אפילו כששכב פצוע ומפרפר בין חיים למוות ב-7 באוקטובר, מתחת לבית הומה מחבלים בבארי, ידין גלמן לא התעמת עם פחד כמעט משתק, מהסוג שחווה בלידת בנו בכורו יונתן לביא. "זה הדבר הכי עוצמתי שעברתי בחיים. ממש. יותר מ-7 באוקטובר. לא חוויתי דבר כזה, מבחינת כל מה שעובר לך בגוף. גם הפחד שיקרה משהו לאדוה, או לתינוק, זה משהו שהיה לי לגמרי חדש", הוא נזכר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ואתה יודע מה זה לחשוש לחיים.
"באופן אבסורדי, ב-7 באוקטובר לא הרגשתי פחד בעצמי וגם לא פחד סביבי. כולם נלחמו, אין שאלות, באת ונכנסת לקרב. דווקא בחדר לידה, מוקף ברופאים ומיילדות ובסביבה הכי חמה ועוטפת, היה לי פחד. פתאום זה לא אתה שפוחד על החיים שלך, כמו שקרה לי בעבר, אלא על החיים של הילד שלך או של בת זוג שלך. פתאום, בחדר הלידה, הרגש הזה צץ, זה היה אחרת. הרגשתי גם חוסר אונים".
אין סיירת מטכ"ל שתכין לזה.
"בתור גבר אתה לא עושה כלום, בעיקר צופה. זו האישה שעוברת הכל. אתה עושה כל מה שאתה יכול, אבל עדיין יש בך חוסר אונים מול כל האהבה שאתה מרגיש בפנים והעוצמה של לברוא משהו. אתה רואה את הבריאה, וזה הרגע הכי קרוב לאלוהים שיש פה. הכל עבר חלק. ברגע שאחרי, אדוה ואני היינו ממש באופוריה".
הרבה סיפורים של כאב נולדו ב-7 באוקטובר. התסריט של ידין גלמן ובת זוגו, העיתונאית אדוה דדון, נכתב גם הוא בדם, על סף מוות ובאופן נטפליקסי די מדהים המשיך בבריאה מחדש פחות משנה אחרי. אם התסריט היה מוגש לאולפנים הגדולים, ייתכן שהיה נדחה בשל חוסר אמינות ותמימותם הרבה של היוצרים על רקע תקופת האופל. אפילו הפתיח לרעיון של הלידה נשמע הוליוודי מדי, אבל המציאות באמת שירטטה את האירועים ובמקרה של ידין גלמן, הילד הבשיל בראשו בדיוק באותם רגעים שבהם כמעט ויתר על חייו.
אתם חוזרים איתנו עכשיו ל-7 באוקטובר 2023, בדרך לקיבוצים כפר עזה ובארי בדרום. הצוות של השחקן ידין גלמן מסיירת מטכ"ל הוקפץ לשטח בשעות הראשונות ונכנס מיד להילחם. בקרב בבארי ספג גלמן ממחבלים שמולו שלושה כדורים באזור היד והכתף, כך שהעצב נקטע למעשה לאורך כל הזרוע והותיר אותו ללא תחושות בידו. הוא הסתתר מתחת לבית יחד עם חברו דוד מאיר ז"ל, שנפצע גם הוא, נלחם על חייו בגבורה ונפטר בדרך לבית החולים. המקום היה מלא במחבלים, החילוץ קשה, גלמן שוכב לצד דוד מאיר במשך כשעה, מדמם, פצוע אנושות.
"בשטח עצמו אתה לא נלחם ואומר, וואו, איזה אומץ לב מופגן פה, איזו גבורה. אתה רואה אנשים נפצעים לך מול העיניים, אתה מפוצץ בדם של חברים שלך, חברים שלך מלאים בדם שלך. ארבעה חברים שלי, דור, עמית, גיא ו-ש', נקרא לו ככה, ממש החזיקו לי את החתיכות של הידיים והביאו אותי לנקודת הפינוי. זה לא מרגיש כסיפור גבורה, זה מרגיש מגעיל, מלוכלך, קשה וכואב"
ואז, הוא נאחז בחיים. "ירו בי בעצם מתוך הבית מטווח אפס. הייתי מוקף במחבלים, הם התבצרו בתוך הבית מעליי, ירו על הצוות שבבית מולי. אני עם דוד ז"ל, החבר שלי ששוכב לידי. יש את המיתוס שהחיים שלך רצים מול העיניים כשאתה עומד למות, המנהרה הלבנה הזו. לא יודע אם חיכיתי לזה באותם רגעים, קצת קשה לומר, אבל כן אמרתי לעצמי שאני מרגיש שאני עומד למות וכנראה שזה עומד להגיע. ואז הגיע אליי דבר אחד לראש - שאני מתחרט שאין לי ילד".
