אבהות ///
פגשתי את לין, אמא של הבת שלי, רנה, דרך סוכנות להורות. זה כמו 'חתונמי', יש לך כרטיס ושולחים לך מישהו שמתאימים לך. בתמונה לא רואים הרבה. אז כששלחו לי תמונה ראשונה אמרתי לא, זה לא זה. התקשרו אליי מהסוכנות ואמרו 'אנחנו עושים פה עבודה, אתה לא יכול לפסול על תמונה. אתה צריך לבוא'. אמרתי 'תן לי לעשות את זה בדרך שבה אני מאמין'. התמונה הבאה הייתה של לין וממבט הרגשתי שזה זה. כשישבנו ראינו שיש חיבור. דיברנו על שמות אם ייוולד בן או בת. אמרתי רנה והיא אמרה שגם היא חשבה על אותו שם. המשכנו לדבר על שמות נוספים וראינו שאנחנו חושבים אותו דבר.
איך עובדת ההורות המשותפת?
זה מבנה שאני חושב שבשבילי הוא טוב. תמיד ידעתי שאני ארצה ילדים מגיל ממש צעיר, ופתאום הגעתי לנקודה שאמרתי וואלה, יש מצב שזה עכשיו. פגשתי אותה והיה חיבור. היא באה מעולמות הקולנוע. יש הסכם בינינו, זה כמו להתגרש אבל בלי השיט של זה. להביא ילדים בדרך הזאת זו בהחלט אופציה מעניינת, אבל היא עדיין בחיתולים שלה, זה עדיין לא כזה פופולרי. בשבילי זאת אופציה ממש טובה. יש לי חברה במצב דומה וקשה לה שהיא לא כל הזמן עם הילד. אני נהנה מזה שיש לי גם את החופש ואת הזמן עם עצמי.
איך עושים כזה הסכם?
יש עובדת סוציאלית ופסיכולוג שמלווים ועורכי דין. כבר בהתחלה מציפים את כל הדברים שיכולים להיות, כי יש להם יותר ניסיון, ועושים הסכם עם הכל. זה גם משחרר, הופך את זה ליותר נקי כי הדברים ידועים מראש, ואז החיים מגיעים ובכל זאת מפתיעים. הייתה פה גם תקופה לא פשוטה. להביא חיים חדשים זה משבש וזה שינה אותי ואותה.
חוזה כולל גם אפשרות של מישהו שירצה לעזוב את הארץ? מה עושים בחגים?
דיברנו על זה לפני המלחמה, אבל כבר היו פה עניינים לא כל כך ברורים במדינה. סבתא שלה היא ניצולת שואה, אז ממש דובר על מה עושים אם צריך לברוח, ואיך נבין מה הזמן הנכון. אלה דברים שדנו בהם עם עורכי דין. כמובן שצריך את ההסכמה שלי, ונתנו לה את האופציה לנסוע לשבועיים איתה אם היא מרגישה שיש איזה חשש. ולגבי חגים – זה קל כי לין לא חוגגת, אז זה אצלי.
יש דברים שאתם עושים יחד כמשפחה, ארוחות ערב למשל?
כרגע לא. נראה לי שכל אחד מאיתנו מעכל את ההורות בעצמו.
אתה חושב שזה ישתנה?
פגשתי את שלומי אלקבץ שהביא ילדה עם הזמרת דיקלה, אז הוא אמר לי שאחרי חמש שנים זה הסתדר אצלו.
רנה ///
ילד הוא מעין המשך של הגוף שלך. כל פעולה שהיא עושה זה כאילו גם אני עושה באיזשהו אופן. רנה בת כמעט שלוש. מהרגע שהיא נולדה, נולד עוד צ'יפ של דאגה. וזה בכלל לא אני. אני לא בן אדם כזה שדואג, לא לעצמי ולא לאף אחד, אבל זה מלווה כל סיטואציה - חוסר היכולת להגן ברוב המקרים. הדאגה נוראית ואני ממש עובד בזה כדי לפתור את זה.
