את הראיון שנתן לחיים אתגר, אחרי שנה של חשאיות ודממה שהולידו אינספור שמועות, כולל תאריך פטירתו שעודכן בערך שלו בוויקיפדיה, ראה צביקה פיק בביתו, ברמת-השרון, כשלצידו יושבת מעצבת האופנה שירה מנור, האישה שאיתו כבר 15 שנה. "צפינו בתוכנית בזמן אמת, כמו כולם", היא מספרת, "וכמעט שלא דנו בה תוך כדי צפייה. אולי זרקנו מילה פה ומילה שם".
אהבת?
"בסוף התוכנית אמרנו 'טוב שהיא שודרה'. היא איפשרה לצופים לסגור מחשבות ותהיות לגבי המצב".
כן, גם אני ציפיתי לתשובה קצת יותר מפורטת, שתביא משהו מעולם הרגש, אבל מנור (33) מתנהלת בדרך משלה. את השאלות שמצטיירות בעיניה כפולשניות היא מסננת או מגיבה עליהן ב"אני מוכנה לצהוב בקטן, לא בגדול". לזכותה ייאמר שהיא לא הפכה עליי את השולחן כששאלתי על החלטות שקיבלו בעקבות האירוע המוחי להבטחת עתיד שני הבנים שהביאו לעולם. בדרכה האלגנטית היא התעלמה גם משאלות פחות אישיות כמו כמה כסף שולם לפיק עבור הראיון הבלעדי ואיזה הצעות כספיות הופנו לעברה.
"את הראיון הזה אני עושה בשביל הכיף שלי", אמרה מנור, ובכל פעם שניסיתי להרחיב את גבולות הגזרה שקבעה היא הציעה, "אולי נחשב מסלול מחדש?"
גם לה היה חלק בהחלטה המשפחתית להנמיך פרופיל במשך קצת יותר משנה, מהלילה שבו פיק חש ברע במהלך טיסה ארצה ופונה, בנחיתת חירום, לבית חולים בווינה. מנור ושלושת ילדיו הבוגרים (ד"ר בנלי, שרונה, ודניאלה פלוס טרנטינו שלה) עטפו אותו כחומה בצורה ויחצן הוצב בחזית כדי לדווח על מגמת שיפור קבועה.
מה עומד מאחורי ההחלטה להרים את המסך?
"הגיע הרגע שבו צביקה החליט שברצונו לספר מה בדיוק קרה לפני כשנה ומה עבר ועובר עליו. היו המון שמועות לא נכונות וכל מיני השערות מופרכות. הוא החליט שהגיע הזמן שאנשים ישמעו את האמת מפיו וכראות עיניו".
הדמות שלך חסרה בסרט.
"כיוון שכולם ציפו לראות מה קורה איתו החלטנו שהסרט יתמקד רק בצביקה. יש מקרים בהם נחמד לספר על מי שסביבו ויש מקרים בהם אין טעם לתפוס חלק מהסיפור שלו. זו החוויה האישית שלו וזה היה הצעד הנכון".
למה לא התחתנתם?
"אף פעם לא חלמתי על שמלה לבנה, חלמתי על ילדים וידעתי שארצה להפוך לאמא לקראת גיל 30. לדעתי, חתונה עלולה להפוך את האהבה למשהו מובן מאליו. ברגע שעושים טקס, שהוא סוג של קשירה, פתאום הכל ברור כזה ופחות מתאמצים למען הצד השני. כשלא נשואים נראה לי שיותר שומרים האחד על השנייה, אולי מפני שאפשר ללכת מהר יותר וללא פרוצדורות, אולי מפני שיש משהו נחמד במילים 'חברות' ו'זוגיות', שמצלצלות לי טוב יותר מ'אשתי ובעלי'. התואר 'בעלי' גם נשמע כבעלות שמשתלטת עלייך ואני בעד החופש. אני לא שוללת חתונות למי שזה מתאים לו ומפרגנת לכולם. שמעתי שהיום יש 'חתונה חדשה' שהיא טקס ללא הרבנות, וזה נשמע לי מקסים".
בראשית דרכם הזוגית, מנור הייתה דוגמנית בלונדינית בת 18 שהגיעה מירושלים לעיר הגדולה. "הכרתי את צביקה באירוע חברתי, יום הולדת די המוני. הושיבו אותנו ביחד, באקראי, ודיברנו עם עוד אנשים שישבו בסביבה. עם הזמן נפגשנו שוב ושוב במקומות שונים, תמיד במקריות, ולאט-לאט התפתח בינינו קשר חברי שבעקבותיו עברנו לגור ביחד. לפני כחמש שנים נולד תים. ניל, אחיו, בן שלוש".