רגע רוחני.
"ממש. הצלחתי לחשוב על להישאר בחיים, וכמעט בו-זמנית חשבתי שאם אמות אין לי המשכיות, אין לי ולאדוה ילד במשותף. ואז, כשהחלמתי, דיברנו על זה ביחד. על חתונה, ילדים, החיים. מה עכשיו. והחלטנו שמה שהכי חשוב לנו זה הילדים".
כי?
"זה מה שהגיע אליי ברגע האמת, שזה מה שאני הכי רוצה, וגם מה שאדוה רוצה. הבנו שזה מה שנכון לעשות. זה מאוד רומנטי, וגם עצוב נורא, בתקופה טרגית. אבל אולי גם יש בהחלטה הזו איזושהי תקווה".
אולי גם מחירים אחרים.
"וזה באמת מעלה המון שאלות, כמו האם נכון להביא ילד בתוך כל השכול והמוות, האם זה לא אגואיסטי?"
שאלה טובה. מה התשובה?
"התשובה בשאלה. יש כאן גם היבט כזה, אבל היה לי ברור מול עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, ולא היה לנו יחד ספק שזה מה שנעשה. כל המחשבות והתהיות האלה ישבו אצלנו בראש אחרי כל המוות שראינו בתקופה האחרונה, ועדיין החלטנו להביא ילד".
ב-19 באוגוסט נולד יונתן לביא, בנם הבכור, בהשראת סיפוריהם של יונתן התנכ"י ויוני נתניהו ז"ל.
הלבשתם עליו חתיכת שם. יונתן לביא.
"זה גם משהו ששאלנו את עצמנו, האם אנחנו מפילים עליו יותר מדי. בברית אמרתי שאנחנו יודעים שאנחנו מפילים עליו הרבה, מצד אחד, אבל מצד שני, הדבר הכי גדול כבר מאחוריו - הוא הציל לי את החיים. מפה, כבר יש לו דף חלק. מקווים שלא הנחתנו עליו יותר מדי עם השם הזה".
"הצוות שלי בסיירת מטכ"ל שנלחם לידי, שהציל לי את החיים, המשיך להילחם עד ראשון בצהריים, 8 באוקטובר. ואז הם חזרו לבסיס ומשם הלכו לשמור בלבנון וגם בעזה, נכנסו להילחם 300 יום בערך. הסיבה שהם לא מתויגים כגיבורים היא שהם לא נפצעו. אז הכותרת הזו, 'גיבור', אני מרגיש לפחות עליי שזה לא רק בזכות מה שעשיתי, אלא כי נפצעתי"
מעניין מתי ישמע על כל זה.
"אתמול בדיוק דיברתי על זה עם אדוה. אמרתי לה שנראה לי שלפני שהוא יתגייס, יונתן אני נטוס לטייל איפשהו. לא, אני לא אהיה מאלה שיגידו לו שזו המלחמה האחרונה. זה שקר שסיפרו לנו. אדוה אמרה שהוא יגדל על הסיפור שלי ואני אמרתי שאולי זה נכון, אבל אני מקווה שהוא ישמע את הסיפור ממני בפעם הראשונה, כשאנחנו בטראק, שיבין למה הוא נכנס, מה הסיפור שהוא גדל עליו, ושסיפורי הגבורה הם לא באמת הרואיים. הם מלוכלכים, קשים וכואבים".
תסביר.
"אני מתויג כגיבור, נכון? בתכלס, נפצעתי ב-7 באוקטובר".
נפצעת קשה מאוד, בוא נדייק.
