ג'יג'י ובלה חדיד. היא מחוברת לישראליות. היא נולדה כאן. יש לה משפחה בירושלים. היא צילמה כאן סרט עם שחקנים ישראלים. ובשבוע שעבר היא פירסמה פוסט שתומך במאבק הערבים בשייח ג'ראח. מה חשבת על זה?
"הצטערתי על זה. מדיניות שיש לך בעיה איתה צריך לשנות בימי שקט. בימי מלחמה אין מקום לזה".
בעיני ישראלים רבים היא נתפסה כאויבת העם.
"זו הגזמה. נטלי פורטמן לא חובבת את המדיניות הממשלתית כבר כמה שנים. אני לא הייתי בוחרת לצאת נגד מדיניות בתקופה שיורים עלינו טילים. אני חושבת שזו טעות חמורה. בימים שקטים יותר אני מוכנה להכיל כל ביקורת. העניין הזה שלסמן אותך כי אתה לא מסכים עם מדיניות כזאת או אחרת זה בעייתי. בין אם זה מגיע מימין או משמאל. מישראל או ארה"ב. אני לא אקרא למי שלא חושב כמוני בשמות".
הסברה בכלל משנה תוצאות של מלחמה?
"כן. מלחמות לא מתקיימות רק בשטח, אלא על דעת הקהל. זה תמיד היה ככה. רק עכשיו, עם הרשתות, הכל מהודהד הרבה יותר. העבודה שאני עושה היא טיפה בים. זה ברור לי לחלוטין שאני לא מסוגלת לבד לעשות את השינוי המסיבי שצריך להיעשות פה. כל מערך ההסברה הקיים של ישראל מגויס בצורה מדהימה למערכה. גלעד ארדן, השגריר באו"ם, עושה עבודה מדהימה וכל הצוות של משרד החוץ, ההסברה וצה"ל, אבל זה לא מספיק. כולנו צריכים עוד עזרה".
במלחמות שכולם מחפשים בהן תמונות ניצחון, תמונה של הורדת המגדלים בעזה מצטלמת נהדר, אבל נראית ממש גרוע בשביל ישראל.
"אני סומכת על הצבא שיעשה את מה שצריך. המלחמה היותר־חשובה היא המלחמה עצמה. אבל יש לנו בעיה יותר חמורה מזה והיא קורית יותר מדי זמן: המפורסמים מדברים על משהו שהופך להיות לגיטימי בשיחות סלון: מהי בכלל ישראל? מדינה מודרנית או מדינה כובשת? ומהדיון הזה צריך להיזהר. הדיון הזה צריך להיות מטופל אסטרטגית ולאורך זמן".
אין אסטרטגיה. במקום זה, אנחנו מצפים מישראלים מפורסמים בעולם לתמוך בנו אוטומטית. הייתה דרישה מגל גדות ושירה האס להביע תמיכה בישראל. מה חשבת על זה?
"אני מבינה את הדרישה ומבינה גם שכל אחד יכול לעשות את מה שנכון לו. אני מבינה את הפחד מהמחיר וממה שאנחנו חוטפים. אני לא רוצה לקטר ולהתלונן, אבל כמויות השטנה שאני מתמודדת איתן הן עצומות. אני חוטפת מימין ומשמאל. גם גל גדות, גם שירה האס, כמו יתר השחקנים הישראלים שעובדים בעולם, נותנות לנו מה שנקרא סופט פאוור לאורך זמן. האם זה התפקיד של מפורסמים מצליחים בעולם, לדברר את ישראל? ממש לא. זה התפקיד של הממשלה".
אבל כשאתה רואה שמפורסמים בכל העולם נוקטים עמדה, הציפייה שגם המפורסמים שלנו יעשו את זה.
"אני יודעת בדיוק מה חלק מהאנשים שהזכרת עושים מאחורי הקלעים. ובשקט. הם עושים הרבה. אני יכולה להרגיע את כל העם שיושב בציון שהאנשים האלה עובדים קשה מאוד בשביל המדינה בדרכים שונות ממה שהייתם מצפים. אי־אפשר לצפות מסלבריטיז לעשות את העבודה שצריכה להיעשות על ידי הממשלה במשך שנים ובאופן יסודי".
