שעת בין־ערביים מתגנבת אל החצר של סנדי בר וצובעת בסגול את פניה היפים של אודרי הפבורן הישראלית. עם החושך, מתגנבים אל החצר עוד אורחים לא קרואים. ארבעה תנים צעירים ושריריים שמסתובבים להם חופשי במדשאה הגדולה. אחד מהם עומד ונובר בדשא, ממש לידנו. מדי פעם הוא מרים את פרצוף הג'וקר המחודד שלו אל סנדי, מחייך וחוזר לנבור. עד כדי כך הוא לא מפחד מבני אדם. "מה זה?" אני אומרת לסנדי, "הם עוד שנייה נכנסים אלייך הביתה, לחפש לך בפח של המטבח". וזה גם מסוכן. לבר יש שתי כלבות. מלטיזיות קטנטנות וחמודות שחייבים לעשות מהן דמויות של דיסני. הלבנה, קוקוס שמה, היא האמא, והשחורה, ג'אז, היא הבת שסנדי אוהבת במיוחד, "בגלל שהיא נולדה אצלי היא תמיד הייתה עטופה ומוגנת. היא מכירה רק אהבה, מצפה רק לטוב מהעולם הזה ואני מתה על התמימות הזאת שלה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גם סנדי הייתה פעם גורה שנותנת אמון ועשויה כל־כולה מאהבה. רק שבגיל 19 קרה לה משהו שלימד אותה לחשוד. עוד מעט נגיע לזה. בינתיים אני חוששת מהתנים שעוד שנייה נכנסים הביתה ויכולים לתקוף את זוג הכלבות הזעירות. "כן, אני יודעת", סנדי נאנחת, "יום אחד הגיעה לפה תנה ופשוט המליטה לי ארבעה גורים בחצר. אנשים הזהירו אותי, אמרו שאני חייבת להתקשר למוקד של העירייה ולבקש שיבואו לקחת אותם. אבל אין לי לב, אני חוששת שפשוט ימיתו אותם. אז בינתיים אני מקווה שהם יגדלו ויעזבו את הקן".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יש לבר רגישות מיוחדת למי שזקוק להגנה. כבר כילדה קטנה סירבה בכל תוקף לאכול בשר. "כאב לי לחשוב על החיות נשחטות ועוברות כזה סבל, אז הייתי צמחונית כמעט כל החיים". במשך 41 שנים היא לא נגעה בבשר, ואז חזרה לאכול בבום אחד. "הייתי בסיני", היא נזכרת, "לא אכלתי ארבעה ימים כי לא מצאתי מה לאכול. כל מה שראיתי הגעיל אותי. הטחינה, האורז, הפנקייק. בדיוק הייתי אחרי תזונה מיוחדת כזו של ניקוי, שבוע שלם אכלתי רק אורז מלא ומאש. הרגשתי שהגוף שלי כל כך נקי, ואז ראיתי את השקשוקה המכוסה בזבובים ודי נכנסתי להלם. עד שבוקר אחד אני הולכת על החוף ופוגשת זוג אחים מצרים מודרניים, יפים כמו כוכבי קולנוע, הסתכלתי עליהם, הם ישבו באיזה בוטקה מגניב עם נדנדות, סוג של קיוסק חוף. הסתכלתי עליהם ואמרתי - מה יש לכם פה לאכול? סמכתי עליהם באינסטינקט בגלל שהם נראו לי אנשים של אסתטיקה, כמוני. אמרו לי, יש לנו בירה סטלה קפואה והמבורגר. אז טרפתי את ההמבורגר. ככה נגמרו 41 שנים של צמחונות. זהו, זה פתח את הצ'אקרה. ליאם, הבן שלי, תמיד צוחק עליי כי אני מרשה לעצמי רק פעם בחודש מרוב שאני מרגישה אשמה על שאני אוכלת בשר. אני אוהבת רק את ההמבורגר של ה'מיטבר', זה עם הטלה, וליאם יושב מולי במסעדה ומחכה לקולות המשעשעים שאני משמיעה. הביס הראשון זה תמיד חוויה חוץ־גופית שמוציאה ממני קולות בלתי נשלטים של עונג".
