בגיל 23 תומר הכהן סוחב על הגב תיק עמוס חוויות, לקחים והרפתקאות שאין לאנשים שגילם כפול משלו. בבלורית בלונדינית שמתנפנפת ברוח, עיניים כחולות מבריקות וחיוך אופטימי שמסתיר הרבה כאב, הוא מספר לראשונה את סיפור האגדה של חייו שהתחיל לפני שנה וחצי, לאחר תקופה קשה שעבר קצת לפני שפרץ לעולם.
"הייתי בן 20 כשאבא שלי נפטר", הוא מספר ומתאפק לא לבכות. "הסרטן שלו הגיע כרעם ביום בהיר. חזרתי מהשירות הלאומי, הגעתי לבית הקפה של אמא דפנה, והיא אומרת לי שגילו לאבא אלי סרטן. 24 שעות לפני הוא כבר היה בבית חולים ואני הייתי באודישן לסוכנות הדוגמנות הראשונה שלי. שלחתי לו את החוזה שיעבור עליו, כי הוא עורך דין במקצועו, והוא היה בבית חולים רמב"ם אחרי שבישרו לו על המחלה. הוא יושב אחרי שהודיעו לו שיש לו גידול סרטני, פותח את המחשב ועובר לי על החוזה ומאשר לי אותו, ואני לא יודע כלום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הגענו לבית חולים, כולנו בוכים, ומשם מתחיל עידן חדש. קרחת, מסכה שאבא מחבר לראש, סרטן במוח. הוא היה חצי שנה בטוב, טס, טייל, עשינו הרבה כיף. ואז הייתה החמרה במצבו כשטסתי להצטלם לקמפיין של קלווין קליין באמסטרדם. הוא עבר לכיסא גלגלים, היו לו בצקות בראש, אבל היה צלול. מאבא מטייל בעולם עם קצת חולשה בצד שמאל, הוא הפך לאדם שמתנייד רק בקלנועית".
בשלב הזה החליט הכהן שהוא מתגייס לעזרת אביו. "סעדתי את אבא. המצב שלו החמיר ממש, הצלילות התחילה להיפגע. הייתי מסיע אותו לפיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע, מרים אותו לטיפולים, עוזר לו להתקלח, הכול. ברמה שזו הייתה העבודה שלי באותו הזמן. ואז הייתה שוב החמרה, הרופאה שאלה את אבא איפה הוא מעדיף להיפרד מהעולם, והוא חזר הביתה. יומיים היינו איתו, אנשים באים להיפרד, והוא כבר לא מדבר, רק לוחץ יד. שעות אחרונות, ליווינו אותו, שרנו לו שירים. והסוף הגיע".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אתה בכל זה?
"זה קרה לפני שלוש שנים, וזה מרגיש עולם אחר, כאילו זה לא קרה מעולם. מהרגע שהוא נפטר נכנסתי לעולם שהכול עמום בו יותר. ההתפרצויות שלי קורות פעמיים בשנה, ביום הולדת ובאזכרה. זה פוגש אותך בדברים הגדולים שבא לך שהוא יראה. כל הקמפיינים, הוא לא פגש את נועה. בא לך להתייעץ איתו, גם על האחריות הכלכלית, פתאום אני חי מחוץ לבית, מתנהל בעצמי. המשפחה אצלי טעונה ברמה רגשית, אני מאוד מחובר אליהם והם מחזקים אותי בטירוף. כל חג מאז שאבא נפטר אני בפוסט טראומה. פסח ראשון הלכתי שלוש פעמים לשירותים, בכיתי, זה היה קשה. הייתי מת לדעת מה הוא היה אומר עכשיו על מה שאני עושה בחיים".
