מעיין בן ציון, הקואוצ'רית של הסלבס – זו שלוקחת 24 אלף שקל לקורס אימון שאותם אתם יכולים להכפיל ביותר מ-200 משתתפים ותגיעו לעסק שמגלגל מיליוני שקלים בשנה – הגיעה לעולם ההתפתחות והמודעות העצמית מהנקודה הכי נמוכה שיש: בתה הבכורה, אז בת שנתיים ותשעה חודשים, חלתה בסרטן. כמו שנוהגים להגיד בעולמות הניו-אייג', זו הייתה הבעיטה הדרושה כדי שתתעורר. "הייתי בת 32, עם שתי פעוטות – זואי ואחותה הצמודה ליאני בת שנה וחצי. עבדתי כעורכת דין שכירה בתחום האזרחי, שעמום תחת. קמתי למה שחשבתי שהוא עוד בוקר שגרתי, אבל זואי שוב העלתה חום. במשך כמה חודשים היו עניינים בריאותיים איתה ותייגתי אותה כרגישה. הגענו לרופא ואמרתי לו, 'יש לה חום. זה שוב דלקת אוזניים, ואוף, שוב אנטיביוטיקה'. הוא ראה שהאוזניים היו נקיות, אבל הבחין שהבטן נפוחה, הסתכל עליי במבט רציני ואמר, 'לכו תעשו בדיקת דם'. בארבע אחר הצהריים הגיעו התוצאות והפנו אותנו ל'דנה', באיכילוב. חשבתי שנלך לכמה שעות, אבל שם בדקו אותה ומרחו אותי. אף אחד לא רצה להגיד לי מה קורה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מתי סיפרו לך מהי האבחנה?
"בתשע וחצי בערב, זואי ואני מחובקות במיטה, אני מקריאה לה את 'מעשה בחמישה בלונים' כשמנהל המחלקה נכנס לחדר ומודיע, 'לבת שלך יש התרבות בלתי מבוקרת של תאים'. אמרתי לו, 'אתה מנסה להגיד שלבת שלי יש סרטן?' הוא אמר לי, 'כן, יש לה סרטן הדם, לוקמיה'. למחרת כבר עשו לה בדיקת מוח עצם בהרדמה מלאה. מאותו רגע לא היו לי עוד חיים. התפטרתי מהעבודה והייתה מטרה אחת – להציל את זואי. מפה, כבר לא חזרתי לחיים הקודמים שלי".
איך התמודדת?
"הייתי מסכנה, המומה ואז הפכתי לכועסת. לא מבינה איך יכול להיות שאחד ל-100 אלף ילדים חולה בלוקמיה וזו דווקא הילדה שלי. קינאתי באנשים שחיים חיים רגילים. תיפקדתי כמו רובוט. הייתי בבית החולים עם זואי עד שבע בערב, ואז הגיע בעלי להחליף אותי וחזרתי לישון עם הבת שלי, בת השנה וחצי. אחרי חודש פגשתי במקרה מכרה בקניון של בית החולים. סיפרתי לה על זואי והיא אמרה לי, 'את צריכה להתחיל להתאפר, להיראות טוב, להיות שמחה, ולשדר את זה לבת שלך'. אני בן אדם מאוד מאמין והרגשתי שנעשה איתי פה חסד'".
מפה זה נשמע מרגיז. איך אפשר להאשים אמא שלא נראית במיטבה במצב כזה?
"זה תפס אותי. הרגשתי שקיבלתי מסר. יש לנו כל כך הרבה חסמים, קליפות והגנות ואנחנו לא שומעים את הקול הפנימי בתוכנו. להיות בתחתית לא יועיל לאף אחד. ילד סופג כל פיפס מהאנרגיה שלנו וידעתי שהיא אומרת לי דברים נכונים. האנרגיה שלי קריטית לריפוי של הילדה שלי".
מה השתנה בך משם?
