בליל הכטב"מים המטורלל, כשהוא כפסע מאכילה רגשית, בר אלמליח - הלוא הוא "הפשוטע" - ידע את תפקידו ההיסטורי: לשחרר פוסטים בקצב. "הייתי בפחד ובחרדה, ולפני ש־99 אחוזים מהטילים יורטו חמסה, הייתי במקום של ׳כולנו עכשיו בממ״ד תוקעים את הפחמימה הכי זמינה׳. רציתי קצת לצחוק על זה. יש משהו בלהקליל את הדברים, כי במדינה כמו שלנו אי־אפשר להיות כל הזמן בתודעה של חרדה״.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שיר הדס מאיר, שותפה מקצועית וחברת נפש: "הוא העלה מיליון פוסטים בערב אחד. לא הפסיקו לכתוב לו שהפשוטע זה כמו ציפרלקס״.
בר: "היו באמת הרבה תגובות. זה הקל עליי בערב הזה. היה לי איזה אסקפיזם".
החרדה טובה לתוכן?
אלמליח: "יכול להיות שכן. כשיש לי חרדה יש לי יותר צורך פנימי להקליל".
זה טוב להקליל את המצב ולצחוק עליו, או שאולי זה דווקא מונע מאיתנו לשנות את המציאות?
הדס מאיר: ״לי אין ברירה אלא להתמודד עם זה ככה״.
אלמליח: "הנפש צריכה גם את הקלילות הזאת. בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר הפסקתי להעלות תוכן הומוריסטי, גם כי זה היה קשה ברמה האישית וגם כי אנחנו תמיד על התפר בין מתי זה אסקפיזם חיוני ומתי זה מנותק. כולנו חיינו חדשות 24/7, יש לי דוד בעזה ואשתו בבית עם שמונה ילדים. קארין ז'ורנו, בחורה מקסימה שעבדה איתי ב׳אל על׳ כשהייתי דייל קרקע, נרצחה בנובה. אני יכול להיות מושקע בזה כל הבוקר, ואז בצהריים לדבר על דברים רגילים, וזה קרינג׳ אבל זו המציאות שלנו. אנחנו חיים את הגם וגם הזה, את המאניה דיפרסיה הזו, אבל יש נקודה שבה צריך אוויר".
הדס מאיר: "זה לא אומר שלא לוקחים את הדבר ברצינות. וזה לא סותר את זה שצריך לעשות דברים. אני אשקלונית, גדלתי עם טילים, טיל התפוצץ מטר ממני והאישה לידי נפגעה מרסיסים, ולא הייתי במקום טראומטי כמו שאני נמצאת היום. הומור זו דרך ההתמודדות שלנו כאן, זה נותן תחושה שכולנו ביחד בדבר הזה. אנחנו מבינים שהכל חרא, ומנסים לצחוק מזה. דיברתי על זה עם אבא של אחד החטופים, שאמר בשידור שהוא לא מבין איך אפשר לצאת בפורים. כמובן שנתתי לו להגיד הכל כי מותר לו להגיד הכל. מותר לו להגיד שביבי צריך להתפטר ומותר לו להגיד שחייזרים צריכים לתקוף אותנו, לכל אחד ממשפחות החטופים מותר להגיד הכל, ואני לעולם לא אבין אנשים שמבקרים אותם. וכשנגמר השידור אמרתי לו, ׳שתדע שכן יצאתי למסיבה בפורים, וזה לא הוריד ולו במעט מכמה שאכפת לי מהדבר, פשוט הייתי צריכה לנשום אוויר׳. הוא אמר, ׳תודה שאמרת לי את זה כי הרגשתי שאני הולך לישון בשבע ובוכה, וכל עם ישראל יוצא לחגוג׳. אנשים חייבים מפלט, אנשים חייבים שנייה הומור. אני לא חושבת שאפשר להתמודד אחרת".
