כשפוגשים את דורון מור, מי שמוכר כגרוש של רינת גבאי, אך לא פחות, כמפיק חזק וכוחני, וכמנהל האישי של גבאי ומי שהפך אותה לברנד חזק בעולם הילדים, הדעות הקדומות נחלשות. אם ב"מחוברים" ראינו גבר מחוספס, ששוכח שהוא מנהל את אשתו ולא אדם זר - הווה אומר כסף תחילה והרצונות האמנותיים או הרווחה של אשתו בסוף, אם בכלל - אל הראיון מגיע אדם שלא מתבייש להיראות פגיע. נכון שהוא זה שיזם את פירוק הזוגיות, אך בהחלט לא עשה את זה בקלות. הסופה עברה גם דרכו, ניתצה מקומות בנפש והורידה שכבות מיותרות. עכשיו הם אמנם עובדים שוב ביחד על הצגת חנוכה, שמור כתב ומביים וגבאי השחקנית הראשית, אבל ככל הנראה זה יהיה הפרויקט המשותף האחרון, כי כרגע הם לא מדברים ומור מיוסר. "עד שרינת ואני לא נשב אחד מול השני, נלחץ ידיים, נגיד תודה אמיתית על מה שהיה ובהצלחה ממקום שלם ונקי, לא תהיה ברכת הדרך. לא נוכל להתקדם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אתה מתכוון רגשית? מקצועית?
"גם וגם. אני חושב ששנינו לא יכולים עדיין להתקדם מקצועית ורגשית. עובדה שרינת התארסה וביטלה. גם אני נפרדתי מבת זוג (זמרת האופרה דניאלה לוגסי, ת"ב) אחרי כשנה. גם אני וגם רינת ברחנו לפלסטרים, כמו בשיר של אושר כהן. ברחנו לריבאונד גדול. 28 שנה לא הולכות ברגל. להתגרש זה לשבור הכל. לוקח זמן לאחות את השברים ולבנות את עצמך כאדם שעומד בפני עצמו".
מה זו המוזיקה שאני שומעת? זה נשמע כמו רצון לחזור.
"לא. אני קשור לרינת באין-סוף דרכים. היא הייתה האדם הכי קרוב אליי הרבה שנים. גם מקצועית, גם אישית, גם כלכלית, גם משפחתית. אני רוצה לשבת בחג הבא איתה ועם בן זוג שלה ועם הילדות שלנו ולשמוח ביחד. כרגע אין שבתות ואין חגים. המשפחה מפורקת. אני מייחל לזה שנוכל לחזור להיות משפחה. אנחנו לא זוג, אבל אנחנו יכולים להיות עוד מלא דברים ביחד. היינו כל כך מחוברים ועד שלא נהיה מחוברים בפרידה, לא נוכל להתקדם".
ביקשת מרינת סליחה?
"מלא פעמים, על זה שהכאבתי לה. היא אמרה שהיא סולחת, אבל זה לא באמת".
"רינת לא רוצה לדבר איתי. אנחנו לא בטוב. היא מעצבנת, היא מתחצפת. היא יכולה להעליב אותי ליד שחקנית"
מה יקרה אם לא יהיה את הפיוס הגדול?
"אני אסתובב כמו עלה נידף. הבטחתי לרינת זוגיות ומשפחה, שנזדקן ביחד, וההבטחה הופרה. היא חיה עם התודעה הזו שאני זה שהפרתי. אני מרגיש קפידה, אני מרגיש את האנרגיה שלה עליי בכל מה שאני עושה. עד שהיא לא תנקה את הלב והנשמה כלפיי, אני לא אוכל לייצר שורשים חדשים ולהשתקע".
אם נחזור למישור היותר-ארצי, איך נראות עכשיו החזרות שלכם ביחד על הצגת הילדים "גבורת המכבים"?
"רינת לא רוצה לדבר איתי. אנחנו לא בטוב. היא מעצבנת, היא מתחצפת. היא יכולה להעליב אותי ליד שחקנית. הבת האמצעית שלנו, נועה, היא מנהלת ההצגה ואני אומר לה, 'תגידי לאמא בבקשה שהיא צריכה לשיר יותר גבוה'. רינת עונה לי דרך נועה, 'תגידי לאבא שאני אשיר איך שאני רוצה'. בדרך כלל בשלב הזה, אני אומר, 'תביימו את עצמכם' ויוצא מהחדר".