"האנרגיה לא הלכה יותר לשאלות כמו 'למה זה קרה לי'. הסכמתי להגיד, 'זה כבר קרה, אז מה אני עושה עם מה שקרה'. אין לי שליטה על הסיפור, אבל איך אני רוצה להתנהל בתוכו? בהמשך, היה לזה רובד רוחני יותר גבוה, מה זה בא ללמד אותי. השינוי הזה בתפיסה חולל המון. יכולתי לנהל את המשבר".
אך המסע להחלמה לא עבר חלק, זו הייתה שנה וחצי של עליות וירידות. "זואי עברה פרוטוקול כימו מאוד קשוח ואז היא העלתה חום שלא ירד שלושה שבועות. 41.6 במדחום. היא רועדת מהחום ואני רועדת מפחד. לקראת סוף השבוע, מומחית למחלות זיהומיות אומרת לנו שאם עד ראשון המצב לא ישתפר, יצטרכו לעשות ניתוח. להיכנס לריאות ולהבין איזו פטרייה יש שם. זה מסוכן במצבה, אבל אין ברירה".
בנקודת הזמן הזאת, בן ציון הייתה בחוסר אונים משווע. "אני יושבת בבית, לבד, עוברת בטלפון על אנשי קשר, מחפשת מישהו שיוכל לעזור. בשלב כלשהו, אני מתפרקת, והטלפון נופל לי מהיד. ואז אני נזכרת פתאום שבקורס קבלה שלמדתי אמרו שהאותיות מ-ה-ש הן אותיות שמייצרות תדר של ריפוי. כל הלילה דמיינתי איך אני מכניסה את התדר הזה לכל תא בגוף של זואי. בבוקר הגעתי לזואי, הרגשתי שיש לה תיאבון זעיר ומפחדת להתלהב. ישבתי מולה והמשכתי לעשות דמיון מודרך עם האותיות של הקבלה. ביום ראשון החום יורד וצילום הריאות חוזר משופר".
מפה בן ציון התחילה לפסוע בדרך הרוחנית. "נרשמתי לקורס מאמנים של נטאלי בן דוד. במקביל, עשיתי מפגשי דמיון מודרך עם מטפלת. אני מתחילה להבין שיש לנו תבונה ויכולות אינסופיות שאנחנו בכלל לא מכירים אותן. דמיון זו יכולת מופלאה להשיג מלא דברים, ומה שלא רואים הרבה יותר חשוב ממה שרואים".
בשנת 2020 בן ציון פתחה את WellSpring, בית ספר לאימון. עד היום עברו אצלה לא מעט ידועניות, כמו לירן כוהנר, מאיה ורטהיימר, סיגל שחמון, ענת הראל, ניקי גולדשטיין, שי-לי ליפא ושי-לי שינדלר. שמות של ידוענים זה בטח לא מזיק, בעיקר כשעל הדרך הם מעלים תכנים ברשתות, תמונות מהקורס והרמות לבן ציון. ציניות בצד, אפשר להאמין להם שזה מפיל אסימונים, מוביל לתנועה ובכללי, עושה להם טוב. לגיטימי.
14 שנה לקח לבן ציון לפרוץ. מ-2006 עשתה אימונים אחד על אחד. "למדתי גם גישור. תמיד אהבתי להקשיב לאנשים, להתעניין, לשאול שאלות, חיפשתי אהבה וחיבור. מתברר שאפשר להרוויח מזה כסף". ב-2017 קפצה למים העמוקים כשפתחה "קורס פריצות דרך", שעבר מאז אדפטציה לקורס מאמנים. "שנים סיפרתי לי מיליון סיפורים למה אני לא עומדת מול קהל. בפנים מתתי לעשות את זה, לגדול ולהתפתח, אבל פחדתי. אמרתי לעצמי שאני לא מתאימה, שאין לי מספיק מה לתת. באתי מבית ביקורתי וזה מאמן אותנו תמיד לראות בעצמנו פגמים. אבל כל הזמן עשיתי עם עצמי עבודה. מה שבסוף גרם לזה הוא הרצון לייצר יותר כסף – כבר הייתי גרושה וצריכה לעזור להורים שלי שעברו משבר כלכלי. בסוף זה מה שבעט אותי בישבן. מצחיק היום לחשוב שלקורס הראשון נרשמו 14 אנשים שהכרחתי אותם לבוא. בקורס האחרון של 'פריצות' היו 483 אנשים".
