למאות אלפי העוקבים שלו בטיקטוק ובאינסטגרם, עמית ברג'יל (24) מוכר כמי שמשלב בין סרטונים ויראליים והומור ייחודי למסרים חינוכיים ותכנים בעלי ערך מוסף, שילוב שהפך אותו לאחד מיוצרי התוכן הצעירים המצליחים והאהובים ביותר. אבל מאחורי המצלמה מסתתר סיפור חיים מורכב, שכולל הוצאה מהבית בצו בית משפט כתינוק, שהות בבית ילדים, אימוץ כנגד כל הסיכויים ומחלה גנטית נדירה שבגללה לא גויס לצבא, אבל התעקש להתנדב לתפקיד שהפך בהמשך למקצוע.
"אני יוצר תוכן. אני אוהב את העבודה, אוהב את מה שאני עושה, ואני באמת מודה לאלוהים כל לילה", הוא מספר בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "אני עושה את זה כבר בערך ארבע שנים. בהתחלה ההורים שלי ממש היו נגד, אף אחד לא רצה שאעשה את זה, וזה היה יותר תחביב נוסף. היום אני ממש יכול לקרוא לזה הדבר המרכזי שאני עושה בחיים.
"לפני שהייתי יוצר תוכן, עבדתי בכל העבודות המזדמנות שיש לפני הצבא: מלצרות, בריסטה, משחקיית ילדים, באמת כמעט כל דבר אפשרי. הייתי מסיים משמרת, חוזר הביתה ועורך סרטונים. נהניתי מזה באמת".
לפתוח מצלמה ולצלם את עצמך זה לא דבר טבעי לרוב האנשים. איך התחלת?
"התחלתי תוך כדי הצבא. לא הייתי חייב להתגייס, התנדבתי. וכשאתה מתנדב, הצבא אומר לך: אם אתה כבר מתנדב אלינו, קח תפקיד שאתה רוצה. אתה מגיע, נותן משהו מעצמך ואז מקבל גם איזה סקיל. נתנו לי להיות צלם צבאי ועורך וידאו, ומשם התחיל כל הדבר הזה. למדתי לערוך ולצלם, ואז התחלתי לפתוח מצלמה ולדבר.
"הרבה זמן עשיתי את זה בשביל לוחמים ובשביל הקומנדו, ובשלב מסוים רציתי לעשות את זה גם בשביל עצמי. הסרטון הראשון היה, אני חושב, טיפ הישרדות על איך לשרוד רעידת אדמה או צונאמי. אני חולה על עובדות, קונספירציות ותיאוריות. ראיתי שאנשים אוהבים את זה והמשכתי".
למה בעצם לא היית חייב להתגייס?
"יש לי מחלה מאוד מאוד נדירה שנקראת פורפיריה תורשתית. אוטומטית, כשיש לך אותה, הצבא נותן לך פרופיל 21, ואז יש לך אפשרות להתנדב או לא לעשות צבא בכלל. הייתה לי אפילו אפשרות לטוס לאחותי באוסטרליה ולשבת שם קצת, אבל אמרתי: 'לא, אני רוצה בכל זאת לעשות צבא, למרות שהוא לא רוצה אותי'.
"כשאמרו לי שיש אפשרות להיות צלם ועורך וידאו, משהו שרציתי לעשות במשך הרבה זמן, אמרתי: 'יאללה, בוא ננסה'. המחלה היא גנטית. אלכוהול, תרופות מסוימות ודברים כאלה יכולים לגרום לה להתפרץ, ואני יכול לפרפר על הרצפה. כשהייתי בן 18-17, כשכל החברים שתו, תמיד הייתי המבוגר האחראי. דאגתי לכולם או נהגתי בכל יציאה. אני לא יכול לשתות בשום צורה, אבל אני ממש בטוב עם זה".
מה מייחד את התוכן שלך?
"אני ממש משקיע בעריכה. למדתי בצבא לעבוד עם פרמייר ואפטר אפקט. הרבה יוצרי תוכן נכנסו לתחום כי יש להם אישיות מיוחדת, פנים יפות או איזו דרך מטורפת ליצור תוכן, אבל לא בהכרח יש להם את היכולת לערוך. אני מגיע עם הסקיל הזה, וזה נותן לי יתרון".