"אנוש אפילו. בסדר. הצוות שלי בסיירת מטכ"ל שנלחם לידי, שהציל לי את החיים, המשיך להילחם עד ראשון בצהריים, 8 באוקטובר, עד שבארי היה נקי לגמרי, וכפר עזה ורעים גם. ואז הם חזרו לבסיס ומשם הלכו לשמור בלבנון וגם בעזה, נכנסו להילחם 300 יום בערך. הסיבה שהם לא מתויגים כגיבורים היא שהם לא נפצעו. אז הכותרת הזו, 'גיבור', אני מרגיש לפחות עליי שזה לא רק בזכות מה שעשיתי, אלא כי נפצעתי, לעומת הצוות שלי שעשה בדיוק את מה שעשיתי ויותר והמשיך לאורך זמן, והם נשואים ויש להם ילדים. אני נלחמתי יום אחד - הם נלחמו 365. אז מי גיבור?"
מבין את הנקודה הכנה. בכל זאת, שרדת התמודדות מול המוות בסביבה מלאה במחבלים. מה לעשות, אתה גיבור ישראלי, תתמודד.
"הדבר השני, לגבי סיפורי הגבורה מהקרבות - בשטח עצמו אתה לא נלחם ואומר, וואו, איזה אומץ לב מופגן פה, איזו גבורה. אתה רואה אנשים נפצעים לך מול העיניים, אתה מפוצץ בדם של חברים שלך, חברים שלך מלאים בדם שלך. ארבעה חברים שלי, דור, עמית, גיא ו-ש', נקרא לו ככה, ממש החזיקו לי את החתיכות של הידיים והביאו אותי לנקודת הפינוי. זה לא מרגיש כסיפור גבורה, זה מרגיש מגעיל, מלוכלך, קשה וכואב".
7 צפייה בגלריה
גלמן עם דדון לאחר הפציעה. ''אנחנו קוראים על סיפורי גבורה הרואיים ויפים, אבל בשטח הם לא''
(צילום: אינסטגרם)
בעצם קיבלת את היד שלך בחזרה בזכות החברים.
"היד הייתה פתוחה מהמרפק עד החזה. העצמות היו מרוסקות. השרירים בחזה וביד נקרעו, והם ממש החזיקו לי את מה שצריך. דור טס איתי לבית החולים, החזיק לי את היד לאורך כל הדרך בלי לעזוב, עשה לי נקודת לחיצת יד בחזה עד לתוך בית החולים. הוא היה זה שהוציא את הטלפון להתקשר לאדוה כשאני שוכב במצב אנוש. הוא וכל החברים שלי שהיו שם ביום הזה, הם הכל בשבילי. אנחנו קוראים על סיפורי גבורה הרואיים ויפים, אבל בשטח הם לא, הם הכי רחוקים מזה. לא יודע אם אנחנו מייפים, אבל בטח משייפים".
עדיין יש לך כאבים?
"כאבים יש כל הזמן. בשינה, ביום-יום, זה לא עובר. אני לא יכול להרים את היד אקטיבית למעלה, אחורה או לצד ואני לא יכול להרים עם יד שמאל שום דבר עם משקל מעל 4 קילו. יד ימין? חוץ מהאצבע שאיבדתי חלק ממנה היא אחלה".
הקריירה של גלמן בן ה-31 הייתה בהמראה הרבה לפני 7 באוקטובר, אי שם בקורונה, עם תפקיד ראשי מפתיע ומשובח מאוד בסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר. הוא נקלט על המסלול התל-אביבי המואר, יוצא בשאלה, זה תמיד מוסיף לאפיל, חתיך-על, דוגמן מצליח - בימים אלה הוא מוביל כפרזנטור את חברת האופנה רנואר - ואורות הרווקות נצצו בהתאם לקראת גיל 30. גלמן לא ראה את עצמו הופך לאבא בקרוב, אבל אז הגיע הדייט עם אדוה דדון, אמא לאילן, מנישואיה הקודמים לעיתונאי גלעד שלמור.
7 באוקטובר כבר היה החותם שהשאיר הגורל.
