עמית מכטינגר תמיד אהבה ללכת על הצד הפראי, אבל אפילו היא לא תיכננה למצוא את עצמה בתוך זינזנה, עם אזיקים על הרגליים. זה קרה לפני שש שנים, אחרי הפעם השלישית שבה נעצרה נוהגת תחת השפעת אלכוהול. "עצרו אותי עם נעלי עקב של בלנסיאגה", היא נזכרת, "והאזיקים גרמו לי לחתכים ברגליים. לידי בזינזנה ישבה נרקומנית כל כך רזה עד שבשלב מסוים היא החליקה לרווח שבין המושבים, אז לקחתי אותה בעורף, כמו שאני מרימה חתול, והושבתי אותה לידי. זה היה דפוק מהיסוד. והייתה שם קוקסינלית ידועה שנקרעה עליי מצחוק, אומרת לי, ‘מה את עושה פה? נרקומניות, קוקסינלים, ועמית מכטינגר'".
וכששאלת את עצמך את אותה שאלה מה ענית?
"שאיזה קטע. ושזה תהליך מיותר ומאוד אלים. מיותר לשים אדם בכלוב, זה מנוגד לחוקי הטבע, וזה לא מוביל לשום דבר חוץ מלטראומות ולצלקות. אין שום מידתיות. הכניסו אותי לתא מעצר עם נרקומנית שכל הזמן צעקה 'מאשה־מאשה'. לא הבנתי למי היא מתכוונת עד שקלטתי שהיא שואלת מה השעה כדי לדעת מתי היא יוצאת מהמעצר. לוקחים לך את השעון ותחושת הזמן נעצרת. זה מצב זני כזה, כמו מוות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עדיין, האירוע הזה לא גרם לך להבין שיש לך בעיה עם אלכוהול?
"זה לא היה אלכוהול. זה היה עמית מכטינגר. השוטר הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו ושנינו הבנו שזה לא משנה מה אני אגיד ומה אני אעשה, הם יעשו מה שבא להם כי הם יכולים. זה לא אומר שזה בסדר".
אבל זה קרה שלוש פעמים בשנה שנתפסת נוהגת בשכרות.
"מה זה אומר?"
תגידי את.
"אולי זה אומר שאני בחורה שאוהבת לשמוח?”
או שאולי עדיף שלא תנהגי כשאת שמחה?
"הם עצרו אותי כל פעם רק כי היה להם נעים להתעלל בי. אולי הייתי צריכה להיכנס למעצר כדי שכולם שם יבואו להסתכל עליי כמו על קוף בכלוב".
זה היה הרגע הכי נורא?
"לא. כשחזרתי מהדיון שוטר אמר לי, 'את יכולה לצאת אבל תדעי שיש צלמים בחוץ'. שאלתי, 'יש דלת אחרת?' אמר לי 'לא. זו הדלת היחידה'. אמרתי טוב, או שאני שמה את המעיל על הראש, אבל אני עם חולצת רשת עם חזייה וזה הרבה יותר גרוע (צוחקת), או שוואלק אני יוצאת ומתמודדת עם המציאות והולכת הביתוש ומחבקת את הילדים שלי ואומרת להם שטעות לעולם חוזרת".
ואולי זו לא הייתה סתם טעות. אולי הייתה לך בעיה?
"מה זה בעיה? גם אצל המורים הכי גדולים בתרבות המזרח אין אחד שלא חטא. אנשים הולכים לקצוות כדי לחפש את נקודת האמצע. אי־אפשר להגיע אליה בלי ליפול לכאן או לשם. ועדיין, מי החליט שאתן צודקות ושאני לא בסדר?"
פחדת לאבד את המשמורת על הילדים?
"להגיד דבר כזה זה רוע בהתגלמותו. ואמרו לי את זה. איימו עליי. אמרו עליי המון דברים נוראיים, אבל לא הרשיתי לעצמי לחשוב על זה".
6 צפייה בגלריה
''עצרו אותי כי היה להם נעים להתעלל בי''. עמית מכטינגר בבית המשפט אחרי שנעצרה על נהיגה בהשפעת אלכוהול
(צילום: מוטי קמחי)
מה את מבינה כיום על התקופה ההיא?
