רק יום אחד הפריד בין סיום השבעה על אביו לבין החזרה של עדן דניאל גבאי אל האורות, התלבושות וצחוק הילדים בתיאטרון, אבל המעבר המהיר בין האבל לבמה דווקא שימש כריפוי עבורו. "אבא שלי נפטר לפני ארבעה חודשים, ויום אחרי שקמתי מהשבעה כבר הייתי בחזרות ל'קטנטנות'", מספר גבאי (29), מיוצרי התוכן המצליחים והאהובים בישראל, בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet.
הברזייה
עדן דניאל גבאי: "כשהיה לאבא שלי אירוע מוחי הוא אמר 'זה בגללך'. אני לא שופט אותו. סלחתי לו"
01:01:42
"אבא שלי סבל מאי-ספיקת לב, שהובילה לדמנציה. הוא היה מאוד חולה, עישן המון, עבר הרבה אירועים מוחיים ולא דאג לבריאות שלו בכלל. הוא מאוד מאוד סבל. הוא היה אמור לעבור ניתוח בצוואר בעקבות נפילה, ויום לפני הוא פשוט נפטר. הוא היה בן 67, צעיר. זה היה בגמר של 'האח הגדול', ככה אני זוכר את זה. ראיתי את הגמר ופתאום אחותי חייגה. ידעתי שזה זה. בשתיים בלילה אחותי לא מחייגת אליי".
ואז היה מין טירוף של "אבא מת, מה עושים"?
"הייתי במין הלם. גם אמא שלי לא יודעת להתמודד עם סיטואציות. היא בן אדם נורא מצחיק, שתהיה בריאה. התקשרתי אליה ואמרתי לה שבית החולים ביקש ממני ומאחותי להגיע ושמצבו לא טוב. היא אמרה: 'אז הוא מת'. אמרתי לה: 'טוב, אני אדבר איתך'. ניסיתי איכשהו להיות אופטימי, אבל בפנים לא רציתי להאמין לזה. כשהגענו ראיתי שהחדר שלו היה סגור וכבר הבנתי. הרופא סימן לנו ביד להיכנס לחדר. הרגשתי שאני עומד להתעלף, ממש כאילו אין לי רגליים.
כשהרופא אמר שאנחנו יכולים להיכנס לחדר ולהיפרד, נכנסתי אחרון. הוא תמיד היה זעוף, עצבני, כועס, במתח ובלחץ. בפעם הראשונה ראיתי אותו שקט. הוא התפלל למות
"התיישבתי שם על הרצפה ולא הצלחתי לנשום. הרופא אמר: 'אני משתתף בצערכם, אבא שלכם נפטר לפני 40 דקות'. הייתי בהלם, למרות שכבר ידעתי. בכיתי המון. אחותי בכתה, ואת אחי ראיתי בוכה בפעם הראשונה. השבעה הייתה אצל אמא שלי. ההורים שלי היו גרושים, אבל בקשר טוב. היא הייתה מבקרת אותו בבית החולים, ונתנה את הבית שלה לשבוע כדי שנוכל לקיים שם את השבעה. לא חשבתי שאתגעגע ככה. היחסים בינינו לא היו מאוד קרובים, אבל זה אבא שלי".
איך היו היחסים ביניכם לאורך השנים?
"מורכבים מאוד. כשיצאתי בפניו מהארון הוא לא קיבל אותי, ולא דיברנו איזה חצי שנה. הוא האשים אותי בהרבה דברים, כשהיה לו אירוע מוחי הוא אמר 'זה בגללך'. הוא היה אדם מאוד מורכב, אבל אני לא שופט אותו. כשהרופא אמר שאנחנו יכולים להיכנס לחדר ולהיפרד, נכנסתי אחרון. ראיתי אותו בפעם הראשונה נח. הוא תמיד היה זעוף, עצבני, כועס, במתח ובלחץ. בפעם הראשונה ראיתי אותו שקט. הוא התפלל למות. הוא אמר לי: 'די, שאלוהים ייקח אותי כבר, אני לא יכול לסבול יותר'.
