שבוע לא קל עבר על אירית רחמים. הטילים למרכז תפסו אותה בניחום אבלים אצל חברה בחולון, "זה הרגיש כאילו הטיל נחת אצלה בבית. איזה פחד אלוהים. בשנייה חזרתי לפיגוע בסי־פוד מרקט (שאירע במהלך מסיבת הרווקות שלה – ס"ש), עם כל הקולות והצרחות, פשוט לא ידעתי את נפשי והדבר הראשון שאני חושבת זה: איפה הילדים ובן הזוג שלי. בן אחד אני יודעת שהוא בכבישים, בן שני בבית ואני לא יכולה לתפוס אותו כי אין קליטה. טסתי הביתה ובדרך נעצרתי עוד כמה פעמים ונכנסתי לבניינים שנקרו בדרכי. איזו הזיה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- יולי מאנה: "בניגוד לרצוני עברתי את הגירושים של הוריי יחד איתם"
- מירי בוהדנה: "להצטלם עם ביקיני? די, צריך לדעתי מתי להפסיק"
- אנה ארונוב: "זו לא הייתה משאלת הלב של בעלי שאטוס לחו"ל עם האקס שלי"
עכשיו היא בטלפונים אינסופיים עם לקוחות שכבר תיכננו לחזור לחיים באירוע גדול עם חיזלוש הקורונה, אבל נתקלו חזיתית בסבב לחימה. "אנשים מבולבלים – כן לערוך אירוע, לא לערוך, אני בתוך סחרחרה של פחד ואכזבה ובעיקר אין־אונים. לא יודעת מה יעלה כרגע בגורל תעשיית האירועים. לפחות מלחמה מוגדרת ככוח עליון".
והשבוע הזה מתיישב על שבועיים קודמים לא פשוטים מבחינת רחמים. בשבוע שעבר כיכבה דמותה כחיקוי ב"ארץ נהדרת", לצד חיקוי דמותה של שר פיטנס, בשעה ששתיהן ממררות בבכי תמרורים ובדמעות תנין על אירוע שבוטל בטרם עת, כפרודיה על כתבה ממשית ששודרה בתוכניתו של גיא פינס.
רחמים – שהתגובה היחידה שמעולם לא ביקשה היא רחמים – לא תשנה הפעם ממנהגה, רק שהמערכון הזה – אחרי שלושה חיקויים קודמים ב"ארץ" – הרגיש לה מוגזם. "אני מתה על שני (כהן) המדהימה והמוכשרת, שעושה אותי בצורה מדויקת עד שלפעמים נדמה לי שהיא באמת אני", מפרגנת מפיקת האירועים הוותיקה, "אבל הפעם לא צחקתי".
למה?
"מה למה? ראית? אישה שבוכה מעמקי נשמתה זה מצחיק?"
לא ממש.
"תודה. זה אומר הכל. זה סימן שאת בעדי".
אבל לא את בכית מול המצלמה בכתבה המקורית.
"נכון, אז יש לי רעיון; בואי נשחזר את השתלשלות האירועים. שר פיטנס החליטה לערוך סעודת הודיה בצהרי יום שישי אחרי מה שעבר עליה. היא הלכה לבית חולים ללדת את בנה השני וחטפה שם חיידק אלים. היא התנדנדה בין חיים למוות וניצחה בזכות כוח הרצון שלה וכמובן שגם בזכות אלוהים. היא השקיעה יותר מחצי מיליון שקל באירוע גדול שהיה אמור להתקיים בטראסק וכלל קולינריה משובחת והופעה של עומר אדם. בבוקר יום שישי היא התעוררה למציאות הזויה; 45 אנשים נהרגו בהר מירון ועשרות נפצעו, והחדשות האלה תפסו אותה בעיצומן של ההכנות לאירוע, כשמצד אחד יושב עליה מעצב שיער שעושה לה תלתלים ומהצד השני יושב עליה מאפר שכל האיפור שלו נמחה מתחת לדמעות. היא ובעלה קיבלו החלטה בלתי פשוטה – לבטל את החגיגה, והזעיקו אותי לביתם".
ואת נזעקת מיד.
"ברור, ולא ידעתי שהצוות של 'גיא פינס' כבר שם. ידעתי שכל התקשורת תהיה באולם. באתי ומצאתי את עצמי בין הפטיש והסדן; מצד אחד עומדת לקוחה שאני מוכנה להתאבד בשבילה כמו שאני מתאבדת גם בשביל לקוח שעוגת התקציב שלו היא רק 50 אלף שקל. מצד שני עומדים האולם וכל הספקים ונותני השירותים שעבדו בטירוף ומצפים לקבל את שכרם. מצד שלישי יש אלף אורחים שחלק מהם כבר יצאו לדרך. ומצד רביעי עומדת אני. מה, אני לא נחשבת? מישהו מסוגל להעלות בדעתו כמה השקעתי בהפקה הזאת? מישהו יכול לשער מה זה עושה לי מבחינה נפשית?"