"שנקודת המבט שלי הייתה לא טובה. אחרי החזרה לארץ והגירושים כעסתי על כל העולם, נחנקתי. בחרתי להגיד שהכל חרא אז העולם שלח לי חרא. ביום שבו בחרתי לצאת מזה הודעתי ליקום שלא הכל חרא והתחלתי לראות את האור שהיה שם כל הזמן. זו לא הייתה החלטה רגעית. השתעממתי להיות בהתמרמרויות ובהרגשה שהכל לא טוב. מהרגע שאמרתי לעצמי, 'אני לא רוצה לחשוב את המחשבות האלה יותר', זה נגמר. הבנתי שלא בא לי למצוא חן. לא בא לי להיות נחמדה. יותר מדי שנים, כשהייתי דוגמנית, הייתי נחמדה מדי ושיתפתי פעולה, ועכשיו הייתי צריכה להיות ההפך".
כל תקופת המשפט והמעצר, מה הסברת לילדים?
"אמרתי להם שגם אמא עושה טעויות. אני לא מושלמת. השאלה היא מה אני עושה עם זה אחר כך".
ברוכים הבאים לאחר כך. מכטינגר, ששייכת לדור הטופ־מודלס הישראלי, מי שפתחה תצוגות עם נעמי קמפבל ולינדה אוונג'ליסטה — לא תודה בזה בקול רם, אבל טראומת המעצר טילטלה אותה לגמרי. מאז האירוע היא השתבללה. נעלמה. השקיעה את עצמה בלימודים רוחניים ובליקוט פטריות. גם היום היא לא כמו כולם. נראית כאילו משהו נרגע בתוכה, אבל בהחלט יכול להיות שזה הנוף.
זה בוקר קורונה שגרתי במושב תלמי אלעזר, לא רחוק מחדרה, והמראה מביתה של מכטינגר מרחיב לב. כשהיא מובילה אותנו בחצר של בית הוריה, בין גינת הירק שלה ("אני מגדלת הכל, מחסה ועד גרגיר נחלים") לבריכת הדגים שבנתה, נראה שמצאה את עצמה. או לפחות המציאה את עצמה מחדש.
שום דבר בה לא מזכיר את האמזונה מלפני עשור שלבשה שחורים. הבחורה שהגיעה לטקס מלכות היופי עם שמלת מעצבים שקופה באזור הישבן ללא תחתונים כבר לא קיימת, אבל האאוטסיידרית שבה עדיין חיה. "התחתונים בלטו ולא התאימו לעיצוב השמלה אז הורדתי אותם", היא מסבירה עכשיו. "הרי למה לובשים תחתונים? למה לא להיפתח למשהו חדש? אם לבשתי תחתונים הם היו מושכים יותר תשומת לב מזה שהלכתי בלי".
הפאזה הנוכחית של מכטינגר משלבת בין מודעות אקולוגית לחיבור רוחני ליהדות. חלק מהשינוי שעברה היא זוקפת לזכות "שיטת המגירות" - שיטה לארגון הבית כאמצעי לעבודת השם ושיפור העצמי שהיא מתרגלת בשנים האחרונות. "בשיטה הזאת שופכים את התיק ושופכים את הנפש. הרעיון הוא להתבונן ולשאול שאלות, ללמוד מי אני, מה הכוחות שלי, לא לערבב הכל יחד. לכל דבר יש את המקום שלו. תחתונים וגרביים לא מעורבבים, יש סל לכל אחד ואף אחד לא נכנס לטריטוריה של השני".
השיטה הזאת לימדה אותך שאת צריכה לשתות פחות?