"כשנכנסתי אליו לחדר אחרי שהוא נפטר, אמרתי לו: "אבא, אני מבקש ממך סליחה אם פגעתי בך. אני סולח לך'. זה היה רגע מאוד חזק בשבילי, כי כל השנים היו בינינו המון משקעים. היו דברים שהוא אמר לי ופגעו בי, והיו הרבה פעמים שהרגשתי שהוא לא באמת רואה אותי או מקבל אותי. ופתאום, כשהוא שכב שם, כל הכעס ירד. לא רציתי לקחת איתי את הדבר הזה הלאה. רציתי שהוא ילך כשהוא יודע שאני לא כועס עליו יותר. מבחינתי זאת הייתה המחילה האמיתית".
"לא הייתה שיחת פיוס כמו בסרטים"
המוות לא הגיע בלי אזהרה. חודשיים קודם לכן גבאי שמע לראשונה שהזמן של אביו הולך ואוזל, ונאלץ להתמודד עם השאלה מה עוד אפשר לתקן כשכבר ברור שהסוף קרוב. "ידעתי שהמצב לא טוב, אבל לא ידעתי שהוא גרוע עד כדי כך. הוא ניסה להוציא מעצמו את המכשירים וצעק על הרופאים. הלכתי לרופא בעצבים ושאלתי למה הם לא מביאים לו משהו לחרדה. הוא אמר: 'אתה מודע למצב של אבא שלך? לא נשאר לו הרבה זמן. חודש-חודשיים, אי-ספיקת לב זה לא משהו שיוצאים ממנו'.
"זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה. יצאתי ובכיתי ברכב. אמרתי לעצמי: נשארו חודשיים, תנסה להיות איתו כמה שיותר. ניסיתי. להגיד שהצלחתי? לא. היה לי קשה. כל פעם שהייתי צריך ללכת אליו זו הייתה מועקה, לדעת שהוא יריב איתי, יצעק עליי ויבקש בקשות מאתגרות. ביקרתי אותו ביום חמישי, אמרתי לו שאבוא למחרת, אבל לא הצלחתי להגיע. במוצאי שבת הוא נפטר.
"בדיעבד זה משהו שיושב עליי, כי אמרתי לו שאבוא ולא הגעתי. מצד שני, הייתי שם ביום רביעי, ישבתי איתו, דיברתי איתו וניסיתי להרגיע אותו בתוך העולם המבולבל שהוא כבר היה בו. אתה כל הזמן חושב שיש עוד זמן, שעוד תגיע מחר או מחרתיים. ואז אין מחר. אלה המחשבות שמגיעות אחרי שמישהו מת: איפה יכולתי להיות יותר, למה לא הלכתי עוד פעם, למה לא נשארתי עוד שעה. אבל אני גם יודע שבאותו זמן עשיתי את מה שיכולתי לעשות. היה לי קשה לראות אותו ככה".
הייתה לכם תקופה טובה לקראת הסוף?
"אמרתי לו 'בוא נתקן, בוא נעשה שמח'. והוא אמר: 'החיים חרא'. זה הבן אדם, זה אבא שלי. עכשיו הוא נח. הוא ממש רצה לנוח. אלה היו רגעים קטנים, אבל היום הם מאוד גדולים בשבילי. רציתי שיהיה בינינו משהו קצת יותר קל לפני הסוף. לא הייתה לנו איזו שיחת פיוס מושלמת כמו בסרטים, אבל היו צחוקים, היו ביקורים והיו רגעים שבהם פשוט היינו אבא ובן. היום אני שמח שהם היו".
איך מרגיש לאבד הורה?
"זו קרקע שנשמטת לך. גם אם הוא לא היה כזה נוכח בחיים שלי, היינו בקשר, דיברנו. עד גיל 18 היחסים שלי ושל אבא שלי היו בסדר. הוא תמיד היה בן אדם מורכב ובעייתי, אבל יצאנו לחופשות ביחד, היה לי אבא. הוא החסיר ממני המון דברים כאבא, בעיקר את היכולת לדבר איתו, וגם פגע בי במילים קשות כשיצאתי מהארון. אבל הוא לקח אותי לחופשות וכן נתן לי כל דבר שרציתי. הוא היה אבא בדרך שלו".
הוא קיבל אותך באיזשהו שלב?