4 צפייה בגלריה
''אני לא מחבקת את סימני הגיל, אבל גם לא מנסה למגר אותם''. סנדי בר
(צילום: שי כהן ארבל)
את חושבת שזה קשור ליצריות שחזרה לחייך? כי ראיתי אותך רוקדת ב"רוקדים עם כוכבים" וראיתי אילו סקסיות ועוצמה בוקעות ממך, ממש רקדת כאילו את טורפת את הרחבה.
"כן, אני ממש מרגישה את זה בשנתיים האחרונות. את ההתעוררות שלי, את היוזמה, את החוזק שפתאום יוצא ממני. אני רואה את זה בהרבה דברים, גם בעבודה, עם המעבר שלי לעבוד בעיצוב פנים. איך פתאום אני לא חוששת ליזום ולהרים ולקחת מה שאני רוצה. איך אני כבר לא מפחדת מהלא, למרות שאני לא יכולה להגיד שזה היה תהליך קל. רק היום אני יכולה להגיד באושר רב שכן, אני מעצבת מצליחה שגם מתפרנסת מזה. אבל בהתחלה? היו מסתכלים עליי ואומרים, 'נו היא מהטלוויזיה, מהדוגמנות, מה היא קשורה?'"
מאז היא כבר צברה ביטחון וניסיון בתחום - וזה השתלם לה. כל הקיץ האחרון לא הפסיקה לטוס לחו"ל בעקבות העבודה. בימים אלו היא מעצבת מאפס וילה מטורפת באחד מאיי יוון. "אני הכי אוהבת את שלב היזמות, להתחיל ממש מהתחלה, מדף לבן ונקי שאין עליו כלום וללוות את זה עד הסוף, עד שזה מושלם". במקביל, היא עובדת על פרויקט שיפוץ בפירנצה שבאיטליה, שם מחכה לה בית אחוזה עתיק על שטח של מאות דונמים. ראיתי סקיצות של העיצוב שלה, ומה נאמר, הבחורה מוכשרת ממש. כאילו שלא מספיק שהיא שחקנית מעולה, רוקדת כמו שחמאה לטינית זזה על מחבת, וציירת מוכשרת שחלק מהציורים שלה תלויים ברחבי הבית. אה, והיא גם שרה. היא השמיעה לי הקלטה שלה מבצעת את "דרך האבנים הצהובות" של אלטון ג'ון ויצא ממנה קול ממש שונה מהקול שבו היא מדברת, חרוך ומעושן וחושני, כמו של ניקו. זה היה ממש מפתיע, אבל היא שרה באופן לא ייאמן. "הזמר במסכה?" אני שואלת, "די עם המסכות", היא צוחקת.
גם העיצוב של הבית הפרטי שלה הצליח להפתיע אותי. "למה ציפית?" היא שואלת, "לבית מתוקתק ונקי ומינימליסטי כמו של מעצבות פנים?" האמת שכן. במקום זה נכנסתי לבית עם אווירה בוהמיינית ומאוד חמה. בסלון יש קיר שצבוע בצבע חמרה אינטימי, רהיטים קלאסיים נוחים, ומלא חפצי אמנות שהביאה מכל מסעותיה ברחבי העולם. סנדי שכרה את הבית הקטן שלה כשהוא היה רק חורבה מטונפת. "הקמין היפה והמעוטר עמד בחוץ ושימש סוג של עציץ והשוכר קיבל את פניי בדובון", היא מזדעזעת. לקח לה המון זמן לעבוד על הבית עד שהצליח לעמוד בסטנדרט שלה. "זה מעוצב כמו לודג' באפריקה", אמרתי לה, "כמו בקתה בג'ונגל שאיזו ליידי אריסטוקרטית חיה בה". היא מאמצת את ההגדרה בשמחה: "כשאני מעצבת לעצמי אני פחות נזהרת, נותנת לעצמי את האופי האמיתי שלי".
