יצא שהשבוע חגגתי יום הולדת. לא משנה כמה, אתם לא רוצים לדעת כמה. אז חגגתי. כי צריך. הילדים הכינו לי ברכות מצוירות וכתר מנייר, והאישה - שיודעת עד כמה אני אלרגי ליום ההולדת שלי - עשתה את המקסימום מבחינתי והכינה לי עוגה ועליה הזליפה את הכיתוב המדויק: "יומולדת די שמח".
בבוקר עברתי על ברכות הפייסבוק שלי והרגשתי שיש עדיין כמה עשרות אנשים שלא עבר להם ממני לגמרי, ובערב יצאנו למסעדה רבע יקרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בזמן שאני ניסיתי להחליט אם ללכת על הברוסקטה או להתחיל ולגמור בעיקרית, נכנסו בדלת עומר אדם ועוד מאה חברים - כולל מיכל הקטנה, מיכל אנסקי ומיכל דליות - והאישה שלפה כרטיסי טיסה לכולם במטוס פרטי למיקונוס!
כלומר, לא. נראה לכם? למה שיקרה לי דבר כזה? למה שמישהו בכלל יעשה דבר כזה?
וכשאני אומר "מישהו" אני מתכוון ספציפית לאיל הנדל"ן עידו חג'ג', אחיו של איל הנדל"ן צחי חג'ג', שבניגוד אליי חגג בחודש שעבר את יום הולדתו (44) כשהוא שם את הדגש יותר על "חגג" ופחות על "יום", כי העסק נמשך יומיים־שלושה, כלל טיסה פרטית ליוון עם חברים, הופעה של רגב הוד במטוס ונוכחות של רוב שועי האינסטגרם בישראל, כולל שירלי בוגנים, שלי גפני, יואב ומיכל צפיר, עומר אדם, מיכל הקטנה, עינת שרוף, חיים אתגר, רוני מאנה וג'ני צ'רוואני, אלי יצפאן - אני יכול להמשיך ככה שעות. הערכות דיברו על השקעה של כמיליון שקלים.
למה שעידו חג'ג' יעשה כזה דבר? כלומר, בן אדם, אתה בן 44, זה אפילו לא עגול, מה רע לך להזמין כמה חברים לאיזה בר ולקחת לילה במלון מונטיפיורי כמו בן אדם רגיל מן היישוב מרכז תל־אביב? אבל חג'ג' יודע לחגוג כמו שאלפיונים מהסוג הפחות דיסקרטי בישראל עושים בשנתיים האחרונות, באופנים שהולכים והופכים מוגזמים, מופרכים, מנקרי־טוקבקיסטים ובעיקר כאלה שיגרמו לכם לבהות באייטם הרלוונטי אצל פינס, או ברכילות, או באינסטגרם, ולתהות מה נהיה.
האירועים יכולים להימשך כמה ימים, להטיס את עצמם ומשתתפיהם לחו"ל, להתחלק למסיבת בריכה וגן ולכלול לינה, להכתיב למשתתפים מה ללבוש לאיזה חלק ומה לאכול מתי - והכל במימון מלא של החוגג וללא שום קו מנחה של איש מקצוע כלשהו בתחום הפרופורציות.
איך תזהו את האירוע המופרך? אה, זה קל: חפשו שני סימני היכר מובהקים, הראשון שבהם הוא עומר אדם. יש עומר אדם - יש אירוע. "הוא חבר של רובם, הוא לא לוקח להם את הסכומים שהוא ייקח לך להופעה", מסביר לי כתב שמסקר את הסצנה מזה תקופה ארוכה.
במקרה הנדיר מאוד שאדם לא שם, תהיה שם מחליפתו עלי אלפיון, עדן בן־זקן. "אין מסיבה בלי עומר או עדן", מאשרת עורכת בכירה לשעבר באחת מתוכניות הבידור, שגם מגיעה בעצמה לרוב האירועים הענקיים. "בשבוע שעבר, למשל, היה יומולדת ליעל נזרי, אשתו של טדי שגיא, ואמרו לי: הפעם הולכים הכי בקטנה, 200־300 איש, קייטרינג ועומר אדם. ככה זה, זה רק זמרים מזרחיים ומרימים. ליומולדת הקודם של מיכל הקטנה הביאו את רמי קלינשטיין - תשמע, זה היה גבולי. לא באמת עבד".