"לא. כי זה לשפוט את עצמך ולדבר על עצמך בצורה מאוד אלימה. בית המשפט רצה שאלך לפגישות של 12 צעדים, אבל אמרתי להם שהמטפל שלי עבד בכפר איזון ויש לו ניסיון בטיפול בהתמכרויות והוא משלב עוד דברים. אני לא אלכוהוליסטית ולא מכורה לסמים. אבל אני כן הולכת לקיצוניות בתקופות מסוימות. המטפל הסביר לי שבן אדם הוא כמו עץ של התמכרויות. ברגע שאתה גודע ענף אחד זה יוצא מענף אחר. השאלה היא לאיזה ענפים אתה נותן לגדול ואיזה אתה גודע. היום אני מנסה לחזק את השורשים והגזע במקום להתמקד בענפים. היום אני לא מכורה לכלום, מנסה למצוא את האיזון".
והיום היא גם מכחישה את מה שהודתה בו בעבר. "לא עשיתי קוק. אני מעשנת גראס. אני חירטטתי בזמנו והאמינו לי. אמרתי מה שרצו לשמוע".
איזו השפעה הייתה למעצר על החיים שלך?
"כל כך הרבה שנים רציתי להיות בבית ולא יצא ופתאום קירקעו אותי, לקחו לי את הרישיון. זה הכריח אותי להיות בבית. לפני זה כל הזמן היה לי צורך לנסוע לאן שהוא. עכשיו יכולתי לעצור שנייה. האתגר היה להשלים את הפערים עם ההורים שלי שתכלס לא גידלו אותי. אני גידלתי את עצמי. כעסתי על ההורים שלי. רציתי לפרוש מהדוגמנות והם אמרו לי 'אבל התחייבת' והם צדקו, אבל אלה דברים שאתה מבין רק כשאתה נהיה הורה".
את שמות הילדים שלה היא מסרבת להסגיר, מכנה אותם "מהממית" ו"פושטקון" — בת 16 ובן 14 בהתאמה — אבל שמחה לחלוק בתובנות שהעניקה לה האימהות. "פעם מישהו אמר לי שהקקי של הילד שלך אף פעם לא מסריח. זה ניחוחות! כמו שראו לי את התחת באירוע של מלכת היופי, אתה מריח את הטוסיק של התינוק שלך. בשני המקרים זה לכבד את הטבע".
איזו מין אמא את? ליברלית? שמרנית?
"דרך הילדים אני רואה יותר דברים על עצמי. אני יודעת שצריך לתת זמן לדברים. אלה החיים שלהם והבחירות שלהם. ואני לא מתעקשת. אולי בגלל שהתעקשו עליי. ההורים שלי רצו שאציית לאיזו נורמה. מצד שני הם נתנו לי לטוס בעולם. אני סומכת על הילדים שלי כמו שההורים שלי סמכו עליי".
מה הגבולות שאת שמה להם?
"אני רק יכולה לספר לילדים מה ההשלכות של כל מעשה. נניח שאתה בוחר לא להיכנס לשיעור בזום. אתה מקבל חיסור. זה נעים לך? זה משמח אותך? זו בחירה ששווה לך לחזור עליה? מה שחשוב בעיניי זה לדבר על הבחירה הזו. הילדים שרופים עליי. אני מי שהביאה אותם לעולם, ואין להם ברירה. חובתך לאהוב את אמא שלך, לא? וברוך השם בקורונה, הם בבית".
למה ברוך השם?
"כי לפני זה היה ממש לא כיף לקום בבוקר בלחץ, לא לאכול בנחת, לא לעשות קקי בנחת, לנסוע לבית הספר בלחץ. מבחינתי השנה הזו של הקורונה היא חיובית מאוד (צועקת). למי יש כוח להכין סנדוויצ'ים בשש וחצי בבוקר, אחר כך זה נמחץ והעגבנייה הופכת למושי, כל היום לחשוב אם זה נזל או לא. די. זה מיותר. בקורונה יש ארוחת בוקר מפנקת והולכים לשירותים בנחת. לא רצים לשום מקום. ואני רואה אותם. כשהם הולכים לבית הספר אני לא יודעת מה קורה איתם".
את מקבלת את התפיסה שהקורונה באה ללמד אותנו משהו?