על הקשר עם עדי ברקן: "אני רק זוכרת שקמתי יום אחד ואמרתי לא מעניין אותי יותר, לא אכפת לי מה יקרה, מצידי שהשמיים יתהפכו עליי, אני לא ממשיכה במערכת היחסים הזו יותר. בדיעבד, הכול היה אחרת אם הייתי מספרת להורים שלי בזמן. אבל אני לא רציתי להכביד, והתחמקתי"
בשלב הזה של השיחה ליאם נכנס למטבח. הוא בן 17, בנוי כמו ויקינג ובעל עיני נמר ממגנטות. מיד אחריו נכנסת גם עלמה, בת 15 וחצי והחברה שלו מזה תשעה חודשים. שני הילדים היפים והמאוד מנומסים האלו - ליאם אפילו אומר לי "נעים להכיר" - פחות או יותר חיים פה עם סנדי. הם בדיוק קמו משנ"צ סוף קיץ איכותי, וסנדי מכינה להם קפה. ניכר בהם שגם הם נהנים מאוד מאווירת החופש החמימה והמאפשרת שהיא בנתה פה. "אני גם מאוד אוהבת שהם מביאים את החברים שלהם", היא אומרת, "אוהבת לארח, שיהיה פה בית פתוח כל הזמן. ביום שישי האחרון, למשל, הגיעו לפה ליאם ועלמה עם כמה חברים, הכנתי את העוף המרוקאי שאני הכי אוהבת להכין, עם שזיפים כזה, מתוק, ואחרי הארוחה ישבנו, ליאם ניגן על הגיטרה, אני על הפסנתר, ושרנו יחד".
בן זוג כרגע אין, בדיוק נפרדה מהקשר הרציני האחרון שלה. אז האישה הכי יפה בארץ שוב רווקה, וזה רק ממחיש את אהבת החופש שלה.
אני מסתכלת על ליאם ועלמה שמתרוצצים בבית סתורי שיער ומחכים שבר תחמם להם פיתה. "כשאני רואה אותם ככה באהבת הנעורים הזו שלהם, אני מתמוגגת", היא מצהירה, "שני אלו, הם ממש מודל בשבילי. אני מסתכלת איך הם מצליחים להישאר זוג מאוהב אבל שומרים על כל החברים והחברות שלהם. לכל אחד יש עולם משלו והם גם חולקים את העולמות ביניהם. אני לא ידעתי בגיל הזה לעשות את החלוקה".
לך הייתה אהבה ראשונה כזאת?
"לא. אף פעם לא. לא הייתה לי אהבה ראשונה כמו שצריך".
ניכר בה שהיא ממש לא אוהבת להיזכר בזה, אבל לבר, בניגוד לשני המתבגרים השמחים שהיא מפנקת ככה, לא היה ממש גיל התבגרות נורמטיבי. כולנו יודעים שהיא התפרסמה בגיל מאוד צעיר. בגיל 18 כבר כל המדינה הכירה אותה וצלמי פפארצי ארבו לה בכל מקום. כשהייתה רק בת 19 הכירה את מי שהפך להיות הסוכן הצמוד שלה, עדי ברקן. הוא היה בן 40 וגרוש, היא ילדה שזה עתה סיימה תיכון, עם ציונים מעולים בביולוגיה ובכימיה, שרק רצתה שייתנו לה לצחוק עם החבר'ה. זה לא מנע ממנו מלהתחיל איתה מערכת יחסים.
"לא כל כך בא לי לדבר על זה", היא מודה, "אני אדם שחי את ההווה, לומדת וממשיכה הלאה. פחות מתאים לי לנבור. אבל אני מבינה שזה חשוב. אם זה ילמד משהו ולו נערה אחת, שגבר בגיל כפול מגילה חושב שזה לגיטימי לצאת איתה, אז זה שווה לי".
היום דבר כזה הוא בלתי נתפס. גבר בן 40 עם ילדה, ועוד היו ביניכם יחסי עבודה, מרות אפילו, כי הוא ניהל אותך.