ובימים אלה הוא עושה לא מעט. מי שכבר מוכר ממדורי הרכילות בתור "החבר של נועה קירל" הוא גם דוגמן ושחקן מצליח. הוא גדל בחיפה, וכשהיה בן 15 הוריו התגרשו. לאחר מכן חילק את חייו בין מגורים עם אבא בחיפה לבין מגורים עם אמא בקיסריה. היום הוא גר לבד בהרצליה. הוא אח לשלושה, דוד לשלושה אחיינים, סטודנט לתואר ראשון, דוגמן, שחקן, איש עסקים ובשנה וחצי האחרונה גם בן הזוג של אחת, נועה קירל. ואם תשאלו אותו, הוא היה מעדיף שבדיוק בסדר הזה יציגו אותו.
"ברור שיש הרבה אתגרים שנובעים מכך שהזוגיות מתוקשרת, אבל זאת בדיוק העבודה, לשמור על הלבד שלנו, ועל הפרטיות שלנו. אנחנו שומרים על הפרדה מקצועית, כי בסוף כל אחד והעבודה שלו"
"אני זוכר בתור ילד שאחד הדברים שהכי זיעזעו את עולמי היה הגירושים של ההורים, רעם ביום בהיר. יש תקופה בתור ילד שאתה בטוח שהחיים שלך הם בועה, הם כמו שהם וככה זה יישאר לעולם, ואז זה מתנפץ. פעם ראשונה שאתה קולט שאתה פגיע. בועה מושלמת שציירתי לעצמי שיכולה להשתנות. היום זה נהיה יותר נפוץ, אבל לי לא היה יותר מדי עם מי לדבר. היה לי חבר אחד שגם ההורים שלו היו גרושים, וזה הרגיש כאילו אנחנו שותפים לשכול.
"זה בא לי בגיל שאני מתחיל לחקור אהבה. התערערתי ברמת היחסים שלי גם מול מורים, הייתי עושה שטויות, מחפש תשומת לב, נכנסתי לסחרחורת רצינית. הצלחתי בלימודים, תמיד הייתי טוב, אבל תמיד כל ציון היה עם כוכבית. מורים שנאו אותי, אבל לא היה מורה אחד שסיים שנה איתי ולא היינו בסוף החברים הכי טובים".
ואיך היית מבחינה חברתית?
"נוגע לא נוגע, אוהב את המקובלות, מקובל, אבל קצת מוזר ביחס לשאר. עד היום, אני יכול להיות מאוד בוגר לגילי, ברמת ה-70. אומרים לי: 'די, סבאל'ה, תפסיק'. ויש ימים שאני בן שש, מסתכלים עליי יותר בצורה של 'די אחי, אתה ילד'. זה קצוות, אף פעם לא מותאם".
וזה מציק לך או שאתה מקבל את זה?
"אמא שלי קוראת לי ילד של הרבה. אני גם מדבר על זה עם הפסיכולוג שלי, ילד של הרבה זה טוב, אבל לאחרונה, כשכל כולך בפרונט ומסתכלים עליך מכל מקום, זה גם הרבה טוב וגם הרבה חרא. הכול בחוץ. התכונות שהתביישת בהן חשופות לכולם".
מחלת קרוהן (מחלת מעיים כרונית) שבה לקה פטרה אותו משירות צבאי. אחיו הגדול, שסבל גם הוא מאותה מחלה, עשה שירות משמעותי בהתנדבות, ותומר רצה ללכת בדרכו, ובסוף הגיע לשירות לאומי עם נוער בסיכון. "הייתי בלשכת גיוס באזור של המתנדבים והייתה שם פקידה. מכירה אפס ביחסי אנוש? כזו", הוא צוחק. "היא מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי: 'אתה לא רוצה להתגייס'. נלחצתי, אבל רציתי לעשות שירות משמעותי כמו האחים שלי.
"החלטתי ללכת לשירות לאומי, עבדתי שנתיים עם נוער בסיכון בחיפה. שלושה חודשים ראשונים אף אחד לא סבל אותי, לא הנערים, לא הצוות, באתי מבועה ולא ידעתי להתמודד עם מה שהיה שם, זה היה שוק בשבילי. התמקדתי בהוראה, אחרי הלימודים הייתי עוזר להם לעשות שיעורים ומדבר איתם. ולאט-לאט הכול נפתח ונקשרנו. זו הייתה שנה מטורפת. בסוף מצאתי את הדרך להגיע ללב שלהם. שנה שעברה חזרתי להתנדב באותה עמותה, רק בתל-אביב".
