אחרי שהרגישה בישראל כמו כותרת מהלכת, שורטי (הילה ניסימוב) מצאה בניו יורק את הבועה המנחמת שאפשרה לה להיות משוחררת מכל התדמיות. אבל גם כשהיא מגיעה לארץ לבקר את אימה בת ה-81, הבמה עדיין קוראת לה, והיא לא יכולה לסרב. "חזרתי כי התגעגעתי קצת, לא לתמיד", היא מספרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "אני רוצה לטייל, ואני מטיילת עכשיו. אחרי ש'דה וויס' תיגמר אני טסה קצת לקנדה, אני טסה לפה ואני טסה לשם".
מה הביא אותך לתוכנית?
"הם פנו אליי, וישר אמרתי: 'אני אוהבת אתכם, אבל לא'. אמרתי שאני חוזרת לניו יורק, שזה לא מעניין אותי, וזה באמת לא עניין אותי. אני יודעת עד כמה התוכנית הזאת הייתה חשובה לקריירה של כל מי שאיתי בתוכנית, וזה מדהים מבחינתי, כי יש שם אמנים שאני כל הזמן אומרת שאני מוקירה תודה על ההזדמנות להיות איתם על אותה במה. אבל לי זה לא היה חשוב לקריירה.
"אני הלכתי בכיף. אני מסופקת מהקריירה הקולינרית שלי, אני עושה דברים גדולים, ואמרתי: בא לי כיף. יסתובבו - יסתובבו, לא יסתובבו - לא יסתובבו. כאילו, הכול סבבה, בכיף. וכל פעם שעברתי עוד שלב ועוד שלב ועוד שלב, כבר התחלתי לחטוף התקפי חרדה. החברות שלי מההפקה היו ליטרלי יושבות איתי ונותנות לי מים בזמן שאני רועדת, עדיין בהלם מכל מה שקרה".
הפתעת את עצמך על הבמה?
"הפתעתי את עצמי יותר ויותר מתוכנית לתוכנית. אני חושבת שבתוכנית הראשונה, באודישן, הייתי כל כך בלחץ. אנשים בבית לא רואים את הלפני, את הלחץ, את החרדה של בן אדם שלא החזיק מיקרופון 15 שנה. אני פשוט הגעתי לתוכנית הזאת עם ביטחון עצמי מרוסק. כבן אדם וכאמנית, כשורטי, אמרתי לאורך כל התוכנית: אין לי מקום פה יותר. יש המון אנשים שעושים היפ-הופ היום, או מוזיקה בכלל, והם טובים יותר ממני ומגניבים יותר ממני, ולי אין מקום.
"העובדה שנועה (קירל - ב"ז) ראתה אותי לאורך כל הדבר הזה עזרה לי. כשאני אומרת שהתוכנית הזאת שינתה לי את החיים, זה לא כי היא שינתה לי את המוזיקה או את הקריירה. אני עשיתי דברים מאוד גדולים בחיים שלי, בקריירה שלי, בארץ, בחו״ל. הרציתי בהרווארד, הרציתי באוניברסיטאות על ישראל, על גאווה, על מוזיקה. עשיתי דברים גדולים".
מה עשית בשנים האחרונות?
"למדתי בניו יורק ועשיתי קורסים שם. בזמנו הייתי ב'משחקי השף' והייתי נוראית, ואז אמרתי: אני לא רוצה להיות נוראית יותר. למדתי ונכנסתי לזה בכל הכוח, ואפשר להגיד שאני די טובה היום. הרזומה שלי בניו יורק הוא די נחמד".
כמה זמן היית שם?
"בפעם הזאת הייתי שנתיים וחצי, עד שחזרתי לארץ. חזרתי למה שהתחיל כביקור ופתאום קצת גדל לממדים אחרים שלא תכננתי. אני לא יכולה להסביר מה זה ניו יורק עבורי. זו לא עיר, זה המקום היחיד שאני אני בו, שאני יכולה בוקר אחד לקום ולהגיד: 'אוקיי, אני מורידה את כל השיער ועושה באז קאט'. ויש לי שלווה ושקט שאין לי פה".