"בלית ברירה. אני לא אשתנה. אמרתי לו: 'זה אני, אני גיי'. באיזשהו שלב נראה לי שהוא פשוט הכיל את זה. בשבעה חבר טוב שלו סיפר שאחרי היציאה שלי מהארון אבא התקשר אליו ואמר: "אל תשאל, הבן שלי עדן יצא מהארון". החבר ענה לו: 'אז מה?'. יומיים אחר כך אבא כבר שלח לו סרטונים שלי בטיקטוק ואמר: 'תראה איזה יופי'. אז הוא כן היה גאה בי מאחורי הקלעים, אבל לא מולי. אחות בבית החולים שלחה לי סרטון שבו היא שואלת אותו: 'אבא של מי אתה?', והוא עונה: 'אבא של עדן דניאל גבאי'. הוא כן היה גאה. זה קשה".
למה האבל שלך הגיע בעוצמה כזאת?
"כשבן אדם נפטר אתה פתאום שוכח את כל הקושי שהיה איתו ונזכר רק בטוב. כשפינינו את הבית שלו מצאתי הרבה תמונות שלי ומכתבים שכתבתי לו. הוא היה אגרן ושמר המון דברים שלי כמו דיסקים מהילדות, סרטונים מטיולים שלנו באילת. רציתי ממש לחוות את האבל, אז צפיתי בסרטונים ובתמונות בזמן השבעה ונחנקתי.
"לראות בן אדם שמח ומתפקד, ואז להיזכר בהידרדרות שלו לאורך השנים, זה גומר. זה גם שינה לי משהו בדרך שבה הסתכלתי על הקשר שלנו. כל השנים חשבתי בעיקר על מה שלא קיבלתי ממנו ועל הדברים שהיו חסרים לי. הבנתי שהאהבה הייתה שם, גם אם הוא לא ידע להגיד אותה כמו שהייתי צריך לשמוע. הוא היה גאה בי, הוא עקב אחריי ושמר דברים שלי".
השבעה עזרה?
"כל בן אדם שנכנס לשבעה הוא אור. אני לא יודע להסביר את זה. אתה יושב באבל, מסריח, לא מתקלח, מגעיל, ואז פתאום אתה שומע בן אדם. פתאום אתה מריח את הבושם שלו ורואה את החיוך שלו. בן אדם שלא קשור לאבל שלך פתאום בא לנחם אותך. אומרים שלנחם אבל זו אחת המצוות הגדולות. אני אזכור כל אדם שהגיע. וואו, אתה לא מבין כמה אני מעריך את זה".
היה לך קשה עם חברים שלא הגיעו לנחם?
"מאוד. היו כאלה שהגדרתי כחברים מאוד קרובים ולא הגיעו. עשיתי סינון והורדתי עוקבים. היום, אחרי שחוויתי את זה, אני גם רוצה להתנצל בפני אסתר אווקה שלא הגעתי לשבעה של אחותה ולא כתבתי לה. הגיע לי שהיא הורידה לי עוקב והעמידה אותי במקום. לפני שחוויתי שבעה בעצמי הייתי אומר: אולי קשה להם עם מוות, אולי הם לא יודעים מה להגיד, בוא נשפוט לכף זכות. עכשיו הרבה יותר קשה לי להגיד את זה.
"לא ציפיתי מכולם להגיע ללוויה. לוויה היא קשה, אבל שבעה נמשכת שבוע. גם הודעה אמיתית יכולה להספיק כשאין קשר מאוד קרוב. אני מדבר על אנשים שהיו אצלי בבית, שישבנו במסעדות וחווינו דברים ביחד. אתה לא צריך לדעת מה להגיד. עצם זה שאתה נכנס בדלת ויושב שם הוא הדבר. זו הייתה בשבילי למידה גם על מי שבאמת נמצא איתי וגם על המקומות שבהם אני עצמי לא הייתי מספיק בשביל אחרים".
"היום אני מסתכל במראה ונהנה"
אחרי החוויה המטלטלת שעבר - ההתמודדות עם האובדן, חשבון הנפש על היחסים עם אביו והזיכרונות שצפו ועלו, החזרה לעבודה הייתה עבור גבאי הזדמנות לשאוף קצת אוויר. "זה מעבר מטורף. ביום ראשון עלינו לבית העלמין, וביום שני כבר נכנסתי לחזרות. 'קטנטנות' הייתה ממש חלק מהריפוי שלי. אחרי שבוע סביב המוות והאובדן אבא שלי, פתאום לחזור לתאורה ולצחוק של ילדים - זה להרגיש את החיים. זה מילא אותי".