"שמע, לפני 7 באוקטובר לא רציתי ילדים, אבל זה לא היה איזה אנטי. פשוט לא בתכנון. יותר נכון לומר שלא רציתי ילדים לפני המפגש עם אדוה, אבל אז הכרתי אותה, ובפעם הראשונה, עוד לפני המלחמה, היא עירערה אצלי את העמדה הזו. גם כי ראיתי אותה בתור אמא. אני פריבילג שנכנסתי לזוגיות שבה אני כבר יודע איך בת הזוג שלי תהיה כאמא, ואני אוהב את איך שהיא כאמא. המבט הזה מהצד עליה הוליד אצלי את המחשבה שכן, בא לי לעשות איתה ילדים".
7 צפייה בגלריה
''אני פריבילג שנכנסתי לזוגיות שבה אני כבר יודע איך בת הזוג שלי תהיה כאמא''. דדון
(צילום: ענת מוסברג)
ומצד שני, יש לה ילדה. איפשהו אין איזה לחץ באוויר.
"גם נכון, זו גם גישה. רציתי לחיות את החיים שלי בלי מחויבות עד שהכרתי את אדוה. אבל לראות אותה עם אילן נתן לי הסתכלות אחרת על כל הדבר, והקשר עם אדוה גם נתן לי הסתכלות אחרת על מה זה להקים משפחה. 7 באוקטובר כבר הביא לי את הכאפה".
אולי זה היה גם רגע מצמרר מהקרב, ממש לפני שנפצע, שהתכתב במדויק עם הרצון לחיות. "אחרי שהשתלטנו על בית בבארי, שתי קומות, אני עם הנשק מחוץ לחלון, לידי צלף, מגיסט", הוא נזכר במדויק בשלווה. "ירינו על מחבלים שנמצאים בחלון מולנו, בבית של משפחה שהם רצחו. ירינו אש, ותוך כדי אני מרגיש טפיחה בגב מאחור ממפקד הכוח, מ', שהוא אחד האנשים המטורפים שיש - חטף גם הוא כדור, והמשיך להילחם. הוא לחש לי מאחור, 'גלמן, אני לוקח את המים שלך'. ואז הוא שלף את הבקבוק מהתיק שלי, ונתן למשפחה שהוצאנו מהממ"ד. הייתי עם העיניים קדימה אבל ממש בזווית ראיתי פתאום אבא וילדה, ומפקד שנותן להם בקבוק מים. ואנחנו נלחמים. מצד אחד המוות, מצד אחד החיים. אנחנו בין לבין. זה רגע שלא אשכח".
מצמרר. אתה זוכר גם את רגע ההצלה שלך באותו דיוק?
"ממש אחד לאחד. זה היה הרגע שחברים שלי הגיעו אליי מתחת לבית. הדליקו עליי פנס כדי שאראה אותם והם אותי, ואז כיבו, לא רצו להיחשף. פתאום אתה מרגיש את הידיים שלהם עליך, וזה רגע שאי-אפשר לתאר במילים, אתה מבין שהם מצילים לך את החיים. לא בתיאוריה ולא ברומנטיזציה, ממש מוציאים אותך מהתופת ומסכנים את החיים שלהם בשבילך. דוד הצליח להחזיק אחרי שחטף עשרה כדורים, אבל נפטר ממש כשהמסוק הגיע לסורוקה".
המראות משאירים חותם, פוסט-טראומה, נושא שבו עוסקת רבות גם בת הזוג אדוה דדון כעיתונאית חדשות 12. "אדוה הגיעה מאוד מוקדם לשטח של נובה, ראתה את הכל מול העיניים, גופות, גופות שרופות, ניסתה לטפל בפצועים. נראה לי שהייתה שם כשעוד היו מחבלים בשטח. אני חושב שמול מה שהיא ראתה, אדוה הבינה שהפוסט-טראומה מתפשטת לנו כמו אש במדינה. יש לאדוה משהו באופי הבסיסי: היא חייבת לבוא לעזרת מי שצריך וגם לבדוק שהעזרה מגיעה. 'הנוכלים' זו דוגמה מצוינת. מאז 7 באוקטובר היא הבינה שיש טראומות שילוו אותנו קדימה והצורך לטפל ולעזור שלח אותה למשימה. אני חושב שתהיה כאן מגפת פוסט-טראומה".
