במשך רוב חייה, היומן של לינוי אשרם הוכתב על ידי אחרים: מאמנים, תחרויות, טיסות. כל שעה תוכננה מראש, כל ארוחה נבחנה, וכל החלטה נמדדה בשאלה אחת: האם היא מקרבת אותה לחלום. ואז החלום התגשם, ונותרה השאלה - מה עושה מי שהגיעה לפסגה עוד לפני שמלאו לה 23, כשהדבר היחיד שהכירה לעומק ומילא את כל זמנה נגמר פתאום?
"אני חיה חיים אחרים לגמרי. פתאום יש לי את האופציה לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי, לקבוע לעצמי את הלוז", מספרת אשרם (27) בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סופ"ש של ynet. "פתאום אני חופשייה, אני יכולה לצאת וליהנות עם חברות, דברים שלא היו לי קודם, זה כיף לגלות את עצמי מחדש.
"הברזייה" עם לינוי אשרם
"אני מסתכלת על זה כאילו יצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל 22. יש ספורטאים שלא מוצאים את עצמם אחרי זה, כי זה משהו שהתעסקתי בו כל החיים, ואז פתאום למצוא משהו אחר שאני טובה בו, משהו אחר שאני אוהבת, שארצה לעשות עכשיו כל החיים. זה כן קשה בהתחלה, אבל אני מאוד מעשית. ידעתי שלא משנה מה, אני אתחיל לעשות, לנסות, לחוות, עד שאני אבין מה המקום שלי ולמה אני מתחברת".
מדליית הזהב הביאה לך תהילה מסוג שלא הכרת.
"כן, אפשר להגיד, אבל לא תכננתי את זה. אני לפעמים נהנית מזה ולפעמים לא, כי לפעמים בא לי השקט שלי ואת המקום הפרטי שלי, שלא בהכרח יש לאדם מוכר. אבל לפעמים זה כיף שאני סתם הולכת ברחוב ואז ניגשת אליי איזו אימא ואומרת לי, 'וואי, את השראה לבת שלי ונתת לה המון, והיא עכשיו מאמינה בעצמה'. אז זה כיף להבין שבסוף גם נתתי השראה".
חשבת שתגיעי להישג הזה?
"לא, אף פעם. אני דמיינתי וחלמתי על הארד. גם נראה לי הכי אפשרי. התחרויות שהיו לפני, אליפויות עולם, אליפויות אירופה, תמיד נתנו לרוסיה את המקומות הראשונים. גם אני וגם עוד לפחות ארבע מתעמלות אחרות מרחבי העולם, כולנו שאפנו למדליית ארד ועליה נלחמנו. אחרי המוקדמות, שזה בעצם יום לפני הגמר, הייתה לראשונה איזושהי מחשבה קטנה על הזהב. עד אז לא חשבתי על זה בכלל".
איך נראה יום של תחרות כזאת חשובה? מצליחים לישון בלילה?
"אני בדרך כלל לא נלחצת מתחרויות. אני אוהבת להתחרות, מבחינתי זה נותן לי את האנרגיה ואת האש. זה מוציא ממני משהו אחר. אחת הפעמים היחידות שבאמת הייתי לחוצה, אני חושבת שזה היה באולימפיאדה. הגענו לשם שבוע לפני וכל השבוע פשוט לא ישנתי. יכול להיות שזה ג'ט לג ולחץ ביחד, כי בסוף זה יפן, יש הבדלי שעות. הייתי הולכת לישון קבוע באזור עשר וקמה בשתיים בבוקר. באיזשהו שלב דיברנו עם רופאת הספורט והיא הביאה לי איזה כדור שינה קטן. בסוף אני צריכה שהגוף שלי יהיה חזק".
פחדת שחוסר השינה יפריע לך בתחרות?
"מאוד, זה גם השפיע עליי. איכשהו מצליחים לשרוד יום-יומיים בלי שינה, אבל ביום השלישי כבר ממש הייתי גמורה ובקושי יכולתי לעשות את האימון. היה לי ממש קשה והרגשתי שאני כבדה ושאני לא מצליחה להזיז את השרירים שלי".
איך הרגשת כשהכריזו שזכית בזהב?
"הרוסייה הייתה אחרונה ולקח מלא זמן עד שנתנו לה את הציון. אני חושבת שישבנו שם איזה רבע שעה. זה הרגע הכי מלחיץ שיכול להיות, שאני יודעת שאני כרגע מדורגת ראשונה, אבל יש לי את המתעמלת הרוסייה שעשתה תרגיל טוב, ואני נפלתי. כשהציון שלה עלה, עדיין לא ידעתי באיזה מקום אני. לא הספקתי אפילו להסתכל על לוח התוצאות, רק שמעתי שכולם התחילו למחוא כפיים ולצעוק. זה רגע שלא נקלט ישר. זה כזה, מה, עשיתי את זה? זכיתי בזהב? מי דמיין בכלל? זה לא נראה אפשרי. זה מטורף, זה רגע שאני לא אשכח".
