דווקא בהופעה של עדן בן זקן, יוצרת התוכן ליאור מארס הבינה עד כמה היא עצמה הפכה למוכרת, כשעוד ועוד אנשים ניגשו אליה וביקשו להצטלם. "אז נפל לי האסימון. אני לא מפספסת הופעות שלה, ואין מנורה אחת שאני לא הולכת, ועכשיו אני כבר לא מצליחה לצאת משם מהיציאה הרגילה. בהתחלה פחדתי מזה מאוד, אבל מתרגלים לזה. הרגל לטובה".
אז אם את לא מפספסת הופעות, היית בהופעה שביבי ושרה הגיעו?
"הייתי בהופעה יום קודם".
ומה חשבת על זה שהם באו לשם?
"אין תגובה".
נראה שזה עזר לקבע את ההנחה שמי שאוהב את עדן בן זקן בהכרח מצביע לביבי. סוג של עסקת חבילה.
"כשאתה אומר 'חבילה', הכוונה היא שמי ששומע מזרחית מצביע ככה ועושה ככה, וזה אורח החיים שלו והוא מהפריפריה - כל החבילה הזאת. וכל ה'חבילה' השנייה זה להצביע אחרת ולגור בתל-אביב ולשים עיפרון בשיער. אבל לא רק שיש אמצע - ימין ושמאל אלו מונחים גדולים, שמקטלגים אותם לפי דברים חסרי ביסוס".
ה"אין תגובה" שלך זה בגלל שאת מפחדת להגיד את הדעות שלך?
"אני לא מפחדת, אני פשוט מאמינה שיש מקום לדבר על פוליטיקה בצורה הרבה יותר חינוכית, ככה שיום אחד אנשים יוכלו לדבר על זה בפתיחות ולקבל את כל מגוון הדעות ואת כל מגוון הצבעים של הקשת, מבלי לקטלג".
גם בחייה המקצועיים מארס, 26, מסרבת להיכנס למשבצת. מצד אחד היא משפיענית שבנתה קריירה מסרטונים. מצד שני היא לא חוששת להראות ולדבר על הצדדים הפחות-פוטוגניים של החיים, ולהזכיר שמהם היא בעצם צמחה. "התחלתי להעלות סרטונים כשהייתי בצבא. סבלתי אז מדיכאון. היה לי תפקיד שלא אהבתי ובמקביל הבית שלי התפרק. ההורים שלי התגרשו בצורה מאוד מכוערת. ככה שגם בבית אכלתי חרא וגם בצבא אכלתי חרא. הרגשתי שכבר אין משמעות לכלום. הגעתי לנקודה שחשבתי שאני הולכת לסיים את החיים שלי. אז לקחתי כדורים, אבל הגוף שלי דחה אותם, הקאתי את הכל בשירותים. חברות שלי מצאו אותי וחשבו שזה היה קלקול קיבה. שלחו אותי לבית חולים. זה לא נראה כזה רציני, אבל מבחינתי זה היה רציני. וכמובן שלא אמרתי כלום כי התביישתי. גם בסוף לא הרגשתי שאני רוצה לסיים את החיים, או שאין לי מה לעשות יותר. גם באותו רגע ניסיתי להיאחז במשהו, בהבטחה שיהיה בסדר בהמשך".
ומתי נהיה יותר בסדר?
"העבירו אותי לתפקיד יותר טוב ופתאום היו גם בנים מעניינים מסביב ושמחת חיים בבסיס, ואמרתי, בואנ'ה יש מלא חיילים שמתמודדים עם דברים דומים לאלו שאני מתמודדת איתם, ואם אני לא באתי מוכנה כי לא היה לי אח גדול שהתגייס לפניי והכין אותי לחרא הזה, אז אני אהיה זו שתכין אחרים. התחלתי לספר בטיקטוק 'בואו תראו מה הסלנג פה', 'תראו איך נראה חדר אוכל צבאי'. אמרתי שאני אהיה האחות הגדולה למי שאין לו אחים גדולים ואסביר הכל. וככה זה התחיל".
היום את מגדירה את עצמך משפיענית או יוצרת תוכן?
"לא בא לי להגדיר את עצמי. עוד שנתיים אני ארצה להיות אסטרונאוטית, אהיה אסטרונאוטית. זה מקצוע כל כך חדש, אף אחד לא באמת יודע מה זה אומר. אבל יש המון שנאה לתחום הזה ואני מרגישה שברגע שאומרים 'יוצר תוכן', זה פחות מקטלג אותך כקוד קופון ו'תקנו ממני'. יוצר תוכן פשוט מייצר בידור או מדבר על נושאים, כמו טראומה, דיכאון, סבל".
מתי התוכן שלך השתנה מתוכן צבאי לתוכן אזרחי?
