לפני שלוש שנים, גמר הישרדות. אורין ג'ולי, מהדמויות המעניינות בעונה, מי שהתפרסמה בתור "דוגמנית הנשק הישראלית", מחכה נרגשת לתורה בחדר ההלבשה, מסביבה מתרוצצים אנשי הפקה. "גילי אלגבי עושה לי איפור-שיער, מצלמות מסביבי בכל פינה, שומעים את הקהל צועק מבחוץ, בדיוק כמו שחלמתי כל החיים. ייחלתי לרגע הזה", היא משחזרת, "אבל אני יושבת על הכיסא ומרגישה שאני רוצה למות. לא הבנתי, שאלתי את עצמי, 'למה את ככה?' אם הפרסום לא עזר לי להירפא, מה כבר יכול לעזור לי?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"בתקופה ההיא הייתי תולשת באובססיביות שיער", מספרת ג'ולי, "חיפשתי בגוגל והבנתי שיש לי הפרעה, שזה מגיע ממצוקה נפשית. פתאום הדבר הזה קיבל שם - טריכוטילומניה - זו הפרעה שבה חוזרים באובססיביות על פעולות כמו כסיסת ציפורניים, נשיכה של השפתיים מבפנים, משיכת שערות, זה נובע ממשהו שמחזיקים בנפש. קראתי באינטרנט שצריך לטפל בזה במהירות, אז הלכתי לחמישה פסיכולוגים ואף אחד לא עזר לי באמת. האחרון העלה סברה שנפגעתי מינית בילדות, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני".
אבל היו לך זיכרונות כאלה.
"חשבתי שכל ילדה עוברת את מה שאני עברתי. הייתי בטוחה שזה הדבר הכי טבעי, בתור ילדה בת שמונה אבא הסביר לי שמה שהוא עושה לי בלילות זה בסדר. הפסיכולוג אמר שהדברים האלה משפיעים עליי עד היום, והייתי בהלם. המשכתי בשיחות איתו אבל זה לא עזר לי להתגבר על האלימות והתוקפנות שביעבעו בי. אז כתבתי בגוגל 'פגיעה מינית בילדות' וקראתי המון. אחד הדברים שחזרו, זה שאסור לשמור בבטן. צריך לספר, לשתף. עד אז כמעט לא סיפרתי לאף אחד. אז התחלתי לחשוף את הפגיעה המינית, אבל לא הייתי מוכנה לגלות את הסוד הכי גדול - שזה היה אבא שלי. אחרי שהתחלתי לספר על הפגיעה הגעתי למטפלת רגשית, מלאך. ומאותו יום החיים שלי השתנו לגמרי. היא ליוותה אותי לחופה יחד עם אמא שלי. הדבר הכי משמעותי שהבנתי מהטיפול הוא שהחיים שלנו בנויים או על תפארת ילדותנו או על חורבות ילדותנו".
מהצד הכל נראה מושלם: היא גדלה בבית גדול בראשון-לציון, למשפחה מבוססת, אמא, אבא ושלושה ילדים: שני בנים ואורין הקטנה, בת הזקונים. "אהבתי את אבא שלי. ביום הוא היה מפנק, לוקח אותי מבית ספר, מסתובב איתי בכל מקום וקונה לי כל מה שרציתי. רק בלילה הוא היה הופך לשטן. אני זוכרת את זה בפלאשים, מגיל שמונה ועד גיל 17. שנתיים אחר כך הוא נפטר מסרטן".
מתי הבנת שמה שקורה בבית לא בסדר?
"בכיתה ה' הגעתי לבית חולים בגלל מה שאבא שלי עשה. הכניסו אותי לעובדת סוציאלית שאמרה לי, 'חמודה שלי מי נוגע בך? מי עושה לך רע?' אמרתי לה שעשיתי את זה לעצמי. היא אמרה שזה לא יכול להיות, שבשביל שזה יקרה מישהו אחר היה צריך לגעת בי. ואני עומדת מולה - רגע אחרי שעברתי תדריך מאבא שאמר לי שאם אגיד מילה הוא ייכנס לכלא ובגללי המשפחה תתפרק. ישבתי מולה כמו גיבורה של ההורים שלי והגנתי עליהם. הייתי בטוחה שאני מצילה אותם. בתוך תוכי רציתי להגיד לה, רציתי שזה יפסיק. שיידעו בלי שאני אגיד. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו לא בסדר. כשהתבגרתי הייתי אומרת לעצמי, כמה את מטומטמת? איך לא קמת ונלחמת? אבל גדלתי ככה, זה מה שהכרתי. חשבתי שבכל ילדה אבא נוגע. היו עוד מספר פעמים ששמו לב בבית ספר וניסו לדבר איתי ולא הייתי מוכנה, יועצת, מורה. חשדו בגלל צורת הלבוש המאוד קיצונית והצבעים בשיער. אם ילדה בת 14 באה עם עקבים ומיני זה בדרך כלל אומר שמשהו לא תקין. אבל רוב האנשים לא הבינו, קראו לילדות כמוני שרמוטות".
מה חשבת על עצמך כנערה?