"נכון. זה באמת היה מחריד. והיום כשאני מסתכלת על ליאם או על עלמה אני חושבת לעצמי כמה צריך להגן עליהם מהעולם הזה, רק לשמור שאף מבוגר לא יחשוב שהוא יכול לעבור איתם גבול. אני זוכרת שבזמן אמת ידעתי שמשהו לא בסדר, כי עובדה שמאוד התביישתי בזה. לא העזתי לספר לאף אחד. לא לחברות שלי, שלאט־לאט התרחקו ממני, בטח לא להורים. היום אני יודעת להגיד שהוא בודד אותי. וזה כן מסר. אם את יוצאת עם גבר ופתאום מגלה שהוא בודד אותך, זו נורת אזהרה אדומה. ואת יודעת, תמיד היה בי קול שחשד שמשהו פה ממש לא בסדר, אבל לא העזתי לצבוע את התמונה בצבעים כל כך מכוערים. רציתי לעשות חסד עם המציאות המאוד לא יפה".
את מתארת סבל שילדה מתבגרת לא אמורה להרגיש בזוגיות הראשונה שלה.
"כן, לקח לי המון זמן לצאת מזה. כל כך פחדתי שאם אגיד משהו הוא יעליב אותי וגם יהרוס את שמי. היה לו הרי אקסס לכולם בתעשייה. בגלל זה, כשמדברים על מערכת יחסים שיש בה אלמנט של מרות, אני כל כך מבינה את ההרגשה. איזה כוח עצום יכול להלך עלייך מישהו שמבוגר ממך, בטח מישהו שמנהל אותך, איך את לא באמת חופשייה להגיד לא, זה לא מתאים לי. אני זוכרת סיטואציה אחת, כשהייתי צריכה להתראיין ב'לילה גוב', הוא עמד מולי ופשוט הנחה אותי מה להגיד, מה לענות, לא לשכוח לקדם את המוצר החדש שלנו. ואני זוכרת איך הרגשתי, כאילו שאני כבר לא אני יותר, כאילו שאין לי קול משלי. בשביל מה להתראיין אם זו לא אני האמיתית שעונה?"
איך זה נגמר?
"אני רק זוכרת שקמתי יום אחד ואמרתי לא מעניין אותי יותר, ולא אכפת לי מה יקרה, מצידי שהשמיים יתהפכו עליי, אני לא ממשיכה ככה יותר. בדיעבד, הכול היה אחרת אם הייתי מספרת להורים שלי בזמן. אבל אני לא רציתי להכביד והתחמקתי עד שבסוף אבא שלי קלט. יום אחד הוא בא ואמר, 'אני יודע שקורה איתו משהו, ספרי לי, את יכולה להרגיש חופשי'. התחלתי לבכות, כל הברזים נפתחו ואמרתי: 'אני מפחדת, פשוט מפחדת, אני לא יודעת איך לצאת מזה'. ואבא שלי אמר, 'אין מה לפחד, את לא לבד'".
איך אפשר לעודד את הילדים לספר בזמן?
"אני תמיד מדברת על הקשבה לילד. לשמור על שיח פתוח בבית. לדעת מי הילד, להעצים אותו, וגם תמיד לנסות לברר בדיוק איפה הוא נמצא נפשית. לתת לו הרגשה שמה שהוא לא יספר - זה לא יכביד עלייך. בגיל תשע ליאם חזר הביתה וסיפר לי שהחבר הכי טוב שלו הפנה לו את הגב היום. שאף אחד לא מדבר איתו בכיתה בגללו. כמובן שזה פצע אותי מבפנים, כי בערך בגילו גם אני עברתי חרם די נורא. אבל בחוץ לא הראיתי כמה אני נסערת, אמרתי לו בשקט 'אוקיי' ופרסתי בפניו את כל האפשרויות. הזכרתי לו שתמיד יש אופציות, בית הספר זה לא כל העולם שלך. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעבור בית ספר, אקי ואני במאה אחוז מאחוריו. עד שיום אחד הוא חזר הביתה ואמר, 'זהו, הסתדר, אני כבר לא רוצה לעבור'".
ליאם מתעניין בתחום שלך ושל אקי ויש לו חשבון אינסטגרם מאוד פופולרי. את לא חוששת מהכניסה שלו לעולם הזה?