כשההורים אמרו לי: 'יאללה, תעשה את זה', זה היה משמעותי בשבילי. זה קרה פחות כשהם ראו שאני מרוויח, ויותר כשהלכנו במרינה של אשקלון ואנשים עצרו אותי לסלפי
"כולם רואים ואומרים 'בא לי גם'"
ברג'יל מגלה שעם כל ההצלחה וההתקדמות הטכנולוגית, עד היום הוא עורך הכל על המחשב בבית. הצניעות הזאת באה לידי ביטוי גם בעובדה שלקח לו זמן להבין שהוא יכול להפוך את הכישרון שלו לכסף. "בקמפיין הראשון שעשיתי בכלל לא חשבתי שזאת באמת עבודה. ראיתי כבר קמפיינים ממומנים של אנשים לפני, אבל חשבתי שמקבלים את המוצר ובתמורה עושים עליו סרטון. לא באמת חשבתי שמקבלים מזה כסף.
"כשהבנתי שיש חברה שמשלמת ליוצר תוכן תמורת פרסומת שהוא עושה, פתאום אמרתי: 'טוב, אני יכול לעשות את זה. זה יכול להפוך לעבודה שלי'. היום אני באמת מודה שזאת הפרנסה שלי. זה מדהים בעיניי שזה הדבר שממנו אני מתפרנס".
יש צעירים בתחום שמרוויחים סכומים גדולים מאוד ובונים לעצמם חיים של אנשים מבוגרים. איך אתה מסתכל על זה?
"אני חושב שזה תלוי בסקאלה, כמה אתה גדול, כמה אתה מצליח וכמה הולך לך. כולם מכוונים לשם כי הם רואים את העולם של יוצרי התוכן ואומרים: 'וואו, בא לי גם'. לא תמיד רואים את מאחורי הקלעים ואת כל מה שנדרש כדי שזה יקרה. אני מניח שהאנשים שבאמת מתעשרים מזה הם אלה ששיחקו נכון מאוד עם הקלפים שלהם, אז למה שלא יעשו את זה? בכיף".
אתה רואה בזה מקצוע להישאר בו, או שבשלב מסוים תלך ללמוד משהו אחר?
"יכול להיות שבגיל 28 או 29 פתאום אגיד שבא לי תואר, אבל בינתיים אני נהנה מזה, אוהב את זה ומצליח לעבוד בזה. אז למה לא? גם כשקיבלתי את הוולידציה מההורים והם אמרו לי: 'יאללה, תעשה את זה', זה היה משמעותי בשבילי.
7 צפייה בגלריה
"אני מניח שהאנשים שבאמת מתעשרים מיצירת תוכן הם אלה ששיחקו נכון מאוד עם הקלפים שלהם"
(צילום: מלאכי דוד @ malachi.photos)
"זה קרה פחות כשהם ראו שאני מרוויח, ויותר כשהלכנו במרינה של אשקלון ואנשים עצרו אותי לסלפי. אמא שלי ממש התלהבה. בהתחלה לא הצלחתי לתפוס את זה. למה מצטלמים איתי? אני הרמטכ"ל שלכם? לאט לאט זה הפך למשהו מדהים".
מעניין אותך לעבור מטיקטוק ואינסטגרם גם לטלוויזיה?
"בטח, ברור. הלוואי. אני חושב שזה תלוי באישיות שלך ובמקומות הנכונים שאתה נופל בהם. אני לא יודע אם ריאליטי זה בשבילי, זה קצת מלחיץ אותי, אבל יש לי רצון כי אני אוהב לנסות דברים חדשים".
זה לא אותו קהל ולא אותה פלטפורמה.
"בפעם הראשונה שהצטלמתי למשהו שהיה כביכול טלוויזיה, פתאום עמד מולי צוות ענק וזו הייתה תחושה אחרת לגמרי. התחלתי ללמוד משחק לפני שנה, ואפילו תפקיד קטן בטלוויזיה, עם מצלמה, מיקרופון והכול מסביב, מרגיש שמיים וארץ לעומת לצלם סרטון בבית.
"סיימתי קורס משחק, ואני עומד להתחיל קורס נוסף. אני יודע שזה מקצוע שמקבלים בו הרבה מאוד 'לא', וזה בסדר".