זו הפעם הראשונה שלך בתיאטרון?
"כן, ויש לי פחד במה מזעזע, עם גמגום ורעידות. זה היה ממש אחרי שאבא שלי נפטר ואמרתי: חיים פעם אחת. פתאום לא התביישתי. התרגשתי, אבל תיעלתי את ההתרגשות למקום של: אני נכנס ועכשיו כל הקהל יצחק. ובאמת כל הקהל צחק כשנכנסתי. הייתי אני ונתתי בראש. התפקיד מדהים והתחברתי לכולם בהפקה. אני ממש שמח שעשיתי את זה.
"המוות של אבא שלי שם לי דברים בפרופורציה. כל הפחד הזה - מה יחשבו, אם אגמגם, אם לא אצליח - פתאום נראה הרבה פחות גדול. יש לי תפקיד קטן, אבל הוא גונב את ההצגה. תמיד רציתי לשחק את הרעה. זה החלום שלי. זה חד-משמעית פתח לי את התיאבון לעוד תפקידים על הבמה, זו חוויה מדהימה".
הרמתי את הכלבה שלי, שהיא תשעה קילו, ואמרתי: הורדתי יותר משלוש כאלה ממני. אבל השינוי הוא קודם כל בריאותי. ראיתי את אבא שלי ואני לא רוצה לסיים ככה
בשנה האחרונה עברת שינוי חיצוני משמעותי. מה הסוד?
"הסוד? זריקות להרזיה, והמוות של אבא שלי, שבאמת הוריד לי את התיאבון. אי אפשר להסתמך רק על זריקות, צריך לשלב אותן עם ספורט ותזונה. להגיד לך שאני כל יום רץ על הליכון ומרים משקולות? לא. אבל בתור אחד שלא עשה כלום, גם אימון פעם בשבוע או שבועיים הוא התחלה. אני הולך יותר ברגל ומשתדל לאכול בריא יותר, עד כמה שאני מצליח, כי באמת אין לי תיאבון.
"הייתי בשיא 112 קילו. ירדתי ל-80 והייתי מאוד מרוצה מהגוף שלי, ואז שוב הגעתי ל-108. הלכתי לתזונאי והצלחתי לרדת שמונה קילו בזכות עצמי, אבל נתקעתי על 100. המאמן הציע שאדבר עם הרופא על זריקות. אני בן אדם חרדתי ולא רציתי להכניס משהו לגוף, אבל אמרתי שאלך ואשמע. הרופא אישר. בהתחלה היו בחילות מזעזעות וכאבי בטן, אבל זה עובד. היום אני 77 קילו".
מה הייתה המטרה בירידה במשקל?
"אהבה עצמית. פחות קריטי לי שגברים יסתכלו עליי. גם זה חלק מהדבר, כמובן, אבל בעיקר להסתכל במראה ולהגיד: אתה נראה אחלה. מצוין אפילו. לא אהבתי את עצמי בכלל, ולא רק בגלל השומן, לא אהבתי את הפרופורציות בפנים, פשוט לא אהבתי איך שנראיתי. עכשיו אני מאוד אוהב. אני מסתכל במראה ונהנה להצטלם. פעם לא אהבתי ללכת לאירועים ושיצלמו אותי. היום, גם כשאני מקבל דחייה, אני אומר: לא דחו אותי בגלל איך שאני נראה. אולי בגלל שאני נשי, לפי מה שרואים באינסטגרם, עם פאות וכאלה.
"אין לי בעיה שידחו אותי כי זה לא הטעם שלהם. כשחשבתי שדוחים אותי בגלל המראה שלי, זה היה לי קשה נורא. השינוי לא פתר לי בבת אחת את כל חוסר הביטחון, אני עדיין בטיפול ועדיין עובד על זה. הרבה שנים הסתכלתי על עצמי דרך העיניים של אנשים אחרים: אם עשו לי לייק, אם רצו להיפגש, אם צילמו אותי בזווית טובה. היום יש לי יותר רגעים שבהם אני מסתכל על עצמי ואומר שאני אוהב את מה שאני רואה, בלי קשר למי כתב לי. זו מבחינתי העבודה האמיתית, לא רק המספר על המשקל".
ואיך השינוי מרגיש מבחינה פיזית?