רגע, אז הטיקטוק שהעלית מצילומי הקליפ שלכם למחזה, שבו אתה מנסה לביים את רינת והיא פונה למצלמה ואומרת, "אני לא מדברת איתו. מתי הוא יבין?" לא היה בהומור?
"זה אמיתי. היא לא עונה לי לטלפונים. אני שולח הודעה והיא יכולה לענות אחרי שלושה ימים. נורא קשה לשבת סביב שולחן העבודה. חשבתי שאני יכול להכריח את רינת לשתף איתי פעולה, אבל הלב והנפש צריכים לרצות להיות שם. אז אנחנו מתפצלים גם אמנותית. אולי אם ניקח קצת זמן וכל אחד יתנסה בדברים, נצליח לחזור לשתף פעולה. לא אעשה משהו בעולם הילדים בלי רינת. אין לי רצון כזה. מתאים לי לכתוב לה, לביים אותה. היא מעבירה הכי טוב את התכנים שלי".
לך זה נקי לגמרי לעבוד איתה?
"כשהיינו ביחד, היינו נלחמים אמנותית מלא. היום זה רגשי. יש פה שבר משפחתי, מקצועי, זוגי, אנושי. היא חווה את השבר בצורה יותר חזקה ממני. היא אישה, היא רגישה, היא אמן. היא צריכה ללמוד להתנהל מחדש, ללכת לסופר. אני מכיל את הסיטואציה, אבל גם לי קשה. היא הייתה משענת, זו שמעודדת ומתפללת שיצליח".
לפי התמונות שהתפרסמו נראה שהיא הולכת לרקוד את הכאב במסיבות טבע.
"היא הולכת למסיבות טבע כדי לתת לאנשים להדליק נרות, להניח תפילין, לדבר איתם. יצא אייטם שהוציא אותה סטלנית במסיבת טבע. היא לא סטלנית. מה שהיא עושה שם זו ברכה גדולה".
מור (54) וגבאי הכירו במקרה, בערב יום השואה. הוא היה בן 24 וגבאי בת 21. כבר באותו היום, כשנסעו להביא סרט מספריית הווידיאו, עשו תאונת דרכים קשה ומאז היו ביחד עד הגירושים. יש להם שלוש בנות - שירי (22), נועה (20) ויעלה (14). הבכורה, שחזרה בתשובה והפכה ברסלבית, נשואה ואם לשתי בנות, גרה בחדרה, בבניין שאליו גבאי עברה. מור נשאר בבית בכפר ויתקין עם שתי הבנות האחרות.
"רינת חזרה בתשובה מאוד חזק. היא טוטאלית וזה העיב מאוד. אני רוצה לנסוע לסוף שבוע והיא לא נוסעת. היא רוצה שהמשפחה תלך בשבת שלוש פעמים לבית כנסת. היא רשמה את הילדות לבית ספר דתי, ואני העברתי לחילוני. הזוגיות הפכה חלק מאוד קטן מהמכלול שהוא דורון ורינת"
הוא מכיר בחטא הקדמון של ערבוב בין משפחה לעסקים, וגרוע מכך, להפוך למפיק ולמנהל של אשתו, אך טוען שלא הייתה ברירה. "רינת ואני באנו ממשפחות בלי כסף. לא היה לנו כסף לחתונה. התחתנו בישיבה בירושלים, שנינו עם עשרה עדים זרים. הכיבוד היה ארגז בקבוקי קריסטל ירוק ושתי קופסאות של בורקס תפוחי אדמה. היה לנו בבנק 7,000 שקל. זו הייתה נקודת ההתחלה שלנו. רינת הייתה זמרת שעשתה תקליט שנגנז. היא ישבה בבית", הוא טוען. "אני ניהלתי מסעדה וכששירי נולדה, הצעתי לרינת שנעשה קלטת ילדים מהמילים הראשונות ששירי אומרת. רינת הלחינה את המילים ופרויקט הוביל לפרויקט. נהייתה קריירה בלי שנרצה. בנינו עולם אמנותי-מסחרי חדש בישראל. אני הייתי כותב והיא הייתה מלחינה. אני מביים והיא השחקנית הראשית וזו שמאגדת את כל השחקנים. זו הייתה יצירה של שנינו".
