מעטים מחוץ לחברה החרדית מכירים את עולם השידוכים במגזר, ומעטים עוד יותר מתמצאים בכללים, בדקויות ובמורכבויות שלו. מי שפותח את העולם הסגור והאינטימי הזה לצופים בבית הוא לא שדכן מקצועי, לא רב ולא איש טלוויזיה ותיק - ובכל זאת יקי רייסנר (47) הוא הכוכב הבלתי־מעורער של "ווארט".
"אני חושב שכל אדם הוא שדכן. גם אתה, שעכשיו תפגוש חבר שלך ותגיד לו: 'וואי, יש לי מישהי בעבודה, נראה לי מה זה מתאימה לך' - אתה שדכן'", הוא מספר בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "אין בית ספר לשדכנים, אין קורס שעושים לשידוכים. אגב, גם אין משרד שידוכים, יש, בתיאוריה. אבל זה לא ממש עובד ככה.
"בסוף, שדכנות זו תכונת אופי. כל בן אדם יכול לשדך, ואני חושב שכל בן אדם, בטח היום, צריך לשים לב לדבר הזה. יש רב מסוים שאמר שבכל סעודת שבת כל המשפחה תעלה שם של רווק או רווקה שהם מכירים, ואנשים יזרקו הצעות, ושיצאו לו עם זה במוצאי שבת. זה מאוד יפה: תחשבו על החבר או החברה הרווקים שיש לכם ותזרקו שמות".
איך הגעת להנחות את התוכנית?
"הגעתי לרשת עם המפיקים לעשות פרזנטציה על 'ווארט': מה זה ווארט, מה זה עולם השידוכים, להכניס אותם לנבכי האירוע. כנראה שעשיתי את זה טוב. אחר כך דיברנו על מגישים, ולמחרת שירה מרגלית התקשרה אליי ואמרה: 'יש לנו רעיון למנחה. אתה'. אמרתי לה: 'אני? מנחה תוכנית טלוויזיה? מה לי ולזה?'.
"היא אמרה: 'בסוף צריך או מישהו חילוני שמבין טלוויזיה, שילך ללמוד את רזי החרדיות וידע לתווך את זה כמו שצריך, בצורה אמינה ונכונה, או להביא חרדי שצריך להתחיל ללמד אותו טלוויזיה ותקשורת. מצאנו מישהו שיש לו את שניהם. אתה יודע לדבר עם שני העולמות'. זו בשבילי אחת המחמאות הגדולות. אני רואה בזה ממש שליחות של גשר בינינו, והחלטתי שאני עושה את זה, כי למה לא?".
איך זה מתקבל אצלכם בחברה החרדית? זה לא דבר רגיל, להופיע בטלוויזיה.
"נכון. אני עושה גם את 'בחורים טובים', שנמצא כעת בקולנוע כסרט שלישי. זה סרט שחרדים רואים. אל תצחק, אבל זה רץ בדיסק-און-קי בין בתים בלי אינטרנט. מקבלים סרט מאוד נקי, גם ביקורתי, אבל מאוד אמין, שמציג את החרדים כמו שהם.
"אחד הדברים שהביאו אותי לעשות את הסרט היה שראיתי סרטים על חרדים שמגיעים או חוזרים בתשובה, שלא חיים את ההארדקור החרדי, או חוזרים בשאלה שיש להם אג'נדות או תסכולים, או שהם רוצים להעביר משהו. זה גם בסדר, אבל צריך לשים לזה כותרת: מי אתה. מאוד הפריע לי שזה אף פעם לא מגיע כמו שזה באמת.
"גם כשאנחנו עושים סרט של ביקורת, הרי הנושא של 'בחורים טובים', למשל, הוא בין אשכנזים לספרדים. מה שהצפנו ב'ווארט' השבוע ממש עורר סערה. בחיים לא קיבלתי כמות תגובות כזו. מאות הודעות, אני לא יכול להגיע אליהן בכלל. מכל הכיוונים: כאלה שאמרו לי 'למה אתה צריך להוציא את החסרונות של המגזר?', כאלה שעברו את זה וכאלה שהיו המומים ולא ידעו שזה עוד קיים"
"בנושא העדתי יש מקום לתיקון גדול"
הסערה סביב הפרק, שנגע בנקודה כואבת במיוחד, לא הפתיעה את מי שמכיר את החברה החרדית מבפנים. הפער בין אשכנזים לספרדים מלווה אותה כבר עשרות שנים, מבתי הספר ועד שולחן השידוכים, ורוב הזמן הוא נשאר מתחת לפני השטח. כשמישהו מעלה אותו מול מצלמה, אי אפשר שלא לשאול איך הוא שרד עד היום.