אז מה סוד הקסם?
"אנשים חושבים שהם באים לקורס מאמנים, אבל הם באים לקורס התפתחות. סליחה על המילה השחוקה. אנחנו מכונה של הרגלים. עובדים על סט של אוטומטים. אנשים קמים כל בוקר, מצחצחים שיניים אותו הדבר, מנגבים את התחת אותו הדבר, מול השלט יבחרו את אותו ערוץ ובארוחת הערב יאכלו את אותו הדבר. גם בעולם הרגשי זה ככה. נגיב כל הזמן אותו דבר, אענה לבעלי בדיוק אותו דבר, אדקלם לילדים את אותם המשפטים. כל זה משאיר אותנו באותן תוצאות. מי שנעלב ימחזר את העלבון שוב ושוב. כנ"ל לגבי מי שכועס, מתאכזב או מתמרמר. הם לא יודעים שהם אלו שמייצרים לעצמם את החוויה הזו".
אוקיי. מה הדבר הבא?
"בעולם המיסטי יש חוק שאנרגיה מושכת אנרגיה. אם אתה עובד עם רגש שלילי מסוים, אתה תמשוך לחיים שלך כל הזמן אנשים ומצבים שיגרמו לך להרגיש את אותו הרגש. בהתפתחות אפקטיבית השאלות חייבות להיות מכוונות פנימה. זה ההבדל בין אדם שיוצא לחלון ומאשים את כולם, לבין אדם שהולך לראי ושואל מה בי ממגנט את מערכות היחסים ואת האנשים המסוימים האלה לחיים שלי. אני לא משנה חיים של אנשים בשבע דקות. אין פתרונות קסם. זו עבודה. אם אנשים יכוונו את תשומת הלב למקום שאליו הולכת האנרגיה שלהם, ייקחו את הזמן להכיר את עצמם ואת התוכנה שלהם, הם יתחילו לנהל את חייהם ויוכלו לייצר לעצמם את החיים שהם רוצים".
היא הולכת למטבח להביא תפוז ואומרת, "בתוך התפוז נמצא הג'וס. אבל כדי להגיע לתשוקה ולחיים הכי טובים, צריך לקלף את הקליפות, את מנגנוני ההגנה. אנחנו לא מכירים את המאה אחוז שלנו".
"בגיל 15 וקצת התאהבתי במישהו. אחרי כמה חודשים ביחד התווכחנו והוא נתן לי סטירה, נתן אגרוף לראי ושבר אותו. כל מה שעובר לי בראש זה איך אני יוצאת עכשיו מהחדר ומסתכלת על ההורים שלו. זו תחושת בושה, השפלה ועלבון נוראיים. אני מפורקת מבפנים"
תני דוגמה לעבודת עומק.
"אם תלמידה מגיעה אליי ואומרת לי, 'כל גבר שאני פוגשת לא פנוי', אני אומרת לה, 'את זו שמשותפת להם. בואי נתחיל לשים סימני שאלה על זה, האם אין בכלל גברים פנויים? על איזה צורך זה עונה לך? איך זה משרת אותך?' כשהתפיסה מתחילה להיסדק, מתחילה תזוזה. השאלות בעצם מראות לה שמה שהיא חושבת זה מנגנון שמכסה על משהו עמוק יותר, כמו פחד נורא גדול מקרבה. עוד דוגמה, מישהו שבתוכנה שלו נצרב שצריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, אולי כי הוא גדל בבית שבו ההורים רבו על כסף או עבדו קשה לפרנס. אם הוא לא יעשה עבודת התפתחות הוא יצטרך כל הזמן לעבוד מאוד קשה כדי לייצר כסף. ואם הוא כבר ירוויח, הוא ידאג לבזבז יותר ממה שהוא מכניס, כי הוא חייב להנציח את מה שהוא מכיר, את המתח לגבי כסף".