מה באמת?
"אני הייתי זו שהורידה את השאלטר של הקורונה בחתונה של אייל גולן. הפקתי אירוע לאלף מוזמנים באולם של אלפיים מטר בקונספט לונדון, הזמנתי מלא ציוד מסין, וכשהמכולה התעכבה הבנתי שיש דברים בגו ועברתי לפלאן־בי. למפיקה גדולה כמוני תמיד יש תוכנית חלופית. התחלתי לייצר בארץ אוטובוס בריטי ועמדות טלפון בריטיות וכל מה שצריך. פתאום באה הקורונה והיו לי פחות מ־24 שעות לפרק הכל ולהפיק חתונה למאה איש. אני, עם הכתפיים הקטנות והצרות שלי, עמדתי כצוק איתן בין הלקוח, שמבחינתי הוא חבר ברמה של משפחה, לבין נותני השירות, שהם ההילה שלי. מה אני בלעדיהם? אפס, אפילו לא פסיק. החתונה המצומצמת של אייל, שהפסיד קרוב לשני מיליון שקל, הייתה האחרונה לפני שהקורונה הכניסה את ענף האירועים להדממה של יותר משנה, ומסיבת ההודיה של שר פיטנס הייתה אמורה לסמן את הרמת השאלטר ופתיחת עונת האירועים. עכשיו את מבינה מה זה עשה לי מבחינה נפשית?"
זה נקרא להיות מפיק, לא?
"נכון. יכולתי להציע לשר ובעלה לקיים סעודה שקטה, בלי מוזיקה, נטו הודיה, אבל ברגע שהם קיבלו את ההחלטה הבלתי פשוטה זרמתי איתם. חיבקתי אותה ונישקתי אותה וניטרלתי את הרגש וההיסטריה מהמציאות שהייתי חייבת לתת לה מענה הגיוני. היו לי 20 דקות להודיע לכל העולם ואשתו על ביטול האירוע".
וגם להצטלם עם שר ובעלה ולהזכיר לה מאה פעם "תתייגי אותי".
"הייתי חייבת לנצל את כל הפלטפורמות האפשריות כדי להודיע שהאירוע לא מתקיים. המוזמנים שלה הם העוקבים שלי. מי שיחמיץ את הסטורי שלה יקבל את המידע אצלי. במקום להבין את הסיטואציה הכאוטית עשו ממני צחוק, כאילו שאני בונה אסטרטגיה שיווקית על חשבון לקוחה שהבכי שלה אמיתי. ואיך עשו את זה? בעריכה מגמתית".
למה עשו לך את זה?
"זה בדיוק מה שאני שאלתי כשראיתי את הכתבה; למה. כלפי חוץ שיחקתי אותה כאילו זה עבר לידי, אבל הפעם זה עבר בתוכי. נפגעתי נורא. עד עכשיו אני לא קולטת למה פינס החליט לעשות לי נזק, הצוות הגיע עם תכלית ממוקדת אחרי שבמשך שנים הוא הראה אותי בצורה מכובדת, אבל איך אני תמיד אומרת? הפרסום דומה לשמש. כשהיא רחוקה היא מחממת וכשהיא קרובה מדי היא שורפת. זאת לא קלישאה".
נשרפת?
"נכוויתי. עברו עליי שתי יממות קשות. זה המחיר של להיות בפרונט".
הרמת טלפון לגיא?
"מה פתאום. זה לא לכבודי. אני אישה מאוד חזקה, יש לי תעצומות נפש, לא סתם הגעתי למעמד כוהנת האירועים של המדינה, אני מנהיגה ומובילת דרך, אבל הייתי רוצה להזכיר לכולם שמאחורי הכוח והכוחניות מסתתרת תינוקת קטנה שבחרה לא להתייאש מהדרך שבחר לה הגורל. המילה 'ייאוש' בכלל לא קיימת בלקסיקון שלי. בגיל צעיר מאוד בחרתי לזרוק את הייאוש לים, לזקוף את הראש, להגיד 'אני לא קורבן' ולהאמין שאנצח כל משוכה".
זריקת הייאוש לים היא לא רק מטאפורה כשיושבים בבית החלומות של עמוס לוזון, בן זוגה של רחמים בעשור האחרון בארסוף. הבריכה שבחזית ממוקמת במרחק 60 מטר מהים, אבל רחמים קוראת למקום "הצריף" ולוזון עוד מרחיב עם "הצריף של תמרי" מפני שאת בית חלומותיו האמיתי הוא בונה בצמוד, על שטח של שני דונם. זה יהיה ארמון.