"מחשבה לא חיובית ולא משמחת מביאה איתה תחלואה. המחלה הזאת היא תהליך של התכנסות, טרנס שמחייב להסתכל על עצמנו במראה. כשאנחנו בבית אין לנו על מי לשפוך את האשפה. ובזכות הקורונה אנחנו פחות מזהמים את הסביבה עם הדלקים, הקניונים והצרכנות המיותרת. שבר לי את הלב כשבנו את הקניונים. כשאני רואה אותם סגורים עכשיו אני פשוט מאושרת".
את חצי השנה האחרונה מכטינגר הקדישה למותג לייפסטייל אקולוגי חדש שהקימה בשם HEMPIFI, שמשתמש בהמפ — זן של קנאביס שמכיל כמות נמוכה של THC — וכולל מוצרי טיפוח וביגוד. היא מאמינה שמשבר הקורונה הוא דווקא הזדמנות טובה לצאת במיזם שמקדש את הסביבה. "אנחנו חיים בשפע מטורף, אבל לא עוצרים לשנייה כדי להסתכל מה גדל ליד הבית. ומה שגדל לי ליד הבית, בעונה שלו, זה בדיוק מה שאני צריכה לאכול ואני לא צריכה ללכת רחוק ולרצות משהו אחר".
עדיין, לא חששת להשיק מותג לייפסטייל במציאות הכלכלית של הקורונה?
"זו חשיבה מצומצמת. הרי אדם בא לעולם בלי כלום ויוצא ממנו בלי כלום. מסתדרים. קונים פחות. אם למשל נשאר לי חצי לימון, הוא משמש גם כספוג וגם כחומר ניקוי לכיור. לא צריך הרבה בשביל לחיות טוב. אתה משנה את סדר העדיפויות שלך, בודק אילו דברים אתה לא חייב".
אבל ממה את מתקיימת?
"ברוך השם יש לי את ההורים שלי שעוזרים לי. גם עבדתי במשך השנים, זה לא שלא עבדתי. אנשים לא יודעים עליי הרבה דברים".
את הבית שלה, יחידת מגורים שנמצאת מאחורי בית הוריה, היא תיכננה בעצמה במהלך פאזת לימודי האדריכלות שעברה. לפני זה למדה אמנות. אחרי זה משחק. "אבא שלי המליץ לי לשנות מקצוע כל שבע שנים", היא מסבירה ומקיימת. אבל נדמה שמאז קריירת הדוגמנות המרהיבה שלה, היא לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. בשנים האחרונות היא קצת התפזרה: עשתה תפקיד בסדרה 'מסובך' של רן שריג. עבדה בחנות ירקות. טיגנה סופריטו במשך שלוש שנים במסעדת עזורה, שם גם הכירה את השף רפי כהן אחרי שאיבד את מסעדת רפאל. "הוא דוגמה לגאון שגובל בשיגעון שיש לו אומץ לב לעשות דברים מחוץ לנורמה", היא טוענת. "ומי אמר שצריך לגור בבית ולא באוטובוס? האם מי שגר בבית יותר טוב מזה שישן באוטו? מי נתן לך את הזכות לשפוט מישהו אחר? בכלל, אני מאמינה שרפי עשה את זה בכוונה כי הוא הרגיש שמצפים ממנו להיות גאון".
קריירה כשחקנית, כך נראה, כבר לא בתוכניות שלה. "הרבה במאים לא רוצים לקחת אותי בגלל שאני לא משחקת את המשחק. אני בן אדם אמיתי ואני אומרת את האמת שאולי נשמעת חסרת טקט. משחק זה לא להגיד את האמת שלך, זה למצוא חן, לרצות, תכונות שהן הבסיס של ההתפוררות החברתית. אולי בגלל זה אנשים אף פעם לא מבינים מה אני רוצה להגיד כי זה לא מה שהאוזן שלהם רגילה לשמוע. אבל זו המציאות שלי וזה בסדר שאנשים אחרים לא רוצים אותה".