11 צפייה בגלריה
עומר אדם. ''חבר של רובם, לא לוקח מהם את הסכומים שהוא לוקח על הופעה''
(צילום: יאיר שגיא)
המאפיין המובהק השני יהיה קייטרינג מופרך בגודלו אבל מתחזה לים־תיכוני בריא, כנראה מתוצרת ארז קומרובסקי או תואם־קומרובסקי כלשהו. "ביומולדת האחרון של טדי שגיא ב'אביגדור' היה אוכל ברמה שלא ראיתי. הטיסו מולים, שמו אותם על מבני קרח מיוחדים, שלקו צדפות. זה היה טירוף", נזכרת אחת האורחות. "פעם הקולינריה הייתה יותר מדויקת", מודה יעל זוהר, בעלת אחת הסוכנויות המובילות לארגון אירועים. "היום הם רוצים את המזרח־התיכון סטייל - קומרובסקי, מחניודה, רן שמואלי - כל הסגנון של השפע, של הרבה".
מה הרבה? הרבה זה מעט, והסלוגן היחיד של האירוע המופרך החדש תמיד יהיה, "עוד לא ראיתם כלום, אבל היי, תסתכלו פה!". השנתיים האחרונות בפרט, מסכימים כל המארגנים בתחום, התאפיינו בגידול חסר פרופורציות של אירועים חסרי פרופורציות. "המודעות לאפשרות לקיים אירועים כאלה חזרה ממש לפני שנתיים", אומרת אירית רחמים, כוהנת האירועים הגדולה בישראל (זה הטייטל. היא הכתיבה). "כי בכל השנים שאחרי המחאה החברתית כמות האירועים הזאת פחתה, כי אנשים עדיין חששו. אנשים שלרוב עושים מסיבות כאלה הסתפקו בארוחות גדולות במלונות בוטיק, ואירועי בון־טון קטנים השתלטו על התעשייה. האירועים הגדולים זזו הצידה. בשנתיים האחרונות הם חזרו ובגדול, והדרישה מאוד גדולה".
למעשה, הדרישה לאירועים מפוצצים גדלה עד כדי כך, שרחמים פתחה לפני כשנתיים בית ספר להפקת אירועים, שבו עברו כבר, לדבריה, מעל אלף איש, "והשוק מתפתח מאוד".
אולי היהלום הנוכחי שבכתר הפלסטיק של הגל המוחצן החדש הוא אירוע חידוש הנדרים של עידן ובתיה עופר, שהתקיים במיקונוס באוגוסט האחרון, לשם הוטסו כ־500 חברים מז'אנר דרורית ורטהיים, טדי שגיא (על רעייתו והוריו), ליאורה עופר, אודי וענת אנג'ל, יהודית ואבי טיומקין, אלפרד אקירוב, בני שטיינמץ, רקפת רוסק עמינח - אני יכול להמשיך ככה שעות - וכולם השתתפו בסוג של בכחנליה בסגנון 'ברנינג מן'. פסלי ענק מוארים, הופעות של עומר אדם, מרינה מקסימיליאן, גליקריה, שלומי סרנגה ודביר בנדק בתפקיד חייו כרב ליוו מעמד שבטי־משהו שכלל איפורי גוף וצבעי פנים. לאירוע היו גם אירועי משנה כגון שיח גברים, שקוד הלבוש המבוקש אליו הוגדר בהזמנה כ"שריפה, גבר: השתמש בדמיון שלך מתוך ביטוי עצמי רדיקלי מופרז. תגיע בוהמי וחגיגי". נדמה לי שהם לא התכוונו לג'ינס וטי־שירט של הוגו בוס.