"אירית חושבת שהבית החדש הוא מפלצת", הוא מעיר לפני שהוא יוצא מהצריף כדי להעניק לנו בדידות פסטורלית מול הגלים, "ויכול להיות שהיא צודקת, אבל זו מפלצת הבטון הכי יפה".
"בעוד חודש וחצי תושלם הבנייה וכבר עכשיו אני מאיימת על עמוסי שאני לא עוברת", היא מסגירה. "הבית הזה גדול עליי! אני מעדיפה להישאר בצריף, שמרגיש לי חמים ונעים כמו בית קטן בערבה. הייתי בת חצי שנה כשהוריי אימצו אותי בבית יתומים בברזיל והביאו אותי לחולון, לרחוב הערבה. שם גדלתי ותראי אותי היום; בגיל 48 הילדה מחולון עומדת באקדמיה להפקת אירועים שהיא הקימה בעשר אצבעותיה ומרצה לעשרות תלמידות – משפטניות ורואות חשבון ונשים אקדמאיות – ששותות את דבריה בצמא. זה מרגש אותי ויוצק משמעות לחיי. עבורי זו סגירת המעגל שחיפשתי מאז ילדותי".
בעבר סיפרת על סגירת מעגל אחרת; מול ההורים.
"הוריי המאמצים, שמבחינתי הם ההורים היחידים שלי, הבטיחו לי שבגיל 18 ילכו יחד איתי לפתוח את התיק, אבל שניהם נפטרו הרבה קודם. הם לא זכו להוביל אותי לחופה ולא זכו לעמוד לצידי בטקסי ברית המילה ובר המצווה של הילדים".
סיפרת לי שאת חולמת לטוס לברזיל עם שני הבנים ולחפש את אמך הביולוגית שילדה אותך בגיל 16 ולהודות לה על שמסרה אותך לאימוץ.
"נכון, במשך שנים חלמתי על זה. כשחיים אתגר פנה אליי והציע לתעד את המסע אל הלא־נודע גם התלהבתי וגם נרתעתי, אבל עמוסי הבטיח שיחזיק לי את היד. כשכמעט השתכנעתי לעשות את זה התחילה הקורונה וברזיל נסגרה ואמרתי לעצמי, 'הטבע אמר לך לא לטוס לשם, שחררי' ושיחררתי. הקלוז'ר הזה כבר לא יקרה. אני אצטרך לחיות עם החלון הריק הזה. מה לעשות, בחיים לא הכל מושלם וזה הסוד שלי".
מה בעצם הסוד?
"הסוד הוא לחגוג את החיים בכל מצב. שמחת החיים שלי, שסוחפת את כולם, נובעת מהתובנה שכולנו הגענו לסיבוב קצר מאוד על פני כדור הארץ, אז למה לבזבז את הסיבוב הזה על כעס ועצב? החיים שלי התחילו על רחבת הריקודים בגיל 20 כרקדנית שהקימה חברת רקדניות, ועל רחבת הריקודים אני אנשום את נשימתי האחרונה. לקחתי את החושך והפכתי אותו לאור גדול. בחרתי בקריירה של מפיקת אירועים בגיל 20, כשהפקתי את החתונה שלי".
למען האמת, רחמים לא לחלוטין מדייקת. מסיבת הרווקות המתוקשרת והזכורה שלה התקיימה ב־2002 ב'סי־פוד מרקט' בתל־אביב, ובמהלכה אירע פיגוע שגבה את חייהם של שלושה בני אדם, ו־35 נוספים נפצעו, והחתונה שבאה בעקבות האירוע ההוא הייתה השנייה שלה. "זה נכון", היא נזכרת. "עם לירון בסיס זו הייתה החתונה השנייה שלי, ואחרי הפיגוע הייתי על הפנים מבחינה נפשית, ולמרות כל הניסיון שכבר היה לי נאלצתי לשכור מפיק. בפעם הראשונה התחתנתי בגיל 20, עם יורם חזן, אבל למה לחפור בהיסטוריה? העיניים שלי תמיד נשואות קדימה. בשקיקה".