אולי החשש להתבטא הוא תוצר של דה־לגיטימציה לאמנים ישראלים להביע עמדות שמאל. יש אתרי בידור שממש צדים סלבס ומנחים את העוקבים שלהם להיכנס במי שלא מספיק פטריוט לדעתם.
"תופעת סתימת הפיות באופן כללי היא שלילית. בייחוד אם אנשים מביעים דעות שאינן אלימות או קיצוניות. אם אדם מביע את דעתו, ציד המכשפות הוא בעייתי, גם מימין וגם משמאל. וכן, בעייתי מאוד שיש איזה ברומטר למהו פטריוט. מי מחליט מהו המדד? מי שמביע דעות שמעודדות אלימות והסתה, בכיף לסתום לו את הפה, אבל מי שמביע דעה פוליטית לגיטימית – לא חייבים להסכים איתו, אפשר להתווכח, על דרכי פתרון, אבל לא לסתום את הפה. יש לי הרבה חברים מכל הקשת הפוליטית. אני חברה טובה של איילת שקד. אנחנו יושבות ומתווכחות פוליטית כל הזמן. אבל אנחנו חברות".
את מקפידה לאורך כל השנים לשמור על עמימות בכל הקשור לדעותייך הפוליטיות. זה לא קצת ישן ומיותר בעידן החדש של נראות פוליטית?
"נכון מאוד, אבל אני עושה את זה בכוונה. אני מאמינה בשלושה דברים: בישראל חזקה, יהודית ודמוקרטית. לא המקום שלי בתור אמנית או סופרת להגיד מה הפתרון למצב לדעתי".
אולי את מפחדת מהמשמעויות. תפסידי יותר אם תנקטי עמדה ברורה.
"מפחדת?! אני עומדת בקו האש, בחזית, כל יום. אני רוצה שיבינו בארץ שאני ציונית ופטריוטית. אני לא פוליטיקאית, ואם יש לי רעיונות או דעות אני מעבירה אותם לפוליטיקאים, למי שיכול לעשות שינוי. אני גם לא מגדירה את עצמי רפובליקנית או דמוקרטית. אני נחשבת 'אינדיפנדט', עצמאית. הצבעתי בבחירות האחרונות לביידן. זה אחרת בארה"ב. יש לך בחירה אחת מתוך שתיים. זה הרבה פחות מסובך מאשר בארץ. בארץ אתה צריך להחליט איזה גוון של ימין או שמאל אתה בדיוק. לכן חשוב לי להישאר ניטרלית".
8 צפייה בגלריה
''אנחנו יושבות ומתווכחות פוליטית כל הזמן. אבל אנחנו חברות''. איילת שקד
(צילום: דנה קופל)
בזמן שהישראלים עדיין מתפעלים מטיקטוק, תשבי כבר מסמנת טריטוריה בקלאבהאוס, אפליקציה חדשה שכל העולם מדבר עליה ומבוססת על חדרי צ'אט קוליים. שם נמצאים הצעירים, הדור החדש שמכתיב את הנרטיב, ושם מתקיימת מערכה נפרדת. תשבי מספרת שקלטה שהדיונים האנטישמיים הולכים ומתעצמים, והחליטה לקחת יוזמה. "יש לי תוכנית שבועית בימי חמישי בעשר בלילה שעון ישראל, שנקראת חומוס של יום חמישי. אבל כשהתחיל הבלגן בארץ, החלטנו - שני סוויסה ודניאל ספיבק שעושות איתי את התוכנית – לעלות מיד. שידרנו 13 וחצי שעות ברצף. דיברנו על מה שקורה בישראל. אבל גם העליתי לשידור מלא פלסטינים, ומוסלמים מתוניס, מאיראן, ממרוקו. היו דיונים מאוד אינטנסיביים ומאוד חזקים. ביטלתי את כל מה שתוכנן לי תוך כדי היום. בסוף היום עברו בחדר למעלה מ־52 אלף איש. זה היה החדר הכי גדול בקלאבהאוס בשבוע הזה".