לא ידעתי מספיק על אירוע מוחי לפני שזה קרה לאמא שלי. מרגיש לי שהרבה אנשים לא יודעים. כשמזהים בזמן ומגיעים לבית החולים, הנזק יכול להיות הרבה פחות משמעותי
יצירת תוכן נראית מבחוץ כמו עבודה קלה. מה הקושי שאנשים לא רואים?
"אנשים מסתכלים בעיקר על התוצר הסופי. אני לא אבוא להתלונן כמה קשה לי, כי זה לא קושי כמו בעבודה של אבא שלי, שקם בשלוש לפנות בוקר לעבוד בלולים. אבל לכל מקצוע יש קשיים. בחצי השנה האחרונה הייתי במצב נפשי גרוע, ובכל זאת הייתי צריך לפתוח מצלמה ולחייך, כי אלה הדרישות.
"אני רגיל לדבר על עובדות, תיאוריות וקונספירציות ולעשות עריכות מגניבות, לא לדבר על החיים האישיים שלי. בחצי השנה האחרונה למדתי בדרך הקשה שיש גם לזה מקום, ואני עדיין לומד את זה".
"תקשרנו איתה רק בתנועות ראש"
לפני חצי שנה עולמה של המשפחה התהפך ברגע אחד. "אמא שלי קיבלה אירוע מוחי שהגיע משום מקום, פתאום, בלי שום סימנים. אף אחד לא מכין אותך לזה, וזה ערער לי את כל החיים. הייתי צריך לעצור את החיים לתקופה מסוימת. אבא שלי מצא אותה בזמן האירוע, ומכיוון שגם לו היה אירוע בעבר, הוא ידע מיד איך זה נראה. הוא קרא לאמבולנס ולקח אותה לבית החולים".
התושיה של אביו הצילה את חייה של אימו. "קשה לי שלא ידעתי מספיק על אירוע מוחי לפני שזה קרה. מרגיש לי שהרבה אנשים בארץ לא מכירים את זה, וצריך לדעת איך זה נראה. צריך להבין שהבן אדם לא סתם מגמגם מולך ולזהות את זה בשנייה הראשונה. כשמזהים בזמן ומגיעים לבית החולים, הנזק יכול להיות הרבה פחות משמעותי".
איך נראתה התקופה בבית החולים?
"כשהתקשרו אליי הייתי בכלל בחדר כושר. כל הדרך לבית החולים חשבתי מה זה אומר, מה הנזק, מה הדברים שיכולים לקרות ומה לא הספקתי להגיד. ישבנו כמה שעות במסדרון, אני, האחים שלי ואבא שלי. ואז יצא הרופא ואמר לנו: 'זהו, נגמר'.
"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. הוא בן אדם מופנם ורציני, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ממש נשבר. כל האחים התפרקו, ואני כבר חשבתי מי מתקשר לאחותי באוסטרליה ואיך מארגנים הלוויה. בחיים לא ארגנתי הלוויה. אחרי עוד כמה שעות הרופא יצא שוב ואמר שיש אפשרות ללכת לכיוון של שיקום. הנזק היה כל כך גדול.
ההורים שלי הגיעו אליי דרך כתבה בעיתון. אבא שלי סיפר שכשהוא עבר במסדרון של בית הילדים, ילדים ניגשו אליו ושאלו: 'אתם המשפחה החדשה שלי?' זה שבר לו את הלב
"משם התחילה חצי שנה של משמרות בבתי חולים ונסיעות בכל הארץ כדי לקבל חוות דעת. היו גם ניקיונות בבית של ההורים ובישולים. התחלתי להעמיד סירים לארוחות שישי, כי האחים שלי ואבא שלי לא יודעים לבשל. למדתי מתכונים מטיקטוק כדי שיהיה אוכל בבית".
הצלחת לעבוד בתוך כל זה?
"אחרי בערך חודש רק כתבתי שקרה משהו, וקיבלתי כל כך הרבה אהבה. קיבלתי הודעות מאנשים שביקשו לדעת מה השם שלה ומה השם של אמא שלה כדי להניח תפילין. בעקבות זה גם אני התחלתי להניח תפילין ולהתפלל כל בוקר לרפואתה.