באיזה קושי כבר יצא לך להיתקל בגידול שלה?
עכשיו היא כבר נרדמת, אבל פעם זה היה מסע. זה יכל לקחת שלוש-ארבע שעות. ראיתי שיטת הרדמה בטיקטוק של איזו מישהי סינית, שהם טופחים על הגוף. עשיתי את זה, זה עובד מטורף. תוך שלוש דקות היא נרדמת.
בצד הכיפי היא מאוד אוהבת מוזיקה. היא רוקדת כאילו היא באיזה רייב. אני מגדל את ציפי שביט. ילדה שמחה, מלאה באנרגיות.
איך למדת להחליף חיתולים, להאכיל ולהרדים?
לא ידעתי כמה זה קשה. אין לי מוטוריקה עדינה. לפני יומיים קילחתי אותה ולא הצלחתי לפתוח את הקוקו. בסוף גזרתי לה שיער כי לא הצלחתי לפתוח את הגומייה.
מה גילית על עצמך אחרי שהפכת לאבא?
שאני לא כל כך נמצא בתוך המציאות של שאר בני האדם. ידעתי את זה תמיד, אבל פה זה מורגש עוד יותר. בגינת שעשועים אני חווה את החיים ממקום אחר. רוב החיים שלי הם אחרים. אני בן אדם שמאוד אוהב את הלבד שלו, ואיתה זה פתאום לגלות לבד עם עוד בן אדם. נראה לי שזה מה שנקרא להרגיש משפחה, כי פתאום זה מרגיש מאוד טבעי ונוח.
יש תוכניות לעשות עוד ילד או ילדה ביחד?
תראה, כרגע האלבום זה גם ילד וגם הסרט שאני עובד עליו זה ילד, אפילו תאומים. אז אני רגע בזה, מגדל גם אותם.
הגיל מבחינתך הוא פרמטר?
התכנון שלי היה להביא ילד בגיל 50. מהבחינה הזאת הזמן גמיש אצלי. אם הייתי מביא אותה כשהייתי יותר צעיר, לא הייתי יכול להתפתח ולגלות הרבה דברים. מבחינת הזמן יש עוד הרבה זמן.
דת ///
חזרתי בתשובה בגיל 12 במשפחה לא דתית. הייתי דתי עד כמעט גיל 30, וזה תמיד היה למצוא את הדרך שלי בזה. לא התחברתי לקהילות דתיות. יש לי את הדרך שלי והקשר שלי עם מי שקוראים לו אלוהים. היום אני עושה קידוש של שבת בשביל הכיף, נהנה לשיר את 'מלאכי השלום'. יש משהו בחינוך הדתי שנותן לראות את האחר. לפני כמה ימים מישהו השאיר בסל האופניים שלי קסדה. רנה אמרה 'אבא, תשאיר לו, זה של מישהו. מישהו יחזור ויהיה עצוב'. היא כזאת פיצית, וזאת רמה של ערכים שאני מכיר מהעולם הדתי, הראייה של האחר. נשארו לי המון דברים מהדת. זה חלק ממה שאני, אבל לא מבחינת מצוות.
זוגיות ///
מי שהיה בן הזוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות מאוד התחבר לרנה והיא אליו. לא היו בכלל אישיוּז כאלה. לפניו יצאתי עם מישהי שהיו לה שני ילדים, ובשבילי זה היה פלוס. זה מגניב, מעניין. לא נראה לי משהו שמגביל.
הרגשת שהביסקסואליות שלך הייתה מוסתרת בתקופות מסוימות?
אני לא מרגיש שהייתי בארון אף פעם. דיברתי כל כך בחופשיות על משהו שנראה לי שהוא פשוט אצל כולם. ככל שעוברות השנים, ובגלל שאני מפורסם, שואלים אותי על זה הרבה. אני מבין כמה שלאחרים זה אחרת.
איך אתה מתנהל עם זה היום?