איך את מסבירה את המשיכה של הסלבס אלייך?
"קל להיות בפוקוס עליהם ואחד מביא את השני. כשאנשים רואים שמשהו משתנה בחיים אצל מישהו אחר, הם רוצים גם. אני גם חושבת שהם מתאהבים בתכנים כי הם רואים שאני עשיתי עבודה עם עצמי, עברתי דרך".
יש עניין של טרנדים אצל משפיענים. היום זו את – מחר זו מישהי אחרת.
"צודקת שיש לנו נטייה להמליך אנשים ואחר כך להוריד אותם. זה גם אנושי וגם ישראלי. תמיד יהיה מישהו יותר משמעותי, או מישהו עם יותר עוקבים. אני לא מפחדת מזה כי הנשמה שלי עשתה חוזה לבוא וללמד. מה אכפת לי את מי ואת מה".
לפעמים, כששיטה אוספת סביבה הרבה סלבס, אנשים בבית נרתעים. זה נראה להם פייק.
"לא מזמן העליתי סרטון לאינסטגרם ומישהי כתבה לי, 'אני מסתכלת עלייך ושומעת אותך ולא מבינה מה יש להתחבר אלייך. אולי בגלל זה בני 20 מגיעים אלייך ולא בני 40. את לא כזו עמוקה'. עניתי לה, 'זכותך לא להתחבר, אבל למה את מרגישה צורך לכתוב שלא התחברת? המילים שבחרת בהן והאופן שבו את כותבת, לא פותח את הלב'. במשך תקופה ארוכה, כל אחד מאיתנו זרק שקיות זבל לתוך האנגר גדול. אף אחד לא היה יכול כבר לנשום מרוב סירחון וזיהומים. בשם הפצעים שלנו, אנחנו מוציאים עצבים על אנשים אחרים, פוגעים ומקטינים. כל האנרגיה הזו הולכת לאנשהו. היה מומנטום ל-7 באוקטובר".
בן ציון נולדה לאבא מורה לשחמט ולמתמטיקה ולאמא ציירת ומורה לאמנות. היא בת בכורה ואחריה אח. "הוא איתי בעסק, מאמן מדהים. הוא היה מאמן כושר ולמד תזונה. שנים ניג'סתי לו שיבוא לקורס שלי. הוא הגיע ופרש, שוב הגיע ופרש, ואז כשהגיע בפעם השלישית, התאהב ונשאר".
היא מגיעה מבית קשה, עוד מנוע לעבודה פנימית. "אמא שלי היא בת לניצולי שואה ואבא שלי הוא אח שכול ממלחמת יום כיפור. הם יצרו בית של הרבה כובד ורצינות. צחוק והנאה לא היו בלקסיקון. בבית קידשו מאמץ והישגים, לא הנאות. אבל אני מכירה להם תודה שהם דחפו אותי קדימה, גם אם היו לי חוסרים רגשיים".
מה היה לך שם הכי קשה?
"הביקורת. לאמא שלי תמיד היה מה להגיד על כל דבר. לא היו אומרים לי כמה אני טובה, אלא איפה אני לא טובה. בפנים, הייתי מאוד שברירית וחסרת ביטחון. זה הוביל לזה שהזוגיות הראשונה שלי הייתה אלימה".
מה היה?
"בגיל 15 וקצת התאהבתי במישהו. אחרי כמה חודשים ביחד התווכחנו והוא נתן לי סטירה, נתן אגרוף לראי ושבר אותו. כל מה שעובר לי בראש זה איך אני יוצאת עכשיו מהחדר ומסתכלת על ההורים שלו. זו תחושת בושה, השפלה ועלבון נוראיים. אני מפורקת מבפנים. אני לא מספרת לאף אחד מה היה, כי אני רוצה לגונן עליו".