ההשתתפות שלכם ב"מחוברים" הייתה מחזה פחות נעים לצפייה. רינת רצתה לשיר למבוגרים ואתה לא האמנת בה. כשהיא התעקשה הודעת לה בטלפון שהיא חותמת לך שהיא לא זזה מעולם הילדים שלוש שנים.
"ציפי שביט יכולה לעשות שייקספיר? מי עוזב דבר כזה בשביל חלום? זו פנטזיה. את עושה את הדבר האמיתי, ממלאת אולמות, מתפרנסת, הילדות מקבלות את כל מה שהן רוצות. את רוצה לשיר למבוגרים? תפתחי צוותא פעם-פעמיים. אבל רינת רצתה היכל התרבות. רינת זמרת מדהימה, אבל היא כוכבת ילדים".
רינת הייתה תרנגולת שהטילה ביצי זהב. היה אפשר לפרגן לה, ויותר מכך, להפנות כסף לפרויקט שהיא רצתה.
"בסוף הוצאנו אלבום למבוגרים, זה היה אחרי מלחמת עולם בינינו, והוא לא הצליח. את יודעת כמה עלה אז להוציא אלבום? 400 אלף שקל. מה עם הפרסום? עם הקליפים? זה המון כסף. אבל האמת שהיום הייתי עושה דברים אחרת. לא הייתי רב, אלא מחבק ועוטף אותה ואת הרצונות שלה. לא אומר לה שהיא לא טובה מספיק, אלא שמגיע לה להגשים את החלום שלה. אני מאמין שאחרי שניים-שלושה ניסיונות היא הייתה באה מעצמה ואומרת, 'ניסיתי, הבנתי'. היא רצתה להוכיח לי ולמדינה שהיא יכולה".
מור טוען שההשתתפות בדוקו-ריאליטי היה המסמר הראשון בארון הקבורה הזוגי שלהם. "רינת ואני מאוד אותנטיים. לא ידענו לעצור ולכבות את המצלמה ושילמנו מחיר. פתחנו את המחלוקות מול כל עם ישראל. הפכנו לדמויות המעניינות של העונה, קיבלנו שלושה ספיישלים, אבל זה יצר בינינו נתק. לא התאוששנו מזה".
רינת סיפרה החודש בראיון "לאשה" שהבקשה שלך להיפרד הייתה עבורה הפתעה מוחלטת. "הדבר הזה נפל עליי כרעם ביום בהיר. הגירושים נכפו עליי. נלחמתי", היא אמרה.
מור מגלגל עיניים: "זה כמו שאדם מעשן ומעשן ולא חושב שיקבל התקף לב. אבל מה שהיא מרגישה זו האמת שלה, ואני מכבד את זה. רינת חזרה בתשובה מאוד חזק. היא טוטאלית וזה העיב מאוד. אני רוצה לנסוע לסוף שבוע והיא לא נוסעת. היא רוצה שהמשפחה תלך בשבת שלוש פעמים לבית כנסת. היא רשמה את הילדות לבית ספר דתי, ואני העברתי לחילוני. הזוגיות הפכה חלק מאוד קטן מהמכלול שהוא דורון ורינת. זה היה קודם המקצוע, השותפות העסקית, ההורות, ורק אז הזוגיות. באותה מידה רינת הייתה יכולה להיפרד ממני. הייתי בטוח שזה יבוא ממנה, שהיא תגיד שאני אדם קשה, שאני לא מאמין בה כזמרת, אני לא חוזר בתשובה, אני לא אוהב את הדברים שהיא אוהבת. אבל היא חשבה שנצלח את הקשיים. אפילו כשהתגרשנו, היא עוד חשבה שאני אחזור".
"7 באוקטובר והנובה זה כמו פצצת אטום. זה חומר רדיואקטיבי שאי-אפשר לשחק איתו. זה קודש קודשים. מספיק שיש איזו הטיה, שקוראים לזה מחזמר - כדי לגרום למפולת. זה לא היה מוצר בידור ולא פסטיגל נובה. זו הצגה מקורית שמבוססת על סיפורים אמיתיים שקרו"
מתי אתה מחליט לעשות קאט?