"זו באמת שאלה. בהודעות האלה שאני מקבל אני פעם מתערער ופעם מתחזק. דווקא כשאני מקבל את ההודעות המאוד כואבות וקשות אני אומר: 'וואו, אני כל כך מרוצה שעשיתי את זה, שאני מעלה את הנושא הזה לסדר היום'. זה נושא שאכפת לי ממנו, הוא כואב והוא קיים.
כשאני שומע על בנות ספרדיות שלא התקבלו לבתי ספר, שנגמרו המכסות, ואין אשכנזייה שיושבת בבית, רק ספרדיות כי כל המקושרות התקבלו ועברו את המכסות - הלב שלי נשרף
"בחברה החרדית הכול הולך יותר לאט, הכול בא בדיליי. זו מערכת יותר שמרנית באופייה. כשהדבר הזה יושב על מקומות של סגנון ומנהגים ושפה ואוכל, משמרים את זה. אבל אני לא יכול להגיד שאנחנו לא רואים כבר היום שינויים. מה שעשינו ב'ווארט', להוציא זוג כזה מול המסך ולהגיד: 'בואו נסתכל רגע על הפערים, נראה איך זה עובד, נראה את האתגרים, את ההורים, נשים את זה על השולחן' - אני מאוד גאה בזה. אפילו בלי להביע דעה, עצם הדיון הוא נכון".
למה אתה חושב שהשד העדתי עדיין חי?
"השד העדתי, כשמו כן הוא. לא תוציא ממני כותרת ש'החרדים הם אוכלוסייה גזענית', אבל בכל הנושא של ספרדים ואשכנזים יש מקום לתיקון גדול. אי אפשר להתעלם מזה שיש מכסות לבחורים ספרדים בישיבות אשכנזיות טובות. כשאני שומע על בנות ספרדיות שלא התקבלו לסמינרים או לבתי ספר, שנגמרו המכסות, ואין אשכנזייה שיושבת בבית, רק ספרדיות יושבות כי כל המקושרות התקבלו ועברו את המכסות - הלב שלי נשרף. אני לא מבין איך מנהלי המוסדות האלה מסוגלים לעלות לשמיים ולראות את שערי גן עדן".
ובתחום השידוכים?
"בוודאי שזה עדיין קיים. מישהו אמר לי: 'אתה מגזים, זה כבר השתנה קצת'. אמרתי לו: 'נשמה, לי יש 190 בני דודים ראשונים ואין ספרדי אחד. אתה רוצה? בוא נדבר על למה, אבל אל תגיד שזה לא קיים".
אתה מצליח להבין את "בעיית הרווקות" בחברה החילונית?
"יש לי דעה מוצקה, והיא הולכת ומתחדדת. בוא ניקח את הבחורה החילונית הממוצעת מאזור המרכז, שזה קצת שונה מהפריפריה. בגיל 21 היא מסיימת צבא, ואז יש את שנת הטיול אחרי הצבא. מגיל 23 עד 26 היא משקיעה את עצמה בלימודים ובמלצרות, והיא לא פנויה רגשית. כשהיא מסיימת את הלימודים בגיל 26–27, היא אומרת: 'מה עכשיו אני צריכה זוגיות על הראש? אני רוצה קריירה'.
"ללימודים יש התחלה וסוף. כשבן אדם אומר ״אני רוצה לבנות קריירה ואז...״ - אין סוף. להגיד 'תן לי לבנות את הקריירה שלי ואז להתחתן' זו אחת הרעות החולות בתוך המגזר החילוני. מי שיצאה עם מישהו שנתיים, ראתה שזה לא זה, עברה עוד חצי שנה התאוששות וחצי שנה רווקות, היא כבר בת 36 ומרגישה עם אקדח על הרקה".
מה לדעתך צריך לעשות אחרת?
"צריך לעבוד בזה בשלב שאתה מחליט להתחתן. אני לא אומר שבנות 24–28 חייבות לרוץ החוצה ולמצוא. אבל הגעת לנקודה שבה את אומרת 'אני חייבת להתחתן' - תהיי אול-אין בזה. אל תזלזלי בהצעות שמציעים לך, אל תוותרי על אירועים חברתיים. קיבלת הזמנה לבר מצווה, לחתונה, למסעדה עם חברות, למפגש חברתי בעבודה - אל תוותרי. זה הרבה יותר חזק מהאפליקציות. אפליקציות זה דרעק".
לבחור החרדי אין בר, אין קפה אירופה ללכת לראות אם הוא רואה מישהי שמוצאת חן בעיניו. הוא לא יכול לגשת באוטובוס למישהי חרדית ולהגיד 'את באה לפה הרבה?'
