קירות ביתו של אסף הרץ תלויות תמונותיהם של הרבי מלובביץ' ושל האדמו"ר הזקן. ספרי קודש ממלאים מדפים ועל הרצפה מונחים כמה כלי נגינה. רק דבר אחד בולט בהיעדרו בסלון: הטלוויזיה, זו שעל המסך שלה נהג הרץ להופיע במשך שנים. "מבחינתי הגילוי הוא כמו בהארי פוטר. חייתי במקום שמבחינתי זה החיים, ופתאום מגלים לי עולם אחר. כמו בספר שהארי מגלה שהוא עם דם של קוסמים. יש עולם פנימי נסתר שהוא קשור אליו, שיש שם אוצרות אינסופיים של דברים אדירים, והוא מרגיש את זה בתוכו אבל גם לא, עד שזה קורה לו".
מתי הייתה הפעם הראשונה שבה שמרת שבת? "הפעם הראשונה שבה הייתי בארוחת שבת. זה קרה עוד לפני שאמרתי לעצמי שאני רוצה לשמור שבת. באותו הזמן גרתי מול חסיד חב"ד ביפו ומתישהו הוא הזמין אותי לארוחת שבת. הגעתי לבית שהיום מזכיר מעט את הבית שלי, אבל אז הייתי בטוח שהגעתי לבית של חייזרים. החליפות, האורחים, השולחן, הספרים והתמונות של הרבנים. הכל היה זר לי לחלוטין. למרות זאת, לא הרגשתי שמפעילים עליי לחץ. להפך, הסתקרנתי. זה פשוט היה שונה מכל מה שהכרתי. מהרגע הראשון הרשימו אותי הטקסיות, הנתינה, ולצד זה הייתה שם משפחתיות מדהימה. הילדים, ההורים והאורחים ישבו יחד, וכל השיחות עסקו בחוכמה ובפנימיות".
הרץ בן ה-34 הוא שחקן, רקדן וזמר שהתחיל החל את דרכו בטלוויזיה בסדרות נוער כמו 'אליפים' ו'שכונה', זכה בריאליטי 'רוקדים עם כוכבים', השתתף בפסטיגל, הנחה בערוץ הילדים ושיחק במחזמר 'אפס ביחסי אנוש'. אחרי כמעט עשור כזה הוא החליט לבנות את חייו סביב אמונה, זוגיות ומשפחה. "בקורונה המרדף היומיומי נעצר לכולנו - ההצגות, העיסוקים והחיים בתל-אביב. פתאום הייתי תקוע בבית. תמיד נהגתי להקשיב לתכנים רוחניים, אבל אז שמעתי מישהו מדבר על יהדות והתחלתי להתעניין. התחלתי להזדהות עם הדברים. פתאום הסתכלתי אחרת על אנשים עם כיפה והבנתי שיש בעולם הזה ערך ועומק, שזה לא רק עניין טכני של אנשים שחיים בצורה מסוימת".
לא תמיד כשלומדים משהו חייבים גם לחיות אותו. "מה שתפס אותי היה שאני יהודי. הלכתי הרבה זמן עם כובע, ציצית לפעמים, בלי ציצית, הייתי שחקן תל-אביבי-יפואי, שעד לפני רגע היה בשיא, אז אלה היו יציאות קטנות מהארון. פתאום באתי לתיאטרון עם ציצית, פתאום התחלתי לבוא עם ספרים קטנים".
מה הקולגות שלך חשבו כשהגעת עם ציצית וספרים לתיאטרון? "שאלו שאלות אבל ככל שזה התחזק ראיתי שאני לא היחיד. פשוט לא הייתי במודעות לדבר הזה. היה לי מאוד קשה ומאתגר ללכת ברחוב לשים כיפה בהתחלה. לא תיכננתי, פשוט התחלתי לברך, התחלתי ללמוד, התחלתי להתפלל, אז ממילא אתה שם כיפה. זו החירות האמיתית מבחינתי".