"מתעמלת בת 25 נחשבת זקנה"
את הרגע בטוקיו שבו אשרם זכתה בזהב ראו מיליונים. אבל את השנים הסיזיפיות שקדמו לו מכירים הרבה פחות: הניסיון לדחוס לימודים בין אימונים ותחרויות, העייפות וחוסר החשק לצאת מהמיטה, והאירועים בכיתה שהתקיימו בלעדיה.
"יש לי 12 שנות לימוד, אין לי בגרות מלאה. הייתי לומדת בבית, בין אם זה אחרי האימון, לפני האימון. ביום החופשי היחיד שהיה לי בשבוע הייתי הולכת למורים פרטיים והייתי ניגשת רק למבחנים. שיעורי נהיגה הייתי עושה בחמש לפנות בוקר. המורה היה אוסף אותי, והייתי נוהגת לתל אביב לאולם האימונים שלי. הייתי מורידה את עצמי שם והוא היה ממשיך.
"הייתי פשוט מותשת. הגעתי לאימונים בלי חשק ובלי כוח ובלי אנרגיה. היו ימים שאמרתי לעצמי, אין לי כוח, בא לי להישאר מתחת לפוך ולא לצאת מהמיטה. בא לי להיות ילדה רגילה. הילדים בבית ספר שלי היו יוצאים לטיולים שנתיים ואני לא. אלה דברים שכילדה בהתחלה קשה להכיל ולקבל. אבל כל כך אהבתי את זה, ומבחינתי אולימפיאדה היה החלום הכי גדול שרציתי להגשים.
"לא הסתכלתי על הדברים האלה כמשהו שוויתרתי עליו. הם יצאו לטיול שנתי, אבל אני טסתי לתחרויות בכל העולם. תמיד ידעתי שלא משנה מה, אני אוכל להשלים אחר כך את הלימודים. ענף ההתעמלות נגמר בגיל צעיר מאוד. מעטות המתעמלות שממשיכות מעבר לגיל 25, זה כבר נחשב לזקנה. ידעתי שזה הזמן שלי להגשים את החלום שלי ואחרי זה אני אפנה מקום לדברים אחרים".
חשבת לחזור להתחרות?
"עד היום אני מתגעגעת להתעמלות, אני מתגעגעת להיות מתעמלת, אני מתגעגעת להתחרות. אני לא חושבת שיש משהו שיכול לדמות את האדרנלין והאנרגיה שיש לי כשאני על המשטח של ההתעמלות. אין כמעט שום דבר שמשתווה לזה. היו פעמים שחשבתי לחזור. אמרתי, אם אמשיך, לא אתחרה באישי, לא אמשיך כמתעמלת אינדיבידואלית, אלא אולי אצטרף לקבוצה. היו לי התלבטויות ואפילו ניסיתי, הגעתי לאולם, ניסיתי. אבל אמרתי לעצמי, 'די, לינוי, מספיק, שחררי. אני יודעת שזה קשה, אבל שחררי'".
גם השיער שלך נפגע בתקופה הזאת מכל המתיחות.
"כן ולא. זה לא קורה לכל המתעמלות. המתיחות של השיער כן השפיעו עליי. אני לא יכולה להגיד שאם הייתי ילדה רגילה בבית ספר והייתי מותחת כל היום את הקוקו זה לא היה קורה, אז אני לא יכולה להפיל את זה על ההתעמלות. אבל בסוף זה דרש ממני לאסוף את השיער בצורה יחסית מתוחה, וכן נוצרה איזושהי פגיעה בשיער.
"התחלתי לאט לאט למלא את זה, בין אם זה עם ספריי צבע לשיער או עם צללית שחורה. היו תרגילים שממש הייתי עוברת עם השיער על המשטח והייתי משאירה סימן שחור. בהתחלה הייתי צוחקת על זה ומבינה שאין לי כל כך ברירה, זה המצב, זו הסיטואציה, אני צריכה להתמודד איתה. אחרי שפרשתי הבנתי שזה כבר מפריע לי בחיי היומיום. אני לא יכולה לאסוף את השיער כי רואים את הקרחת. כשאני צובעת את השיער, אז אני נותנת למישהו נשיקה ויכולה לצבוע לו חלק מהלחי. זה כבר התחיל להיות לי מפדח".
מה עשית?
"החלטתי שאני עושה השתלה. זה דבר מאוד מפחיד, בעיקר לאישה. רוב התהליכים של השתלות שיער מצריכים לגלח את רוב השיער ממש למצב של קרחת. הייתי מוכנה לעשות את זה, ואז שמעתי שיש מישהי שעושה השתלות שיער לנשים בלי לגלח. זה כן היה תהליך ארוך, לא פשוט. אמנם הוא לא כל כך כאב, בסוף אני עם הרדמה, אבל אני חושבת שהתהליך עצמו מפחיד. רק אחרי שעברתי את עשרת הימים הראשונים, הבנתי שזה לא היה כזה נורא כמו שחשבתי".