11 צפייה בגלריה
עידן ובתיה עופר מחדשים נדרים במיקונוס. ברנינג מן של האלפיון העליון
(צילום: אלון ליבנה)
בקיצור, בקטנה. הערכות זהירות בתעשייה מדברות על השקעה של כשני מיליון דולר באירוע ההוא, והרף בהחלט הוגבה כאן למקום שמחייב את כל הבאים בתור, כי מדובר, בסוף, בסוג של מקצה פומבי בענף המופרכות, המוכתב כולו על ידי צרכים אינסטגרמיים. "זה האינסטגרם שגורם לכולם לרצות להראות למי יש יותר גדול ואיפה הנראות תהיה גדולה יותר", מבהירה העורכת הבכירה לשעבר. "לכן כולם גם משתדלים להזמין כמה שיותר מפורסמים, שיש לכל אחד מהם עשרות או מאות אלפי עוקבים, ופתאום כשעידו חג'ג' חוגג יוון, כל החברים שלו זה סלבס. יודע למה? כי בסופו של דבר המטרה היא להרוויח כמה שיותר חשיפה באינסטגרם".
חג'ג' עצמו ממהר להכחיש. "אין פה שום מטרה פרסומית", הוא אומר, "ותתפלא, אבל ידוענים הם חברים־חברים שלי. חיים אתגר חבר שלי 14 שנה, מתאמן איתי שלוש פעמים בשבוע במכון בבית שלי. זיו אבירם מ'מובילאיי' ואייל ולדמן הם אנשים שעברתי איתם כברת דרך כחברים. עומר אדם בשבילי זה חבר, ואם בא לי ללכת באמצע השבוע לחבר, אני בא אליו הביתה ומשחקים שש־בש בכיף. לך הם נראים ידוענים, בשבילי הם חברים. וכשאני מזמין 150 איש ליום הולדת, תאמין לי שמעגל החברים שלי הרבה־הרבה יותר גדול, אבל 150 זה האנשים שאני יכול להגיד לך שהם חברים טובים".
ייתכן שהוא צודק מבחינתו, אבל אנשים שמעורים בתעשיית המופרכות מתעקשים שההשקעה הענקית בהטסת 150 מוזמנים לחו"ל ואירוחם המלכותי, גם כשהיא מגיעה מחברות אמת נוגעת ללב, מגיעה בו־זמנית גם משיקולים נוגעים־לארנק ולהון חברתי שמתורגם בהמשך לכלכלי.
"אנשים הבינו שכיום אין יותר טעם לקנות מדיה פרסומית שעולה הון, ועדיף לנתב את הכסף לאירועים", מסביר הכתב שמסקר לאורך תקופה את הסצנה. "עידו חג'ג' סוגר טיסת לואו־קוסט של 'ישראייר', משלם 200 דולר לכרטיס, את כל ההוצאה הזאת הוא מכניס לתוך תקציב הפרסום של החברה. גם מיכל הקטנה. אם זה עולה 150 אלף שקל - זה יוכנס כהוצאה מוכרת לצורכי פרסום, והיא מניבה המון חשיפה במדיות השונות, כי גם גיא פינס ומדורי הרכילות לוקחים את החומרים האלה מהסטוריז שהמשתתפים באירוע מעלים. וככל שהאירוע גדול ופומפוזי יותר, זה עובד טוב יותר. זו מדיה פרסומית לכל דבר".
אבל לא תמיד זה פרסום חיובי. מאות טוקבקיסטים משמיצים אותך בעוון ניקור עיניים ו"בושות".
"הם לא ממש מעניינים את האנשים האלה. הטוקבקיסטים הם אנשים שלא הוזמנו וילדי כאפות. נטלי דדון למשל, הייתה פעם נורא נפגעת בכל פעם שכתבו שהיא המתלבשת הכי גרועה. היום יש לה 600 אלף עוקבים והיא יכולה להעביר כל מסר שמתחשק לה".
זו, עקרונית, גישתם של חוגגי המופרכות לסוגיהם: למי אכפת. הרווח עולה בהרבה על ההוצאה הכספית או צרות העין הנלווית. הילדה של טדי שגיא חוגגת בת מצווה? אין סיבה להסתפק בפחות מאכלוס האנגר 11 בתל־אביב בהופעות רצופות של אייל גולן, סטטיק ובן־אל, שלישיית מה קשור ונדב גדג', להגיש קוויאר, כך לפי אתר הרכילות של “מעריב”, ולהזמין כמה מאות חברים קרובים, כולל בר רפאלי והוריה, קורל סימנוביץ' וסרג'י רוברטו, שלומית מלכה, שביט ויזל, מירב פלדמן ועוד.