"זה היה מדהים לקבל את כל האהבה הזאת מאנשים. לא ציפיתי לזה. חשבתי שהקהל אולי יכעס עליי, כי אנשים בסופו של דבר נשארים איתך, רואים את הפנים שלך ומצפים לקבל עוד תוכן. הם לא בהכרח מכירים את החיים האישיים שמאחורי המסך".
מתי התחלתם לראות שיפור במצבה?
"כל הקטע של אירוע מוחי הוא שמתחילים מאוד למטה, ומשם מקווים לעלות לאט לאט. ובאמת הייתה מגמת עלייה. לפני שבכלל יצאנו מבית החולים היינו צריכים למצוא לה מיטת שיקום איפשהו בארץ, ואמרו לנו שפשוט אין מקום. אלה היו שבועיים שהיינו באוויר. זה היה כל כך מפחיד. לא חשבנו שלא יהיה לנו איפה לטפל בה.
7 צפייה בגלריה
"היה מדהים לקבל את כל האהבה מאנשים. לא ציפיתי לזה"
(צילום: מלאכי דוד @ malachi.photos)
"כל מקום שהתקשרנו אליו אמר לנו שכמעט כל המיטות שמורות לחיילים. מצד אחד אתה מבין את זה, כי אנחנו במלחמה. מצד שני, אתה מרגיש שהמדינה צריכה לעשות עם זה משהו. אם אדם חולה ואין איפה לטפל בו, זה מטורף לחשוב שזה בכלל מצב שקיים.
"במשך שלושה חודשים לא דיברנו. תקשרנו איתה רק באמצעות תנועות ראש של כן ולא. לאט לאט המצב השתפר. היא התחילה לדבר, אחר כך התחילה לעבוד על ההליכה, והיום היא במצב הרבה יותר טוב. יש לה עוד דרך ארוכה, אבל היא ממש נלחמת, וזה מדהים".
ניסית להשתמש בכוח שלך ברשת כדי להעלות מודעות לאירוע מוחי?
"ניסיתי, אבל גם רציתי לשמור על הכבוד שלה ולא לספר יותר מדי פרטים רפואיים. עדיין לא מצאתי את הדרך המושלמת לשלב בין הדברים, אבל אני מנסה לדבר על זה יותר כדי שאנשים ידעו לזהות בזמן. אולי זה באמת יציל חיים.
"מאז כל כך הרבה אנשים כתבו לי: 'זה קרה גם לאבא שלי', 'זה קרה לסבא שלי', 'עברנו תהליך כזה'. זה חשוב, כי זה יכול לקרות לכל בן אדם. אני אוהב להסביר דברים בגובה העיניים, וזה נושא שחשוב שאנשים יכירו וידעו מה עושים במצב כזה".
"יותר מהכל שמחתי שקיבלתי משפחה"
מאז הטלטלה הגדולה, המשפחה מנסה לחזור לחיים, צעד אחר צעד. גם הקשר ביניהם התחזק סביב הטיפול באימו. "היום אנחנו במקום טוב יותר, בעיקר כי אמא שלי במקום טוב יותר. אני לא רוצה להגיד שחזרנו במאה אחוז לשגרה, כי יש עוד טיפול ארוך ושיקום של לפחות שלוש שנים. אנחנו גם לא יודעים אם בסוף השיקום נחזור למצב שהיה קודם. אפשר רק לקוות, להתפלל ולעזור לאמא שלי בכל מה שהיא צריכה. אנחנו שם".
איך זה להיות הילד שעוזר למשפחה לתפקד בתקופה כזאת?
"זו תחושה אדירה של פריבילגיה, שאני יכול לעזור להורים שלי. אני ילד מאומץ. כשהייתי בן ארבע הם נתנו לי את המקום הזה, ועכשיו אני יכול לעזור להם בחזרה. זה מטורף. בבית החולים, כשכאב לי על אמא שלי, זה לא שינה אם יש לנו קשר דם או לא. זה כל כך לא חשוב. היא אמא שלי לכל דבר".
איך הגעת לאימוץ?
"הייתי בבית הילדים שבתאי לוי בחיפה. בגלל שהייתה לי המחלה הזאת, הרבה משפחות לא רצו לאמץ אותי. בסוף, כשאנשים באים לאמץ ילד, הם בדרך כלל לא מחפשים להתמודד גם עם מחלה רפואית מורכבת. אבל המשפחה שלי כן. יש אנשים מדהימים שבחרו לעשות את הדבר הזה בכל זאת.