פער הגילים ביניכם ‑ 36 שנה ‑ מעולם לא הרתיע אותך?
"חחחח. עוד כמה פעמים אשמע את השאלה הזאת? לדעתי, באמת שאין הבדל בין זוגות עם פער קטן ביניהם לבין כאלה עם פער גדול. זה אינדיבידואלי ומורכב מהמון פרמטרים, כל אחד נמשך לדבר אחד וכל אחד מתחבר לאדם אחר. בתחילת החברות ראינו שיש לנו תחומי עניין דומים, שאנחנו אוהבים אותם סגנונות של טיולים, אותן מסעדות ואותם קונצרטים. כמובן שיש גם חילוקי דעות, ובכל זוגיות יש תקופות יותר ופחות טובות, הרי על פי הסקרים 75% מהזוגות מתגרשים וגם אצל אלה שלא מתגרשים לא הכל ורוד, אבל אני מאוד בעד 'חיה ותן לחיות'. למרות שאני ילידת מזל שור, אדמה לחלוטין, אדם מאוד יציב ורציני, אני מאמינה שאין כמו חופש הבחירה ‑ הרצון לקום כל בוקר ביחד ולשמוח גם בימים שבהם הרבה פחות טוב".
מנור, בתם של עולים מרומניה, ספרנית ומהנדס, מתרפקת על ילדותה הירושלמית. "עיר קסומה, בדיוק כמו בשיר 'אוויר הרים צלול כיין'. מנקודת המבט שלי זו הייתה ילדות כמעט מושלמת, בת זקונים, שזה כיף גדול וחיים בעיר קרירה ואקלקטית. עיר עם צניעות, עיר ללא ים. אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בנו לפני כל נסיעה לים, את הקשר הפתוח והזורם עם השכנים והמשחקים מתחת לבניין המגורים ‑ משחקים אמיתיים, עם אינטרקציה בין הילדים, לא משחק מול מחשב בדיוני ומבודד. היום, כל פגישה בין ילד לחברו חייבת להיות מתוכננת מראש. אני זוכרת איך העברנו את ימי כיפור בהליכות ללא סוף, איך קשרנו שקיות סביב הנעליים בימי השלג המדהימים ואת ההליכה לעיר העתיקה כשבא לנו לאחר לבית הספר. רוב החוויות האלה כבר נעלמו מהעולם, שמשתנה מיום ליום, וזה חבל".
הילדות שאת מעניקה לילדייך ברמת-השרון לא נראית לך עשירה יותר?
"מבחינות מסוימות. אנחנו התרגשנו והתארגנו במשך ימים לקראת הנסיעה לים, ומכאן זה קפיצה של שתי דקות. רק כשעברתי למרכז גיליתי כמה דברים חיוביים היו בירושלים. הילדות שלי הייתה מאוד מעורבבת מבחינת מעמד סוציו־אקונומי, תרבויות, עדות ודתות וזה מדהים. לא הרגשנו שוני ופערים".
מאיזה גיל חלמת על עיצוב אופנה?
"לא הייתי מהילדים בעלי החלומות הספציפיים או הרגשות העזים. תמיד זרמתי עם החיים ועם הדעות הייחודיות שלי, דברים מקובלים יותר ומקובלים פחות, אבל תמיד התעניינתי בחומר, עיצוב, ציור ואמנות בכל סגנונותיה, בעצם הפועל 'ליצור', בין אם עיצוב אופנה, עיצוב חלל, עיצוב מוצר או אמנות אחרת. בעיצוב אופנה אני עוסקת בכיף גדול ובאהבה רבה".
היא התחילה בעיצוב חלונות ראווה, "בכל מיני בוטיקים לא מוכרים אך מיוחדים, שנתנו לי הזדמנות למצוא את החומר הנכון, להתאים צבעים וגדלים וקומפוזיציה. זה היה ניסיון גדול לדמיון, אני בטוחה שעשיתי גם טעויות, אבל כל טעות היא הדרך הכי טובה ללמוד".
בהמשך התקבלה לשנקר. "במשך שלוש שנים למדתי ציור, עיצוב אירועים וסטיילינג, ולאט־לאט פילסתי לי דרך לעולם האופנה. טיילתי לבד, חקרתי לבד, למדתי על בדים וחומרים וגזרות, גם למדתי לקבל את התשובה 'לא' ומי נגד מי ואיך הכל עובד. הלימוד הזה הכרחי לאחת כמוני, שהתחילה לבד ולא המשיכה את הדרך של מישהו אחר בעסק משפחתי. את SHIRA M בחרתי להקים כמותג עצמאי מפני שבאופי שלי התאמתי לעצמי. יש אנשים שבנויים לעבודה במסגרת מסוימת עם חוקים, כללים, שעות וכו', ויש אנשים שבנויים למסגרת משלהם מפני שהם לא חושבים לפי הספר. זו המשבצת שלי. אני מאמינה שכל אדם ראוי לבחור כל דבר לעצמו ‑ ואני בחרתי לחיות ולנשום אופנה, ובחרתי בעסק עצמאי של אופנת נשים שהיא תחום קשה במיוחד".