"הפכתי למודל למערכות יחסים לסביות אלימות"
כדי להבין את השקט ששורטי מוצאת בניו יורק, צריך לחזור לרעש שהיה סביבה בישראל - הפריצה הגדולה, התדמית שהודבקה לה והחיים בצילה כבחורה צעירה שעדיין לומדת להכיר את עצמה. "בגיל 19 אני גרה בניו יורק. סיימתי תיכון, עברתי לארצות הברית ובאתי לארץ לביקור. ואז הגיע אליי חבר בשם אבי מסיקה שאמר: 'תקשיבי, אני עושה איזה פרויקט שירי ילדים למבוגרים'. אמרתי לו: 'יאללה, בוא נעשה'. ואז הקלטנו את 'פינוקיו', והשאר היסטוריה. זה הפך להיות טירוף. כילדה בת 19 שעדיין לא יודעת את מקומה בעולם בכלל, הכול התפוצץ סביבי, ואני לא יכולתי ללכת ברחוב".
קיבלת חיבוק מהקהילה בתקופה הזאת?
"כן, חיבוק ענק. אבל כמו כל דבר, כשאנחנו מעלים בן אדם, אנחנו גם יכולים להוריד אותו בשנייה, אז כמובן שגם אני חוויתי את זה. היה קל מאוד להעביר אותי מהמקום של נציגת קהילה שסוחבת את הקהילה באיזשהו מקום על הגב ומנחה כל מצעד גאווה. כשהייתי המנחה הלסבית הראשונה בתוכנית נוער ברשת מאוד קיבלתי מקום ואהבה. ואז זה פחות קרה, במיוחד אחרי התקיפה שעברתי. הפכתי להיות מודל למערכות יחסים לסביות אלימות וקשוחות. ואני יכולה להבין, אלה גם אולי היו מערכות היחסים שלי".
את חושבת שמשהו בדמות של שורטי תרם לזה שהסתכלו על לסביות באופן שלילי?
"חד משמעית. הרגשתי כאילו אני הדמות של הלסבית הקשוחה והבלגניסטית, וגם באיזשהו מקום אלימה. עכשיו לך תגיד שזה לא נכון. זה מצחיק, כי בדיוק התקשרה אליי איזו רכילאית, והיא אומרת לי: 'שורטי, אני רוצה לברר איתך ידיעה. שמעתי שאת עושה הקמה לאיזו מסעדה בתל אביב, וכל הצוות התפטר בגלל ההתנהלות שלך'. אמרתי לה: 'זה נכון, חצי, אם לא יותר, מהצוות התפטר בגלל ההתנהלות שלי'".
איזו התנהלות?
"אני באה עם דרישות ובאה עם סטנדרטים. אני לא תמיד קלה. לא תמיד נעים לעבוד איתי, זאת האמת. בן אדם צריך גם לדעת מי הוא ומה הוא, ואלו תכונות שיש בי".
כמה זה פגע לך בקריירה?
"אני שמה לעצמי רגליים, המון, והרגשתי את זה בקריירה שלי אינספור פעמים. אם אלה תוכניות שאני מנחה ולא קמתי אליהן כי השתכרתי בלילה לפני, עשיתי בעיות בלילה לפני ופשוט לא קמתי. אמרו עליי שאני קשה ובעייתית ובלתי ניתנת לניהול, וכולם צדקו. אני חושבת שרק לאחרונה החלטתי - זה תהליך שעברתי - שבסיבוב הבא שלי אני לא ארצה שיראו אותי ככה".
איך קיבלו את היציאה שלך מהארון בגיל 16?