"אני זוכר טוב את יום האימוץ. היו לי שתי אחיות ביולוגיות שהיו איתי בבית הילדים. כל פעם הגיעה משפחה ולקחה אחות אחרת, ואני נשארתי שם עוד תקופה בגלל המחלה. בסוף ההורים שלי הגיעו ואימצו אותי. זה קרה רק כשהייתי בערך בן ארבע, שזה כבר גיל יחסית מאוחר לאימוץ. בשלב כזה הרבה יותר קשה למצוא משפחה".
אתה זוכר את עצמך מגיע לבית החדש?
"אני זוכר שהיו להם שבעה כלבי פאג. זה היה כל כך כיף. פתאום מושב, פתאום כל כך הרבה כלבים, פתאום מיטה משלי והכול. אבל יותר מהכל שמחתי שקיבלתי משפחה. קיבלתי משפחה מדהימה, ואני כל כך שמח שיש לי היום אפשרות לעזור להם בחזרה".
למה הם החליטו לאמץ דווקא אותך?
"אבא שלי ראה כתבה בעיתון על הסיפור שלי. כתבו שם שעדיין לא אומצתי, בזמן שאחיותיי כבר אומצו, וככה ההורים שלי הגיעו אליי. אבא שלי סיפר שכשהוא עבר במסדרון בבית הילדים הוא ראה את כל הילדים האחרים, שגם הם רצו משפחה. ילדים ניגשו אליו ושאלו: 'אתם המשפחה החדשה שלי?'. הוא אמר שזה שבר לו את הלב. אני מניח שהם ראו את הכתבה ופשוט רצו לעשות משהו טוב".
נשארו בך משקעים מהיותך ילד מאומץ?
"אני חושב שכל דבר הולך איתך בחיים. התחלתי טיפול לא מזמן, והפסיכולוגית מאוד אוהבת לפתוח את הנושא הזה. הרבה פעמים היא אומרת: 'זה קורה לך בגלל שאתה מאומץ'. לפעמים נדמה לי שכל דבר שלילי אפשר לקשר לשם. נראה לי שהרבה אנשים אוהבים לעשות את זה, לקשר הכול לרגשות עבר.
"אני לא יודע אם זה באמת ככה. אני פשוט מנסה לא לפתוח יותר מדי תיבות פנדורה, אלא לסמוך על המקום שאני נמצא בו היום, כי אני מרגיש שאני באמת במקום מאוד טוב. כל לילה, כשאני הולך לישון, אני באמת מודה לאלוהים על המשפחה, על הבריאות ועל זה שאני יכול לעבוד בעבודה המדהימה הזאת.
הרגשת כילד מאומץ שאתה צריך לרצות את המשפחה?
"אמא שלי דיברה איתי על זה, אז אני מרגיש שיש בזה משהו. אני לא זוכר את הדברים האלה כל כך טוב, אבל היא סיפרה שכילד הייתי מאוד מרצה. תמיד ניסיתי לנקות, לסדר ולארגן הכול. היה רגע אחד שהיא ממש זוכרת. היא ביקשה ממני לעשות משהו בבית, אולי לנקות את השולחן, ואני פשוט אמרתי לה: 'לא'. היא סיפרה שברגע הזה היא אמרה לעצמה: 'זהו. הוא בבית. הילד בבית'".
"ההתנדבות לצבא נתנה לי מקצוע"
למרות הסקרנות הטבעית לדעת מאיפה הגיע, עמית לא ממהר להתחקות אחרי הוריו הביולוגיים. "אחותי פתחה את תיק האימוץ וניסתה קצת לחקור, ואני עצרתי די מהר. חשבתי על זה, ברור. אבל היום אני בטוב עם המשפחה שלי. אולי בעתיד ארצה לדעת יותר, אבל כרגע אני פחות מתעסק בזה. יש דברים שכל אחד רוצה לדעת על עצמו. למשל, מה יכול להיות צבע העיניים של הילדים שלי, מאיפה המשפחה שלי הגיעה או לאיזו עדה אני שייך.