למה?
"אנחנו חיים בארץ קטנה, עם מעט קהל והרבה מעצבים. התחלתי בקטן, מהבית, הלכתי על קצות האצבעות וחישבתי כל צעד מבחינה כלכלית והתנהלותית. אחרי שנה עברתי לסטודיו משותף עם תדמיתנית מול הדולפינריום בתל-אביב, באווירה מדליקה. במשך כמה שנים טובות הפצתי בגדים להמון בוטיקים ברחבי הארץ. מאז ששני הילדים המדהימים הגיעו לעולמי הורדתי מעט הילוך, יצאנו מתל-אביב, הפחתתי במספר החנויות וכיום רוב הלקוחות מגיעות אליי, למרות שעדיין יש כמה בוטיקים בודדים להם אני משווקת. יש לי נישת בוטיק המיועדת לאישה אמיתית ומיוחדת שמעריכה יצירה אחרת ופחות המונית. מאוד חשוב לי לבחור בקפידה את הבד והגזרה וכל אלמנט מלווה במחשבה עמוקה, איך האישה תרגיש טוב עם כשתסתכל במראה. נשים חוזרות אליי שוב ושוב מפני שהן מקבלות ממני יחס אישי ועוברות איתי תהליך בחיזוק הביטחון העצמי וההסתכלות שלהן על עצמן. זה הסיפוק והכיף".
כשאת מעצבת את חושבת על עצמך?
"לא בהכרח. העיצובים שלי מיועדים לאישה שמרגישה נשית, חופשייה וייחודית. אני מאמינה במין הנשי, בכוח ובעוצמה הנשית, ורוב העיצובים שלי הם שמלות וחצאיות מפני שאני מאמינה בפרקטיות ובחופשיות. במכנסיים יש משהו חונק ונצמד. נשות משפחת טראמפ, למשל, נראות לי בעלות סטייל מקסים, סטייל מעורר השראה. גם אצלנו, בארצנו הקטנה, יש שיפור משמעותי בלבוש הנשים, לא רק באירועים, אבל יש עוד מקום לשיפור בסטייל ובייחודיות".
למה את לא מציגה בשבוע האופנה?
"שוחחתי עם כמה מעצבים שהציגו פעם אחת בלבד, ושמעתי מהם שהיה מגניב ומרגש, אך בפועל זה לא נתן להם הרבה מבחינת הקידום והמכירות. תעשיית הטקסטיל הישראלית הפכה לרוויה, רשתות גדולות וזולות שמגיעות ארצה פוגעות בה וגם הקנייה באינטרנט עושה את שלה. נכון לעכשיו, ההשתתפות בשבוע האופנה שמעניקה לי ערב אחד נוצץ ונחמד לא מרגישה לי כחובה, אבל אני לא שוללת שום דבר. כבר 11 שנה אני מעדיפה להתמקד, מדי יום ביומו, בעבודה שלי, בעיצובים וביצירה".
תים וניל. מה מקור החיבה שלכם לשמות בני הברה אחת?
"בהיריון עם תים, אהובי, ידעתי שזה יהיה שמו. הגעתי אליו מהשם תום, שאותו אהבתי במשך שנים ומכל מיני סיבות לא הרגשתי שנכון להעניק אותו לילד. כששמעתי את השם תים בכמה סרטים התאהבתי גם בצליל וגם באנרגיה שלו, יש בשם הזה אצילות ורגישות. גם בהיריון השני, כשכל כך רציתי שיהיה לי עוד בן, ידעתי שהוא ייקרא ניל. הכרתי שני אנשים בעלי שם זה, שניהם מדהימים ומוצלחים. בשני ההריונות שיתפתי את צביקה בשמות שאהבתי והוא התחבר".
בהיריון השני לא רצית בת?
"לא, תמיד רציתי ששני הילדים הראשונים שלי יהיו מאותו המין ובהפרש קטן זה מזה, כדי שבעתיד יוכלו לחלוק ביניהם כל דבר וכל נושא".
יהיה ילד שלישי?
"מי יודע, אולי בעוד כמה שנים טובות. אני נולדתי כשאחיי היו בני 13 ו-14 והקשר בינינו קרוב וחם. יש משהו מיוחד בעובדה שבהפרש גדול מגיע למשפחה יצור קטן".