בזמן שבמקום העבודה הביעו עניין בשינוי שעובר הרץ, בביתו החילוני בהרצליה קיבלו את ההתקרבות לדת באופן אחר לגמרי. "זו הייתה כאפה מטורפת, אבל בהתחלה זה היה חיפוש רוחני. לא הספיק לי להיות שחקן, זה לא מספיק משמעותי בשבילי. זו עבודה שאני אוהב, שאני מוכשר בה, אבל זה לא המשמעות של העולם. ההורים ראו אותי משתפר, נהיה אדם טוב יותר, אז זה לא הטריד אותם בכלל".
מתי התחילו להילחץ? "כשאמרתי לאמא שלי שאני עוזב את התיאטרון, היא נעמדה על הרגליים האחוריות. זה חלק מהתפיסה התודעתית שלנו, שחזרה בתשובה אומרת לנתק קשר עם המשפחה. אמא שלי, ברוך השם לביאה שגידלה שישה בנים, חששה שהם לא יראו אותי יותר. אבל מהיכרותי עם חוזרים בתשובה, ב-99.9 אחוז מהמקרים זה לא ככה. אבל להורה שבא מהעולם השני לגמרי, מבחינתו, נחטפתי".
אז מה אמא שלך עשתה? "היא התחילה להילחם בזה. 'שטפו לך את המוח', 'ממה תתפרנס?' 'מה תאכל?' אבל אני כבר הייתי במקום אחר. בהתחלה היא ממש ניסתה לשכנע אותי אחרת. ואחרי חודש שהקשבתי לדברים לא פשוטים, שזה שקר ו'עובדים עליך', ישבתי מולה והיא אמרה לי, 'אסף, תקשיב, אני לא יודעת מה נותנים לך שם ומה קרה לך, אבל זה טוב".
"אחרי כמה חודשים שגידלתי את הזקן, אמא שלי עמדה מולי והתחילה לבכות, 'אני לא מאמינה, אתה נראה כמו הסבים שלי'. לא הכל היה מושלם, אבל יש רגעים פתאום שהניצוץ התגלה לכולנו. פתאום גם אחים שלי התחילו להניח תפילין, למדנו ביחד תורה. עם אמא שלי גם. היא אמרה לי, 'אם הייתי צעירה, הייתי חוזרת עכשיו בתשובה. וכשהייתם ילדים, הייתי שולחת אתכם ללמוד בחינוך דתי'".
"כלפי חוץ אתה יכול להיראות מצליח, לעשות כסף, להיות יפה, מוכשר וטוב, אבל אתה יכול להיות בהישרדות תמידית מול התחושות שלך, מול הזהות שלך ומול השאלות מי אתה, מה אתה ואיך אתה מתנהל עם הרצונות שלך ועם הדמות שאתה מייצג. העולם הזה מבלבל מאוד"
בגיל 19 התקבל לסדרה 'אליפים' שהפכה אותו לאדם שמתקשה ללכת ברחוב בלי שילדים יזנקו עליו מכל עבר. משם הגיעו הזדמנויות נוספות והרץ תהה מה מכל זה הוא באמת רוצה. "מגיל צעיר מצאתי את עצמי מגשים חלומות, אבל לא בהכרח חלומות שהם שלי. אהבתי לשיר, אבל לא חלמתי להיות שחקן או להפוך לכוכב. פשוט התגלגלתי לשם. הייתי ילד שחיפש את עצמו וניסה להבין מה הוא רוצה לעשות. ההצלחה הייתה משמחת, מצד שני, זה היה מלחיץ ומאיים מאוד. כל הזמן הייתה דרישה להתקדם, להשיג יותר ולהיות טוב יותר, בזמן שאני בכלל ניסיתי להבין מי אני רוצה להיות".
מה הרגשת אז? "לא היו לי קרקע, בסיס או הדרכה. הרגשתי כמו חתול רחוב שנזרק לבריכה וצריך ללמוד לשחות לבד, ולפעמים הבריכה הזאת הייתה ביצה. יש אנשים שמוקפים בעשרות מנהלים ששומרים עליהם ודואגים שהם יתנהלו נכון. אני הייתי ילד פרא. בסופו של דבר, החלומות שלי היו פנימיים הרבה יותר מאשר להיות כוכב. רציתי להצליח להביע את עצמי כמו שצריך".