היא בת 26, שדרנית מוכשרת וחדת לשון בגלי צה״ל וגלגלצ, קריינית פרסומות ויוצרת תוכן בדיגיטל. הוא בן 28, האיש שעומד מאחורי החשבון "הפשוטע" - מחולל תוכן שכבר מזמן לא מחובק רק על ידי קהל היעד המקורי, שאותו הוא מכנה ״מילניאלז על גבול ה-Gen Z״. דרך דמות פיקטיבית של בת 20 ומשהו שטחית, שמתייחסת באותה רצינות למתקפה האיראנית וללידה לייב של אליקו ולירז, הוא מצליח להקליל, להטריל ולפעמים גם לומר משהו על המקום שבו אנחנו חיים, מינוס הטרחנות. לפני ארבע שנים הם שיתפו פעולה לראשונה, כשהדס מאיר הציעה לאלמליח לתרגם טקס פרסים פיקטיבי אצלו בעמוד לטקס פרסים אמיתי בגלי צה״ל בהשתתפות הזוכים עצמם ("טונה זכה גם בזמר השנה וגם בדג השנה"). מאז הם בלתי נפרדים: מרימים מסיבות, מנחים משדרים, גרים מרפסת מול מרפסת בדרום תל-אביב ומעכשיו גם מגישים את התוכנית "עשורים עשרה" בגלגלצ בכל חמישי ב־14:00. "מישהי אומרת לי, 'בר, אני רוצה להתפטר, מה לעשות?' אז אני אומר לה, 'היי מוריה, אל תתפטרי. המשק לא במצב מדהים. ואם יש לך זמן לשאול שאלות ברדיו בחמישי בצהריים את כנראה לא עובדת כל כך קשה'. ואז אני שם לה את השיר Work Bitch של בריטני".
יפה.
הדס מאיר: "ומדי פעם יש לנו גם ספיישלים, שזה ממש כיף. עשינו ספיישל שירי ילדים שגדלנו עליהם. בחוץ איראן, כטב״מים, ואנחנו שמים ברדיו 'פים פם פה' (קלטת ילדים מ-1999). וברוך השם, הוואטסאפ של גלגלצ קורס מתגובות, צריך להביא עוד מפיקה. זה מראה שזה עושה לאנשים שמח".
הדס מאיר: "אחותי קרן היא סמב״צית בכיסופים, והייתה שם ב-7 באוקטובר כשהמוצב הותקף. לא ידעתי מה קורה שם, רק אבא שלי ידע. הוא אמר שברגע שהיא התקשרה אליו ואמרה לו שהחמ"ל נפל, הוא אמר לעצמו שעוד חצי שעה הוא מתקשר אליה, ומגלה אם היא חיה, חטופה או מתה"
מאז אותה שבת איומה, הדס מאיר מנהלת קשר ישיר וקרוב עם משפחות החטופים. "ב-8 באוקטובר בשבע בבוקר כבר הייתי באולפן, וישר אחרי זה שידורי חוץ בצפון, בדרום, עם מפונים, עם חיילים, ואת לא יודעת מה תפגשי. את יכולה לעשות שידור חוץ שהוא הכי צחוקים עם מאור אדרי באילת, ואז ילדה בת שש בשם הלל באה אליי ורקדה איתי ואמרה שהיא רוצה להגיד משהו בשידור. אמרתי לה ׳בכיף׳, ואז היא מתחילה לתאר בפרטי פרטים איך רצחו את דוד שלה, איך הוא נכנס לשיח, היא קראה לזה ׳התקלה עם מחבלים׳. ואמא שלה בוכה מולה וכל המלון בוכה, ואני עוד מנסה איכשהו להחזיק. הרגע שבו גם אני נשברתי היה כשהיא אמרה, ׳אבל אל תדאגי, דוד קובי יחזור׳. את לא יודעת איך להכיל את הדברים האלה. חודש אחר כך הגענו גם לכיכר החטופים, ושידרתי משם כל שישי״.
מה זה עשה לך?
״משהו בי נסדק, נשבר, היה לי ברור שאני צריכה לחזור לשם כל שישי, לא להוריד את נושא החטופים מסדר היום. ברגע שאת מסתכלת להם בעיניים, שומעת את הסיפורים שלהם פנים מול פנים, זה אינטימי, את יחד איתם, הם מקדישים שירים לאהובים שלהם שנמצאים בעזה, בתקווה שהם שומעים אותם באיזה טרנזיסטור במנהרה. הפוליטיזציה של החטופים זה הדבר הכי מגוחך שראיתי בחיים שלי, כי כל אחד מכם יכולה להיות שם. זה רק מזל שאתם לא במקום הזה. זה שרירותי לחלוטין. אותו בן אדם שכתב טוקבק של ׳למה אתם חוסמים כביש׳ או ׳אתם צריכים לעשות את זה בדרך כזאת או בדרך דרך אחרת׳, אם הילד שלו היה בעזה הוא היה מתחרפן ושורף את המדינה״.