כשאתה נמשך למין אחד ויש לך מלא אופציות ואתה לא יודע מי מו מה, אתה צריך להיות ממוקד. כשנמשכים לשני המינים, זה הרבה פעמים מאוד מאתגר. זה משתנה כל הזמן, כנראה זה 50-50, ואין אצלי עדיפות מכרעת לצד מסוים, אז קצת קשה לי להתמקד ולראות איזה חיים הכי הייתי רוצה לעצמי. הרבה פעמים אני מוסר את זה חזרה לעולם, לאלוהים, אני אומר, יאללה, מה שתביא אני אזהה. אבל זה אמור להתחיל ממני, ואני עדיין לא יודע.
מתי הבנת שזה קיים בך?
אני לא זוכר את הגיל. כילד קטן זה לא היה לי בכלל. אני חושב שככל שהתודעה מתפתחת, נמסות כל מיני הגדרות וחומות. אם בן אדם עם נשמה מסוימת מעניין אותך, כבר לא היה משנה מה המין שלו או שלה, כי משיכה יכולה לבוא גם אחרי. החיבור עצמו, למצוא מישהו שמדבר את השפה - אלו הדברים שלאורם הלכתי. אחרי הגירושים (מהגר אנוש, ב"ז) שהיו קשים, ממישהי שהייתה אהבת חיי הראשונית, הבנתי שאני עכשיו הולך להיות יותר עם בנים. לא יכולתי לחשוב על מישהי שאפגוש שתהיה יותר מתאימה לי. היינו מאוד מתאימים וזה לא עבד, אז זה קצת גרם לי להגיד: נעשה סיבוב ובוא נראה לאן נצא ממקום אחר.
חתונה וגירושים ///
הייתי נשוי ב-2011 ולגבי חתונה נוספת, אני אף פעם לא אומר על דברים לא, אבל זה לא בראש שלי. אני בן אדם מאוד זוגי, אבל לא צריך את החתונה. אם זה יהיה מעניין לצד השני, אז אזרום.
אתה וגרושתך עדיין בקשר?
אנחנו עדיין בקשר קרוב. היא תמיד תהיה חלק ממני.
תאונה ///
הייתה לי תאונה עם אופניים חשמליים לפני שנה. רכבתי, שמעתי מוזיקה וריחפתי ואז נכנסתי במחסום משטרתי. איבדתי את ההכרה. הזמינו אמבולנס ואז התברר שכל עצם הבריח התרסקה. עשו לי ניתוח ולא יכולתי לזוז כמעט ארבעה חודשים. הצלחתי ממש רק לנשום ולשמוע מוזיקה. זה מיקד אותי בפוקוס מאוד פנימי, כי אין משהו חיצוני לעשות או ללכת אליו. אבל כמו שתמיד אנשים אומרים על דבר כזה - וזה גם תמיד מעצבן לשמוע - זאת הייתה מתנה גדולה.
מי טיפל בך בשיקום?
אנשים שקרובים אליי, חברים, משפחה, בן הזוג שהיה אז, וכמובן צוות רפואי ופיזיותרפיה ומרפאות כאב. לא יכולתי להרים את רנה שנה. כשהיא בכתה והושיטה ידיים, יכולתי רק להתכופף אליה. בחודש הראשון גם לא יכולתי להתקלח לבד. לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן.
זה שינה משהו בתפיסה שלך לגבי הגוף?
לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות לי. חזרתי לעשות יוגה לפני שבועיים ובכיתי בשיעור. פתאום יכולתי לעשות דברים בכוחות עצמי וזאת הרגשה שלא הכרתי. זה חיבר אותי מאוד לגוף. להבין איזה כיף שאני יכול לעשות דברים עם הגוף. בשנייה שיכולתי לחזור לאופניים, חזרתי. אני לא רוצה שזה ישאיר לי פחד ממשהו.