כמה עלה? מה זה חשוב, לפי הערכות כשני מיליוני שקלים, אבל כל גרוש שווה כשמדובר במפגן כוח חסר תקדים נוסף, שמצליח לערבב על אש קטנה - במיטב מסורת בית אבא רני (רהב. נוכח גם הוא) - מנכ"לים, מפכ"לים, פוליטיקאים, שועים, אמנים, סלבריטאים ורפאלים.
הנוף האנושי והמתחכך הזה יחזור על עצמו מדי סיבוב, וכולם הופיעו גם ליום הולדתו ה־47 של שגיא, שרשם וי בכל הסעיפים - עומר אדם ועדן בן־זקן לצד הנחיה של אלי יצפאן, קייטרינג של קומרובסקי, בריכת כדורים ואמבטיית בלונים ולהקה ספרדית. ופה גם היתרון הגדול של ההתחברות לסצנה המופרכת: שלפחות פעם בשנה מישהו ידאג לארח אתכם בסטנדרט שאינו מבוסס על סיפור חייכם האמיתי.
"אלה אנשים שהכסף הוא מוקד כוח מבחינתם, וחלק מהחברים שלהם איתם בגלל הכסף", אומרת העורכת לשעבר. "חברה פגשה אותי ואמרה לי: 'מה, לא היית אצל עידו חג'ג'? אני אחבר ביניכם!' בעצם היא אומרת: בואי תיכנסי למיליה שלנו, כדי שתהיי מוזמנת ליום ההולדת של השנה הבאה. ככה תדעי שפעם בשנה את נוסעת לחו"ל על חשבון מישהו אחר".
לזה, אני מניח, מתכוון פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, כשהוא מדבר על האירועים האלה כעל "הברוטליות של העושר", כהגדרתו. "בעידן של נשיא אמריקאי שהולך עם תג, 'אני עשיר, אני חכם', גם עידן עופר זה טראמפיזם. זה המודל. ויש להפגנת הכוח של העושר ערך אינסטרומנטלי, אלה מסיבות שאומרות: 'תבינו, אם אני יכול לעשות אירועים כאלה, תחשבו מה הכוח שלי למשוך מאחורי הקלעים'. ויש למסיבות האלה עוד תפקיד: אנשי הביניים - אנשים שהם בעצמם לא עשירים אבל מוזמנים, והופכים להיות חלק מהמיליה. ועצם ההזמנה שלהם לדברים המופרכים האלה הופכת אותם לשותפים, ולכן גם לבעלי אינטרס בשימור השיטה. הם מוקסמים מהכוח, מוחמאים מהעובדה שהוזמנו ומבינים את הסימון".
אבל העושר המוחצן דרך אירועים חד־פעמיים מוגזמים לא היה כאן תמיד באותה מתכונת. עליית האינסטגרם ככלי פרסומי מצד אחד, ודעיכת גלי ההדף האחרונים של המחאה החברתית מצד שני, איפשרו את עלייתו החדשה לאורך שמונה השנים האחרונות. "זה קשור גם לעלייה של בעלי הון צעירים חדשים כאן - ויש היום בישראל יותר עשירים, ובעיקר יותר צעירים מתעשרים", מבחינה זוהר. "כל דור ה־Y ואילך הם מלכתחילה אנשים שיעדיפו לא לחסוך כסף, אלא לנסוע איתו לחו"ל ולהצטלם באיזה יעד אקזוטי או לעשות מסיבה ענקית. ואנחנו כציבור גם הרבה יותר חשופים למסיבות האלה בגלל המדיה החברתית. מכל הסיבות האלה יש כל הזמן עלייה בכמות האירועים".
ונדמה שהאינטרס כאן הדדי; המוזמנים זוכים בפרץ נדיבות שמתיימר - ומצליח - לעלות על קודמיו, והחוגג סופר את הסטוריז במדרגות. "ביום ההולדת האחרון כמות העוקבים שלי באינסטגרם עלתה ב־4,000 איש בלילה אחד - וזו הסיבה שכל המפורסמים עושים את האירועים האלה; בשביל העוקבים. יש כאלה שמודים בזה ויש שלא. אני לפחות מודעת לזה", אומרת מיכל (הקטנה) ויצמן, שימי ההולדת המושקעים־בואכה־מופרכים שלה הפכו לסוג של מוקד עלייה לרגל.
