התקופה הנוכחית הייתה אמורה לעבור על חני ויעקב בוזגלו בהרבה חיוכים גדולים ופלאשים של מצלמות. כראשי המשפחה המתוקשרת, ציפינו לראות אותם מתזזים בין השקות לסרט החדש בכיכובם, 'הבוזגלוס: הקרב על הירושה', לבין אלו של העונה התשיעית של הסדרה 'הבוזגלוס', שמשודרת ב-yes. במקום, הם הצליחו להפתיע כשהודיעו שמעכשיו תוכלו למצוא אותם גרים בכיף מאות קילומטרים מכאן, בשקט – היחסי לישראל, כמובן – של טביליסי.
"כבר לפני יותר משנתיים, בתחילת הבלגן של הרפורמה המשפטית, הודעתי לחני שאני רוצה לעזוב", מספר הצ'יף, "וכשפרצה המלחמה זה נדחה ונדחה. לפני יותר מחודשיים אמרתי לחני, 'אם לא נעשה את זה עכשיו לא נעשה את זה בכלל' ופתחתי את היומן, אבל אז אסי אמר 'הבן שלי ליאו עומד להיכנס למצוות', ואחר כך שמעתי את מאור אומר שגם ריי שלו יחגוג בר-מצווה. כשהודיעו לנו שצריך להשלים קטע של צילומים לסרט שלנו, זה שוב נדחה. בסוף פתחתי את היומן, סימנתי את 18 באוגוסט והודעתי לחני שבתאריך הזה אני עוזב את הארץ ויהי מה".
לאורך השנים היו לא מעט דיווחים ושמועות בקשר לסיבוכים כלכליים של בוזגלו האב, וכשנודע על העזיבה הדיסקרטית התבקש לחבר בין השניים, אבל בוזגלו טוען בתוקף שאין פה מניעים נסתרים. "לא ברחתי מהארץ – בחרתי לרדת מהארץ. המשפחה הייתה מעורבת בתכנונים מההתחלה. כשהתקרב התאריך שיתפתי רק את החברים הקרובים. עם כל אהבתי לפרסום ולתהילה, אני לא אחד שעושה כותרות משום דבר. ב-18 באוגוסט, כשעלינו לטיסה לפורטוגל כדי לאסוף את הדרכון הפורטוגלי שחיכה לי שם – כי אני יוצא ספרד – באמת לא ידענו לאן אנחנו הולכים ולא היה לי מה לספר לאומה. חוץ מזה, אני לא מהמסיתים. לא רציתי שהבחירה שלנו תהפוך לאקט של הפגנה. אבל אז, לא בכוונה, קרה מה שקרה".
מה קרה?
"ערב לפני הטיסה כינסנו אצלנו את כל המשפחה: ארבעה בנים, ארבע כלות ו-15 נכדים. הסברתי להם למה אנחנו עוזבים וטומי, בן 11, של אלמוג ונטליה, פרץ בבכי. זה טבעי. לשלושת הילדים שלהם אני הסבא היחיד. אלמוג צילם אותו עם הדמעות והעלה את הסרטון ותוך כמה דקות נוצרה תהודה. מי לא התקשר אליי לקבל ראיון או תגובה? לכולם אמרתי שאני לא מבין על מה המהומה, שזאת נסיעה רגילה, מה, אסור לנו לטוס? בשגרה שלי בישראל כל שבועיים יצאתי לחופשה".
בעיר פורטו הוא אסף את הדרכון הפורטוגלי ("חני עוד לא קיבלה, חסרה לה ניירת") ובני הזוג החליטו להאריך את השהות בה, "כדי לנסות ולהתנסות. אחרי שבוע הרגשנו שלא התחברנו, אז החלטנו לעבור לטביליסי, שאותה אנחנו מכירים ואוהבים. גם הסרט שלנו, 'בוזגלוס: הקרב על הירושה' צולם בטביליסי".
ואיך שם בינתיים?
"אני מרגיש שסוף-סוף יש לי אוויר לנשום. חבל שלא עשיתי את זה קודם".