"אני לא חוששת כי יש לו שני הורים עם המון ניסיון בתחום שעומדים מאחוריו בכל החלטה שיקבל ופורסים בפניו את המציאות. כרגע הוא רק מביע עניין ומקבל פה ושם אודישנים. עוד שנתיים הוא הולך לצבא, ובינתיים הוא מנסה להפיק את המרב מהניסיון הזה. אני מכירה אותו כל כך טוב, יודעת איך הכול אצלו מחושב, איך הוא רואה חמישה צעדים קדימה. כילד הוא היה שוער כדורגל, תמיד רואה את כל השדה ומזהה את כל המהלכים, ואני גם יודעת שיש לו תכנונים אחרים שלא קשורים לעולם הבידור".
אני אומרת לה שלדעתי מה שעברה בגיל כל כך צעיר היה סוג של קלקול. שהיא נהייתה כל כך סגורה מאז, שזה בעצם לקח ממנה את הקול האמיתי שלה, כמו בסיפור של בת הים הקטנה שהמכשפה אורסולה הפכה אותה לאילמת. לקח לה המון זמן ללמוד מי היא סנדי, לחזור להביע את עצמה. לדבר.
בגלל זה כל כך משמח לראות אותך היום, מוציאה את הצבעים שלך ככה.
"כן, אני כבר בת 46. עברתי כברת דרך. אבל זה היה באמת תהליך להכיר את עצמי. זה התחיל כשנסעתי לאמריקה עם אקי, שם קיבלתי קצת חופש מהכותרות, זה היה נהדר. יכולתי להתמקד בעשייה, את זה תמיד מאוד אהבתי, את ימי הצילום, כשמלא אנשים מתכנסים יחד ורק עושים אמנות בצורה הכי טובה שהם יכולים. אבל את הרעש מסביב? את זה לא אהבתי, ובאמריקה קיבלתי שקט. ההיריון של ליאם זכור לי כתקופה הכי יפה בחיי. הרגשתי שזה בא לי טבעי, מהאדמה. לא סתם ילדתי בבית, בלי אפידורל ובלי כלום. וגם אחרי זה, כשליאם היה ילד קטן, התענגתי על השעות הארוכות שביליתי איתו. היינו שוכבים על שמיכה בפארק, מסתכלים על העננים, נתתי לו פשוט להיות מי שהוא, וגם לי נתתי להיות מי שאני. הוא הכניס אותי לכל כך הרבה רוגע, לשקט שאולי היה חסר לי בילדות. תקופת הגידול של ליאם נתנה לי כל כך הרבה שקט, וכשהוא גדל יכולתי לחזור להרפתקאות, להתנסויות, כי ככה אני. אני צריכה שקט כדי לחזור להרגיש ביטחון לצאת ולשחק בלונה פארק של העולם".
בדיעבד זה היה חלק מההחלטה להתגרש? שהתחלת להכיר את עצמך?
"אקי הוא גבר מדהים, רגיש, מקסים. הוא מבוגר ממני בתשע שנים וכשהכרנו הוא רצה משפחה, היה צמא להקים תא. אני רק התחלתי אז לגעת במי שאני, להבין מה אני רוצה. הייתי לייט־בלומר, נו. הקול שלי היה עדיין בתהליכי הבשלה, ובזוגיות שכל כך חשוב בה השיח, קול משלך זה חשוב. היום אני כבר כן מדברת בגלוי במערכות היחסים שלי. לא בוחלת במילים, כבר לא חשוב לי לא להכביד. מוציאה גם רגשות שהם פחות אסתטיים. במערכת היחסים האחרונה שלי, מה שאהבתי זה שיכולתי להוציא לידו הוכל. אבל הכול. והוא קיבל את זה לגמרי, קיבל גם את העובדה שאני תמיד משאירה איזה משהו עצמאי, מין ספייס כזה לדברים שלי. זה כל כך מחזק בעיניי, להבין שגם כשאת מדברת בכנות מלאה יש אנשים שיקבלו ויאהבו אותך בדיוק ככה".
4 צפייה בגלריה
''יש לו שני הורים עם המון ניסיון בתחום שעומדים מאחוריו''. האקס אקי אבני עם הבן המשותף ליאם
(צילום: ענת מוסברג)
היום אקי, אשתו וילדיו חיים ממש קרוב אליה ואל ליאם. שניהם הורים מאוד מסורים ותמיד השתדלו לחיות קרוב זה לזה. "לפני שנתיים, בתקופת הקורונה, ליאם בא ואמר, 'זהו, אין לי כוח, זה הבית שלי, פה איתך, לא רוצה לנדוד בין שני בתים'. אקי אבא נפלא, הוא מאוד מחזר, 'בוא לצהריים, בוא ניסע יחד', ובכל זאת ליאם ביקש לבחור בית מרכזי, ולזכותו של אקי ייאמר שהוא קיבל את זה ממש יפה".