"בקורונה נהיה סיר לחץ. היינו יותר משנה בבית. לקחו מאיתנו את העבודה ואת ההצלחה ופתאום צריך להתמודד עם השאלה מה אנחנו שווים כזוג. תוסיפי לזה חרדות כלכליות ושלוש בנות בבית. נאלצנו למכור את הבית בכפר טרומן ולעבור לדירה שכורה בהרצליה. זה היה שבר גדול. התרגלנו לחיות בסטנדרט מסוים. מיד אחרי הקורונה נפרדנו בלי שאף אחד ידע. אחרי שנה אבא שלה נפטר ואני באתי לתמוך וחזרנו. זה לא הצליח. שרדנו עוד חצי שנה ונפרדנו סופית במאי לפני שנה וחצי. כשאחת הבנות באה ואמרה לי, 'תתגרשו, זה לא טוב לנו', נגמר הסיפור".
ואיך הוחלט ששתי הבנות נשארות איתך?
"רינת בחרה לקחת פסק זמן ואני מאפשר לה. זה חלק מהפיצוי. היא מגיעה רק ממקום בוחר. בהתחלה הן ראו אותה קצת פחות. היום רינת מבקרת מתי שבא לה. תמיד הייתי ההורה היותר-דומיננטי. רינת כוכבת ואדם מאוד רוחני, וכל מה שקשור למטלות העולם הזה הוא בעדיפות שנייה. אני נאלצתי להיות מחובר לצד הגשמי, תשלומים, בישול, פגישות עם המורים, לקנות איתן בגדים. זו דינמיקה שהילדות רגילות אליה והיה טבעי שיישארו איתי. היום הקשר שלה עם שתי הבנות מתגבש מחדש, לא כי אמא חייבת, אלא כי היא רוצה. עם שירי יותר קל לה כי שירי דתייה. שם היא אמא נוכחת".
בראיון ל'לאשה' סיפרה גבאי: "לא הפסקתי להיות אמא שלהן, אבל הגירושים שינו את ההגדרות. בתחושה הפנימית הרגשתי שיהיה לה נכון להיות במקום אחד ובחדר אחד".
מעבר לפן האישי של חורבן הבית, יש פה גם פירוק של מותג. במהלך השנים מור פרס כנפיים למחוזות נוספים: הוא הפיק את מחזות הזמר "מרי לו", "זה אני" ו"מברוכ" וריאליטי השירה "דה בוקס" בערוץ KIDZ. ועדיין, "רינת מלכת הילדים" זה העסק המניב ביותר שהיה לו. "צריך להחליט למי שייכים זכויות היוצרים של המותג שנקרא 'רינת'. אני יצרתי אותו, הובלתי, בחרתי מוצרים, שיווקתי. כל הרעיונות שלי. אני גרמתי לרינת להיות מלכת הילדים 20 שנה. בית המשפט יצטרך להחליט למי המותג שייך ואם מגיעים לי אחוזים בכל פעם שרינת עולה על הבמה".
איפה זה עומד?
"אנחנו מתדיינים כבר שנה. יש עורכי דין, יש מגשרים. אחד מהם זה הרב של רינת, הרב קוק מטבריה. אני יודע שבסוף לא נלך למשפט. אני אתן לה את כל מה שהיא רוצה ואני אשאר בלי כלום. עד שהיא תבחר לעבוד איתי מחדש".
בינתיים מור מנסה להרים את הראש מעל המים. "עולם התרבות מאוד ניזוק מה-7 באוקטובר. מחיפה צפונה אין קהל ומנתיבות-באר שבע, אין קהל. בשנה שעברה לא היו לנו הצגות ילדים בפורים ובפסח וגם לא בקיץ. הרזרבות נגמרות. אצלי סיוט. אי ודאות מטורפת. אי אפשר באמת להתעשר מאומנות ילדים בישראל. השארנו גרוש ליום סגריר, אבל זה לא מיליון דולר. כשילד בא משכונת מצוקה והוא רוצה לגור בבית הכי יפה ולנסוע באוטו הכי יפה ולצאת לחופשות יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו, לא נשאר הרבה".
כמפיק עצמאי, בכל זאת ניסה להתחיל לגלגל פרויקט חדש, מחזה על נובה "רק רצתה לרקוד" (כתבה וביימה הדר גלרון). הוא הבין שמה שהתגלגל לו לידיים זה תפוח אדמה לוהט. אייטם שיצא בגיא פינס כינה את המחזה "מחזמר על נובה" ומשם דברים יצאו משליטה. "ספרתי 5,000 תגובות ברשת. אנשים כתבו 'רוקדים על הדם', 'מבזים את דם הנרצחים'. לא הייתה תגובה אחת חיובית או אפילו מישהו שביקש להבין".