שתי הלידות שלה היו מהירות. "עם תים קיבלתי מעט אפידורל, עם ניל לא הספיקו לתת לי וזה כאב נורא. מדהים לחשוב שפעם נשים ילדו רק בדרך הטבעית, ללא שום עזרה. אחרי כל לידה עברתי למלונית, לחמישה ימים, ומדי פעם ברחתי ממנה כדי להוציא סחורה ולבדוק כמה דברים בעבודה. ככה זה כשאת עצמאית. המשקל של ההריונות, 15־18 ק"ג, נשר ממני די מהר בלי שום דיאטה או ספורט. תודה, אמא, על הגנים. חברות שמכירות אותי מילדותי טוענות, שהן דמיינו אותי כאמא קשוחה שיודעת להעמיד את הילדים במקומם, אבל מאז שהם נולדו משהו השתנה. חלק אומרות שהפכתי ליותר מדי רכה ורגועה. הם החולשה שלי".
תים וניל לומדים עד ארבע בגן אנתרופוסופי, שמנתק אותם מהטכנולוגיה המוגזמת ומחבר אותם לעולם הרוח והאדמה. "הרבה עבודות עם עץ, טיפוס, עבודה עם הידיים, בערב הם מחכים לבוקר כדי לחזור לגן. צביקה הוא אבא מעורב, אבל לרוב אני זו שנותנת את הטונים ואת הגבולות. כשהולכים לגן אני נותנת להם הרצאה על כמה הכביש מסוכן, שאסור לרוץ אליו ללא יד ותמיד מסיימת ב'מתי אומרים את מילות הקסם ‑ סליחה, תודה ובבקשה'. העיקר שהכללים החשובים האלה לא ייצאו להם מראש".
חלוקת התפקידים ביניהם לבשה פנים אחרות, ללא קשר למצבו הבריאותי של בן זוגה. "הילדים גדלו", היא מסבירה. "כשתים היה קטן צביקה היה מעורב מאוד. היו לילות ששנינו נשארנו ערים עד חמש לפנות בוקר, או שחילקנו בינינו את שעות הלילה. צביקה היה מרים אותו ומטייל איתו בבית שעות על גבי שעות, עד שנרדם. כיום, הם משחקים ביחד, אוכלים ביחד וזה תענוג להקשיב לשיחות שלהם. צביקה הוא אבא פולני, דאגן, שלא אוהב להעיר לילדים ולא מוכן לשמוע הערות עליהם. בשבילי, 'אמא' הוא תואר כבוד. זו אהבה שאין דומה לה. בעבר הרחוק דאגתי וטיפלתי רק בעצמי. כיום אני של הילדים אפילו יותר מלעצמי".
לדבריה, הם הורים טוטליים. "מאז שהם נולדו צימצמנו מאוד את הבילויים והטיסות, אנחנו יוצאים לחופש רק איתם כי המצפון לא נותן לנו להשאיר אותם עם מטפלת. נכון, זו שריטה, אבל שריטה טובה. היו לנו מספיק שנים של טיסות ללא סוף ועשינו הפסקה לפרק זמן מסוים, אף מדינה לא תברח".
מה עשית כשצביקה אושפז בווינה?
"סיפרתי לילדים שאבא לא מרגיש כל כך טוב ושהוא במרפאה. נתתי להם דוגמאות מהורים של חברים שמשהו כאב להם בגוף, קיבלו טיפול והחלימו. הם שאלו איפה הפצע, איפה כואב לאבא ולא התחמקתי מתשובות. התחושה של חוסר ודאות הרבה יותר מפחידה. בכל פעם טסתי לווינה ליום וחצי והם נשארו בהשגחת המטפלת ובני משפחתי ‑ הוריי ושני אחיי".
איך הכנת אותם לשובו הביתה?
"בצורה פשוטה ורגילה, בלי שום דרמות. 'בעוד כמה ימים אבא יחזור והוא אפילו קנה לכם מתנות ויהיה לנו כיף'. קניתי מתנות קטנות בשמו. בהתחלה הם הסתכלו עליו טוב-טוב ובדקו האם משהו השתנה בו עד שהבינו שהוא בדיוק אותו האדם. הילדים הם אלה שחיזקו אותי בתקופה הקשה, לא נעזרתי בשום גורם אחר כדי לשאוב כוחות. במצב שאליו נקלעתי היו רק שתי אפשרויות: או להתמלא באנרגיה שלילית שתוביל לדיכאון או לעשות סוויץ' ולבחור לקום בבוקר בראש מורם ועם חיוך גדול. בחרתי בדרך האופטימית ואני מעבירה אותה לילדיי. המוטו שלי הוא: החיים ורודים, ובתוכם מסתתרים עוד צבעים שלא תמיד ורודים, וגם איתם צריך לחיות".