× × ×
ליעקב בוזגלו ("אני 68 פלוס כמה חודשים. חני גדולה ממני בשנתיים, כבר בת 70, אבל נראית כמו בת 17"), כדורגלן עבר, אביהם של ארבעה כדורגלנים בעבר ובהווה (מאור, אלמוג, אסי ואוהד) יש פה גדול, שופע פנינים כמו "כשמישהו קורא לי בוז'י, אני לא עונה בגלל שזה יותר מדי אשכנזי". בשלוש השנים האחרונות הוא המציא את עצמו מחדש כשדכן. עם הידע שצבר ב-44 שנות נישואיו, הוא עכשיו מזווג זיווגים מסלון דירתו השכורה. את שם הרחוב שבו מתחילים חייהם החדשים שניהם לא מצליחים לבטא. "צ'ווצ'ווצה", הוא שובר את הלשון ונקרע מצחוק. "זה אזור יוקרתי, כמו צפון תל-אביב", אומרת חני. "מתחת לבית יש סופרים וקניונים ואת יכולה לעשות קניות בגרושים".
"אני לא יכול לעזור כמו בעבר, אני כבר לא מספיק בריא וחזק וזה גמר אותי. מצד אחד, לא הייתי מסוגל לקום כל בוקר לדמעות של 'הותר לפרסום'. מצד שני, ראיתי את המדינה שלי נחרבת כשאני לא מסוגל לעשות משהו למענה"
השארתם נכסים בארץ?
"אין לנו דירה. איפה כתוב שבנאדם חייב שתהיה לו דירה? כל אחד והשיקולים שלו. אז מה אם הילדים שלי גרים בווילות? כל אחד עושה את מה שהוא בוחר. אנחנו מדינה דמוקרטית ומשפחה דמוקרטית".
כמה עולה שכר דירה בטיביליסי בהשוואה לישראל?
"אני לא משווה", יעקב טוען. "עזבתי בשביל השקט הנפשי שלי ואני שמח שיש לי אותו כאן, בשפע. הקושי היחיד זה הגעגועים. זה מזכיר לי את הימים שמאור היה בליון. יצאתי אליו אחת לחודש. זה היה החמצן. היופי בחיים הוא המחויבות של ההורים, ולעניות דעתי מילאנו את המחויבות הזאת על הצד הטוב ביותר".
ואיך אתה מתמודד עם הגעגועים עכשיו?
"היום התגעגעתי לאחד הנכדים אז הרמתי טלפון עם וידיאו והיה כיף. רק הנגיעה הייתה חסרה".
בוזגלו בגרסתו הגיאורגית נראה בדיוק כמו תמיד: יושב בכורסה מול הטלוויזיה, עם הרגליים למעלה ועם הסיגריה הנצחית ("למה שאפסיק? זאת הבריאות שלי"). אלא שבמקום לתפקד כסוכן או כפרשן כדורגל, הוא מנהל שיחות וידיאו עם רווקות ורווקים מכל רחבי הגלובוס. "אפילו מלוס-אנג'לס קיבלתי פניות, אני מטפל רק ביהודים".
בזמן הזה חני עומדת בסלון, מול בד ענק כשבידה מכחול. "טוב לי כאן, אני מציירת בשקט", היא מחייכת. "חצ'פורי עוד לא ניסיתי להכין. לקראת שבת הכנתי את מה שהייתי מכינה בארץ. הילדים ראו אותי בווידיאו מבשלת ושאלו 'אמא, מה איתנו?' כל היום אני בווידיאו עם הנכדים, כל פעם עם נכד אחד. ככה זה יותר אישי".
יעקב, איפה הציונות של יליד הקטמונים?
"אני עדיין ציוני, המהות שלי לא השתנתה, אבל היום אני כבר לא יכול לעזור למדינה, וזאת הבעיה. אם הייתי מארגן את ההפגנות למען שחרור החטופים, הכל היה נראה אחרת. כשהקמתי את עמותת נפגעי הבנקים עם פרופ' שטרית ועבדנו על שינוי חוק הערבים, הפכנו את המדינה".
לא הופכים מספיק למען החטופים?