ההישג הזה, שתשבי מתגאה בו בצדק, מתגמד לנוכח התחושה הכללית המדכדכת. בכל שנותיה כשרת החוץ מטעם עצמה היא לא זוכרת תקופה כל כך קשה הסברתית. "אני למעלה מעשור עוסקת בהסברה ישראלית. כזה גרוע לא היה כבר שנים. זה לצערי הרב לא מפתיע אותי אפילו לשנייה".
וזה קורה בגלל כישלון הסברתי או בגלל המדיניות הממשלתית הישראלית?
"זה לא הזמן עכשיו לדבר על מדיניות. למה לא? כי האזור מדמם. אבל מה שכן, חוסר הנראות של רצון דיפלומטי הוא בעייתי. צריך שיהיו במינימום נראות של רצון דיפלומטי או חתירה להסדר. ברגע שאין כאלה – זה שם את ישראל במקום מאוד בעייתי. לתוך זה נכנסים אלמנטים בעייתים מקומיים כמו שייח ג'ראח. התחלתי לצרוח על זה לפני כמה חודשים. קלטתי שהולך להיות אסון. ניסיתי לשגר את המסרים האלה לאנשים שיושבים בעמדות המפתח בארץ, והם לא הבינו מה אני רוצה מהם. בחודשים האחרונים הדפיסו סטיקרים בסגנון הסיקסטיז. 'סייב שייח ג'ראח'. אמרתי אוי ואבוי: לקחו את הארבעה וחצי בתים האלה והולכים להפוך אותם לדגל כל הסכסוך במזרח התיכון. השרשת הנרטיב הישראלי, לדברר כמו שצריך את כמה ישראל מנסה לעשות דברים, אלה דברים שמחייבים אסטרטגיה דיפלומטית ארוכת טווח".
אולי זאת הבעיה. אנחנו עובדים בשיטת כיבוי שריפות.
"אני לא יודעת. אני עובדת בשיטת נועה תשבי. כיבוי שריפות? זה לא יעיל. מתי היה הקונפליקט האחרון? ב־2014. שבע שנים שהיה זמן לעבוד. ובמקום זה אני רואה פיגוע זוחל".
אפשר לתקן שנים של הזנחה? לגרום למישהו שבטוח שאנחנו טועים ואיומים לחשוב שאנחנו בעצמם צודקים ונפלאים?
"תמיד אפשר לתקן. כל דבר הוא בר שינוי. רק צריך להתמקד בזה. לא כל העולם נגדנו. הרבה אנשים רועשים נגדנו. אנחנו תמיד צריכים להחזיק את הראש זקופים וגאים. לספר את הסיפור בצורה בהירה, ולהבין שחלק מהאנשים אנטישמים וחלק פשוט לא מבינים אותנו. אנשים אוהבים להזדהות עם מי שנתפס כאנדרדוג. לצד זה אנחנו צריכים להפנים, מבלי לכעוס, שלאנשים יש בעיה עם יהודים. יש אנטישמיות בעולם וזה לא הלך לשום מקום. אנחנו צריכים להפסיק להיות מזועזעים מהאנטישמיות הזאת, ולומר: זה התפקיד שלנו להישאר חזקים וממוקדי מטרה ולחשוב על אסטרטגיה ארוכת טווח".
בארבע השנים האחרונות הנשיא האמריקאי היה האסטרטגיה שלנו. עד כמה למשל את חושבת שהתמיכה הבלתי מסויגת בטראמפ דפקה את היחסים שלנו עם יהודי ארה"ב?
"דפקה מאוד. טראמפ הוא אחת הסיבות לאנטישמיות בארה"ב. אני יודעת שייצאו עליי, אין לי שום בעיה לקבל נאצות, כולם יכולים לכתוב לי מה דעתם עליי באינסטגרם. טראמפ עשה כמה דברים מדהימים עבור ישראל. זה לא סותר את העובדה שבאותה העת הוא נתן לגיטימציה לשחרר את האנטישמיות מהבקבוק בצורה שלא נראתה בארה"ב. זה שהיו פה את כל ההפגנות של jews will not replace us בשרלוטסוויל ואנשים אפילו לא הסתירו את הפנים שלהם. התקפות בבתי כנסת. אנשים בארץ לא מבינים את מה שנקרא משרוקית הכלבים. הוא השתמש בכל מיני מילים וסימנים. סטנד אפ וסטנד דאון. סלוגנים של האלט רייט, הימין הקיצוני בארה"ב הוא הכי אנטישמי שיש. אנשים עם חולצות של גטו ורשה וצלבי קרס. זה מה שטראמפ העלה ונתן לו לגיטימציה".
ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר?
"בוודאי. אנחנו משלמים על הלגיטימציה לאנטישמיות מצד ימין, ואנחנו משלמים את המחיר על זה שהייתה הזנחה, שלשם נכנס כל הבי־די־אס מצד שמאל. לשאלתך, יהדות ארה"ב במצוקה. היא אוהבת ותומכת בישראל ורוצה להיות מחוברת יותר לישראל, אבל ברגע שיש חיבור של ממשל ישראל רק עם צד אחד של המפה הפוליטית בארה"ב, זה גורם נזק. מבחינת אחוזי הצבעה, 75 אחוז מיהדות ארה"ב עדיין מצביעים לדמוקרטים. וזה לא ישתנה".
אנטי־ישראליות ואנטישמיות זה אותו דבר?
"היום במידה רבה כן. זה נקרא אנטי־ציוניות (anti-zionism). אתה תשמע את המשפט 'אני לא שונא יהודים, יש לי הרבה חברים יהודים, אני רק נגד ציונות'. בספר שכתבתי אני קוראת לזה העמדה הפוליטית האופנתית כרגע. העניין הוא שאם אתה נגד ציונות ורק נגד ציונות אז אתה נגד עם אחד ספציפי. ולזה יש שם: אנטישמיות".
אולי קל לנו לפטור את הכעס של העולם כלפינו כאנטישמיות. אולי אנחנו פשוט לא צודקים כמו שנדמה לנו.
"אני בכלל לא חושבת שצריך לפטור את הכל ב'כולם אנטישמים'. זה ללכת לפתרון הקל ביותר. אנחנו תמיד צריכים לעשות בדק בית. אני כן חושבת שיש הרבה אנטישמיות ולתוך הבעייתיות בהסברה של ישראל, האיטיות, הרצון לפעול נכון אבל בלי לחשוב צעד קדימה על איך דברים ייראו, זה נופל על אוזניים שחלקן לא מחבבות יהודים מלכתחילה. אבל זה לא הכל זה".
טוענים שאם טראמפ היה עכשיו בבית הלבן היה לנו יותר נוח לנהל את המבצע הזה.
"ביידן נותן לישראל יד חופשית. נכון לעכשיו, יש לנו תמיכה מוחלטת, והוא לא נכנע לא ללחץ של ראשידה טאליב (חברת הקונגרס הדמוקרטית שהאשימה את ישראל בביצוע מעשי טרור) ולא ללחץ של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, ולא לאף אחד אחר. הוא לא יותר מסויג מטראמפ. אנשים צריכים להבין שמבחינת האמריקאים המזרח התיכון הוא כאב ראש. אנחנו צריכים לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו. אנחנו לא יכולים לחכות לאמריקאים שיפתרו לנו אותן".
הישראלים התרגלו לנשיא כמו טראמפ שהולך אחרי ביבי כמעט באופן עיוור. עד כמה חילופי השלטון מקשים על ההסברה?
"לא חושבת שזה משנה. אבל כן מצחיק אותי שמישהו מופתע שיש חילופי שלטון. זה מה שקורה בארה"ב. בניגוד לישראל יש כאן הגבלת כהונה ולא צריך להיות מגדת עתידות כדי לדעת שמתישהו הנשיא יתחלף".
תשבי מחוברת לחדשות מסביב לשעון. הולכת לישון כשבארץ רק מתעוררים, ומתעוררת, דרוכה, לאמצע היום הישראלי. השעון המעורר שלה הוא נוטיפיקיישן מאתרי חדשות. היא מעולם לא עזבה את הארץ, כפי שהיא מדגישה לציין בכל ראיון. היא חיה על הקו. פשוטו כמשמעו. גם שם וגם כאן. לא מוכנה לבחור. היא נשואה לרוס הינקל ואמא של ארי בן החמש וחצי. בשבוע שעבר נאלצה לנהל איתו בפעם הראשונה את שיחת יחסינו (עם הפלסטינים) לאן.