"החבר הראשון שלי גם אנס אותי. הייתי שיכורה ברמות שלא יכולתי להגיב והלקיתי את עצמי שנים. חשבתי שהוא המסכן, שאני גרמתי לו לאנוס אותי, הוא היה בי"ב ואני בט'. ילדה בת 15 לא יכולה לגרום לדבר כזה. לא הבנתי איך זה קרה לי פעמיים בחיים? איך זה קרה דווקא לי? משהו לא בסדר בי?"
"חיפשתי לסלוח לו כי רציתי לרפא את עצמי. הפחד הכי גדול שלי היה להיות כמו ההורים שלי. לא רציתי להתחתן, לא רציתי להביא ילדים כי פחדתי"
מה קרה כששיתפת את אמא והאחים במה שקורה עם אבא?
"הם לא האמינו לי, ואחר כך פחדו שאפרסם שהוא זה שפגע בי. החלטתי לחשוף את האמת, אני לא צריכה להתבייש בכלום. אמת יש אחת והיא לא מפחידה כמו שחושבים. ילדה בת שמונה לא יכולה להיות פתיינית, ואם מישהו חושב ככה - הוא צריך טיפול רציני מאוד".
איך את מספרת לעצמך את הסיפור הזה כיום?
"היום אני לא מאמינה בטוב ורע. מה שקרה לי זה לא דבר רע. איך אני יכולה לכעוס?"
איך לא?
"תוך כדי העבודה על ההרצאה שלי, מישהי העלתה את האופציה שאבא שלי בעצמו נפגע מינית בילדות. ופתאום נפלו לי אסימונים. חיברתי הרבה נקודות והבנתי כמה זה הגיוני. נדבקתי לכיסא והרגשתי לראשונה ארבעה אחוזים של סליחה. אבא שלי היה גבר-גבר, מאצ'ואיסט. איך הוא ישבור את שרשרת הפגיעות ויספר מה עבר עליו? יש לי דוד בכלא שיושב על דברים כאלה בדיוק, פגיעות מיניות, יותר מעשור. זה לא המקרה הראשון במשפחה. בנקודה ההיא התחלתי לפתח חמלה כלפי אבא. זה לא היה פשוט כי בראש שלי אני מדברת איתו ואומרת, 'למה? הייתי ילדה בת שמונה, למה זה קרה לי? בגלל הדבר הזה לא היה לי חברים, למה כולם התעלמו ממני והורים אמרו לילדים שלהם לא להסתובב איתי'. הייתי מסתובבת בכיתה ה' עם מכנסונים ומדבקות על הפטמות לא בגלל שחשבתי שזה יפה, אלא כי רק רציתי שיראו אותי. זעקתי לעזרה, אבל אף אחד לא ראה. היה בי כילדה המון כעס. הייתי יכולה להפוך את הבית בצרחות כי לא הבנתי למה אף אחד לא אומר כלום, כולם השתיקו. אם היית רואה את המשפחה שלנו מבחוץ היית אומרת, אין דברים כאלה - בית טוב, כסף, מתי שרציתי היה לי אייפון, מכונית. אבל מבפנים הכל היה מפורק".
הפגיעות המיניות הפסיקו כשהייתה בת 17. "שנה לפני הצבא אבא הפסיק לגעת בי באותה תדירות ובאותן דרכים", מצהירה אורין ומזדקפת בכיסא. "לא יודעת מה גרם לו להפסיק, אבל התקופה ההיא הייתה טובה מאוד בינינו, עד שהוא נפטר. לפעמים שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, והוא אמר שרצה שלא אתרגש מגברים, שזה טיפולי. כשהוא היה נוגע בי הוא אמר, 'אם כואב לך אלוהים מנקה את החטאים שלך'. הוא היה דתי, חב"דניק.
"לקראת הסוף, הייתה פעם שהוא התפתל מכאבים בגלל הסרטן וצעק, 'ריבונו של עולם למה זה מגיע לי'. אמרתי לו, מהדלת של החדר, 'אתה אמרת שאלוהים מנקה את החטאים שלך'. והוא אמר לי שאתבייש וכעס נורא. זה היה העימות היחיד שלי איתו. יותר קל לסלוח למי שמת. חיפשתי לסלוח לו כי רציתי לרפא את עצמי".
איך את מטפלת בעצמך?
"אני פוסט-טראומטית בלי כדור אחד, קמה כל יום ובוחרת להחלים. הראש רוצה לשכב במיטה ולבכות על מר גורלי. אבל לרפא את עצמי ולעזור לאחרים זה יותר חזק. הפחד הכי גדול שלי היה להיות כמו ההורים שלי. לא רציתי להתחתן, לא רציתי להביא ילדים כי פחדתי לעשות את זה לילדים שלי".
והנה הפחד הזה מאחורייך. לפני פחות מחודש התחתנת עם בן הזוג שלך, גל עמנואל.
"היום כבר בא לי להחזיק תינוק בידיים. גל אומר שאהיה האמא הכי טובה בעולם, שצריכה להיות לי ילדה. זכיתי בזוגיות מרפאת, אהבה שמחברת מחדש את הלב. הוא הכניס את הראש למיטה חולה וניקה הכל".