"במבחן התוצאה – לא. אני לא רוצה לשפוט אף אחד, כל אדם עם הכאב שלו, אבל אני מרגיש שאני לא יכול לעזור כמו בעבר – אני כבר לא מספיק בריא וחזק, אני לא יעקב של שנות ה-80 – וזה גמר אותי. מצד אחד, לא הייתי מסוגל לקום כל בוקר לדמעות של 'הותר לפרסום'. מצד שני, ראיתי את המדינה שלי נחרבת כשאני לא מסוגל לעשות משהו למענה חוץ מלאכול את הלב כל יום, כל היום. זה החריף במלחמה, אבל הרעיון נולד בבלגן של מערכת המשפט, אז היה לנו מספיק זמן להתכונן".
לדבריו, היה ברור לו שחני איתו. "אנחנו אחד. היא מכירה את השיגעונות שלי כמו שאני מכיר את שלה, וביחד זה עד הסוף. כל הקופה".
אתה מסוגל לחשוב על עצמך כעל יורד מהארץ?
"יורד זה אדם שכוחו במותניו, שיכול להשפיע ולשנות. בגיל שלי זה לא המצב, מה עוד שאני לא הכי בריא ומעבר לזה אני לא מעוניין להרחיב. אז כל אחד יכול לקרוא לי איך שהוא רוצה - יורד ו'נפולת של נמושות' וכאלה, אבל אני יודע מי אני ושלם עם כל צעד שאני עושה. אף פעם לא עניין אותי מה אומרים עליי. השארתי את כל האוצרות שלי בארץ, 15 נכדים, אבל זה שאני בגולה לא פוגע במשפחתיות שלנו. מי שמתגעגע - שיבוא. מצידי שכולם יעשו עלייה לרגל".
העזיבה שלכם תוביל לירידת הסדרה?
"מה קשור? אם חני ואני חשובים לסדרה, שיבואו לצלם כאן".
ואם ירצו לצמצם עלויות ולצלם בלעדיכם?
"למה להיכנס לספקולציות? מי יודע מה יהיה עם עונה עשירית? אלוהים גדול. הם לא חייבים לנו שום דבר ואני לא חייב להם. עשינו את עבודתנו בצורה הטובה ביותר, עשינו היסטוריה בקצב הצילום של עונות הסדרה ועכשיו גם סרט קולנוע שמי פילל ומי מילל".
של מי היה הרעיון לתת לכם סרט קולנוע?
"לא שלנו, זה בטוח. הכינו תסריט, דיברו איתנו, יצאנו לדרך וכולם הרימו גבה. גם בעונה הראשונה של 'הבוזגלוס' כולם הרימו גבה, כמו שמגיבים לכל דבר שאנחנו עושים. אם השם שלי היה בוזגלוביץ אף אחד לא היה מרים, אבל חיינו עם זה ואנחנו חיים טוב עם זה. יש הבדל גדול בין הדמות שלי בסדרה לבין הדמות שבסרט. בסדרה זה אני כמו שאני. בתסריט העלילתי יש גם דברים שהם לא בדיוק אנחנו. אבל למרות שזה הסרט הראשון שלנו, נראה לי שעשינו עבודה לא רעה".
צפית בגרסה הסופית של הסרט?
"כן, אבל לא בארץ. לא טסנו לפרמיירה בגלל ש-18 באוגוסט ייזכר בתור יום שבו הרבה אנשים הזילו דמעות ואני לא אוהב פרידות. אמרתי לחני, 'מצטער, אני לא חוזר, לא בא לי שידור חוזר של הפרידה הקודמת'. אז ראינו את הסרט כאן, ואולי אסור לי להגיד את זה, כמעט בטוח שאסור לי להגיד את זה, אבל אני בכל זאת אגיד שהתאכזבתי. לראות סרט קולנוע על מסך טלוויזיה זה מאכזב. ציפיתי ליותר. אבל שמעתי שבקולנוע זה מלא צחוקים ואני שמח. אין לי מושג אם יהיה סרט המשך".