בשנה שעברה חגגה לעצמה ויצמן יומולדת 36 על גג מלון "לייטהאוס" בתל־אביב, עם כ־2,500 מחבריה הקרובים, מהם 500 שלא באמת הוזמנו וההזמנה הועברה אליהם. "ולמדתי מזה, וביום ההולדת שלי השנה עשיתי ברקוד שהופיע בהזמנה שאנשים קיבלו, ורק עם הברקוד יכלו להיכנס - ובאמת היו 120 אנשים שהופיעו ולא הוזמנו והלכו הביתה".
השנה, הקטנה דווקא הלכה בקטן - משהו אינטימי במסעדת "הסלון" של אייל שני במעמד שני עצמו, 150 מוזמנים, עדן בן־זקן בפק"ל, שיר שויצמן שרה לבעלה "כדי להגיד לו תודה שהוא מכיל את כל הדבר הזה", והוצאה מוערכת של כ־200 אלף שקל.
בתעשייה טוענים שויצמן החליטה לקצץ השנה בהוצאות על עצמה לנוכח בת המצווה שהיא עומדת לחגוג לבתה במארס הקרוב, לקראתה היא אוגרת תחמושת. ויצמן לא ממש מכחישה: "אני רוצה לעוף איתה באוויר, וזה יהיה לי מהמם. אני רוצה לחגוג ולקבל את האהבה המטורפת הזאת, וזה לא בא ממקום של חוסר ביטחון, אלא כדי לקבל תשומת לב. אני מתעוררת בבוקר בשביל לקבל תשומת לב, כולנו צריכים וניזונים מזה, ואני צריכה כמויות גדולות יותר".
ימי ההולדת של ויצמן החלו להתנפח מיוזמתה כבר לפני שבע שנים, ביום הולדתה ה־30. "אני עם בעלי ניר מאז גיל 18, וכל הזמן נידנדנתי לו, על מה הוא יעשה לי ביומולדת 30. חפרתי לו על זה באובססיביות והגיע יומולדת 28, 29, ובסוף הוא אומר לי: 'רק שלא תתאכזבי, אני לא הולך לעשות לך שום דבר'. ואז החלטתי שבמקום שתיגרם לי עוגמת נפש גדולה, אני אעשה לעצמי. לקחתי את 'התרנגול הכחול', הרמתי אירוע משוגע, הגיעו 700 איש - זו גם הייתה הכתבה הראשונה שקיבלתי בגיא פינס. עבדתי על זה איזה חודש, ישיבות צוות, עניינים, תלבושות לכל הברמנים, עד לרזולוציות הכי נמוכות. ונהניתי. היו לי זיקוקים בלב".
מאז, זיקוקים בלב הם הרף המינימלי. "כל שנה אני כובשת מחדש. כל הבית בהתרגשות סביב יום ההולדת. שיער ואיפור וכל הצוות ביוטי שמגיע אליי הביתה, וכולנו הולכים לתופרת, בוחרים, מודדים, סקיצות, כולם מעורבים - זה מגבש את המשפחה".
תגידי, מה רע באירוע אינטימי?
"סתם מסעדה זה אצלנו בשגרה, בנוהל. ובכלל, מה הבעיה?!" הקטנה מתעצבנת כאילו חיכתה רק לזה. "זה הכסף שלי ואני אעשה איתו מה שאני רוצה. פגעתי במישהו? גנבתי למישהו? לא מתאים לך לראות באינסטגרם? תדפדף. תגיד שאתה רוצה להיות שם ותוזמן בכיף. הלב שלי ענק. אנשים אומרים לי: 'למה שלא תתרמי את הכסף הזה'. מי אמר לך שאני לא תורמת? אני פשוט לא מפרסמת את זה. אבל כל אחד בא ומבקר ושופט - וזה רק נותן לי דרייב. צריך כל הזמן להמציא את עצמך מחדש בזה, כי כולם עושים לכולם העתק־הדבק. עכשיו אני שוקלת לחגוג פעמיים - גם את התאריך העברי וגם את הלועזי".
יעל שלביה, דוגמנית בת 18, חגגה את יום הולדתה האחרון בחברת כמה מאות בלונים בוורוד וזהב, כמה עשרות זרי פרחים ענקיים, תזמורת כלי מיתר, עמדת צילום לאינסטגרם וסטים של מצעים ומגבות עם ראשי התיבות שלה רקומים עליהם. זה קרה בסלון הבית שלה.