אני רואה אותך עם ליאם וזה מעורר התפעלות, הקשר החזק ביניכם, האימהות הרגועה שלך, בא לי לבקש ממך טיפ לאיך מסתדרים עם מתבגרים.
"לצאת איתם לדייטים, לקחת אותם לנסיעות או לטיולים לבד, רק את והילד או הילדה. בקיץ האחרון, פתאום התברר לי שיש לזוג חברים שלי בית פנוי באיביזה. הצעתי לליאם לבוא איתי. ואת יודעת מה הוא אמר? 'בשמחה, אבל זה אולי יהיה מוזר, כי טיפה התרחקנו בזמן האחרון'. אני זוכרת כמה זה הרשים אותי שהוא אומר את זה, והבנתי שלא הייתי מספיק קשובה בתקופה האחרונה, שיותר מדי שקעתי בעיסוקים שלי. נסענו לאיביזה, רק אני והוא, ותוך יומיים כבר הרגשנו כל כך נהדר וקרוב. אפילו יצאנו למסיבה ורקדנו יחד".
"ליאם מאוד שמח בכל מה שקרה מסביבי עם 'רוקדים'. הוא ראה אותי שנים בבית, שנים שאני עובדת קשה ומנסה להניע באיטיות משוועת דברים שלא קורים, ופתאום זה מתפוצץ בשנייה וחצי. הוא שמח שאמא שוב בחוץ"
חשבת פעם לעשות יותר מילד אחד?
"את יודעת, יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים, דנית, בת 48. אותה מעולם לא עניינה קריירה, כל מה שעניין אותה זה משפחה גדולה. ובאמת, יש להם שישה ילדים והשביעי בדרך. זה ממש פלא בעיניי. לי יש רק ילד אחד, בן יחיד, ותמיד חשבתי שיהיו לי יותר. לפעמים אני חושבת שאני כל כך אוהבת את האימהות שזה מוזר שאין לי עוד ילדים, אולי אני עדיין מאמינה איפשהו שזה יכול לקרות. אני מסתכלת על אחותי ואומרת וואלה, במשפחה שלי פוריים גם בגיל 48. בינתיים יש לי עודפים של אימהות שמתרוצצים לי בגוף, אז אני מוציאה את כל העודף שלי על ליאם ועלמה ועל החברים שלהם. ועל הכלבות".
מה ליאם אמר כשהופעת ב”רוקדים עם כוכבים” וכל מיני נערים בגיל שלו פתאום נדלקו עלייך?
"בשביל החברים של ליאם אני תמיד אשאר אמא של ליאם, לפעמים גם המלצרית העייפה שמביאה טוסט. אבל זה היה סופר־מפתיע בשבילי, החיבור של הנוער אליי. סליחה, אבל אני לא אמורה להיות מוצג מוזיאוני מבחינתם? ואני חושבת שליאם מאוד שמח בזה. בכל מה שקרה מסביבי עם ‘רוקדים’. את יודעת, הוא ראה אותי שנים בבית, שנים שאני עובדת קשה ומנסה להניע באיטיות משוועת דברים שלא קורים, ופתאום זה מתפוצץ בשנייה וחצי. והוא מאוד אהב את זה, הילד הרגיש הזה, שמח שאמא שוב בחוץ, שהנה חזרתי לקחת לי מקום".
עכשיו היא בוערת יותר מאי פעם. ההופעה שלה ברוקדים עם כוכבים הזכירה לכולם כמה היא מהפנטת. היא הביאה איתה לרחבה אלגנטיות טבעית שהייתה כל כך חסרה בנוף שלנו, רעננות חסרת מאמץ כמו מנטה. משהו שמאוד חסר בעולם הזה של האינסטגרם, שבו כולם מלחימים ריסים ודופקים ביקיני ברזילאי ברוחב של שערה ומזיעים, כל כך מזיעים, רק בשביל לקבל רבע מתשומת הלב שמושכת ליידי בר.