במהלך השירות הלאומי הוא התפנה מדי פעם לעבודות דוגמנות, "בשביל להרוויח כסף ונטו בשביל החוויה. אבל מהר מאוד הבנתי שאי-אפשר לעשות יותר מדי כסף בארץ בתור דוגמן מתחיל. ואז אחרי כמה עבודות מזדמנות אבא חלה, נפטר. זו הייתה תקופה מודחקת עד שהתחילה הקורונה וכל העולם שלי השתנה מקצה לקצה".
"כל פעם שהייתי מדבר מול קהל, הפה שלי היה מתייבש, הייתי נלחץ. הייתי מסתכל על עצמי ואומר: 'אתה על הפנים, אתה גרוע'. בגלל זה בחיים לא הייתי חושב שמשחק יתפוס אותי"
בקורונה תומר הכהן הפך מדוגמן מתחיל, לדוגמן שכל חברה רוצה להתחיל איתו קשר. הוא קטף קמפיינים קטנים עד בינוניים, עד שמותג האופנה twentyfourseven בחר בו להיות הפרזנטור הראשי של המותג בארץ. זה לגמרי התברר כהימור מוצלח, שכן כמה חודשים אחרי, תומר השתתף בקליפ של הזמרת נועה קירל, שם נרקמה התאהבות ראשונית, שהתבררה אחרי כמה שבועות כזוגיות מבטיחה של הדוגמן המתחיל עם אחת הנשים הכי מפורסמות במדינה, מה שפיצץ את השם שלו בכל מקום במדורי הרכילות בארץ.
"נועה מביאה המון אור ואהבה לחיים שלי ואני מאוד אוהב אותה", הוא מספר על הקשר ביניהם. "ברור שיש הרבה אתגרים שנובעים מכך שהזוגיות מתוקשרת, אבל זאת בדיוק העבודה, לשמור על הלבד שלנו ועל הפרטיות שלנו. אנחנו שומרים על הפרדה מקצועית, כי בסוף כל אחד והעבודה שלו".
עוד שנייה הארוויזיון. היא מתייעצת איתך?
"האירוויזיון הוא דבר ענק בחיים שלה, אני אהיה שם ללוות אותה, מעבר לכך זה אישי ומקצועי שלה".
ואתה מתייעץ איתה?
"ברור. אי-אפשר להתעלם מההשפעה שיש לנועה, אבל גם יש לי שאיפות שאני רוצה ומאמין שאני יכול להגשים בזכות עצמי. באוקטובר שעבר קיבלתי את הקמפיין הראשון הכי גדול שלי, פרזנטור של twentyfourseven", הוא מתגאה, ומסמן לי במבט להסתכל על הבגדים שהוא לובש. "זו בחירה אמיצה שלהם, מאוד מפרגן, בחרו דוגמן מתחיל שממש בתחילת הדרך שלו. מאז אני הפנים של המותג, לובש אותם כל יום, חי אותם. אני נושם את המותג ואהוב אותו. פעם ראשונה על הסט היה פחד אלוהים, זה לא היה משהו קטן, סטנדרט אחר לגמרי. היום זה כבר בטבעי שלי, מסיים יום צילום והולך עם הקאסט לשתות בירה. היום אני נהנה, אני חלק מזה. נכנס לסט ומרגיש כאילו נכנסתי הביתה. כבר לא אורח".