"בחיים לא חגגתי בצורה כזאת. כל ימי ההולדת שלי עד היום היו אני ועוד שתי חברות. נראה לי שגם בשנה הבאה נחזור למשהו מצומצם", אומרת שלביה במבוכה קלה.
וזה היה האירוע הקטן והאינטימי מבין השניים שתיכנן ומימן עבורה בן הזוג ברנדון קורף, נצר למשפחת מיליארדרים אמריקאית, בסכום של כ-250 אלף שקל, לפי ההערכות. כמה ימים מאוחר יותר השתלט יום ההולדת על מלון "ג'אפה" ביפו, צבע הכל בוורוד והעמיד במרכז ציור ענק בגובה של כמעט חמישה מטרים, של כלת השמחה, שביצע בהזמנה מיוחדת אמן הגרפיטי החם של הרגע אליאור (יוסף) אלאדין. "אמרתי, בוא נעשה משהו שעוד לא ראו בישראל", אומר יוסף, "ובסוף הציור פשוט לא נכנס למשאית ההובלה. גררנו אותו ברגל. גם למלון היינו צריכים להכניס אותו באלכסון".
הציורים של יוסף הפכו לאחרונה ללהיט רותח בתפריט החטיפים המופרכים של אירועי השמנה־ושמנה יותר; הם מתיישרים בשלמות עם סט התביעות האינסטגרמי הנוקשה, ויוסף נהנה מביקושים ערים - בקרוב הוא אמור לעשות את הדבר שלו ביום הולדתה של בר רפאלי - ומשכלל את המוצר: "הכנסתי קונספט של 'גרפיטי שואו'. לפני שבוע, ביום הולדת למישהי מאוד עשירה על הגג של ה'סטאי', הבאתי איתי צוות רקדנים, והם רוקדים תוך כדי שאני מצייר את סיפור החיים של האישה הזאת". מחיר? כמה עשרות אלפי שקלים לעבודה.
והרחבת תפריט המופרכויות היא כרגע עיקר כאב הראש של המפיקות הבולטות בענף - אירית רחמים ויעל זוהר - שנאלצות להמציא שוב ושוב את הדבר העוד־יותר־גדול הבא, כי הדבר הגדול הקודם כבר בטח היה אצל מיכל הקטנה. קוקטיילים על בסיס אש וקרח, תזמורת ערבית וקייטרינג מיוחד של סעיד אבולעפיה הם, בשלב זה, כמעט פאסה, וסעיף התוכן נדרש שוב ושוב לא רק לצאת מהקופסה, אלא גם להבעיר אותה ולבלוע.
מסיבת הגיוס של שיראל טולדנו - החברה של עומר אדם - אוחדה לא מכבר עם מסיבת יום הולדתו של אביה, וקירות האולם שהכיל את השמחה הכפולה קושטו במיטב מימרותיו הטיפוסיות של האב נוסח ציטוטים של גדולי האומה, תוך שהאורחים לובשים כולם חולצות שעל גבן מופיע אחד ממשפטי המפתח האלה. כשהאיש נכנס לאולם המתינו לו כל האורחים כשגבם מופנה אליו והמשפט המפורסם שלו מתנוסס, מאות פעמים, לנגד עיניו.
"אתה רוצה כל הזמן להיות מסוגל לעשות משהו שעוד לא עשו", אומרת אחת ממארגנות האירועים הבכירות. "מבחינת תוכן אנחנו יכולים לקחת זמר, להלביש אותו על די־ג'יי בליווי תזמורת קלאסית, וזה יוצר משהו חדש. ליום הולדת 45 של מישהו הביאו את מוניקה סקס לחימום ואת משינה למנה העיקרית".
אירית רחמים, שבאמת ראתה כבר הכל, מוכנה להודות ש"כל דבר הפך להיות מסיבה, וכל דבר הפך להפקה, והאירועים יצאו מפרופורציות. היום הדרישה המינימלית למסיבות רווקות זה טיסה למיקונוס, ולהצעת נישואים זה המלדיביים. היום אתה לא עושה קינוחים - אתה צריך קיר של 15 מטר מתוקים".
איך מתחילים להפיק אירוע כזה?