אף אחד לא ידע שזה דווקא כן דרש ממנה מאמץ, לעשות את הקפיצה הזאת בחזרה לתודעה. "הגעתי ל’רוקדים’ אחרי שנתיים־שלוש שבהן די ישבתי בבית", היא אומרת, "זה היה לא פשוט, כי יש לי כזה רצון להיות בחוץ ולהביא את האמנות שלי ופתאום זה פשוט לא קרה. אני אדם שאוהב לקום בבוקר ולדעת שיש לי משהו שמחכה לי, עבודה, אתגר. ידעתי שאני ממש רוצה לעסוק בעיצוב. אחרי שסיימתי את הטכניון, קיבלתי פרויקט מדהים שסחב אותי שנה, אבל כשהוא נגמר פתאום קלטתי שאני שומעת גם לא מאנשים. ערימות של לא, דברים לא מתרוממים. אמרתי לעצמי, אז בשביל מה עשית את כל המהפך הזה? כדי למצוא את עצמך ממחזרת את החוויה של המשחק, עם כל האודישנים שלא עוברים? לא רוצה להיות תלויה באף אחד, רוצה להיות אדון, לא עבד.
"הייתי בהלם מההדחה. בהחלט הרגשתי שהלכתי טרם הזמן. אפילו שמעתי בכירים בהפקה שאמרו מה זו השטות הזאת? איך זה שמעיפים רקדנית כזאת בווטו של שופטת אחת? שבועיים אחרי ההדחה התקשרו אליי לבקש ממני לחזור. אבל לא היה לי כוח"
"ורציתי גם להמשיך במקביל בתחום הבידור. אחד החלומות שלי זה להנחות תוכנית ראיונות בטלוויזיה, וזה פשוט לא קרה. אני זוכרת שישבתי יום אחד בים של תל־אביב וחשבתי לעצמי שאני כל כך מלאה ביצירה, יודעת מה אני יכולה לתת, וכל כך בא לי לעבוד בצוות, עם אנשים, ולהוציא את כל הדבר הזה החוצה, אז איך זה שאני יושבת לבד בבית? זה כמו פרארי שאמורה לנסוע, בעצם לא יודעת אם אני פרארי, אולי פרארי ענתיקה, ובכל זאת היא עומדת בחניה".
מה עשית?
"אני לא אדם ששוקע וצולל לאורך זמן אז יחסית מהר התעשתי. פתאום הבנתי שאני אולי צריכה להשתנות, כי נדלקתי פה במדינה כמו אבוקה בגיל 17, כמו מטאור, והתרגלתי כנראה שהכול קל. אמרתי לעצמי, אנחנו בעידן אחר, אז קומי ותיזמי. קומי ותניעי דברים לכיוון שלך. התחלתי לעשות מלא פגישות עם אנשים, המון שיחות, יוזמות, תוכניות, וזה פשוט תפס. במקביל הגיעה ההצעה ל’רוקדים’ וישר ידעתי שכן, אני עושה את זה באומץ, פשוט מסתערת על זה. מספיק הייתי באיזי ונהניתי מהשקט שלי, הגיע הזמן לחזור לאש ולזיקים שלי".
ונורא הצלחת שם. היית הרקדנית שהכי אהבתי. לא היית בהלם כשאנה ארונוב השתמשה בזכות הווטו והדיחה אותך בהדחה הכי מפתיעה שיש?
"האמת היא שכן, הייתי בהלם. בהחלט הרגשתי שהלכתי טרם הזמן. אפילו שמעתי בכירים בהפקה שאמרו, מה זו השטות הזאת? איך זה שמעיפים רקדנית כזאת בווטו של שופטת אחת? שבועיים אחרי ההדחה התקשרו אליי לבקש ממני לחזור. אבל תקשיבי, לא היה לי כוח, הייתי מותשת. גם חוסר ההבנה איך זה בדיוק קרה, משהו שמאוד הפיל את רוחי, וגם פיזית הייתי מותשת. התוכנית הזאת הייתה עבודה כה אינטנסיבית, כמו לרוץ מרתון, ואז אומרים לך בואי תחזרי למרתון, וגם נפצעתי שם מלא. אני חושבת שרוב הרקדנים שם עוד לא מנוסים בהרמות מסובכות, כי בואי, אלו לא ריקודים סלוניים, אין שום הנפות בריקודים סלוניים, אלו טריקים שלומדים ביוטיוב. לקח זמן גם להפקה להבין שאוקיי, אולי הם צריכים ללמוד את עולם ההרמות בצורה טובה יותר. כולנו נפצענו - בר זומר, עדן פינס ואני".