לדבריו, זה לא ממש לא מקרי שדווקא בטקסטים שלו הכניסו הרבה מילים באנגלית. "הודעתי מראש שאני לא יודע אנגלית בגלל שרק כדורגל עניין אותי. את כל יהבי ומשקלי ומרצי השקעתי בכדורגל והגעתי לאן שרציתי להגיע. יכול להיות שהייתי מגיע יותר רחוק אם לא היה עולה לי, אבל זה מה שהיה. חודש לפני הצילומים אוהד לקח אותי למישהי שניסתה ללמד אותי אנגלית, 'סוזי סופרנוס' או משהו (הכוונה ל'סוזי סופרייז', הלוא היא סוזי מילר, ס"ש). היא דיברה איתי אנגלית, אבל בשירה, ואני הייתי צריך לחזור אחריה בשירה, עם הקול שלי, ששרוף מעשן".
"אין לנו דירה. איפה כתוב שבנאדם חייב שתהיה לו דירה? כל אחד והשיקולים שלו. אז מה אם הילדים שלי גרים בווילות? כל אחד עושה את מה שהוא בוחר. אנחנו מדינה דמוקרטית ומשפחה דמוקרטית"
לא הובכת כשבמסגרת התפקיד היה עליך להגיד "קן יו זוזי פליז"?
"אני לא מובך מעצמי. לאורך כל השנים אמרתי לילדים שלי, 'אין לי בעיה שתצחקו איתי וגם תצחקו עליי'. רק מהצחוק אנחנו לומדים ומתקדמים. בצילומים נתקלתי בלא מעט מילים שלא ידעתי לבטא והתסריטאי אהב את המילים הנרדפות שאילתרתי. זה מה שמצחיק".
אז לא הגעת לפרמיירה, אבל לבחירות הבאות תגיע?
"אין לי מושג מה יקרה. החיים דינמיים, היום אני פה ואולי מחר ארצה להיות במקום אחר. אני לא תלוי באף אחד ולא רוצה שאף אחד ירחם עליי. אנחנו לא לבד. אני עושה מה שטוב לאשתי ולי, זאת משימת חיי הנוכחית. נכון לעכשיו אני שואף להתנתק מישראל כמה שיותר. לא בא לי לראות את השנאה בין האחים שלנו, את הקיטוב, את הממשלה האכזרית והמנותקת שלא רואה אף אחד ממטר. די, אני לא יכול יותר! לא יכול!"
למרות שתיכנן להימנע מפוליטיקה הוא נסחף. "המדינה שלנו נכשלה בכל תחום: בית משפט, פרקליטות, חינוך, תחבורה, בריאות, שלא לדבר על המשטרה. אני מעריך את החום של הגיאורגים ואת הכבוד שלהם לכל אדם. גם הכבוד, שבדור הקודם עוד היה לנו בכמויות, כבר נעלם. עד היום אני לא יודע מה היה צבע העיניים של אבא שלי כי אף פעם לא העזתי להסתכל לו בעיניים. והבעיה הכי גדולה היא שאיבדנו את הבושה. כשהראש מסריח כל הגוף סובל. כל הערכים הלכו קיבינימט. איפה פדיון שבויים?"
אתה עוקב אחרי הספורט בישראל?
"לא במיוחד. כשאני מסיים את שעות העבודה שלי כשדכן, אני שמח לצאת. אני כבר לא בגיל שבו אני יכול לתכנן את העתיד שלי ולכן אני חי את היום. היום טוב לי איפה שאני נמצא.
"בכדורגל הגעתי לאן שהגעתי", הוא ממשיך, "ובמקביל, הייתי האחראי על חינוך הילדים והמשמעת. לשמחתי או שלא, הם הלכו בדרכי. חינכתי אותם שעל פיו של אבא יישק דבר ואני מרוצה מהתוצאה. כל הילדים שלי הם דמויות להערצה, למרות שיהיו כאלה שירימו גבה לגבי אוהד. הוא בחר את הדרך שלו. אחרי שהיה בעל ואבא למופת משהו השתבש, או שלא השתבש לפי טענתו, וזה אוהד. במבחן התוצאה אני אומר לחני: וואלה, שיחקנו אותה".