מהדוגמנות הוא התגלגל לעולם המשחק, עם תפקיד בסדרה "תלאתה" המשודרת בערוץ טין ניק לצופי HOT (יוצרות ותסריטאיות: מיכל קופר קרן, ליאור ירון). "תמיד אהבתי במה ופחדתי מהבמה. לא העזתי להופיע עליה. כל פעם שהייתי מדבר מול קהל, הפה שלי היה מתייבש, הייתי נלחץ. פעם, בשיעור אנגלית בכיתה ז', כל כך הובכתי שיצאתי בדמעות. הייתי מסתכל על עצמי ואומר: 'אתה על הפנים, אתה גרוע'. בגלל זה בחיים לא הייתי חושב שמשחק יתפוס אותי.
"המשחק היה בשביל לייצר ערך מוסף בעולם שלי, ופתאום זה הפך להיות הנשמה. תפקידים כמו 'תלאתה' הם בנשמה. עזבי פוליטיקה, לא נכנס לימין ושמאל, אבל הסדרה הזו מראה שכולנו בני אדם. אני בא מחיפה, חייתי במלא מקומות, עבדתי עם נוער בסיכון, פגשתי שם אתיופים, ערבים, רוסים, את כל בני האדם, ולכל אחד יש צבע וגוון להביא. ו'תלאתה' באה לקדם את הדברים האלה. העלילה היא סביב להקת בנות שאחת בה ערבייה, אחת יהודייה ואחת פליטה מאפריקה. הדמות שלי הוא של בחור בשם רוי, ואני עדין לא יכול לגלות הרבה עליו. בתוך הסדרה מתקיימת תחרות מוזיקלית, וכדי להשתתף בה להקת הבנות מתבקשת לשנות את השם ל'סיסטריות' והן לא רוצות, לא רוצות לאבד את האופי שלהן".
תן לי דוגמה לסצנה שנגעה בך.
"בפרק הראשון יש סצנה שבה דלינה מאפריקה רואה את חבר שלה מדבר עם מישהי מיפו, לבנה. היא חושבת שהוא בוגד בה אבל הוא בעצם קנה לה אופניים חדשות. הוא מביא לה אותם והם הולכים יד ביד. פתאום מגיח בחור מהרחוב ומתחיל לצעוק עליהם למה הם גנבו את האופניים, ולוקח להם אותם בכוח. רק אחרי כמה זמן הוא מבין שהם קנו את האופניים. זו סצנה שנסדק בה הלב. ישבתי עם המשפחה שלי בפרמיירה וכולם היו בשקט בסצנה הזו, היא חדה כמו סכין וזה בדיוק זה, היא צועקת לך 'בוא נקשיב אחד לשני רק עוד שנייה וזה יפתור הרבה בעיות'. נכון יש סטראוטיפים וסטיגמות אבל חייב לצאת מהם".
למדת משחק?
"עשיתי שני קורסים אצל נאור זילברמן וגלית אשכול, אבל לתפקיד הזה התכוננתי עם השחקן עמרי ביטון. הכרנו בנבחרת אמנים בכדורגל וביקשתי ממנו עזרה במשחק. השאר היסטוריה. לפני כן עשיתי שני תפקידי אורח קטנים בסדרות, לא היה ליהוק, לא אודישנים, פה זה היה הרבה יותר קשה ורציני. ורציתי את זה כל כך. הקאסט של הסדרה מדהים. הרבה אנשים שלא הכרתי לפני. ואלרי חמאתי, אלי חולי שיש לנו חיבור טוב, ליהי טולדנו. לא הכרתי אף אחד אבל הייתה אווירה מעולה על הסט. כולם מוכשרים והיה כיף. בנוסף, בתפקיד הזה אני ממש שר. זו סדרה מוזיקלית. בזמן הקורונה עשיתי פיתוח קול בגלל שיש לי בעיית דיקציה, רציתי שזה יעזור לי להשתמש נכון בסרעפת. אבל לא כדי לשיר. לא חשבתי שאהיה זמר. עדיין אני לא חושב להיות, אבל אני לא מפחד מזה, יש הרבה מכשירים שעוזרים לך היום להישמע טוב".