"זה לא היה קל. המון בכי. אמא שלי מעולם לא זרקה אותי מהבית, אבל לא היה קל. זה היה עולם אחר, זה לא כמו היום. וישר: 'את לא תתחתני', 'את לא תביאי ילדים', 'את תהיי לבד כל החיים'. זה מה שהם הכירו".
לא היו מודלים בחוץ.
"מאוד ביאסה אותי היציאה המאוחרת של שרית חדד, נגיד. לכל בן אדם יש את התהליך שלו ואת הזמן שלו, ואני מבינה. אבל אני חושבת על כמה אני עזרתי לנערות שרצו לצאת מהארון ולא היה להן על מי להסתכל. אני חושבת לכמה נערים ונערות מישהי כמו שרית חדד יכלה לעזור אם היא הייתה יוצאת מהארון מוקדם יותר, בלי להסתיר, בלי לפחד. אני לא שופטת, לא רוצה שזה יישמע לרגע כאילו אני כן, אבל אני חושבת שכשיש לך קהל גדול כל כך, אתה צריך בנושאים האלו טיפה להשמיע קול, כי אתה לא יודע למי תעזור".
רצו להשקיט אותך?
"רצו להשקיט אותי כלסבית, רצו להשקיט את הפה הגדול שלי, רצו שאני לא אדבר על נושאים מסוימים. באלבום הראשון שלי יש שלושה שירי אהבה לנשים. רצו להשקיט את הדבר הזה. אחרי 'פינוקיו' כל המדינה כאילו חיכתה למשהו מסוים, ואני הוצאתי אלבום שתודה לאל מאוד הצליח, אבל הוא לא היה קל לעיכול. באחד הקליפים התנשקתי עם שלוש בחורות. מי שהשקיע בי רצה לקבל את הכסף שלו בחזרה.
"תמיד היו עליי לייבלים ותדמיות, ובניו יורק אני דף חלק. אני לא צריכה להוכיח מי אני, מה אני, מה אני אוהבת, למה אני נמשכת. ופה, בתוך העין הציבורית, את לא תמיד יכולה להרשות את זה לעצמך. הרגשתי את זה היטב כשהחלטתי שאולי אני רוצה גברים ודיברתי על זה, והקהילה פחות תמכה ונתנה לי יד. עשיתי כל כך הרבה למען הקהילה הזאת, ואני גאה בה וגאה להיות חלק ממנה, אבל אז הרגשתי שראו אותי כבוגדת. וזה משהו שהיה לי קשה איתו".
מה גרם לך להבין שאין לך פה מקום?
"שנאתי את מה שהמוזיקה הוציאה ממני ואת הבן אדם שהפכתי להיות. כשעברתי את הדקירה ב-2010 זה היה בדיוק כשעבדתי על אלבום שני. הוצאתי סינגל שכתב לי אסי עזר, ושום דבר לא הצליח. ולא כי זה לא היה טוב, אלא כי כל מה שהתעניינו בו היה זה שהותקפתי, כל הבלגן, כל הסיפור התקשורתי. אף אחד לא ייחס חשיבות למוזיקה שלי".
"הסיפור שלי פתח את המהדורה"
שורטי מזכירה את זה כמעט בדרך אגב, כמו עוד פרט ביוגרפי, אבל מדובר באירוע משנה חיים - חיים שכמעט איבדה. היום, 16 שנה אחרי, היא כבר לא מספרת עליו רק מנקודת המבט של הקורבן, אלא כמי שמבינה את החלק שלה במה שקרה, ואפילו סלחה לתוקפת. "הייתי בתקופה פרועה מאוד. חשתי רוקסטאר, גם אם לא הייתי כזאת. בחורות כל לילה, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכול. הכרתי מישהי שמצאה חן בעיניי, והייתה לה בת זוג. דאגתי שהן ייפרדו והתחלתי לצאת איתה. האקסית שלה לא קיבלה את זה טוב, ואני יכולה להבין".
את זוכרת את הערב הזה?