"אני חושב שתמיד יתקפו אותנו ואנחנו תמיד צריכים להיות יותר חזקים מהאויב. עכשיו בלבנון צריך לפרק אותם לחלוטין, ומה שהצבא עושה בשלושת השבועות האחרונים שם הם דוגמה ומופת לאיך שצה"ל צריך להתנהל - ההפך ממה שקרה בעזה. אני גם מאמין שצריך לממש את האיומים לגבי איראן, להיכנס בה בכל הכוח"
משפט נורא.
"מה שנורא זה שהפוסט-טראומה הולכת להתפשט ולהתפתח אצל כמעט כולם, מהאדם בבית שרק נחשף לסרטונים, דרך זה שראה את הקרב הכי נורא ונפצע בצורה הכי קשה וראה זוועות בשטח, ועד כמובן לחטופים בעזה. 7 באוקטובר נגע בכולם. היינו חשופים. ילדים ראו את הסרטונים האלה בשבת בבוקר. זו תחילת המגפה".
אתה ראית סרטונים?
"בנסיעה ממכתש רמון לבסיס, ב-7 באוקטובר בבוקר, ראינו סרטונים של הטנדר של המחבלים בשדרות, את גל הבריחות מהנובה. ואז הגענו לבסיס ואתה נכנס למלחמה, בבוקר בכפר עזה, בצהריים בבארי. אתה רואה מול העיניים כבר את הכל".
המילואימניק הקרבי רביב כנר סיפר פה שבצוות שלהם הם העדיפו לא לצפות, כדי לא להוריד מוראל.
"יש לי גישה שחובה לראות את הסרטונים ואולי לנסות להרגיש מה למשל התצפיתניות עוברות בסרטון החטיפה, למרות שלעולם לא נצליח באמת. אסור לנו לשים את זה בצד, בעיניי. אני למשל לעולם לא אוכל לשים בצד את מה שראיתי".
מה נחרת במיוחד?
"הדבר הראשון זו החציה של המחסום בכביש 232, בבוקר, 7 באוקטובר. נסענו כל הצוות, אתה רואה מרחוק את העשן בקיבוצים ואז חצינו את המחסום המשטרתי והצבאי בכביש. חסמו כניסה של אזרחים והגעה של מחבלים נוספים. פתאום יצאנו מהמחסום ומסביבנו עשרות גופות פזורות על הכביש, היינו עם כלי נשק מחוץ לחלון. אני זוכר שהסתכלתי על הגופות בעיניים, כדי לראות אם מישהו חי. אני זוכר מאז את הפרצופים, גם של המחבלים. את גיא שלנו נוהג בסללום בין הגופות ורכבים בוערים מימין ומשמאל".
רגע משוגע.
"זה היה רגע של 'עכשיו הבנו לאן נכנסנו'. מה שקרה זה שהדלתות של הרכב נפתחו, כולם יוצאים במהירות עם כדור בקנה וברגע אחד הכל השתנה. אתה לא מוקפץ לאירוע, אתה כבר באירוע. אנחנו מאומנים להגיע בדרך כלל לנקודת כינוס, לקבל פקודות, להבין מה קורה ממש, להיכנס ללחימה. כאן היינו מיד באירוע. זה הרגע ששינה את הכל מבחינתי".
7 צפייה בגלריה
כביש 232 ב-7/10. ''כולם יוצאים במהירות עם כדור בקנה וברגע אחד הכל השתנה''
(צילום: גיל יוחנן)
שנה אחרי, אם דיברנו על פוסט-טראומה. מה אתה מרגיש כיום שיש בך מכל שק התסמינים?
"עבור. אני עדיין לא מרגיש שאני יכול לדבר על זה באופן פתוח באמת, נכון לעכשיו. במהלך כל השירות שלי לא הייתי מדבר על כלום, לא משתף בכלום, וזה משהו שמאפיין מאוד את הצוות שלי מסיירת מטכ"ל. אנחנו רובנו יחד מהסדיר, כבר 11 שנה. אחרי שנפצעתי הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, כי כולם נלחמים ואני בבית החולים שוכב, מובטל. אז נכנסתי לעולם ההסברה, גם בהרצאות בחו"ל, גם ברשתות, מעלה ומסביר ומגיב המון ומנהל שיחות באינסטגרם".