האייטם היה שגוי?
"7 באוקטובר והנובה זה כמו פצצת אטום. זה חומר רדיואקטיבי שאי-אפשר לשחק איתו. זה קודש קודשים. מספיק שיש איזו הטיה, שקוראים לזה מחזמר - כדי לגרום למפולת. זה לא היה מוצר בידור ולא פסטיגל נובה. זו הצגה מקורית שמבוססת על סיפורים אמיתיים שקרו. הדר כתבה את ההצגה עם ניצולים מהנובה ולוחמים. זו יצירה אותנטית ומרגשת, עם פסקול המלחמה".
אז מה קרה משם?
"למחרת היה גל ביטולים. רצינו לקחת שחקנים מפורסמים. הצענו לעדן גולן, עדן פינס, טל מורד שהיה לוחם. כולם גילו עניין גדול וכולם ביטלו. היו לי 20 הצגות מכורות על הנייר - כולם ביטלו. הבנתי שאסור לי להיכנס לזה. התפטרתי".
אז איך בכל זאת ההצגה קרמה עור וגידים?
"קיבלתי הודעה משי-לי עטרי שאמרה לי שהיא מבקשת שנמשיך, שזה הקול שלהם וההנצחה שלהם. הכרנו כשביקשתי ממנה להשתתף והיא אמרה שהיא לא מסוגלת עדיין. ההודעה שלה נורא נגעה לליבי. לקחתי עוד כמה ימים לחשוב על זה ובינתיים התחלתי לקבל פניות מניצולי נובה, שחקנים צעירים שרוצים לקחת חלק. רפאלה טרייסטמן, ששכבה מתחת לגופות במיגונית ואיבדה את בן זוגה, משחקת את התפקיד הראשי. התחלתי להיפגש בשקט עם החבר'ה האלה. הסברתי להם שבכל שלב אני יכול להוציא את התקע מהחשמל. מבחינתי זה פרויקט התאבדות אמנותי ומסחרי, ואני לוקח איתם סיכון, יד ביד".
איפה זה עומד עכשיו?
"יש לנו הצגה מכורה אחת בהיכל התרבות בנהריה ועוד עשר הצגות פתוחות. שכרנו אולמות והגברה, יש תפאורה ואני משקשק לפתוח מכירה. אני בסוג של טראומה מול הדבר הזה. אם גורם ממשלתי או אזרחי ייקח את הדבר הזה ממני, יפיק אותו ויגרום לכל אחד במדינה לראות את זה, אני אמסור את זה באהבה".
אם ההצגה תעלה, יהיה שם את השיר "חרבו דרבו"?
"לא. השירים שיהיו הם 'יחפים' של יסמין מועלם, 'תרקדי' של אושר כהן, 'תתארו לכם' של שלמה ארצי. קיבלנו גם את הטראק של הדי-ג'יי האחרון שניגן כשהאזעקות התחילו".
זה לא קצת מסוכן נפשית להחזיר ניצולים טריים בסביבה לא טיפולית לרגעים הקשים שחוו?
"רפאלה משחקת בעצם בתוך המיגונית את התפקיד של עצמה. ג'סיקה (אלטר) שאיבדה את הבן זוג שלה, בן שמעוני, שהיא הייתה איתו על הקו עד הרגע האחרון, מספרת עליו. אנשים בוכים בחזרות, הולכים פתאום ולא חוזרים. כל פעם מישהו מהם מתפטר לי. ככה הם אחרי מה שעברו. זה מאוד רגיש וטרי. אנחנו עושים מעגלי שיח לפני חזרה, ולפעמים היא מתבטלת ואנחנו ממשיכים במעגל. הם בוכים ומדברים ונוצר תהליך מדהים של ריפוי. הם אומרים לי שאם הם לא היו מספרים את הסיפור שלהם, הם פשוט היו יושבים בבית. הסיבה היחידה שאני נשאר בזה עדיין, זו האמונה שאלו קולות שחייבים להישמע".