דווקא כשהייתה בטוחה שדוגמנות כבר לא תהיה חלק מהמציאות שלה, היו מי שמשכו אותה בחזרה פנימה. מכטינגר, מתחזקת בדרכה, לא תמיד עונה לטלפונים בשבת, ככה שאת הטלפון שהגיע מהאנשים של ארמני היא פיספסה. כשסוף־סוף השיגו אותה, הם הציעו לה להשתתף בקמפיין למשקפיים. "בגלל שאי־אפשר לטוס עכשיו הם ישתמשו בתמונות ישנות שנראות רלוונטיות", היא מסבירה. "אלעד בורנשטיין, הסוכן שלי, נתן להם זיכיון לשנה, ועל כסף אני לא מדברת. לא שאלתי איך הגיעו דווקא אליי, שמחתי שמתעניינים בי, אני לא כזאת חקרנית. אני גם שמחה שאני לא צריכה לצאת מהבית בשביל זה. טסתי מספיק בחיי".
את עבדת בתקופה של כל הטופ־מודלס הקלאסיות, לינדה אוונג'ליסטה והמשפט האיקוני ההוא.
"כן, גם אני אומרת שאני לא יוצאת מהמיטה בשביל פחות מ־10,000 דולר. אני אומרת את זה עד היום".
הפנייה מארמני, כשאת בת 54, היא סוג של תיקון אחרי שנים שבהן היו לך יחסי אהבה־שנאה עם המקצוע?
"היו לי יחסים מורכבים עם המקצוע. הקמפיין של ארמני מאפשר לי לחבק גם את החלק הזה, לקבל את עמית הדוגמנית. כי זה כבר לא כל האישיות שלי ולא המהות של חיי, זה לא הדבר היחיד שמגדיר אותי, בטח כשאני אמא. כיום אני יכולה לבחור עוד דברים שיגדירו אותי".
תקופה מסוימת נחשבת למוזה של ארמני. מה את זוכרת מזה?
"הרבה פעמים לפני התצוגה היו לוקחים אותי לבית שלו במילאנו, לשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה. באחת התצוגות, כשהייתי בחדר האיפור, אמרתי לו, 'אם לא היית גיי היו יכולים להיות לך ילדים מאוד יפים'. מיסטר ארמני הוא איש מאוד צנוע ונחמד, לא מדבר אנגלית, יש לו מתורגמן צמוד. אז הוא תירגם לו וזה הוציא אותו מאזור הנוחות שלו. ארמני לא ממש ענה".
מצחיק. מאיפה האומץ?
"לא הייתי שיכורה כשאמרתי את זה, הייתי כנה. ואין מספיק כנות בעולם. למה לא להגיד את מה שאתה מרגיש? תמיד הייתי בן אדם מאוד נחמד לעומת כל הטופ־מודלס. אני האחרונה שהייתה דיווה. מי לא הייתה נחמדה? למה לדבר לשון הרע? יש כאלו ששיחקו במשחקי אגו ותשומת לב. אני לא. קרל לגרפלד מאוד אהב אותי. פעם לא התעוררתי לשתי תצוגות שלו בפריז. הוא לא שמח, לתצוגה השלישית כבר לא הזמינו אותי, אבל הוא שלח לי תיק שלו כמתנה".
יש משהו בתקופה ההיא שאת מתגעגעת אליו?
"לדגמן בגיל 15 זה עבדות ילדים. את לא בנויה נפשית. את עדיין בגיל ההתבגרות, את נתונה למצבי רוח משתנים, מערכת החינוך לא בדיוק נותנת לך את הכלים להתמודדות עם החיים האמיתיים. את שוהה רוב הזמן ליד אנשים מבוגרים ממך, מבוגרים בכלל, ואת נתקלת באנשים שלא חיבקו אותם בילדותם וחושבים שמותר להם לקחת ילדות ולעשות להן מה שבא להם או מה שעשו להם".
את מדברת על הטרדות, ניצול?
"כן. ואז נוצר מעגל. במקום שמישהו יעצור את המעגל ויסגור את הדלת, נפתחת דלת חדשה".
בתך היא בגיל שבו את התחלת. תרשי לה להיות דוגמנית?
"אולי הבת שלי תצטלם לקמפיין של המותג שלי".
למרות כל מה שאמרת על המקצוע?