"כשהתחלתי להבין שלא משנה מה עושים ברשת, תמיד לאנשים תהיה ביקורת, בגלל זה כבר פשוט אפשר לעשות מה שבזין שלך. התחלתי לעשות צחוקים, לעשות דברים כיפיים, ואז פתאום, מלדבר על דברים שאולי לא מעניינים כל אחד, קלטתי שעוקבים שווים כסף. הרבה כסף".
ומתי באמת הוא התחיל להגיע?
"אני חושבת שבשנה השלישית שיצרתי תוכן כבר אמרתי, 'טוב, אני יכולה להתפטר מהעבודה'".
במה עבדת?
"במה לא עבדתי. הייתי מלצרית בבית קפה, הייתי קוף מרקד בחתונות, הייתי בתיאטרון רחוב, חנות בגדים, כל דבר שהיה מכניס לי כסף".
והיה איזשהו כיוון לעתיד?
"תמיד חלמתי ללמוד משחק. עשיתי מכינה בסמינר הקיבוצים והבנתי שזה לא בשבילי. אני פשוט זורמת. הפחיד אותי להתחייב לאיזשהו משהו אחד, אבל יש לי מוסר עבודה גבוה".
"קמפיין אצלי מתחיל בעשרות אלפים ומגיע גם למאות. לא בקטע רע, אבל פחות מעשרת אלפים אין סיבה לפנות אליי. כולם ברשתות, ואם יש אנשים שיודעים לפרסם את המוצר שלך בנזונה, הרבה יותר מפרסומת בטלוויזיה או שלט חוצות באיילון שלא נותן כלום, אז זה שווה את הכסף"
בגלל אותו מוסר עבודה, מארס מתנגדת לטענה שליצור תוכן זה כסף קל. "אני קורעת את התחת בתוכן שאני נותנת. אני לא נותנת לאף אחד לערוך במקומי, אני לא נותנת לאף אחד להתערב לי בקריאייטיב, ומי שחושב שהוא יכול לעשות את זה ואומר 'יש פה כסף גדול' - קום ותעשה את זה".
יש קמפיינים שאת מסרבת להם?
"הלוואי שהייתי אומרת להכל כן, כי אני מאמינה שאני יכולה ליצור הכל מכלום, אבל יש לי כמה עקרונות שאני לא אעבור עליהם: אני לא אפרסם חברות שלא מצהירות לי שהן לא מנסות על בעלי חיים, זה מאוד-מאוד חשוב לי. וגם לא חברות שיש להן חרא מוצר. כבר קרה לי שהעדפתי לבטל חוזה ולשלם קנס מאשר לעבוד עם המוצרים האלה".
באיזה סכומים מתחיל קמפיין אצלך?
"זה מתחיל בעשרות אלפים ומגיע גם למאות. לא בקטע רע, אבל בפחות מעשרת אלפים אין סיבה לפנות אליי".
זה נשמע הרבה.
"אני מאמינה שזה שווה. אנשים לא טיפשים, כולם היום ברשתות, ואם יש אנשים שיודעים לפרסם את המוצר שלך בנזונה, הרבה יותר מפרסומת בטלוויזיה או שלט חוצות באיילון שלא נותן לך כלום ושום דבר, אז זה שווה את הכסף".
מה את עושה עם הכסף?
"אני מכניסה לעובר ושב וברגע שזה מגיע לאיזה סכום נייס – ביי. להשקעה, ישר. יש לי חרדה כלכלית".
למה?
"אני לא יכולה להגיד שבאתי מבית שלא היה בו, כי ההורים שלי תמיד ניסו לתת, אבל אתה מבין שזה בית שלא היה בו. תמיד ראיתי את הפערים דרך אנשים אחרים שהיו איתי בכיתה או בשכונה. החלום שלי היה להיכנס לחנות ולקנות משהו בלי להסתכל על תג המחיר. עשיתי את זה באיזו חנות בפריז. בפריימרק, מכיר? סתם! לא זוכרת איפה זה היה, פשוט הסתכלתי על משהו ואמרתי 'אני כל כך רוצה את זה' ובאמת כבר לא אכפת לי כמה זה עולה. ברור שהסתכלתי אחר כך על המחיר. זה עלה 700 שקל, לא כזה נורא".
"הרגשתי שכבר אין משמעות לכלום. הגעתי לנקודה שחשבתי שאני הולכת לסיים את החיים שלי. אז לקחתי כדורים, אבל הקאתי את הכל בשירותים. כשמצאו אותי חשבו שזה קלקול קיבה. זה לא נראה כזה רציני, אבל מבחינתי זה היה רציני. וכמובן שלא אמרתי כלום כי התביישתי"
היא בכלל נולדה עם שם המשפחה מרזוק. "אבל רציתי להחליף לשם בינלאומי. כדי שכשאהיה ענקית בהוליווד לא יגידו 'ליאור מרזוק'. זה מכוער. יגידו 'ליאור מארס' או 'לילי מארס' או איזשהו משהו שכיף להגיד על הלשון".