"אמרו על מי שנגד הרפורמה המשפטית שהוא גם בעד ליפול לידיים של סינוואר. שייכו דעות פוליטיות לאנושיות בסיסית. אנחנו כבר לא בני אדם שאכפת לנו ממשפחות החטופים וגם רוצים לנצח את סינוואר אלא לכאורה רוצים להפיל את הממשלה בכל מחיר. האחריות פה היא על ההנהגה"
אבל אין פידבק מאיש מקצוע.
"זה נכון. יש פסיכולוג של משרד הביטחון שמלווה אותי מתחילת המלחמה. בעבר ניסיתי טיפול וזה לא עבד, אבל עכשיו זה עוזר לי. זה בעצם להשלים את הסיפור שלי מול עצמי, ללכת לרגעים הכי קשים שהייתי בהם לבד. טיפול פסיכולוגי חשוב לכל אחד, אני לא אחדש פה, אבל לי זה ממש עשה את ההבדל. לא חושב שהייתי מצליח לספר את הסיפור שלי מול תלמידים בהרווארד אם לא היה לי את הפסיכולוג ללכת אליו ולהבין איך אני מספר את הסיפור שלי לעצמי, ואז לאחרים".
יש דברים שהשארת רק לך?
"כן. אלה דברים שאני לא מספר כמעט לאף אחד. יש שניים שיודעים, אדוה והמפקד שלי שהיה איתי בשטח שם. אלה יותר דברים על מה שעברתי במהלך הלחימה עצמה".
שבע שנים בשירות סדיר ובהמשך מילואים, בחזיתות הקשות ביותר, לא הצליחו להביא את גלמן לתשובות כלשהן בסוגיית המחדל שהתרחש ב-7 באוקטובר. "דוגרי, לא יודע איך הכוחות המסיביים לא היו בעוטף ונכנסו. היה צריך להכניס מאות חיילים אל תוך הקיבוצים מיד, לא יודע למה זה לא קרה. אנחנו הגענו ונכנסנו ישר. ימ"מ היו שם ושייטת היו שם ומגלן היו שם, ושלדג ודובדבן. אבל למאסה הגדולה של הלוחמים לקח זמן. הלוואי שהייתה לי תשובה, הלוואי שהיו נותנים לי תשובות".
המלחמה הזיזה אותך ימינה?
"ביטחונית כן, חד-משמעית, לגמרי. אני חושב שתמיד יתקפו אותנו ואנחנו תמיד צריכים להיות יותר חזקים מהאויב. עכשיו בלבנון צריך לפרק אותם לחלוטין, ומה שהצבא עושה בשלושת השבועות האחרונים שם הם דוגמה ומופת לאיך שצה"ל צריך להתנהל - ההפך ממה שקרה בעזה. אני גם מאמין שצריך לממש את האיומים לגבי איראן, להיכנס בה בכל הכוח. היינו שאננים ויהירים ב-15 השנים האחרונות. מצד שני, השסע החברתי הוא הדבר הראשון שצריך לטפל בו. כמעט כולם פה מנוהלים על ידי אגו. בשנייה שהמלחמה נגמרת, צריך שמי שאחראי על האסון הנורא ביותר בחיינו יודה בטעות שלו ויזוז הצידה. וגם כל הממשלה שלו".
יגידו לך, ומה עם הצבא?
"את כל שרשרת הפיקוד צריך להחליף, אין ספק. אלה אנשים שאחראים על היום הנורא שלא יכולנו לדמיין. אחד הדברים שהכי נחרתו לי בראש זה שבתחקיר של בארי נכתב שהרבה חיילים בכלל לא התכוננו לאירוע הזה. ואני אומר, נכון, הצבא לא הכין את הצבא לאירוע כזה, והיום גם לא באמת לוקח אחריות על האירוע".
איך הגענו ליחס המביש אל בני משפחות חטופים? מקללים אותם, מאשימים אותם במשחק לידי סינוואר.