"כי היא הציעה. זה בא ממנה. ניסיתי להסביר שיהיה לה הרבה זמן לעשות את הדברים האלה אם תחליט שזה יעשה לה טוב ושמח. מצד שני היא אומרת, 'אם אני אצטלם, אני לא רוצה שייגעו לי בשיער'. לימדתי אותה שכוחה של אישה הוא בשערה".
נשארו לך הרגלי טיפוח מתקופת הדוגמנות?
"גם בתחום הזה אני הולכת על הקצוות. חודשיים לא הסתרקתי. היו לי רסטות של הלייף! עד שבא השכן שלי שהוא ספר של בעלי חיים, והביא את כל המסרקים שלו. השכן אמר שבפעם הבאה הוא לא יסרק אותי. אמרתי לעצמי, אם הוא לא יצליח אנחנו נגזור. יאללה ניפרד מהשיער. אם זה הגורל שאמיט על עצמי במו ידיי אז גם זה בסדר".
הגרוש שלה, עידן גלעדי, חי לידה, בקיבוץ מענית. מכטינגר מסרבת לדבר עליו מטוב ועד רע. הם היו יחד 14 שנים, מתוכן 11 שנה נשואים. "למה נפרדנו? הרבה דברים יחד. זה לא היה רגע מסוים. אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה, לא חשבתי שאני אמורה לשאול את עצמי מה אני רוצה או מחפשת. לא הייתי ישרה עם עצמי בבחירה של בן הזוג. חיפשתי מישהו שיהיה קרוב אליי רעיונית וגיאוגרפית, אבל לא ידעתי מי אני".
כרגע היא לא בזוגיות. "גם מעולם לא הייתי בדייטים. בעצם, הייתי באחד, משהו שהכריחו אותי לעשות, כמו שהוריי הכריחו אותי להצביע למרצ. זה היה דייט מיותר שלא עבד ולימד אותי שסיטואציה כזאת לא יכולה להתקיים בשבילי".
עבדת בדוגמנות הרבה לפני מי־טו. הוטרדת אז? הוטרדת בכלל?
"זה היה כל הזמן מסביב, שמעתי על זה. היה לי מזל. לא עניין אותי ללכת למסיבות. היו צלמים שאהבו לגעת. בעיקר בבנים, כשסידרו להם את הבגדים, באיברים האינטימיים. לי זה לא קרה למזלי הרב".
איך זה?
"אלוהים שמר עליי. הוא אוהב אותי. אולי פחדו שאני אעיף סטירה. לא הייתי כזאת חברותית, תמיד הייתי עם אוזניות וספרים. הייתי מתחבאת מאחורי הקולבים ומאירה על המלבישות באקדחי לייזר שהייתה להם נקודה אדומה (צחוק גדול). בעצם אני הטרדתי אותן לפני שהן הטרידו אותי".
"היום מטרידים אותי הרבה יותר מאשר אז, בתקופת הדוגמנות, באופן מילולי וגם פיזי. לאנשים שכותבים לי 'היי' באינסטגרם אני לא עונה. זה נראה לי דבילי. אם העמוד שלי פתוח זה אומר שאתה יכול לשלוח לי הודעה? ויש אנשים שחושבים שהם יכולים לבוא ולגעת בך. לתת לך מכה בטוסיק. זו לא חביבות. מי הרשה לך לגעת בי? איבדנו את הערכים. זו עוד סיבה למה הקורונה הגיעה. עדיף שכל אחד ישמור את הידיים שלו לעצמו. מכעיס אותי לחשוב על זה ואני לא רוצה לכעוס".
מה את כן רוצה? מה החלום שלך?
"ידעתי שתשאלו את זה, והכנתי תשובה אבל שכחתי אותה".
נסי להיזכר.
"החלום שלי הוא לשהות שנה בסביבה אקולוגית בקוסטה־ריקה או בברזיל וללמוד איך מיישמים את אורח החיים הזה. אבל החלום שלי באמת הוא להתחתן שוב".
למה?
"כדי להיות בזוגיות. לא בטוח שזה יהיה ברבנות, אבל בא לי איזשהו אירוע של הסכמה הדדית מעתה ועד עולם".
פורסם לראשונה: 07:43, 05.02.21