היא כבר עשור בזוגיות עם דן, שמעדיף לא למסור על עצמו יותר פרטים. הפז"ם המרשים אותגר דווקא אחרי שהשניים התארסו. מה שהייתה אמורה להיות תחנת ניצחון רומנטית, הציפה את ההבדלים ביניהם והכריחה את השניים לבדוק מחדש לאן הם הולכים. "כולם אמרו לי שברגע שיש טבעת, השטן מופיע בסלון, מחכה כל יום על הספה. כולם הזהירו אותי שהתקופה אחרי האירוסים היא הכי קשה - ובצדק. גם אחרי עשר שנים של זוגיות, בשנייה שיש לך טבעת על היד, פתאום דברים מקבלים הרבה יותר משמעות, פתאום עולות שאלות. וזה לא משנה כמה זמן את מכירה את הבן אדם - אלו שאלות מהותיות שהתשובה עליהן מפתיעה את שני הצדדים".
מה הפתיע אותך לגלות?
"אני ודן מאוד שונים ואני לא חושבת שקלטתי את זה עד שהגיעה ההצעה. הוא מחפש להתקרקע, משפחה, ילדים, להיות באיזושהי שגרה, מאוד יציב, סלע. אני מים, אני אוקיינוס ענק שמשתנה כל הזמן וצריך להשתנות כל הזמן, ועצמאית. תמיד רוצה את הדבר הגדול הבא, ומה יהיה מחר? אני לא יודעת, אז יאללה, בוא נשתגע, בוא נטוס לפורטוגל, נגור שם חצי שנה. פתאום היינו צריכים לפגוש את הפערים האלו וגם להבין שזה הבן אדם שאני רוצה להקים איתו משפחה".
איך התמודדתם עם זה?
"זה הביא משבר גדול שאני שמחה עליו ברמות. בסוף ליאור בת ה-16 שהוא התחיל לצאת איתה היא לא ליאור של עכשיו, בת ה-26. זה גם לא ליאור שתהיה בת 30. כל החיים אמרתי לו שאני אהיה ככה, שאני אלך בעזריאלי ואנשים יעצרו אותנו ויבקשו ממני תמונה. והוא תמיד כל כך מאמין בי ואומר לי 'ברור שאת יכולה עוד', גם כשזה מפריע לו".
כבר התחלתם לתכנן חתונה?
"אנחנו מתחילים לחפש אולמות, שום דבר לא בסטנדרטים שלי לצערי. מרגישה שמוסד החתונות בארץ נורא תבניתי ונורא חוזר על עצמו ומשעמם".
בתקופה האחרונה היו לא מעט חתונות מתוקשרות של משפיעניות שהחברות שלהן - גם משפיעניות - באו לשמח את הכלה ועל הדרך להפוך את האירוע לאלבום פוטוגני באינסטגרם. מארס עדיין לא בטוחה מה המקום שלה בכל זה. "רק השנה התווספו לי חברות חדשות מהתעשייה. אלו חברות שבחיים לא חשבתי שיהיו לי, כי כולם אומרים על חברויות כאלו שהן לא אמיתיות. גם לי כבר קרו מקרים של בנות שהיו מדברות איתי באירועים ליד הפלאשים, אבל ברגע שהן הבינו שלא אפרסם דברים שלהן בחינם, כבר לא היה יותר את ה'שלום' בהשקות".
נשמע שיש לך סלידה מחלקים מסוימים בתעשייה.
"מאוד-מאוד. אני קמה כל בוקר עם איזה ניגוד ערכים: מצד אחד אני מאוד רוצה להצליח ולטפס למעלה ולגעת בכמה שיותר אנשים ולעשות איזושהי השפעה טובה בעולם. מצד שני, צריך לגדול על ידי קמפיינים ועל ידי תוכן מסחרי ולפעמים לעשות דברים שהם קרינג'יים ברמות. גם יש לי חרדה. זו לא חרדה חברתית, אבל יש לי חרדה מהשקות וכאלה. אני מאוד משתדלת להרגיש בבית, שאני שייכת ושיש סיבה שבגללה אני בחדר, שהזמינו אותי לחדר הזה. ועדיין לפעמים יש לי תסמונת המתחזה. אני לא מבינה מה אני עושה פה. יש דרך שצריך ללכת בה כדי שהצד הטוב יתגשם. וזו דרך שמלאה במשחק".
ואת שחקנית?
"אני שחקנית מעולה. אגב, אני גם עושה אודישנים כל הזמן במשחק. מגיל שבע עד עכשיו לא התקבלתי, כי כנראה אלוהים תיכנן לי משהו בנזונה בהמשך הדרך".