"הרבה יותר קל. הורדתי מעצמי ילד בן 12. הרמתי את הכלבה שלי, שהיא תשעה קילו, ואמרתי: הורדתי יותר משלוש כאלה ממני. יותר קל לעלות במדרגות. פעם הייתי עולה גרם מדרגות ונכנס הביתה מתנשף. הייתי גם מעשן קופסה ביום, והיום אני על שלוש-ארבע סיגריות ביום. השינוי הוא קודם כל בריאותי. ראיתי את אבא שלי ואני לא רוצה לסיים ככה. זה מאוד הפחיד אותי. הגיע הזמן לדאוג לבריאות שלי".
ומה עשית בפנים?
"עשיתי פיסול אף. היה לי אף מהמם, אבל כשהייתי צעיר נפלתי בבר על האף והוא נהיה נשרי. היה לי סדק וזה לא עבר, אז פיסלתי את האף והחזרתי אותו למצב הקודם. זה לא שינוי דרסטי. עשיתי גם סנטר, הוצאתי אותו קצת החוצה, עשיתי קו לסת ומילוי מתחת לעיניים. אחרי ירידה במשקל הפנים מרזות והכול נופל, אז מילאתי קצת. עשיתי בוטוקס, וגם בשרירי הלסת כדי לא לחרוק שיניים בלילה, והמסת שומן בסנטר.
"זה ממכר, כמו קעקועים. זה מדהים, אבל צריך קצת להיזהר. אצלי זה נראה מאוד עדין. הרבה אנשים אומרים לי: 'באמת עשית?'. אני מאוד פרפקציוניסט וחשובה לי סימטריה, אז ברור שאני רואה עוד דברים שאפשר לעשות. אבל אני גם לא רוצה להגיע למצב שאני כבר לא רואה את עצמי. קל להתרגל לשינוי קטן ואז לרצות עוד אחד. בגלל זה אני אומר שזה ממכר. מבחינתי המטרה היא להרגיש טוב יותר ולהיראות רענן, לא להפוך לפנים אחרות".
"אנשים כתבו לי 'איך לא התאבדת'"
כמי שמתחזק מאות אלפי עוקבים ושמככב בכל מקום שאפשר לחשוב עליו - באינסטגרם ובטיקטוק, בסדרות טלוויזיה, בתאטרון ובקמפיינים – גבאי כבר רגיל לכל סוגי התגובות. אבל כשפסע על המסלול הכי נחשב בישראל בשבוע האופנה, בבגדי אישה, פאה וזיפי זקן, התגובות היו קיצוניות במיוחד. "לא ציפיתי שירדו עליי בצורה כזאת", הוא אומר.
כמי שעוקב אחריך, תמיד נראה שהרגשת בנוח עם הגוף שלך.
"שקר וכזב. לא הרגשתי בנוח. צעדתי בשבוע האופנה כשהייתי 108 קילו, עם שמלה ופאה. לקחתי את זה בהומור ורציתי לשדר ביטחון, אבל בפועל, כשירדו לי על החיים, נפגעתי. כתבו דברים מזעזעים על זה שאני שמן וצועד עם פאה, זיפים ושמלה. זה נורא מעליב. אני לא אכתוב תגובה רעה על בן אדם אלא אם הוא מחבל או מתעלל בחיות. מה עשיתי? הייתי שמן יותר, שמתי פאה ושמלה.
כולם יצורים. קובעים דייטים ומבטלים, שיחות לא מתקדמות, נעלמים ליומיים וחוזרים כאילו אלה ימי עסקים. אני כן רוצה להכיר, אבל כבר אין לי כוח להחזיק שיחה לבד
"בדיעבד אני קורא לזה דראג. אני דראגיסט, שחקן, פרפורמר, זמר, יוצר תוכן וקומיקאי. עדיין יש תגובות על גבר עם פאה. אני כבר לא מתרגש מזה. התרגשתי מהתגובות הראשונות, שאמרו דברים כמו 'איך אבא שלך לא נעל אותך בחדר' או 'איך לא התאבדת'. היום אני מסתכל וחושב שהשמלה לא החמיאה לי, אבל לא הגיע לי לקבל תגובות כאלה. נפגעתי מאוד".
איך היו האינטראקציות שלך עם גברים לאורך השנים?