מור נולד בלוד להורים שניהלו קשר סבוך. יש לו שתי אחיות שמבוגרות ממנו ב-15 ו-20 שנה. כשהיה בן שלוש, אביו עזב את הבית וחזר, ושוב עזב. "כשהייתי בן שבע אמא שלי ואני עברנו למגדל-העמק כדי שהיא תטפל בהוריה הזקנים, ואז הקשר עם אבא שלי נחתך סופית. להורים הייתה מסעדה והמצב הכלכלי היה בסדר. כשהם נפרדו, נכנסנו למצוקה מאוד קשה. גדלתי בעיירת פיתוח קשוחה מאוד".
גם לוד היא לא בדיוק הרצליה פיתוח.
"לוד בשנים של הילדות שלי הייתה בוורלי הילס לעומת מגדל-העמק. הרבה פשע ובלגן, סמים, מכות, אין חוגים. חוויתי עוני אמיתי. בגיל עשר קיבלתי מהדודה מאמריקה את הנעליים החדשות הראשונות שלי. התביישתי להביא חברים הביתה. זו הייתה חוויית חיים מאוד קשה ובודדת. לא הייתי שייך. נכנסתי גם למצוקה אישית. לא הייתי הולך עם חברים - חוזר מבית הספר, הולך חצי שעה ברגל לספרייה וקורא ספר. זה מה שהחזיק אותי בחיים. זה חזר אליי בתחום היצירה. מעולם לא למדתי יצירה באופן מסודר".
ואיפה אבא שלך כל הזמן הזה?
"אבא שלי והאחיות שלי, שכבר היו בוגרות, גרו בפריז. פעם אחת אבא ניסה לחדש קשר, כששירי, הילדה הבכורה שלי, נולדה. נסעתי עם תינוקת בת שלושה חודשים להראות לו אותה. המפגש לא היה מוצלח. יומיים לפני שהוא נפטר הגעתי להיפרד ממנו. הייתי שם רבע שעה. אמרתי לו 'מחול לך, מחול לך, מחול לך'. הוא התחיל לבכות. הסתובבתי והלכתי".
באמת מחלת לו?
"לא, אבל הגיהינום הזה מעצב אותך להיות מי שאתה. זה לא להרגיש שייך לשום מקום. לא להרגיש יציבות אף פעם. העברתי את המשפחה שש או שבע דירות. זה חרדות כלכליות. כל פעם להעביר ויזה ולא לדעת אם היא תעבור. זה להעניק לילדות בקיצוניות, לכסות על מה שלא היה לך. הילדות עם 50 זוגות נעליים. הפטיש הזה נשאר איתי. יש לי הרבה זוגות בארון".
בחוויה הפנימית מור הוא אולי עדיין הילד שנלחם על המקום שלו, אבל בחיים הוא כבר סבא. "בקורונה שירי למדה תורה עם רינת. היא יצאה מהקורונה כשהיא חוזרת בתשובה. היא התחתנה בגיל 18 עם הבחור הראשון שהכירה, חסיד ברסלב מצפת. הם נפגשו באיזו חתונה, אחרי שבועיים התארסו ואחרי חודש התחתנו".
איך הגבת לשינוי החד בעלילה?
"זה היה הלם. לראות את שירי, שהייתה נערת מסיבות בתל-אביב, פתאום אמא עם כיסוי ראש ובעל ברסלבר, זה שינוי רציני. אבל זה מה שהיא רצתה. לא נלחמתי בזה. היא מאושרת וטוב לה, ואני תומך. יש לה שתי בנות, רבקי בת שנה וחצי ופייגי שנולדה עכשיו", הוא מספר ועושה פרצוף משונה. לשאלתי מה פשר הפרצוף, הוא עונה, "קשה לי, מה פייגי?"
איך נראים היחסים ביניכם עכשיו?
"אני מגיע אליה פעמיים בשבוע, עושה לה קניות, מכינים אוכל ביחד. אני מאוד נוכח בחיים שלה. אבל הסבאות שלי יכולה להיות יותר טובה. אני לא מעכל את זה שאני סבא. לפני דקה הילדה שלי עוד הייתה בתיכון. לא היה לי תהליך להסתגל אליו, צבא, אוניברסיטה. בגיל 20 התינוקת שלי כבר הייתה עם תינוקת", הוא דומע. "זה מורכב. אני לא סבא שהולך לטייל עם הנכדה בעגלה. אני לא מאלה. זה עוד ייקח לי זמן. הבת הגדולה שלה עוד לא ממש מדברת, אבל בואי נגיד שאם היא תקרא לי סבא, אני לא אענה".