אבל לא היית כזה? "הייתי גם וגם. התמודדתי עם זעם, עם כעסים ועם כל הדברים שאדם פוגש בתוך הנפש שלו".
היו לך רגעים שבהם הרגשת חוסר הצלחה? "הצלחה היא דבר מתעתע מאוד. כלפי חוץ אתה יכול להיראות מצליח, לעשות כסף מגיל צעיר, להיות יפה, מוכשר וטוב, להאמין בעצמך ואפילו לייצג עבור אנשים את החיים שהם היו רוצים לחיות. אבל אותה הצלחה יכולה לייצר גם המון חוסר ביטחון והשוואות בלתי פוסקות. בעיני אחרים אתה חי את החיים הנכונים ומייצג את הדרך שבה כביכול צריך לחיות. אבל בפנים אתה יכול להיות בהישרדות תמידית מול התחושות שלך, מול הזהות שלך ומול השאלות מי אתה, מה אתה ואיך אתה מתנהל עם הרצונות שלך ועם הדמות שאתה מייצג. העולם הזה מבלבל מאוד".
חשבת לפעמים שאולי אתה פשוט לא שייך לעולם הבידור?
"אני בהחלט שייך לעולם הזה. ברוך השם, קיבלתי כישרון לשחק, לשיר ולרקוד. חלק מהיכולת הזאת נובע גם מהתמדה. כשמשהו מגיע אליי, כשאני רוצה לעשות משהו או מתאהב בו, אני הולך איתו עד הסוף. ועדיין לא תמיד הרגשתי שייך לסביבה הזאת. במה מייצרת המון לחץ וצריך אומץ כדי לעלות עליה. רציתי להיות האדם האמיץ הזה, וגם עשיתי את זה. אבל כדי לעמוד בעוצמות האלה ולהישאר בריא בנפש ובאנושיות, צריך מודעות, יסודות וקרקע, אחרת הבמה עלולה ליצור שיגעונות ותפיסות עולם מעוותות".
"אמא שלי נלחמה בזה. 'שטפו לך את המוח', 'ממה תתפרנס?' בסוף היא אמרה לי, 'אסף, תקשיב, אני לא יודעת מה נותנים לך שם ומה קרה לך, אבל זה טוב'. אחרי כמה חודשים שגידלתי את הזקן, היא עמדה מולי והתחילה לבכות, 'אני לא מאמינה, אתה נראה כמו הסבים שלי'"
הדת השפיעה גם על התפקידים שהוא בחר לקבל ואלו שהעדיף להימנע מהם. התפקיד האחרון שלו לפני החזרה בתשובה היה של איתן שפי ב'אפס ביחסי אנוש', החייל החתיך שכולן רוצות. "זה תפקיד שלא הייתי עושה היום כמובן, כי הוא לא מתאים לערכים שאני מאמין בהם. זו הייתה שנה שהחלטתי שאני הולך עם השם, מזיז את כל הדברים החיצוניים, עוצר כל קשר למין השני. סוגר שערים".
אתה אומר שהתנזרת. "כן. שנה, כמו שבן אדם מאתחל את עצמו. זו ההחלטה הכי משמעותיות בחיים. ואז פגשתי את הדר. הגעתי לפגישה איתה באנרגיה של שחקן חילוני, והיא ישר קלטה. לא שמרתי שבת עדיין באופן קבוע, עוד ממש בין העולמות. היא אמרה מילים שמרחיקות את מי שצריך להרחיק: 'אני לא יודעת מה איתך, אבל אני רוצה בית של עבדי השם'. איך ששמעתי את זה, פתאום ראיתי את הילדים שלי בראש. חסידים, כיפה, ציצית, רוקדים, לא קרה לי כזה דבר בחיים, גם לא תיכננתי להתחיל לשים כיפה אז. אחרי שבוע היה שמחת תורה. עם עוד כמה חברים עשינו ממש אירוע חגיגי. נגמר החג, עדיין לא ידעתי שהיא תהיה אשתי, אבל אמרתי לעצמי, אם אני רוצה להיות עם מישהי כזאת, אבל אני כבר לא יכול להיות בהצגה הזו. התקשרתי לתיאטרון ואמרתי שאני לא מגיע יותר. כעסו עליי מאוד".