הדס מאיר מבינה משהו בשרירותיות הזו. "הייתי שנייה מלהיות שם, בצד שלהם", היא אומרת. ״אחותי קרן היא סמב״צית בכיסופים, והייתה שם ב-7 באוקטובר כשהמוצב הותקף. עשרות מחבלים פלשו לבסיס, הרבה לוחמים נהרגו. בזמן אמת לא ידעתי מה קורה שם, אמרו לי שהכל בסדר, שיש שם כוחות. רק אבא שלי ידע. הוא אמר שברגע שהיא התקשרה אליו ואמרה לו שהחמ״ל נפל ואין חשמל, אז הוא אמר לעצמו שעוד חצי שעה הוא מתקשר אליה, ומגלה אם היא חיה, חטופה או מתה".
סיוט.
(בוכה): ״כן. הוא אמר שבחצי שעה הזאת הוא הזדקן בעשר שנים. בזמן הפלישה למוצב כל המצלמות נפלו חוץ ממצלמה אחת שפתאום עלתה ששומרת על כיסופים. אחותי התקשרה למישהו וביקשה ממנו להרים זיק, כטב״ם. אמרה לו, ׳תקשיב, אם אני לוקחת פה עכשיו את כל התצפיתניות ואנחנו דוקרות לך איתורים של איפה שאנחנו רואות את המחבלים במצלמה הזאת, אתה מוריד לנו אותם?׳ והוא אומר להן 'כן', ובמשך שעות הן פשוט הורידו מחבלים. ילדות בנות 19. אף אחד לא הכשיר אותה לזה, אין איזשהו פרוטוקול, רעיון שלה. והיא מתפעלת את החמ״ל ויש מחבלים וכל החמ״ל פצועים, ובאיזשהו שלב החשמל נופל והדלת של החמ״ל נפתחת ואיכשהו מחפים. מלא חיילים שם נהרגו כדי להגן עליהם. משוגע לגמרי״.
הפשוטע: "הבת שלי נולדה בארצות–הברית והיא אזרחית אמריקאית. לפעמים אני מסתכל עליה כזה מה, עלמה? את מנסה להגיד לי 'מה הבאת אותי לחור תחת הזה לתוך המלחמה? מה הבאת אותי להיות פה בממ"ד?' ואז אני אומר, לא, לא, היא ילדה ציונית"
כמה את חושבת שנתת מקום למה שחוויתם כמשפחה בתוך הדבר הזה?
״אנחנו כמשפחה מאוד חזקים. אחותי עברה אליי לתל-אביב לשלושה שבועות. היא מאוד חזקה, בר ואני ניסחנו איתה ביחד פוסט שהיא העלתה וקיבל המון לייקים, כי רצינו שתקבל את ההכרה בכמה שהיא גיבורה. ורביד פלוטניק וישי (סוויסה), בן הזוג שלי, באו איתנו לחיילים שלה, לתצפיתניות בבית החולים כדי לשמח אותה, וכולנו עטפנו אותה״.
את אלמליח האירועים תפסו ממקום אחר. תוך כדי האסון המתגלגל, הוא ובן זוגו טסו לארצות-הברית, משם חזרו עם בתם הבכורה שהביאו בהליך פונדקאות. ״עלמה, חיים שלי בלב, נולדה בסוף נובמבר״, הוא אומר עם המבט שמגיע עם כרטיס הכניסה למועדון ההורות. ״עם הפונדקאית, כריסטה, אישה מהממת ואמא לשניים, אנחנו בקשר יום־יומי. בזכותה עלמה הגיעה לעולם, ואני ואורי הפכנו להורים. עלמה היא אור בתקופה הזאת, ואני חושב שהרבה מזה שלא נשאבתי לדיכאון זה שהיא הייתה שם בשבילי ואני הייתי חייב להיות שם בשבילה. אני בחופשת לידה, אני עוד בשלב שאני מפחד להביא בייביסיטר״.