הרווקות רוצות, אבל אומרות שאין מספיק גברים טובים.
"הן צודקות. קודם כול, הבנות יותר טובות מהבנים. אני אומר לך את זה גם מ'ווארט' וגם מהחיים עצמם. בגיל 25 בחורה בדרך כלל יותר מיוצבת ויותר יודעת מה היא רוצה. כשהן נפגשות עם גברים קלילים, גם אם הם נחמדים, הכותרת שמגיעה היא 'הגברים לא רציניים'. ופה אנחנו חוזרים ל'ווארט'. במודל החרדי הגיל הוא אלמנט דרמטי שמשפיע על נושא הזוגיות. לא דומה 20 ל-30. אתה חושב שאפשר לקחת חיילים ולהכניס להם את כל המורל הזה בגיל 28?".
לא, הם כבר מעוצבים מדי. קשה לחנך אותם.
"יפה, אמרת את המשפט. בגיל 28 קשה לחנך אותך, ובגיל 20 עוד אפשר. הם לא פתאום יהיו לא ציונים או לא לוחמים או לא חזקים, אבל קשה לחנך אותם. כשהם צעירים הם פרחים, קל לעצב אותם".
"ההורים מסננים הצעות בשביל הבן"
בחברה החילונית, שנות העשרים המאוחרות יכול להיות הגיל שבו רק מתחילים לחשוב ברצינות על זוגיות. אצל רייסנר, זה הגיל שבו השדכנית תשאל בחשדנות כמה שנים הבחורה מקבלת הצעות. אבל גם בחברה שבה מתחתנים מוקדם ככל האפשר, ישנם רווקים ורווקות שנשארים מאחור ומתמודדים עם ההשלכות.
"הרווקות המאוחרת מתחילה לנצנץ גם במגזר החרדי. בחורה מתחתנת בגיל 19–21. בחורים מתחתנים בגיל 20–23. בחורה שחצתה את הגיל הזה, כבר מתחילים לשאול: 'היא שלוש שנים לא מוצאת, מה הולך פה?', ואם היא חצתה את גיל 25–26, זה חתיכת אירוע מכל הבחינות. השדכנים רוצים פרחים. 'תן לי ילדה בת 19, כמה פגישות וגומרים אירוע. מה אני צריכה בת 26 שאחרי שלוש פגישות אומרת 'אני לא מתחברת רגשית', צריכה ייעוץ ופסיכולוג? תן לי את המוצרים הקלים'.
"כל עולם השידוכים במגזר החרדי מבוסס על ההורים. אני מדבר על הסינון, לא על ההחלטה. קח בחור טוב בישיבת פוניבז', חברון, מיר או נחלת הלויים. הוא יושב בישיבה ולומד, וההורים מקבלים טלפונים עם הצעות ומסננים. אבל לא מדירים ממנו מידע. כשהוא מתקשר בסוף היום הביתה ושואל אם יש הצעות, מספרים לו מה הציעו ולמה ירד: 'ביררנו, היא לא בדיוק הסגנון', 'היא לא תרצה'.
"אין ספק שהרווקות המאוחרת היא אתגר מאוד גדול במגזר החרדי, רק לא באותו גיל של החילונים. כדאי שמישהו ירים את הכפפה. אני אפילו חושב להקים מיזם שמסייע לרווקות מאוחרת מגזרית למצוא. לבחור החרדי אין בר, אין קפה אירופה ללכת לראות אם הוא רואה מישהי שמוצאת חן בעיניו. הוא צריך לחכות לטלפון. הוא לא יכול לגשת באוטובוס למישהי חרדית ולהגיד 'את באה לפה הרבה?'. זה לא עובד".
איך זה עבד אצלך בתור רווק צעיר?
"אני באופן ספציפי הייתי שבאבניק (כינוי רווח בציבור החרדי לצעיר שלא מתנהג לפי הנורמות הנהוגות בחברה - ב"ז) כבר בהתחלה. הלכתי להתנדב בארגון לילדים חולים, ושם התחלתי עם בת השירות הכי יפה באזור. ככה גררתי אותה לדייט אחד ושניים. זה כמו ששאלת אם מותר טלוויזיה. אני תמיד הולך על הקצה".
ואז צריך לבוא להורים ולהגיד: 'הכרתי מישהי'?