"הייתי מאוד חסר ביטחון. הייתה לי התאמה עם מישהו בטינדר ואמרתי: כנראה הוא לחץ בטעות. עד כדי כך. אחר כך התפתחה שיחה, והוא לא דחה אותי בגלל הנראות. זה נבע מחוסר הביטחון שלי. היום אני מטופל אצל פסיכולוגית ועדיין צריך לעבוד על זה".
איך זה עובד היום?
"כולם יצורים. קובעים דייטים ומבטלים באותו יום, שיחות לא מתקדמות, נעלמים ליומיים וחוזרים כאילו אלה ימי עסקים. קשה לי מאוד. סטוצים קורים כמו אצל כל אחד. זוגיות תגיע כשתגיע. אני כבר לא רודף אחרי זה, מיציתי. אני כן רוצה להכיר, אבל כבר אין לי כוח להחזיק שיחה לבד או לנסות לשכנע מישהו להיות שם.
"אם מישהו רוצה, שיראה שהוא רוצה. אני גם מבין שיש לי מנגנון שאומר מראש שלא באמת יאהבו אותי, ואז לפעמים אני מחפש את ההוכחה לזה. זה בדיוק הדבר שאני מנסה לפרק בטיפול. אני רוצה להגיע לקשר ממקום שאני מסוגל להאמין שמישהו באמת בוחר בי, לא ממקום שכל הזמן מחכה שהוא ייעלם".
כמה קשה להיות באפליקציות היכרויות כשאתה אדם מוכר?
"זה בלתי נסבל. בן אדם פונה אליך: 'אתה לא הטעם שלי, אבל רק רציתי להגיד שאתה קורע'. אוקיי, תודה. היה חשוב לו לציין שאני לא הטעם שלו. או שעושים איתי התאמה בטינדר רק כדי לכתוב לי: 'עשיתי התאמה כדי להגיד לך שאתה לא עונה לי באינסטגרם". אם אני לא עונה באינסטגרם, אל תמצא אותי בטינדר בשביל זה".
מתי היה הקשר הרציני האחרון שלך?
"לפני שלוש שנים. היינו שנתיים ביחד. הוא היה בארון, וזה נגמר כי הוא לא הצליח לצאת מהארון. עד היום הוא בארון. אני מאחל לו בהצלחה. זה עצוב".
אתה רוצה קשר ואהבה?
"כן, אני רוצה אהבה. להגיד לך שמורכב לי? מורכב לי. אני צריך עוד לעבוד עם הפסיכולוגית ולהבין מאיפה חוסר הביטחון הזה. אני צריך ללמוד לקבל את זה שאוהבים אותי. אני לא מאמין בזה עד הסוף, יש לי שריטות. אני צריך מאוד לסמוך על בן אדם ולהאמין בזה כדי באמת להתאהב".
כמה עבודה יש מאחורי הסרטונים והדמויות שלך?
"זו עבודה. אני לא מציב את הטקסט מולי, אני משנן אותו. כשיש סדרה של גמגומים אני כותב לעצמי קו או נקודה, יש לי שיטות. מישהו שיראה את המחברות שלי לא יבין מה אני כותב. צילום של סרטון לוקח שלוש־ארבע שעות, עם בגדים שיש לי בבית, בחדר העבודה ועם אייפון. יחד עם העריכה ולימוד הטקסט, זה לוקח יום שלם".
אומרים שמרוויחים יפה ברשת. אתה מצליח לחסוך?
"בטח. לחסוך ולהשקיע. יש לי רואה חשבון ויועץ פיננסי, והדברים האלה חשובים לי. גדלתי בבית במצב סוציו-אקונומי לא מאוד גבוה, אבל זה לא הורגש כי לא היה חסר לי אוכל ולא חסרו לי דברים לבית הספר. העירייה מאוד עזרה לאמא שלי. עד היום, כשאני הולך לקניון, אני ישר הולך לסייל. אני יכול להרשות לעצמי, אבל חולצה ב-90 שקל נראית לי יקרה. זה לא ממקום קמצני, אלא ממקום מחושב. על אחרים אני מבזבז, ועל עצמי אני קמצן".
הצילומים נערכו במלון קראון פלזה תל-אביב מרשת מלונות אפריקה ישראל.
צילום: ערן לוי
סטיילינג: עומר יהב
איפור ושיער: ענבל שומר