אב חרדתי?
"קצת, טיפונת. כלומר, פעם אחת היא הזיזה את הראש קצת ימינה, ואני התקשרתי לבעלי, ׳היא הזיזה את הראש ואני לא יודע אם היא יכולה להחזיק אותו בעצמה! צריך אמבולנס של תינוקות!׳ אחרי שהיא נולדה הייתי נשאר ער בלילה כדי לצפות בה ישנה. כל החודש הראשון היא ישנה לי על הכתף, כשאני ער".
מזל טוב, אתה הורה.
״הייתי בטוח שאהיה קליל. איך רביטל ויטלזון כתבה לי? עשיתי מעבר ל׳אמא של בועז הבת׳ בשניות״.
במובן של ההורה המטורף של הגן.
"כן, אני קורא הכל, הלכתי כבר לראות גנים. הילדה בת חמישה חודשים, עוד לא בגן, גם עוד לא אוכלת, אבל הלכתי לבדוק תפריט אוכל בגנים".
ואיפה הדבר הזה פוגש אותך עם כל מה שקורה בישראל? זה גורם לך לתהות לגבי העתיד שלה?
״עלמה נולדה בארצות-הברית והיא אזרחית אמריקאית. לפעמים אני מסתכל עליה והיא עושה לי מבט, ואני כזה מה, עלמה? את מנסה להגיד לי ׳מה הבאת אותי לחור תחת הזה לתוך המלחמה? מה הבאת אותי להיות פה בממ״ד?׳ ואז אני אומר, לא, לא, היא ילדה ציונית. וזה הבית, ותמיד הדשא של השכן ירוק יותר. איפה בטוח? כל העולם הזה מפולפ״.
"השבר שלי היה דווקא אחר", הוא ממשיך, "אני תמיד ראיתי את עצמי איש העולם הגדול, כי אני מאוד הומו. מה לעשות, It is what it is baby. אני מאוד, מאוד גיי, מאוד אוהב את תרבות הפופ, מעריץ שנים על גבי שנים את אריאנה גרנדה וטיילור סוויפט. ופתאום לראות המון אמנים שאתה אוהב שהם לא בעדך, תגובות באירופה ובארצות־הברית של חוסר סולידריות, ממקום ששוכח שיש בישראל אנשים, אנשים שמגיע להם לחיות. הדה־הומניזציה המוחלטת גרמה לי לשבר מאוד גדול מול העולם. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר יהודי מפעם, הרבה יותר ישראלי מפעם. ודווקא כשהייתי בארצות-הברית היה לי שבר מאוד גדול שגרם לי לחזור לארץ ולהמשיך מאז בתודעה שאין לנו בית אחר".
אגב, טיילור סוויפט הייתה בעדנו?
הדס מאיר: "היא שתקה".
אלמליח: ״אני מעריך את מי ששותק״.
הדס מאיר: "כן, שתיקה זה דבר יפה, שתיקה משמעה שכולם יוצאים עליה על זה שהיא לא אומרת כלום בעד פלסטינה, זה כבר טוב".
שתיקה לא משמעה הסכמה עם הצד השני?
אלמליח: "כשמדברים בעדנו זה מדהים, אבל אני חושב שבמקום שההסברה הישראלית נמצאת בו והתדמית שלנו בעולם, יש משהו בשתיקה, שהוא דווקא בסדר".
הדס מאיר: "זה מטורף שזה התחלף מתקופות חשוכות כמו השואה של ׳למה נשארתם בשקט׳ ל׳עדיף שתישארו בשקט׳. עד כדי כך ירדו לנו הסטנדרטים בקטע הזה של איך העולם תופס אותנו. עדיף שתסתמו מאשר שתגידו עכשיו שקרים ותפיצו עוד שקרים".
זה לא סלחני כלפי האמנים שאתם אוהבים?
אלמליח: ״אריאנה גרנדה מפזרת לייקים לפוסטים פרו-פלסטיניים״.
זה לא מוריד לכם?
אלמליח: ״אם יירד לי מכל מי שלא בעדנו תישאר לי בפלייליסט מוג'דה ילדת הפלא הטורקית, שאני מאוד אוהב".
הדס מאיר: ״׳גברת מגונדרת׳ שיר נהדר״.