הפריצה בריאליטי ///
הייתי ב'כוכב נולד' בגיל 18. זו הייתה חוויה מדהימה - להגשים את כל החלומות שלי בגיל מאוד צעיר. כשהייתי בבית ספר והייתי מאחר לשיעורים, הייתי אומר להם, אני לא צריך את זה, אני אהיה מפורסם. פתאום, ארבעה חודשים אחרי זה, לא יכולתי ללכת ברחוב.
היית רוצה לפעמים לוותר על הפרסום?
אני מבין שזה חלק מהייעוד שלי, אני לא יכול לברוח מזה. הקטע של פרסום הוא כמו מחיר שאתה צריך לשלם. עם הזמן אתה עושה עם זה עבודה. פעם היו ניגשים ונוגעים בי, ורציתי להגיד כן לכולם, אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כשאתה מבין שזאת אהבה, מישהו נותן לך כרגע משהו, תקבל, אל תרגיש שלוקחים ממך משהו. כל דבר כזה מרחיב אותך כאדם.
אתה מרגיש קונפליקט בין הנאמנות שלך לעצמך לבין הנאמנות לקהל?
הנאמנות לעצמי היא הנאמנות לקהל. למשל כמו אצל נינט, כיף לראות שהיא הולכת בדרך שלה. זה מעורר השראה. אמן לא אמור להגיד 'אני אעשה דווקא', אבל גם לא יכול ללכת עיוור אחרי משהו שרוצים ממנו. מאוד השתדלתי לבדוק את עצמי שאני לא עושה דווקא, ופשוט להיות איפה שמסקרן אותי.
התבגרות ///
אני בן 42 אבל אני לא מרגיש את הגיל כמו שאחרים חווים, או לפחות אומרים שהם חווים. אני מרגיש מאוד צעיר, ואני גם מסתכל על אנשים שאני מעריץ, כמו סיה למשל, ששיא הפריחה שלה היה בגיל 40 ומשהו. הגיל באמת קיים, אבל בסוף הסיבה שעושים אמנות היא כדי לפרוץ מחסומים, וככה אני מרגיש עכשיו עם הסינגל החדש, 'החידה הגדולה', שיוצא ב-10.11 ובעקבותיו גם אלבום חדש וסיבוב הופעות (19.11 במועדון המסגרייה בחצרים, 25.11 בבאבי בר בהוד-השרון, 28.11 בגריי תל-אביב וב-9.12 בגרציא בקיבוץ העוגן). אני באמת לא זוכר מתי התרגשתי ככה ממוזיקה שאני עשיתי. אני ממש בוכה מהתרגשות באולפן.
חזרת לשיר בעברית אחרי הפסקה.
היה שלב שבו הרגשתי שאני לא מצליח לבטא את עצמי בעברית, אבל אז התחילה המלחמה ויומיים אחרי זה התחלתי להופיע למפונים ובבתי חולים. היה שם משהו כל כך עמוק, לשיר שירים מול פצועים, זה חיבר אותי למשהו בתוכי, לרגש מסוים שיכולתי להביא רק בעברית.
שורדי השבי ///
חבר ממש טוב של אלי-ה כהן שהיה בשבי שאל אם אוכל לצלם לו וידיאו. אז אמרתי לו, מה וידיאו? אני בא. ידעתי שדבר כזה לא מפספסים. בן אדם שהיה במקום כל כך קשה הצליח לקחת אנרגיה בתקופה הקשה מהמוזיקה או מאיזה שיר. זאת הייתה חוויה מאוד חזקה, מאוד מעצימה. האנשים האלה עברו דברים ואתה רואה כוחות נפש. אתה רואה את המשפחה, את אמא שלו. הלכתי להופיע מול חיילים ואמרתי לעצמי עם מה אני בא אליהם עכשיו? אחרי זה המפקד בא אליי ואומר 'תשמע, אתה ממש הרכבת אותם'. זאת מילה כל כך חזקה, להרכיב נפש של בן אדם. פתאום אתה רואה את החלק שלך.