"זה חוזר להנהגה שלנו. אמרו על מי שנגד הרפורמה המשפטית שהוא גם בעד ליפול לידיים של סינוואר. שייכו דעות פוליטיות לאנושיות בסיסית. אנחנו כבר לא בני אדם שאכפת לנו ממשפחות החטופים וגם רוצים לנצח את סינוואר אלא לכאורה רוצים להפיל את הממשלה בכל מחיר. האחריות פה היא על ההנהגה. אני אצא פה קצת אריסטוקרט, אבל בספר 'אמנות המלחמה' של סון דזה הוא כותב שם שאם לא ברור מה קורה בשטח - האחריות היא של הגנרל. וזה הדבר היחיד שלא קורה אצלנו. האחרונים שלוקחים את האחריות אלה החבר'ה מלמעלה".
גלמן גדל בשכונת בקעה בירושלים למשפחה דתית-לאומית ששורשיה בארה"ב, ולמד בתיכון הדתי "דרך אבות" באפרת. יש לו דעה נחרצת על החברה החרדית בקשר לגיוס לצה"ל, אבל גם שם הוא בא בטענות בעיקר לראשים למעלה. "תראה, אני גדלתי בחברה שמתגייסת בכל הכוח אבל גם פה אני אומר, החבר'ה החרדים בגילי מקשיבים למה שהרבנים שלהם אומרים. הביקורת שלי היא לא על החרדים עצמם, הם גדלים בתוך חברה שאם אתה סוטה מהכללים שלה יהיה עליך כתם שחור ואף אחד לא יתקרב אליך. הרבנים, מעבר לזה שהם מרגישים בנוח להיות בפוליטיקה שלנו, זה מאה אחוז אחריות שלהם לנהל מחדש את החברה החרדית ולהניע אותם להתגייס".
זה לא קורה בינתיים. ספק אם יקרה.
"אהבת התורה היא גם שמירה על הארץ. אחד הלוחמים הכי טובים מהצוות שלי הוא בחור דתי שלומד כל יום, והוא גם אחד הלוחמים הטובים ביחידה. אח שלו נפל בכפר עזה ב-7 באוקטובר. אצלי במשפחה כולם התגייסו ועשו קבע, כמעט כולנו קצינים. אבא שלי עלה לארץ מארה"ב וישר הלך להיות פרקליט צבאי. כולם נשארו דתיים חוץ ממני".
והקשר טוב?
"הקשר פצצה. הם באו לראות את 'תמונת הניצחון', באו להצגות בהבימה והיום הם הכי גאים בי. אבא שלי גם הגיע לשבוע ההסברה שהייתי בו בניו-יורק".
הקריירה של גלמן פועמת היטב גם אחרי הפציעה. עם "תמונת הניצחון" הוא הפך לשם מבוקש מאוד בעולם המשחק הישראלי, גם בעולם הדוגמנות, כולל הצעות לקמפיינים בהתאם. גלמן המשיך לתפקידים בסדרות "פלמ"ח", "נעלמים", "דקלה ועקנין" ו"רוח צפונית", וגם בתיאטרון, כמו בהצגה "את שאהבה נפשי" בהבימה ובקולנוע, בסרט "המנצחים". בדצמבר צפוי לעלות למסכים הסרט "ארוגם ביי" של מרקו כרמל, שבו הוא משחק. "סיפור של גולשים אחרי שירותם הצבאי שנוסעים לארוגם ביי בסרי-לנקה, אחרי שעברו אירוע קרב קשה כדי לברוח מהטראומה".
אתה בעצם כמעט לא צריך לגלם דמות.
"אתה בטוח שאתה בא לסרט גלישה, וחוטף את הפוסט-טראומה לפנים. אני עובד עכשיו גם כיוצר על סרט קולנוע נוסף עם אלירן פלד, כמפיק שותף. הוא יביים, ואנחנו כותבים ביחד. תהילה פטר, שאח שלה נהרג במלחמה, היא אחת התסריטאיות שעובדות איתנו על הסרט, ויש לנו חיבור טוב בגלל כל מה שעברנו".
באופן אירוני, אבל אלה החיים, הפציעה שלך העלתה אותך לדרגת סלב-על.