אלמליח: ״יש להתבטא ויש להתבטא. כשדואה ליפה כתבה בסטורי לפני שלוש שנים שחיילי צה״ל נהנים לרצוח ילדים, הפסקתי לשמוע אותה. אבל יש פער בין אמירה כזו לבין לא להגיד כלום. כשבילי אייליש עונדת סיכה שקוראת להפסקת אש, אני מבין שהיא לא מבינה את המשמעויות. היא קוראת להפסקת אש כי זה נשמע טוב״.
הדס מאיר: ״כי זה טרנדי. אגב, הם בטוחים שאנחנו היהודים החזקים והעשירים מניו־יורק. ככה הם רואים אותנו״.
אלמליח: ״הם בטוחים שכולנו לבנים ועשירים. איך אני לא נחשב מדוכא? אמא ממרוקו, אני יהודי. למה אני לא בקלאב? זה לא כיף, לא יפה. למה עשו אותי לבן מדכא פריבילג? וגם היהודים האשכנזים באו מהשואה, בנו בישראל בית. איך הם נהיו פריבילגים? למה אנחנו לא בקלאב של המדוכאים?״
למה אתה לא כותב פוסטים של הסברה באנגלית?
הדס מאיר: ״כשהתחילה המלחמה עשינו פרויקט שנקרא ׳בנק התגובות של הפשוטע׳. ניסחנו מלא תגובות מובנות לכל מיני אנשים מגעילים מחו״ל״.
אלמליח: ״בנינו אתר של תגובות מוכנות מראש. תשובה אוטומטית לכל שאלה״.
הדס מאיר: ״ומלא אנשים השתמשו בו״.
אלמליח: ״וכל התקופה הזו הגבתי באנגלית וניהלתי דיונים. הסברתי להם את הרקע ואת זה שהם מכלילים, ושהם לא מבינים את המורכבויות, ממש הגעתי איתם עד הצהרת בלפור״.
הדס מאיר: ״בתחילת המלחמה כולנו רבנו עם ילדות עם שיער כחול. באיזשהו שלב כולנו הבנו שאין לנו איך לנצח כל כך הרבה אנשים שמזדהים עם הפלסטינים״.
אלמליח: ״אם אני רגע שם בצד את כל הבלגן של 7 באוקטובר, אני בעד בנות עם שיער כחול. חשוב לזכור שיש ילדות עם שיער כחול גם בארץ״.
הדס מאיר: ״ובסוף יש גבול לכמה אזרח ישראלי יכול לעשות. יום אחד הלכנו להתנדב, יום אחד פתחנו בנק תגובות״.
אלמליח: ״כמות הדברים שאזרחים עשו פה בתקופה שאחרי 7 באוקטובר, כשהמדינה לא עשתה כלום - זה חירפן אותי. אני זוכר שהעליתי פוסט תמים, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, שבו כתבתי שאין לי ספק שהממשלה תוותר על משכורת אוקטובר כמו שעשו אחרי מלחמת יום כיפור. הייתי בטוח שזה יקרה, ואפילו זה לא קרה. לא הייתה ׳חשומה׳״.
חשומה.
״'בושה' במרוקאית. קשה לי עם זה שאין אינטגריטי לבוא ולהגיד, ׳אנחנו מוותרים על המשכורת שלנו של חודש אוקטובר אחרי אחד המחדלים הגדולים כשעסקים בארץ קורסים׳. קשה לי שהם יוצאים לפגרה. זה לא קשור לימין ושמאל, לא אכפת לי מי ייבחר, אני מקווה שכל ה-120 האלה יתחלפו. אני חושב שעצם העובדה שאין היום אף חבר כנסת שאני יכול לשאת אליו עיניים ולהגיד ׳הוא מייצג אותי׳, אומר הרבה״.
אין חבר כנסת אחד שאתה אוהב?
"לא. לטלי גוטליב יש סינקים נהדרים. אבל בקטע איקוני, לא בקטע של להחליט החלטות על חיי. היא גם הרסה לעצמה בכל הקריירה שלה כעורכת דין שמגינה על אנסים. אבל כאישה היא פיפי. אני מקווה שעידן עמדי ירוץ לפוליטיקה. אותו אני אוהב מאוד".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24