"כן, בדיוק. זה לא מקובל ולא סטנדרטי, אבל כשבן אדם הוא שבאבניק אין ממנו הרבה ציפיות. בוא נגיד שהם אמרו: 'אוקיי, בואו נבדוק שהיא בסדר, שהוא לא עושה לנו פה אירוע רב־נפגעים'. הייתי בן 19, היא הייתה בת 20. הייתי מאורס לפני גיל 19 ונשוי בגיל 19 ושלושה חודשים. נולד לי ילד בגיל 20, ובגיל 25 הייתי עם שלושה. יש לי היום פדיון הבן לנכד שלי. נכד ראשון, ויש לי כבר שתי נכדות".
סבא בן 47 זה משהו רגיל אצל החרדים?
"כשמתחתנים בגיל 20 והכול בסדר ונולד ילד, בגיל 40 נולד נכד. בגיל 60 נולד נין, ובגיל 80 בן נין. אז עושים בר מצווה לבן נין בגיל 93. סבתא שלי בת 94, ברוך השם, ויש לה בן נין בן 14. הכול לפי המסלול. היא התחתנה בגיל 18, אבא שלי בגיל 18, אחותי בגיל 18, הבת שלה בגיל 18, ויש לה בן בן 14. סבתא שלי השתתפה לפני שנה בבר המצווה של הנכד של הנכדה שלה".
ובסוף גם התגרשת. זה חלק מהשבאבניק שבך?
"אני לא יודע אם זה חלק או לא. אחרי 25 שנות נישואים, בגיל 45, הגענו להחלטה משותפת שזה לא נכון לנו להמשיך. זה נשמע כמו פוסט של מתגרשים: 'נפרדנו בטוב ומתוך הערכה וכבוד אחד לשני', אבל זה נכון, ככה עשינו את זה, וזה מוכיח את עצמו בצורה מדהימה. אני מאוד גאה בזה ומאוד מעריך את גרושתי על זה.
"הרבה שואלים איך עושים את זה. אני חושב שזו פשוט החלטה. אנשים מוכנים לעשות בשביל הילדים שלהם הכל. בן אדם מוכן לתת כליה בשביל הילד שלו, ולא מוכן לוותר לגרושתו על יום חופש של הילד. נשמע לכם הגיוני שאתם אומרים שאתם עושים הכול בשביל הילדים שלכם, אבל כדי לאמלל את הגרושה אתם מושכים את הגט שנה? זה פער אדיר בין דיבורים למעשים.
"אני וגרושתי לא מתאימים, לא מסתדרים בחיים זוגיים, אבל יש לנו חמישה ילדים מדהימים, הפרויקטים המרכזיים שלנו. לא משנה איפה היא תהיה בעוד עשר שנים או איפה אני אהיה, בעוד 13 שנה כנראה שנינו נהיה ביחד בבר המצווה של הנכד הראשון. זו שותפות לעולמי עד, שותפות נצח. צריך להתייחס לזה כמו שותפים, כי זה לא ישתנה".
"שני הצדדים צריכים להפסיק לחלום"
שותפות בין שני צדדים שלא מסכימים על הכול היא לא רק עיקרון משפחתי אצל רייסנר. ככה הוא מסתכל גם על היחסים בין החברה החרדית לחילונית. כמי שמכיר את שני העולמות מבפנים - את האחד מהבית ומהקהילה, ואת השני מהסט ומחדרי הישיבות - הוא משוכנע שהכול תלוי ביכולת שלנו לדבר זה עם זה.
"אני נמצא בגשר הזה בין חילונים לחרדים. אני מאוד אוהב את המגזר שממנו אני בא, ואני יכול להגיע לכנס של חרדים ולדבר ולהביא זווית הסתכלות קצת שונה. אני רואה בחברה החילונית הרבה דברים חיוביים: ערכים, דרך חיים, צורת מחשבה ופתיחות. יש שנאת חרדים במדינה, אבל לא כל חילוני שונא חרדים. רובם לא. יותר מזה, רוב החילונים שפוגשים חרדי אחד על אחד כבר לא שונאים אותו.
"זה גשר שאנחנו צריכים עוד לעשות. צריך עוד ועוד כאלה, עוד אפשרויות והצצות בין המגזרים. המגזר החילוני יותר פתוח להכיר את המגזר החרדי מאשר להפך, אבל זה חשוב, קיים וטוב שקורה. היום המגזר החרדי מאוד רחב ויש בו הרבה סגנונות. זה לא השטעטל של פעם. אתה מדבר על מעל מיליון אזרחים במדינה, עם סוגים שונים, דעות שונות והתנהגויות שונות. זה דבר טוב וחשוב".
אמרת ״שנאת חרדים״. אתה מרגיש את זה היום יותר?