"כשמישהו בא ומבקש אירוע גדול אני קודם כל שואלת אם הוא רוצה שהאירוע יימשך מספר ימים או מספר שעות. אם בארץ או בחו"ל. אם כולל לינה או לא. במדבר או במקום מקורה. איזה שף. איזה להקות. איזה גימיקים".
מה למשל? זיקוקים?
"מה זיקוקים? אתה לא יכול לעשות זיקוקים, היום כבר בימי הולדת בגן יש לך זיקוקים! צריך לחשוב על קונספט. בא זוג? 'היפה והחיה', עם תפאורות והכל. או אם חו"ל - אני סוגרת לך מטוס ממותג עם השם שלך עליו, שי לכולם בכניסה למטוס, תדריך, מגבות ממותגות של האירוע בכניסה למלון, ובדרך חזרה כולם צריכים לקבל אייפד עם סרט שמתעד את החוויות שלהם משלושת הימים האלה".
כמה יעלה?
"השמיים הם הגבול בדברים האלה. אבל זו תהיה ההוצאה השנייה הכי גדולה שלך בחיים אחרי רכישת בית".
לא עדיף משהו קטן?
"בעיניי האירועים הכי מנצחים הם האירועים הקטנים. בבית כנסת, בבית - אלה הדברים שמשאירים את הרגעים הכי יפים ומכוננים. אבל לקוחות באים אליי ורוצים 'הכי מנקר' ו'הכי מרגש'".
בואו נדבר לפיכך על הפיל שבחדר - ואני מניח שאנחנו כבר די קרובים לשלב הפיל בחדר, בפרט אם צחי חג'ג' ייגנב על מוטיב של ספארי ליום הולדתו ה־50 (צפוי בקרוב. בינתיים סגרו את גני התערוכה, אין להשיג פרטים נוספים); השופוני שבכל זה. הטעם ה - איך נאמר "רע" בלי להגיד? - לא אחיד שבכל זה. הנרקיסיזם המושלם ונטול המודעות העצמית. העובדה שהאירועים המנופחים האלה מתקיימים תמיד מטעם החשודים הרגילים: "לרוב נובורישים, אנשים שגדלו בבתים בלי כסף ובבת אחת נהיו עשירים והם מפצים על הדבר הזה", אומרת העורכת לשעבר. "פתאום נורא חשוב להם להגיד שיש להם כסף. לאנשים שגדלו בבתים עם כסף אין את החסך הזה. לא תראה, נאמר, את מאיה ורטהיימר - שיש לה לא פחות כסף מלמיכל הקטנה - חוגגת ימי הולדת כאלה, ולא במקרה. היא גדלה בבית שהצניעות בו מחייבת".
גם עיתונאי הרכילות צחי קומה, שמסקר את הסצנה בשנים האחרונות (והפך לאייטם בעצמו כשהתחתן החודש באירוע ענק), מודה ש"אלה אנשים שלא תמיד היו הכי מקובלים. אנשים שבאו עם עמוד שדרה מהבית לא צריכים מסיבה פומפוזית. אלה אנשים שרוצים להראות נוכחות, רוצים מפגן כוח. כל האירועים האלה הם מפגני כוח".
יכולתי לטעון שגם החתונה שלך הייתה כזאת.
"אני, מאז שאבא שלי נפטר, הגישה שלי לחיים השתנתה לגמרי. אם פעם הייתי דופק חשבון למה יגידו ולטעם טוב וכל זה, עכשיו הפסקתי להתבייש".
החוגגים עצמם יטענו, כמובן, שפרופורציות זה הם ושהחיים הם ממילא חגיגה. "אני לא חושבת שהם עושים את זה בשביל לנקר עיניים או להגיד משהו על מצב חשבון הבנק שלהם", אומרת יעל זוהר, "אלא כי הם רוצים לחיות. אני גדלתי בקיבוץ ומכירה את הגישה של, 'באנו מהשואה וכולם צריכים לסבול', אבל זה לא ככה יותר. זה ממש בסדר לרצות לחיות הכי טוב שאדם יכול".