"ברור. אני נהניתי ללכת עם הבחורה הזאת שהתחלתי לצאת איתה ולהראות: 'הנה, אני לקחתי'. לא הרגשתי רגשות אשם, וזה מטריד אותי. הייתי צריכה לעצור, אבל התדמית כנראה לא אפשרה לי. עכשיו, להגיד לך שהגיע לי להידקר, שהגיע לי כמעט למות? סביר להניח שלא. אני בן אדם שמעולם לא הרים סכין, מעולם לא תקף ככה. אבל האם הייתי בסדר? לא הייתי בסדר".
איך קרתה התקיפה?
"אני הולכת ברחוב, והבחורה הזאת מגיעה ורוצה לדבר איתי. ואני הולכת איתה לצד. היא פתאום שולפת סכין ותוקפת אותי באמצע רוטשילד. המון המון דקירות. אני הגנתי על עצמי. חברים שהיו שם ניסו להפריד. היא הייתה באמוק ממש. שמונה או תשע דקירות. ביד, אחת נכנסה מפה, יצאה מפה (מדגימה על כף היד), בכבד, בלבלב. יש לי צלקות על הקעקועים, שזה מאוד 50 סנט, אבל זה פחות מגניב בנסיבות האלה.
"כמעט מתתי, וזה מן הסתם מלווה אותי עד היום. פינו אותי לבית חולים, עברתי כמה ניתוחים והייתי מאושפזת המון זמן. היא נכנסה לכלא לשלוש-ארבע שנים, אם אני לא טועה. אז רציתי שזה יהיה ליותר זמן, אבל היום לא. כבר דיברנו וסלחתי לה. כל הסיפור הזה היה עול, כי אני מבינה גם מה אני עשיתי לא בסדר. אולי אז לא הבנתי, אבל היום אני מבינה. את לא יכולה ללכת ולקחת חברה של מישהי ולצפות שהיא לא תגיב. לא הייתי צריכה להתנהג ככה".
את זוכרת את הכותרת אז?
"ממש. אני זוכרת את יונית לוי פותחת עם זה את מהדורת החדשות. הייתי מאושפזת באיכילוב עם שמירה מחוץ לדלת, כי זה היה סיפור תקשורתי כל כך גדול, שאנשים העמידו פנים בשביל להיכנס אליי לחדר ולצלם אותי. התעוררתי אחרי ניתוח, ואני זוכרת שזה פתח את המהדורה: 'שורטי נדקרה הלילה'. לרגע לא הבנתי מה קורה".
אני חושב שכשיצאו הכותרות האלה, זה לא היה מאוד מפתיע ששורטי מעורבת באירוע כזה.
"זה היה מאוד טבעי, ולי הפריעה המחשבה שזה מאוד טבעי. בדיעבד אני מבינה בדיוק למה. אני יצרתי את התדמית הזאת, אני בניתי אותה, אני האכלתי את המפלצת היטב".
כמה זה פגע בך?
"קודם כול, זה פגע לי בנפש. אני בן אדם מאוד מאוד רגיש, חרדתי. כמה שלא אכפת לי מה אומרים עליי, התדמית הזאת הפריעה לי, כי אני ידעתי שזה לא אני באמת. ידעתי שזה כבר הפך להיות מפלצת שהיא לא אני. ואז טסתי לארצות הברית שוב, שזה מקום שאני בורחת אליו הרבה כשקשה לי. קצת אחרי זה החלטתי שאני מפסיקה עם המוזיקה".
"אני מאוד מחוברת לנשיות שלי"
מאז עברו הרבה שנים, הרבה טיסות בין יבשות וגם כמה מערכות יחסים. היום הלסבית הקשוחה, זו שתמיד הייתה צריכה להוכיח שהיא הכי מגניבה, מפנה מקום לשורטי אחרת, שקטה יותר, שרוצה דברים אחרים וכבר חושבת על ילדים. "לא רציתי את זה עד עכשיו, ועכשיו אני מתחילה לרצות. אני חושבת שכל חיי מאוד נהניתי מהתדמית שלי, יצרתי אותה, תחזקתי אותה, של הילד הרע הזה שיכול לשכב עם מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. אני יכולה להביא כל אחת, אבל זה בראש. זה בסוף לא נותן כלום חוץ מחרדה ודיכאונות".