אל מי הכי התחברת שם בהפקה?
"לעדן פינס, חד־משמעית. זה לא נראה שאני ועדן דומות, אבל אנחנו דומות מאוד. היא שקופה לי, אני מבינה אותה, ואני מאוד אוהבת אנשים שהם שקופים לי. עדן היא גם סופר־רגישה וגם וויילד, פראית לגמרי, הכי היא בלי לדפוק חשבון, והוקסמתי ממנה. כי בניגוד אליי היא מרשה לעצמה להוציא את זה החוצה בגיל צעיר. היא גם עברה חרם מאוד קשה בילדות, כמוני, אז בכלל הזדהיתי איתה עמוקות".
4 צפייה בגלריה
''העדינות שלי הייתה בעוכריי''. סנדי בר ב''רוקדים עם כוכבים''
(צילום: מתוך "רוקדים עם כוכבים", קשת 12)
למה את חושבת שהודחת?
"מצד אחד, באתי לתת הוכל. אני מתה על מוזיקה ועל לרקוד, אמרתי בואו נחבר הכול יחד ונתפוצץ על זה כמו מטח זיקוקים. אבל אני חושבת שהעדינות הזאת שאת מדברת עליה, שיש בי, הייתה בעוכריי. אני לא חושבת שעמדתי על שלי כמו שהייתי צריכה. אני חושבת ששוב חוויתי את אובדן הקול הזה שלי שאני חווה כמעט תמיד מול התקשורת, רק שהפעם זה היה מול השופטים. היו שם אנשים שנלחמו על המקום שלהם כמו נמרים, ואני שמרתי את עצמי מוחזקת כמו פעם, ובדיעבד זה אולי הביא להדחה שלי".
אלפי אנשים ישבו בבית ותהו אם בילית את 20 השנה האחרונות באוהל חמצן, כי איך לעזאזל את נראית נפלא כל כך? לא התבגרת בדקה.
"תודה, אבל אני לא חווה את עצמי כיפה בצורה מיוחדת, באמת שלא. זה אף פעם לא היה סיפור בשבילי, היופי, יותר כלי כדי להגיע לאמנות. אני כן קצת מרגישה מבפנים כמו פיטר פן, כאילו שנשארו בתוכי המון להט, המון סקרנות, אני מתה לצאת לעולם ולשחק במגרש הענק שלו, אולי זה שומר על תחושת הנעורים".
מפורסמות יפות תמיד אומרות שהן לא עושות כלום ו"רק מחבקות באהבה את סימני הגיל". זה נשמע כל כך לא אמין. ההזדקנות היא לא דובי חמוד, היא די באסה בסופו של דבר.
"אני לא מחבקת את סימני הגיל, אבל גם לא מנסה למגר אותם עם לייזרים באובססיה. אני כן נוגעת עם מחט, אבל ממש מעט. בעדינות. חשובה לי מאוד הטבעיות. בגלל זה אני כנראה לא אקח הצעה לעשות קמפיין של לייזרים וניתוחים פלסטיים, כי אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שזה צריך להיות ממש בנגיעה רכה. הייתה בשנות ה־90 אמירה שאישה יפה מתה פעמיים, פעם כשהיא הולכת לקבר, אבל עוד לפני זה כשהיא מזדקנת. חייבת להגיד שאני לא מרגישה ככה. אני מרגישה מעולה, אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מהיופי שלי, או ראיתי בעצמי את הוואו הזה שאחרים כותבים עליי לפעמים, ולכן היום כשאני מסתכלת במראה אני פשוט סבבה עם עצמי. כמו שתמיד הייתי".