"זה נהיה ממכירים אותי מסרט פה, סרט שם, סדרה פה, סדרה שם, לאדם ממש מוכר. אולי דווקא אנחנו הולכים בכיוון טוב בחלק הזה במדינה. אתה מסתכל למעלה ורואה לוחמים, אנשים שנלחמים בהסברה, והם הפכו להיות הפרזנטורים שלנו".
למשל עידן עמדי.
"דוגמה טובה. גם נועה תשבי או אלון קמינר. אנשים שאתה רואה ואתה גאה בהם ואתה רוצה שילדים יסתכלו עליהם ויגידו, וואו, אני רוצה להיות כמו עידן עמדי שהולך ונלחם. אלון קמינר, מהפצועים הקשים במלחמה, עשה איתי קמפיין של רנואר. זה דבר חיובי. כמו שפעם היינו מעריצים את רפול".
הזוגיות עם אדוה הפכה אתכם לפאוור-קאפל מתוקשר. אבל זה כבר לא אדוה והשחקן ההוא. זה אדוה וידין.
"זה כבר אדוה דדון וידין גלמן, הפך להיות זה. חייב להגיד שאני עדיין מאוד שמח להיות 'אדוה והשחקן ההוא', אבל הפכנו עכשיו לזוג שמספר את הסיפור שלו, הסיפור שעברנו ביחד בכל התופת הזו, כל אחד מהעיניים שלו, כל אחד מנקודות ממשק מאתגרות וגם טרגיות וגם יפות. זה דווקא הצד היותר-טוב שאני רואה".
גם זוגיות תחת זרקורים.
"פתאום יכולים לצלם אותך אוכל איתה ארוחת צהריים, מה שלא עלה בעבר, וכן, מצלמים אותך ברוטשילד תל-אביב - אבל זה באמת משהו מאוד קטן לשלם ביחס לטוב שאני יכול לעשות עכשיו כשיותר מכירים אותי".
אבל פתאום זה יותר "ידין גלמן, ההוא מהפציעה", ולא ידין גלמן השחקן המצוין מ"תמונת הניצחון". מבאס?
"התשובה היא כן. חד-משמעית. זה בא מאהבה, אז אני מבין ולא באמת לוקח ללב כשמישהו אומר לי את זה. כן הייתי רוצה עוד חמש שנים שיגידו לי ברחוב, 'ידין, ראיתי את הסרט שלך. אחרי הפציעה נראה שהשתקמת יפה'. משהו כזה".
אדוה כבר חוותה זוגיות של מפורסמים, עם בעלה לשעבר העיתונאי גלעד שלמור.
"שניהם עיתונאים מאוד טובים, כל אחד בתחומו. אדוה מכירה יותר ממני את הזוגיות המתוקשרת, אבל זה נכון לעוד דברים בחיים. היא מכירה זוגיות יותר ממני. לי לא הייתה זוגיות יותר ארוכה משנתיים, אני לא הייתי הורה. יש הרבה דברים שאני לומד איתה. ביומיום הזרקור הזה לא משנה לנו שום דבר".
איך היחסים עם גלעד?
"ממש אחלה. בתקשורת טובה, במיוחד אדוה וגלעד, אבל גם הוא ואני. ביום שבו נפצעתי הוא עזר לאדוה להעביר אותי מסורוקה לאיכילוב ובא לבקר אותי כמה ימים אחרי, לשאול איך אני. ממש היה חלק מהשיקום שלי, מדהים".
מבחינת אילן, הבת שלהם, אתה כבר אבא של אחי הקטן, לא רק בן הזוג של אמא. זה בוודאי מאחד.
"אז לפני הכל אני מאמין ומקווה שהיא תגיד שאני הבסט-פרנד שלה, אחרי זה אולי אבא של יונתן - ואז אולי החבר של אמא. במלחמה אילן באה לבקר אותי בבית החולים, הסברתי לה שהיד שלי שבורה, שעברתי ניתוחים".
אדוה ואתה התארסתם בפברואר. אבל לא הודעתם על חתונה.
"תהיה, אבל קשה לנו לחשוב על זה שאנחנו מתחתנים כשיש חטופים וכשיש מלחמה. זה כבר גדול עלינו".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.24