אבל בסופו של דבר, מדובר בעצים שלא מוכנים ליפול ביער מבלי שירימו קודם מסיבת טבע ענקית שתהדהד לכולנו עד קצות הפינס. "זה להגיד שני דברים: תראו כמה טוב לי והחיים שלי מושלמים, וכמה אין לי בעיה לזרוק כסף ואני לא דופק חשבון", אומרת העורכת הבכירה לשעבר.
פרופ' גוטוויין יטען מצידו, שמתחת להצהרות התמימות לכאורה האלה מסתתרת הצהרת כוונות חד־משמעית בהרבה של החוגגים. "אחרי שפוררו את המערכות המוסדיות של מדינת הרווחה ומתחילים לפורר את שלטון החוק - העושר מודיע: אני כאן, תסתכלו עליי. זו יצירה של מעמד שליט חדש שאומר: אל תיגעו בי".
פה ושם נרשמות, כמובן, הצטנעויות מינוריות - חוגגים שמנסים למנוע מהאורחים צילום במהלך האירוע או העלאה לאינסטגרם. אסי עזר, למשל, שחגג 40 בים המלח (במעמד עומר אדם) העביר למוזמנים "חוקי סטורי" ברורים, ואסר על העלאת רגעים ארוכים מדי או לייב מהאירוע. אבל ההבדל לא באמת מורגש בתוצאה הסופית, והרשת ממילא תוצף בחומרים.
"זו תעשייה מאוד כלכלית של אירועים שמייצרים נראות מאוד גדולה בגלל הרשתות, ואיזה מדד של הערכה ושווי חברתי", מסכמת ד"ר דנה קפלן מהמחלקה לסוציולוגיה, מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. "ואם אתה כיום בן אדם במעמד הזה, אתה כבר לא יכול סתם להזמין כמה חברים למסעדה, אלא נדרש לייצר אירוע, כי יש כבר איזשהו סטנדרט ויזואלי וצרכני שמצופה ממך, וזה מעגל קסמים שמזין את עצמו ומייצר כל הזמן סחורות חדשות".
אז אפשר, אני מניח, לחלוף ליד התופעה מתוך איזו אנינות טעם מדומיינת - רובנו כנראה נבחר באופציה הזאת - אבל מתישהו יגיע הרף החדש גם אליכם הביתה, וסטנדרט שנשמר בעבר למסיבות חתונה או בר־מצווה ייפגש גם אצלכם עם מסיבת יום הולדת עגול. או סתם יום הולדת עשר לילדה, כפי שקרה לאופירה אסייג - לא בדיוק מיליארדרית - שחגגה ביוני האחרון לבתה אמילי עם הופעה של אגם בוחבוט, עמדת קליעת צמות, עמדת סליים ונוכחות חובה של כל דרגי הצמרת והביניים בסלבריטאות המקומית.
למרות שלא בטוח שאסייג היא מייצג מובהק. "הדברים לא בהכרח מחלחלים למעמד הביניים בצורה ישירה, כי למעמד הבינוני־גבוה, חד־משמעית, חשוב להתרחק מכל מה שמריח נובורישי וראוותני", מבהירה קפלן. "זה לא רק עניין של כסף; אם אתה ממעמד הביניים הגבוה אתה מסתכל בעין מאוד עקומה על השואו־אוף".
עכשיו נשאר רק לשכנע את הבלתי משוכנעים, כלומר את בעלי העניין, שאכן מדובר בראוותנות. כי אם תשאלו את עידו חג'ג', למשל, מדובר בכלל באירועים מצומצמים, מינוריים ובוטיקיים. "אני עושה את האירועים רק למעגל מאוד קרוב שלי, אנשים שאני מאוד אוהב ומכבד, והגישה שלי היא שאם אני כבר עושה אירוע, אני צריך לעשות אותו טוב. אני לא צריך להטריח אנשים וסתם לגרום להם להרגיש שהם חייבים לבוא. הבריתה של הבת שלי, למשל - בריתה זה לא אירוע חובה, נכון? אז אם אני כבר עושה בריתה, אני אעשה אותה בנמל תל־אביב על המים ועם משהו מיוחד לילדים ועם הפקה, שאנשים ייהנו, שיהיה להם כיף".
שיהיה במזל, חבוב. אני מצידי כבר אשב לי פה בחושך אחרי שכיביתי את הנר הבודד על העוגה ואקפל את כובע הליצן שלי, שיהיה לי לשנה הבאה.