שם זה נגמר ביניכם?
"זה קשר שנמשך חמש שנים עד גיל 20. לא היו עוד אפיזודות אלימות, אבל הייתה אלימות מילולית. הייתי עולה אליו הביתה מתוחה, כי לא ידעתי איך הוא יגיב או יתנהג. לא היה יום שבו לא הייתי בתיעוב עצמי בגלל שלא עזבתי אותו. כל רגע בזמן ידעתי שאלו יחסים שאני צריכה לברוח מהם, אבל לא הצלחתי. אנחנו נכנסים לקשרים שיש בהם הבטחה לחוות שוב ושוב את מה שחווינו בילדות. מי שחווה בבית מתח מאוד גדול, ימצא בן זוג שבאמצעותו יוכל לחוות את אותו המתח. מה שמוכר, גם אם זה חרא, אף פעם לא מאיים. כשהייתי חושבת להיפרד, כל האוויר היה יוצא לי מהגוף. ואז יום אחד היה רגע של חסד, שפתאום מלמעלה נותנים לך כוח. הוא היה אצלי בבית, אמרתי לו שאני יוצאת לעשות סיבוב וכשאני חוזרת הוא כבר לא פה. וכך היה".
מה לקחת מהסיפור הזה?
"שיש לי הרבה עבודה לעשות על ערך עצמי. אני לא יכולה להגיד שהיום לא אכפת לי, אבל אני כבר לא מתערערת מכל משפט שמישהו אומר לי".
בצבא שירתה כמש"קית הוראה בכלא 4 ומיד אחרי השחרור נסעה ללימודי משפטים באנגליה. בסיום התואר עברה לקונגו עם בן זוגה דאז, יהלומן. כשחזרו לארץ החלה להתמחות במשרד אזרחי. "הארכתי את הדרך, הפרעתי לעצמי. יצרתי דרמות, גם בזוגיות, בלי להבין למה. בגיל 21 הכרנו, בגיל 25 התחתנו ובגיל 29 כבר ילדתי את הבכורה".
יש לה שתי בנות מפרק א'. זואי (23), מעצבת גרפית, מקעקעת ומאמנת בבית הספר של אמה. ליאנה (22), כרגע בקופנגן לומדת הוראת יוגה. היא ובעלה התגרשו זמן קצר לאחר שבתם החלימה. "אם היה בסיס חזק, היינו מצליחים לצלוח את זה ביחד ולהתפתח. אבל מראש התקשורת בינינו לא הייתה טובה, היינו מאוד פונקציונליים ושכחנו מאיתנו. נפרדנו אחרי עשר שנים ביחד".
באותה שנה כבר הכירה את פרק ב': רואה חשבון, גרוש ואב לשלושה, גדול ממנה ב-11 שנה. יש להם בת משותפת, אמה (14). במניין הילדות היא מונה גם את יעל (28), שהגיעה לקשר עם אביה כשהייתה בת 12. "שלוש בנות ילדתי מהרחם והרביעית היא נדוניה, מתנה. היינו ביחד שש שנים. מאוד רצינו שזה ילך, אבל היו אתגרים. היום אני פנויה. נפרדתי לפני כמה חודשים מבן זוג שהייתי איתו שנה".
מניחה שיש רצון להניח בפני התלמידים שלך פסאדה מצוחצחת של אישה שהשיגה הכל בחיים.