לריאיון היום, בניגוד להרבה טאלנטים אחרים, תומר לא מגיע עם פאנל סוכנים ויחצנים, אלא עם אמא, שמיד מגישה חיבוק, ויושבת לשאול קודם כל מה שלומנו. סיטואציה שדי מהר מבהירה את עמדתו של תומר לגבי כל עולם הבידור שהוא נכנס אליו, מבחירה. "אני בתהליך עם זה", הוא עונה לשאלה אם הוא מרגיש שלם בנקודה שהוא נמצא בה.
"הכי חשוב לי לנסות להביא את עצמי בתוך כל הדבר הזה. ואני נהיה מיום ליותר יותר שלם. לא רוצה לשנות את עצמי למשהו אחר שמבקשים, כי זה לא יעבוד. זה יתפוס יום-יומיים, גג חודש, וירגיש אחרי זה צבוע. יכול להיות שבסוף לא יאהבו אותי כמו שאני, אבל אני לפחות אוהב את עצמי. בהתחלה היה לי ממש קשה. גרתי ברחוב יבנה, ורוב היום היה פפראצי מחוץ לבית, צעקות ברחוב. הפרעות בסיטואציות הכי קטנות. אני יושב ברכב, רק רוצה שקט, ודופקים לי על החלון ומבקשים תמונה. ביום הולדת האחרון של אבא שלי, אחרי שהוא נפטר, נפגשנו כל המשפחה יחד. קמתי לצאת מהבית והייתי בדיכאון, משהו יומי כזה, לכולנו יש ימים קשים. רציתי ללכת ברחוב עם פיג'מה, לשים אוזניות ולהרהר במחשבות שלי, ופתאום משום מקום נעצר מולי אופנוע והתחיל לצלם אותי, אני ממשיך ללכת, ניגש אליו ואומר לו: 'אבא שלי נפטר, זה היום הולדת שלו, היום תכבד אותי ותעזוב'. הוא כיבד אותי והמשיך. זה קשה, לא קל, לפעמים אני אומר: 'למה הכנסתי את עצמי?' אבל זה המחיר. מחיר שאני משלם בלהביא את הערכים שלי לדבר. יש לי על מה לדבר, על כל דבר, וזה לא ריק מתוכן".
יש תגובות רעות שחודרות אליך?
"יש. פעם הגיבו לכתבה איתי: 'איזה חסר כריזמה, מתראיין כמו אפס'. ולמה זה נגע בי? כי הרגשתי שיש אמת מאחורי הדבר הזה. אם הייתי בטוח בעצמי, לא הייתה לי בעיה. ביכולת התראיינות אני חלש. גולם קטן במערכת שחדשה לי. לא מפולפל בדברים האלה ולא יודע אם בא לי להיות. אני בטוח במגרעות שלי, ועכשיו כבר יותר קשה לפגוע בי. עדיין לא מאמין שאני מעניין מישהו, זה מטורף שאכפת לאנשים מכל פיפס שלך. ב'ילד של הרבה' יש טוב בחוץ ויש גם מלא רע בהרבה הזה. ואתה משלים עם זה. יש לי משפחה שאוהבת אותי, בת זוג, אחים, ולא צריך יותר מזה. מי שלא רוצה שלא יאהב, מכבד".
ובתוך כל הטירוף שמתחולל בחייו, החליט לעשות תואר ראשון, במדעי המחשב ויזמות במרכז הבינתחומי. "הייתי רשום ללימודי הנדסת חומרים בטכניון, הייתי אמור להתחיל לפני שנה ואמרתי: 'יאללה נו נשחרר, ניתן עוד צ'אנס בלי לימודים, עוד שנה'. ובשנה הזו קרה הרבה. ודווקא בגלל זה עדיין החלטתי לעשות את התואר. כשעושים הרבה, קורה הרבה. ואם יגיע משהו ואצטרך לעצור, אעשה חצי שנה הפסקה בלימודים. אני עוד שנייה מסיים את השנה הראשונה. אני רוצה עוד מקצוע שיהיה לי בגיל 30, רוצה לדעת שחקרתי תחומים נוספים כדי לקבל כיוון בחיים".