איך הקשר שלך עם אמא והאחים?
"אני מעדיפה לא לדבר עליהם יותר מדי. אני שומרת על כיבוד הורים ברמה שטחית של רחמים וחמלה. אני ואמא והאחים שלי כמעט לא בקשר, למרות שהיה לי חשוב להזמין אותם לחתונה. עדיין יש לי קעקועים של השמות שלהם, גם קעקוע של תאריך הפטירה של אבא שלי. ויש יונה של חופש ליד התאריך".
האהבה הגדולה והיציבה בחייה, כבר עשר שנים, היא הנשק. "כשהתגייסתי לצבא זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חזקה", היא נזכרת. "היה לי נשק וידעתי שאף אחד לעולם לא יעשה לי כלום, הכוח בידיים שלי. בצבא היו רגעים של ביטחון ואמונה. החלום שלי היה להפוך למפקדת גדוד, אבל זה לא הלך".
אחרי השחרור היא רצתה להמשיך להתעסק עם נשק, והפכה להיות מזוהה בתחום מאוד לא ישראלי: דוגמנות נשק. היום ג'ולי בת ה-28 נחשבת לאחת מדוגמניות הנשק המוכרות בעולם, ויש לה גם חברה לשיווק נשק.
היום כשאת מבינה את הקשר הרגשי בין נשק והצורך בהגנה בגלל ההיסטוריה שלך, את יכולה כבר להתחיל לשחרר?
"לא. עדיין לא. נשק זה סוג של כוח, ביטחון שתמיד אצטרך. הייתי ילדה חסרת הגנה. ההורים שלי שאמורים להגן עליי הם אלה שפגעו בי הכי הרבה. בזכות הנשק הרגשתי שיש לי יכולת להגן על עצמי, וכל אזרח צריך שתהיה לו את הפריבילגיה הזאת. אנחנו גרים במדינת ישראל, הכל פה מאיים".
אבל נשק הוא לא רק להגנה עצמית. לא חסרים מקרי ירי המוני ושימוש בנשק לאלימות במשפחה. איפה שהנשק זמין יש סיכוי שיהרגו באמצעותו.
"מי שרוצה לרצוח רוצח בכל דרך גם בלי נשק. איך אישה יכולה להתגבר על גבר מטר תשעים שבא לדפוק לה מכות אם לא יהיה לה נשק? זה הכלי הכי יעיל לעבודה. נשק תמיד יהיה איתי צמוד".
אבל מה קורה כשהנשק מופעל נגד הצד השני? החלשות והחלשים והחפים מפשע?
"לצערי כל מי שחמוש יודע שהנשק שלו חד-פעמי כי ביום שהוא ישתמש בו המדינה תיקח לו אותו. במדינת ישראל שולחים אותנו בגיל 18 לכפרים ערביים עם טנקים, נגמ"שים, מוציאים אותנו עם אם-16 ומחסניות מלאות כדורים הביתה, ותראי, מעולם לא היה חייל שלקח את הנשק האישי שלו והלך לירות בבית ספר. אנחנו לא אמריקאים. זה לא יקרה גם אם ירשו לכל אחד לשאת נשק, נקודה".
את חושבת שזה קשור לישראליות?
"לנו יש ערכים מינימליים להחזיק נשק. שווייץ זו מדינה שהיא אחת החמושות בעולם אבל אין שם אלימות בכלל. איך זה קורה? שם את עושה שנה צבא ומקבלת את הנשק ששירתְּ איתו מתנה הביתה. זה עניין של חינוך וכמה שירצו להפוך אותנו לאמריקה אנחנו לא נהיה. כשיהיו לי ילדים הם גם יבואו איתי למטווחים. לא אוותר על הנשק כשהם ייוולדו".
לאילו עוד תחומים את רואה את עצמך מתפתחת?
"אני רוצה להנחות תוכנית טלוויזיה על בריאות הנפש. להעביר את המסר כמה חשוב לטפל. קשה לי להפיץ את המסרים שלי ברשתות החברתיות כי הכל מהיר ושטחי. אני לא יכולה להכניס את זה ל-30 שניות. יש גם לי נגיעה לעולם של הפוליטיקה. רדפו אחריי מהליכוד לפקוד אותי כמה פעמים, אבל כשאני רואה את מה שהולך עם הקלאשים התקשורתיים, עם הרצון להשפיל ולבזות, אני מתלבטת. עד אז אני עושה הרצאות על הסיפור שלי. גם כאלה למלש"בים על לוחמה ועל החשיבות של ללכת לצבא. בקרוב אני יוצאת גם לקורס קצינים מטעם המילואים, אני לוחמת חילוץ והצלה. הגשמת חלום. כי הצבא זה הדבר שהציל לי את החיים".
ככה את רואה את זה?
"כן, ובאמת שלא הייתי מוחקת כלום מהעבר שלי. מובן שאני לא מודה על הטראומה שעברתי, אבל המשפחה שנולדתי אליה היא החוזה הנפשי שלי עם אלוהים. עכשיו אני אדם שלם, נקודה".