"זה היה די מטורף. בימים הראשונים ניסיתי להסתיר את זה ממנו, לא להראות לו שאני בלחץ, אבל לפני יומיים ישבנו לארוחת בוקר, והוא שאל אותי: מה זה איירון דום, כיפת ברזל. שאלתי מאיפה הוא שמע על זה. הוא סיפר לי שילד בגן שלו דיבר איתו על זה, ואז הוא ראה בטלוויזיה בניין נופל ואמרו שיש שם אישה. הוא אמר, 'פחדתי שזו סבתא יעל'. הלב שלי נשבר. הוא שאל אותי מה קורה בישראל אז החלטתי להסביר לו: אתה יודע איך לפעמים אתה רב עם חבר שלך בגן? אז כמו שחברים רבים ביניהם, לפעמים גם מדינות רבות אחת עם השנייה. ישראל רבה עם חמאס. הוא דאג למשפחה. רצה לדבר עם כולם. לראות שהם בסדר. אחרי שדיברנו איתם, הוא נרגע, אבל נראה לי שהוא מתחיל לקלוט את העניין".
איך נראות מהומות ערביי ישראל מרחוק?
"זה הדבר ששבר לי את הלב יותר מהכל. זה כמובן לא משהו שאני מדברת עליו פומבית באנגלית. זה משהו שאנחנו צריכים לטפל בו פנימית. מרקם הדו־קיום עם ערביי ישראל היה אחד הדברים היותר מעוררי השראה של ישראל ואחד הקייסים כנגד כל המלעיזים והמקטרגים שרואים בישראל מדינת אפרטהייד. העובדה ש־20 אחוז מהרופאים והאחיות בבתי חולים הם ערבים. העובדה ששופט ערבי שפט את נשיא ישראל לכלא. העובדה שהמפלגות הערביות הפכו לשחקן פוליטי. הדברים האלה חיזקו אותנו כמדינה".
מה את מרגישה כשאת רואה את הדיווחים על יהודים שעושים לינץ' בערבי או כאלה ששמחים על ילדים שמתים בעזה?
"אני לא מבינה לאיזו יהדות הם שייכים. איזו יהדות הם מייצגים. אני בטוחה שרוב העם מרגיש ככה גם. לא מבינה איך אפשר לקרוא להסתה ורצח של ילדים. אני לא מבינה איזה רב מאשר התנהגות כזאת".
את פעילה דיפולמטית כבר שנים בלי לקבל על זה תשלום. למה בעצם לא להפוך את זה לקריירה פוליטית? גם ביבי התחיל כשגריר ישראל באו"ם.
"כרגע יש יתרון מאוד גדול מעצם זה שאני עובדת מטעם עצמי ולא מקבלת שכר מאף אחד. אני יכולה לעשות דברים מאוד יעילים, אבל בעתיד, אם תהיה קונסטלציה מתאימה, אני בטוחה שאני אוכל לתרום. אני לא יושבת ומחכה שזה יגיע. אני בתוך זה כבר המון שנים".
דיברנו כל כך הרבה אבל לא דיברנו על הדבר הכי כיפי. החודש התחילו שידורים חוזרים לסדרה הישנה בכיכובך 'רמת אביב גימל'.
"קיבלתי מלא תגובות ברשתות. זה מצחיק היום לראות את זה. כשצילמנו את הסדרה הבנו את ההומור בזה. התפקענו מצחוק כשקיבלנו תסריטים והיינו נשכבים על הרצפה. אז לא כל כך הבינו את זה. לקחו את זה מאוד ברצינות. היום אפשר לראות את ההומור. והיום אפשר לראות את הסקסיזם והשוביניזם ואללה יסתור. אני בעיקר מקווה שהדור הצעיר שיראה את הסדרה בפעם הראשונה לא יחשוב שככה נשים וגברים מתנהגים".
פורסם לראשונה: 07:17, 21.05.21