מה מבינים פתאום בגיל הזה?
"שאני הרבה פחות קשוחה ממה שאני מנסה וניסיתי להראות, הרבה יותר רגישה וגם הרבה יותר רוצה את זה. אולי פחדתי להודות שהבחירות שלי פשוט לא היו נכונות. בחרתי נשים לא נכונות, מערכות יחסים שהיו רעות לי, מתוך פחד שלא יסתכלו עליי יותר כמשהו צעיר ומגניב. וזה הפחד הכי גדול שלי, עד היום, שיראו אותי ויגידו: 'היא כבר לא מגניבה'. עכשיו קל לי יותר להגיד: אני רוצה דברים שאולי לא חשבתי שארצה לפני שנה, שנתיים, שלוש, כמו זוגיות אמיתית וילדים. זה לחלוטין על הפרק. אני מוכנה לשלב הבא".
אני חושבת שאני רוצה לבלות את חיי עם אישה. אני נמשכת לנשים ב-100%
את רואה את עצמך מביאה ילד עכשיו?
"אני רואה את עצמי בשלב הבא, בכל דרך שבה יהיה אפשרי לעשות את זה. כן הייתי רוצה להרגיש את זה בעצמי ולהיות בהיריון. עם כל כמה שאני טומבוי, אני כן מאוד מחוברת לנשיות שלי - קצת, אני לא אגיד הרבה, אבל קצת - וזה משהו שלחלוטין הייתי רוצה לחוות. אבל אם אני לא אצליח לחוות אותו בעצמי, אז יש דרכים אחרות".
מה בישראל לא מאפשר את המראה שלך היום, עד כדי כך שהעזת לעשות אותו רק בניו יורק?
"מישהו כתב: 'היא נראית כמו בן'. אם זה היה לפני ארבע שנים, הייתי מאוד נעלבת, למרות שאני יודעת שאני לא נראית כמו בן ויש לי אחלה ציצי, אבל זה כבר עניין אחר. היום זה דווקא סבבה לי. אני הרי לא בן, אבל אין לי בעיה שיראו אותי בכל עין שרוצים לראות אותי, ושיגידו מה שהם רוצים".
מה את מחפשת עכשיו?
"ים שקט ומעט גלים. אני מחפשת שקט. היום אני גם מביאה איתי הרבה יותר שקט. פעם לצאת איתי היה סיוט. אני חושבת שאני בת זוג מאוד טובה היום, שזה משהו שלא יכולתי להגיד על עצמי בעבר".
איך את מגדירה את המשיכה שלך אחרי שניסית גם גברים?
"אני חושבת שאני רוצה לבלות את חיי עם אישה. אני נמשכת לנשים ב-100%, בכל מובן, בכל אופן. סקס זה משהו שצריך לעשות בו לפעמים את ההפרדה. ככה אני רואה את זה, זה לא אומר שזה נכון, אבל אני חושבת שההגדרה המינית שלך היא עם מי אתה רוצה לבלות את חייך.
"אני יכולה לראות גברים ולהגיד: "אמאלה, איזה חתיך!" ולהזיל ריר. אני כזאת, וכיף לי עם זה. לא הייתי רוצה להיות כזאת שמסתכלת ואומרת: 'איכס, אני לא יכולה לשכב עם גבר'. אני חושבת שאנשים מיניים לומדים ליהנות בכל מיני סיטואציות. בן אדם צריך לחיות איפה שטוב לו וללכת עם הלב".
צילום: דנה קופל
איפור ושיער: ליאם אברהם
סטיילינג: איתי גונן וינטג