ניסו לשכנע אותך אחרת? "לי זה היה ברור שאני עושה את זה ממקום נכון, לא בכוונה של לעזוב ברע. ניסו להגיד 'תבוא, תמשיך עוד כמה שבועות'. אחרי זה ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, התקשרה אליי ואמרה, 'אני לא יודעת מה קורה איתך, תעלה עם כובע, אל תיגע בבנות, אבל מחר אתה מגיע', אמרתי לה, 'זה פשוט לא שייך אליי'. עזבתי ברוך השם, לא ברעש של צלצולים, לא פירסמתי כלום, לא פירסמו כלום".
ואתה עדיין שחקן. אתה תמיד תהיה חייב לשחק אדם דתי? "לא בהכרח אדם דתי, אבל אדם מאמין".
שחקנים עולים 30 קילו בשביל תפקיד, אתה תגלח את הזקן בשביל תפקיד? "כנראה שלא, אבל אני כבר לא שם".
לפני שלוש שנים הוא התחתן עם הדר קניאל שגדלה בבית דתי לאומי, ולפני חודשיים נולד בנם, יוסף. "להיות אבא זה הכי מדהים בעולם, זה יכול להיות מאוד מעניין ומאוד מלחיץ גם, אבל זה פלא הבריאה".
לצד האמונה והמשפחה, החלום הישן ביותר של הרץ לא נעלם. עוד לפני המשחק הוא רצה לעשות מוזיקה. באלבום החדש, שבו 13 שירים שכתב והלחין בליווי אומנותי של ליעם חכמון ובהפקתו המוזיקלית של דין אלבז, הוא מחבר בין המסע הפנימי, השפה האמונית והצורך שלו ליצור, וגם מדבר בכנות על המחיר הכלכלי של יצירה עצמאית.
מה משמעות השם 'אתקטרנא'? "זה מלשון התקשרות בארמית. רבי שמעון בר יוחאי אמר את זה ביום הסתלקותו, בל"ג בעומר, לתלמידיו: 'בחד קטירא אתקטרנא' (בקושר אחד התקשרתי), בקשר אחד יחיד מיוחד, ככה הוא מתאר את הדבקות שלו לבורא עולם. אהבתי את המוזרות של המילה הזו והיא קפצה לי כשעבדתי על האלבום".
מרגיש שיש משהו ביוצרים דתיים, שהשירים רק סביב דת ואמונה. זה מחייב? "לא נראה לי. כמובן, שבתוך האלבום הזה שזור הכל, גם אמונה, אבל הוא מנסה לדבר בצורה פשוט רגילה".
מי הקהל שמגיע להופעות? "מחפשים, מאמינים, חוזרים".
ומה עם הקהל של פעם? "גם הקהל של פעם. אני פונה לאנשים שמחפשים תוכן עמוק יותר, תוכן שמדבר על המסע הפנימי של נפש האדם, זה מה שאני כותב עליו. לעשות מוזיקה היה החלום שלי עוד לפני שרציתי להיות שחקן, אבל לקח הרבה זמן להגשים אותו. התחלתי לחיות את החיים שבחרתי, ובמקביל עבדתי כל הזמן על המוזיקה. ניסיתי, הכרתי אנשים וחיפשתי מפיקים. זו הייתה השקעה גדולה. עשינו אלבום עצמאי מאפס, על כל מה שכרוך בכך".
ממה אתה מתפרנס כיום, מלבד המוזיקה? "כרגע המוזיקה היא בעיקר הוצאה אינסופית. חלק ניכר מהפרנסה שלי בשנים האחרונות מגיע משיחות ומהופעות אינטימיות ברחבי הארץ, שבהן מזמינים אותי לספר על התהליך שעברתי. בהמשך השנה יהיה גם מופע עם נגנים. אני גם מלמד חסידות ומשתתף בהתוועדויות חסידיות, מופיע בחופות, לצד זה אני ממשיך לעבוד גם כשחקן עצמאי".