"כל החיים התמודדתי עם ביקורות"
היציאה מהבועה המוגנת של אולמות האימונים הפכה את אשרם בן רגע לרכוש ציבורי ואילצה אותה להתמודד עם הצדדים הפחות נעימים של התהילה, כמו השאלה שמנקרת בה כשמישהו רוצה להכיר אותה - האם הוא מעוניין בה או במותג. באפריל האחרון היא ובן זוגה עומר רויטמן התארסו אחרי שלוש שנים ביחד, מה שסיפק לה תשובה ניצחת.
"הכרנו דרך חברים משותפים. חברה טובה הכירה מישהו מהעבודה שלו. הם דיברו בפייסטיים ופשוט סובבו לנו את הטלפון אחד לשני. עוד לא באמת דיברנו, לא הכרנו אחד את השני, לא כלום. פשוט סובבו את הטלפון והסתכלנו אחד על השני, אוקיי, מה קורה פה עכשיו? יום אחרי הוא כבר שלח לי הודעה. היה לי בהתחלה חשש להכיר בן זוג, אולי הוא רוצה להיות איתי כי אני לינוי אשרם ולא בגלל מי שאני באמת. היו אנשים שפנו אליי ואמרו לי 'יא אלופה, אולי נכיר'".
עם אורח החיים התובעני שניהלת לאורך השנים, היו לך מערכות יחסים?
"הייתה לי זוגיות של שלוש שנים בתקופה של האולימפיאדה. נפרדנו ממש חודשיים אחרי. זאת הייתה זוגיות שונה לגמרי מהזוגיות שלי היום. רוב החיים שלי סבבו סביב ההתעמלות וזה שאני צריכה לשמור על תזונה ולשמור על כושר, ואין לי הרבה זמן להיפגש ולצאת. אבל זה היה חשוב לי באותו רגע. זה פתח אותי לכל כך הרבה עולמות שלא הכרתי. בזכות זה שלמדתי לאהוב, גם הייתי מתעמלת טובה יותר. יכולתי להביע הרבה יותר טוב את מה שרציתי על המשטח".
אחרי שההתעמלות הייתה מרכז חייך כל כך הרבה שנים, הפכת פתאום לכוכבת. איך זה הרגיש?
"לפעמים זה בא לרעתי, אנשים מרגישים בנוח לגשת אליי ולהגיד לי כל דעה אפשרית, אם זה למה השמנתי או שאני לא יפה ככה, או אנשים שכותבים לי בסושיאל איך אני בכלל מעזה להעלות תמונה כשאני נראית ככה. באמת תגובות שאני לא מאחלת לאף אחד. הספורט נתן לי חוסן גדול, כי כל החיים התמודדתי עם ביקורות.
"תמיד אמרו לי שאני לא מספיק טובה ושאני לא מספיק יפה ושאני לא מספיק גמישה, או שאני לא אצליח ולא ייצא ממני שום דבר. אני יודעת איזו ביקורת לקחת, כי יש ביקורת שבאה לבנות אותי ולהפוך אותי ליותר טובה, ויש ביקורת שסתם באה להעליב ולפגוע. הכי חשוב לי זה מה אני חושבת. אם אני מסתכלת במראה ואני אוהבת איך שאני נראית, זה באמת לא משנה מה אנשים אחרים יגידו".
איך מגיבים לאנשים שאומרים דברים כאלה?
"בהתחלה לא ידעתי מה לענות. גם לקחתי את זה יותר קשה. בפעמים הראשונות פשוט הייתי הולכת ואולי אפילו בוכה לפעמים. אבל אמרתי לעצמי, זה לא שווה את זה, כי את באמת אוהבת את עצמך, אז מה זה משנה מה הוא אומר? אחת הסיבות שאני מדברת על זה בסושיאל זה כי אני יודעת שיש המון אנשים שעוברים את זה, בעיקר בנות נוער. כשאני מדברת אני יכולה לעזור לעוד מישהי, וזה מה שנתן לי את הכוח להראות לנשים אחרות שעוברות את זה גם שהן לא לבד.
"הייתה לי סיטואציה שאימא העירה לי ליד הילדה שלה. היינו במסיבת חנוכה של החוגים שלי. היו סופגניות, ואני כמו כל בן אדם רגיל, בחנוכה אוכלים סופגנייה. אחת האימהות הרימה את הטלפון והתחילה לצלם אותי. אני מסתכלת עליה ואומרת לה, 'סליחה, למה את מצלמת אותי?', אז היא אומרת לי, 'אני מראה לכולם שאת אוכלת סופגנייה'. והילדה מסתכלת על האימא ומנסה להבין מה היא אומרת.
"אני אומרת, 'מה את רוצה ממני? בא לי לאכול סופגנייה, מה אכפת לך?'. למה הילדה צריכה לשמוע את אימא שלה אומרת את זה ככה? מה אם גם היא עוברת את זה ואוסרת על עצמה לאכול סופגנייה, או שמפריע לה איך שהיא נראית? זה יכול לפגוע בילדה שלך, למה את אומרת את זה? אני לא מצליחה להבין אנשים שחושבים שיש להם זכות לבוא ולהעיר על גוף של בן אדם אחר. תסתכלו על עצמכם, אל תסתכלו על אחרים".