"אני תמיד אומרת שאני בן אדם כמו כולם, יש לי את הדרך שלי ואת השיעורים שלי. כשאת בתהליכי צמיחה, מה שבחרת יכול להתאים פחות עם הזמן. אני לא נבהלת. אני רוצה לחוות קשר באמת טוב. אני עושה זימון מציאות. אין לי רשימה, הוא לא צריך להיות 1.80, זה לא מעניין אותי. יש לי את איך שאני רוצה להרגיש בקשר. תמיד זו אני שמסתכלים עליה ורוצים ללמוד ממנה, הפעם אני רוצה מישהו שאני אלמד ממנו. כשאראה את החיוך שלו, אני אדע שזה זה".
בחייך, אנחנו עדיין בגיל של אהבה ממבט ראשון?
"אני הבן אדם הכי רומנטי. אני רוצה חיבור נשמתי. מישהו להזדקן איתו".
מורן סטלה ינאי, שנחטפה לעזה, מספרת כיצד השיטה של מעיין בן ציון עזרה לה להתמודד בשבי
"ביום הולדת 37 החלטתי להעניק לעצמי מתנה ולהירשם לקורס של מעיין 'פריצות דרך', אבל לא יכולתי להרשות לעצמי את הקורס הזה. גם שנה אחרי לא עמדתי בזה כלכלית, אז בשנתיים וחצי האחרונות התחלתי תהליך עם קים, תלמידה של מעיין. לפני שהתחלתי את האימון הרגשתי שאני שופטת את עצמי בכל רגע נתון על זה שאני לא חכמה מספיק ולא טובה מספיק. לא הערכתי את עצמי. במהלך הקורס פתחתי דף חדש - הפכתי לתכשיטנית ולאמנית. הגעתי ל-7 באוקטובר כשאני בשיאי. הרגשתי כמו קוסמת, כל מה שביקשתי - קיבלתי. הייתי יושבת בבית, עושה מדיטציה של 20 דקות וכשסיימתי, שני לקוחות מתקשרים אליי וקונים ממני תכשיטים בסכום שרציתי להרוויח באותו היום.
"השיטה של מעיין ליוותה אותי מרגע החטיפה. לא הפסקתי לדבר עם עצמי 54 יום. לנחם את עצמי, להכיל את עצמי, להגיד לעצמי שאני גאה בי. לעשות דמיון מודרך כדי לראות את ההורים שלי. לעצום עיניים ולחזור לאננס שאכלתי בתאילנד שלושה שבועות קודם. זה עבד. לרגע לא הייתי רעבה. גם הצלחתי להקטין את הכאב מהשבר ברגל ומהזיהומים בגוף דרך המדיטציה. גם הצלחתי לעבוד על הפחד שלי בשבי. כל פעם שהיו רעשים של פיצוצים, הייתי מבועתת, נדבקתי לקיר. המחבל היה צוחק עליי. התחלתי לעשות דמיון מודרך שאני שמורה ובטוחה והפסקתי לפחד. בהפצצה הבאה, המחבל הגיע וממש התבאס לראות אותי רגועה.
"כשחזרתי מהשבי, מיד רצו להדביק לי פסיכולוגים ופסיכיאטרים ואני פחות מתחברת לזה. חודש אחרי שחזרתי, הגעתי לקורס של מעיין (שאגב, אני משלמת עליו. אצל מעיין מאמינים שצריך לשלם על דברים). סיימתי לא מזמן את הקורס הראשון ונרשמתי לקורס עוד פעם. לא יכולתי לבקש לעצמי מקום טוב יותר להתאוששות והחלמה. הצלחתי לקום כל בוקר ולנהל את היום שלי. פסיכיאטרית שפגשה אותי לא מזמן אמרה שאני בגדילה פוסט־טראומטית, כלומר שלקחתי את הטראומה ותיעלתי אותה לכיוון חיובי.
"חודשיים לפני הנובה, עליתי על במה להקריא שיר שכתבתי. כל כך רעדתי וגימגמתי שברחתי מהבמה, לפני שהספקתי לסיים להגיד את השורה האחרונה. היום, אני עומדת על במות גם מול 40 אלף איש ומספרת את הסיפור שלי, ומכניסה את כל הכלים שלמדתי לתוך ההרצאה שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24