"אני חושב שיש היום יותר ביקורת על החרדים, לא חושב שזו שנאת חרדים. מבחינתי שנאת חרדים נמצאת בקבוצת מיעוט חילונית. אני חי את הציבור החילוני ומכיר אותו, וממש לא חושב שיש שנאת חרדים. יש ביקורת מאוד קשה על החרדים".
ולא מוצדקת?
"בחלקה, וכנראה בחלקה היא מוצדקת. אבל גם בה יש הרבה פערי ידע ופערי הבנה מאוד קשים בין המגזרים. יש לי תחושה, בלי להיכנס יותר מדי, שאנחנו בדרך למסלול שיתחיל לכופף קצת את שני הצדדים. החלום של שני הצדדים הולך להתפוגג, וזו תחילתו של תיקון".
בתוך המחלוקות על נושאים כמו חוק הגיוס ותחבורה ציבורית בשבת, יש משהו שהצדדים יכולים לתקן?
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. כמו שאמרתי, שני הצדדים צריכים קצת להיפרד מחלומות השלמות. יש חילונים שרוצים מדינה דמוקרטית ופלורליסטית לחלוטין, שבה מותר נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת ומסעדות ביום כיפור על חוף הים. זה הקיצון האחד. הקיצון השני אומר: 'לא מעניין אותי, שום דבר פה לא ישתנה, לא ייסע פה שום רכב בחוץ, ומסעדה לא כשרה - נוציא צו לסגור אותה'.
פתחתי את החברה בגיל 25 באפס הון עצמי. בגיל 30 היו לי, זה נשמע שחצני - בערך 10 עד 15 מיליון שקל, מהכסף הראשון של הפרויקטים שעבדתי עליהם מאוד קשה. יותר קל להגיע מעשרה מיליון למאה מיליון מאשר ממיליון לשניים. בסוף זו העבודה הקשה, החשיבה, תפיסת עולם העסקים והרבה סיעתא דשמיא
"האמת והרוב נמצאים באמצע. הרוב, גם אם הם חילונים, רוצים מדינה חופשית ומאפשרת, אבל מעריכים שבת, דת וכשרות, גם אם זה לא אצלם. אני מכיר המון חילונים שיש להם פתאום ילד שמתחזק ושומר שבת, ואומרים לי: 'אני ממש גאה בזה, ממש נהנה מזה'. זה לא בן אדם ששונא. הוא כמובן רוצה אפשרות לנסוע ברכב שלו לים בשבת אם הוא גר ברעננה, ואף אחד גם לא מונע ממנו לעשות את זה".
יש במגזר החרדי שאיפה להיות כמוך, להשתלב?
"כן. בעבר, בחור שלא הלך בהארדקור החרדי, היו לו שתי אפשרויות: להיות חרדי מן המניין בתוך ישיבה ולעשות משהו שהוא לא מרגיש איתו בנוח, או לחזור בשאלה ולהיות חילוני. היום הולכים וגדלים השוליים שאומרים: 'אנחנו חרדים, אבל רוצים לחיות אחרת. אנחנו יותר פתוחים, רוצים להשתלב'".
איך זה מתבטא בשטח?
"יש מדד מאוד פשוט: הישיבות התיכוניות. הילדים שלי לומדים בישיבה תיכונית, שבה לומדים לימודי חול ולימודי קודש בערבוביה. הם עושים בגרויות, לומדים אנגלית, מתמטיקה, תרבות, מחשבים, הכול, ועושים בגרות מלאה. זו דוגמה לחרדים משתלבים. בעצם סוג של החלום החילוני, שככה ייראו חרדים, משולבים ולומדים. פעם היו ארבע־חמש ישיבות כאלה, בשנתיים־שלוש האחרונות נפתחו עוד עשר. יש ביקוש אדיר".
המגזר החרדי נתפס הרבה פעמים כעני, לא משתלב ולא עובד. כשרואים מישהו כמוך חייבים לשאול: איך עושים את זה?
"התפלאתי שאנחנו מסיימים בלי זה. איך זה קרה? זה קורה לכל מיני אנשים, ואני בטוח שזה לא קורה לכל אחד. הרבה דברים לא מובנים מאליהם. עבדתי מאוד קשה. פתחתי את החברה בגיל 25 באפס הון עצמי. בגיל 30 היו לי, זה נשמע שחצני - בערך 10 עד 15 מיליון שקל, מהכסף הראשון של הפרויקטים שעבדתי עליהם מאוד קשה. יותר קל להגיע מעשרה מיליון למאה מיליון מאשר ממיליון לשניים. בסוף זו העבודה הקשה, החשיבה, תפיסת עולם העסקים והרבה סיעתא דשמיא".