"אמרו לנו שאנחנו ספרדים. אחותי מדברת ספרדית שוטפת, אז אולי יש קשר. אלה יותר שאלות טכניות וסקרנות טבעית ופחות רצון ליצור קשר עם ההורים הביולוגיים. אבל השאלה למה לא רצו אותי, או למה מסרו אותי לאימוץ, עדיין קיימת. כשראיתי חלקים מהתיק היו שם דברים שלא אהבתי לראות, וגם היום קשה לי לדבר עליהם. אולי כשאהיה מבוסס יותר, עם משפחה משלי, ארצה להתמודד עם זה לעומק".
אתה מרגיש בר מזל על האופן שבו החיים שלך התגלגלו?
"'התגלגלו' זו מילה מצחיקה, כי זה לא רק שהחיים מתגלגלים. גם אתה מגלגל אותם. אבל כן, אני מרגיש בר מזל על הרבה דברים. על המשפחה שלי, שזה גם מזל וגם טוב הלב שלהם. על זה שהתגייסתי לתפקיד הספציפי הזה, כי אחרת כנראה לא הייתי עובד במה שאני עובד היום. על זה שלמדתי במשך שנתיים לערוך. על החברים שהכרתי בצבא.
"יש לי הרבה מזל, ואני מוקיר עליו תודה, אבל יש גם הרבה עבודה קשה מאחורי הדברים. בשנתיים הראשונות יצירת התוכן בכלל לא הייתה עבודה, אלא תחביב. צריך להתמיד. צריך ללמוד תוכנות עריכה, ללמוד לפתוח מצלמה, ללמוד לדבר, ללמוד להעלות תוכן. זה מקצוע לכל דבר. בסוף זה שילוב של מזל ושל עבודה קשה".
איזה מסר היית רוצה להעביר לצעירים שמתלבטים אם להתגייס או להתנדב?
"אני יכול להגיד שממש טוב להתגייס לצבא. תראו איזה דבר טוב יצא לי מזה. תמיד כששואלים אותי, אני מאוד בעד. לא הייתי חייב להתגייס, ובהתחלה הרגשתי שהמחלה דופקת אותי בזמן שכל החברים שלי הולכים לגיבושים ואני לא שם.
"אבל בסוף ההתנדבות נתנה לי מקצוע. היא לימדה אותי צילום ועריכה, חיברה אותי לחברים והובילה אותי לעבודה שאני עושה היום. הגעתי כדי לתת משהו מעצמי, ובסוף קיבלתי בחזרה כל כך הרבה".
אתה עובר עכשיו מהעוטף למרכז. איך זה מרגיש?
"אני רגיל לגור במושב קטן בעוטף עזה עם המשפחה שלי, ועכשיו אני כבר כמעט חצי שנה במרכז. אני לא כל כך אוהב את העיר. הכול צפוף ואין חניה בשום מקום. אני מגיע מבקיעים, ליד יד מרדכי, ואני מאוד אוהב את המושב ומתגעגע אליו.
"מצד שני, רוב החברים שלי נמצאים עכשיו במרכז כי הם לומדים, וגם אחותי גרה בהרצליה, אז היא קרובה אליי. בסוף, להיות קרוב לאנשים שלך חשוב יותר מאיזה עץ נמצא ליד הבית. המעבר הזה הוא עוד חלק מהחיים שאני בונה לעצמי עכשיו".
הייתם בבית ב-7 באוקטובר?
"אחותי הגיעה מאוסטרליה עם הילדים כדי לחגוג בר מצווה לבן שלה, אחרי שש שנים שלא הייתה בארץ, וביום שבו היא הגיעה הכול קרה. אחת הסיבות שהיא עזבה מלכתחילה הייתה שהיא גדלה במציאות הזאת ולא רצתה לגדל ככה את הילדים שלה.
"אנחנו גרים ליד זיקים וכרמיה, ורוב הלחימה מכיוון הים הייתה באזור זיקים. ישבנו בממ"ד בחוסר ידיעה ושמענו מה קורה כמו כולם. חברים שלחו הודעות ושאלו אם מישהו קרוב יכול לתת טרמפ לאנשים מהנובה. ראינו הכול בזמן אמת, יחד עם כל עם ישראל.
"חבר טוב שלי, נטע אפשטיין, נרצח בכפר עזה. הוא ובת הזוג שלו היו אמורים להתארס. הוא היה בן אדם מדהים. אני חושב שאין בן אדם בארץ שהיום הזה לא השפיע עליו בצורה כזו או אחרת".