רחמים, כפי שקל להבחין, מדברת במהירות של כביש מהיר וגם חותכת בין נתיבים, מזגזגת בין עברית חגיגית לסלנג של שכונה – מה שמביא עליה חיקויים בהתאם ("אשר יגורתי ברבי", כמאמר שני כהן בחיקוי של רחמים לאחר חתונתם המצומצמת של אייל גולן ודניאל גרינברג). מאידך, לעבודה היא מתייחסת ברצינות תהומית ("לשמח אנשים זה ייעוד ושליחות") וגם למעמדה בעולם. "אני מושכת אש וזה בסדר", היא יודעת, "זה הפרופיל שלי. החיים חיספסו אותי ובעקבות כל מה שעברתי אני שואפת להיות הכי טובה בתעשייה ולעשות הכל בגדול, אבל עמוסי לימד אותי להתרכך. אני לא עוד מפיקה שנועצת תאריך ביומן ואוזנייה באוזן ומאחורי הקלעים מתרוצצת סביב הזנב של עצמה. כשצריך לפעול מהראש, אני לא מתנהגת כמו ליידי. בבת אחת אני הופכת לגברית".
מה זה אומר?
"שר ובעלה נכנסו לי לנשמה ואחרי שקבענו תאריך חדש למסיבת ההודיה, 28 במאי, בעזרת השם, הודעתי להם שאת ההפקה השנייה אבצע ללא תשלום. חד־משמעית".
כמה עולה אירוע אצלך בעצם?
"היית מציגה את השאלה הזאת לגבר? אני לא אנקוב בסכומים. כשמנהלים עסק גדול כמו שלי – עד לקורונה היו לי 24 עובדים ומאז שחזרנו לפעילות אני מסתפקת בחצי – יש הפסדים ויש רווחים. 70 אחוז מאזרחי מדינת ישראל ירצו אותי ורק אותי לאירועים שלהם בגלל שאני וורקוהולית טוטאלית ואבסולוטית, והאחרים יפנו למפיקים אחרים. את החתונה של סופיה טייב, אחותה של נינט, לא אני הפקתי. גם אחרים צריכים להתפרנס. מי שלא לוקח את אירית יוכל לזהות את ההבדלים".
ועדיין, רוב הלקוחות שלך הם מהעשירון העליון.
"מאיפה הבאת את זה?" רחמים מתרעמת. "זו אחיזת עיניים. ביצה ותרנגולת. הציבור הרחב שומע רק על החתונות של העשירים מפני שהם אלה שמעניינים את התקשורת, אבל אני רב־תכליתית. יודעת לתפור אירוע גדול וקטן וגם בינוני. מעולם לא היה אצלי מצב של קליינט שבא לפגישה ויצא מהדלת בגלל שלא היה לו מספיק כסף. במקרים מסוימים אני אפילו מוותרת על שכרי, זה סוג של מתן בסתר, למרות שכולם רואים. הרי אי־אפשר להתעלם מנוכחותי. ואם תבוא כלה שאין לה כסף לסידור הפרחים שעליו היא חולמת אני אשלם מכיסי. לכן אני קצת נעלבת כשמגדירים אותי כטיפוס צבעוני. בעיני עצמי אני רב־גונית. אני משתנה כמו זיקית וכשאני נדרשת לאירוע סולידי אני הכי סולידית".
את נעלבת כשמגדירים אותך מפיקה לעשירים?
"ברור. גם בגלל שזה לא נכון וגם בגלל שצריך לראות אותי בפעולה. כל אירוע שלי חייב להיות מושלם, ואם במהלכו מישהו מדווח לי שמאיזושהי סיבה אין מספיק עובדי ניקיון בשירותים, אני נכנסת, עם העקבים והאוזנייה, ומנקה את האסלות כמו פועלת שחורה. חוץ מזה, אני לא רוצה שיפתחו לי עין. המקצוע שלי הוא הפרנסה שלי, זה האוכל שאני מביאה לילדים שלי לשולחן".
אל תגזימי, כבר עשר שנים שאת חיה עם כריש נדל"ן.
"אז מה? בתור פמיניסטית גדולה אני אומרת לכל אישה: 'את חייבת קריירה וחברה טובה'. לדעתי זה אפילו יותר חשוב מזוגיות. זה לא בריא לאישה להישען על גבר. היא חייבת לעצמה מימוש ועשייה".
עמוס לוזון ("הוא אוסר עליי לגלות את גילו, לדעתי הוא בן 25") נכנס לחייה בבוקרשט. "הפקתי אירוע מאוד גדול, תצוגת אופנה, הבאתי את הג'יפסי קינגס, ובאחד הערבים התיישבתי לידו והתחלנו לדבר. הוא הכי שונה מהטייפקאסט שהיה לי בראש ואני הכי שונה משלו, אבל נוצרה ידידות מופלאה. עמוסי היה לצידי כשהתגרשתי, הוא זיהה כמה שאני חלשה, הפכנו לחברים טובים ופתאום, ממש משום מקום, נוצרה זוגיות שאני מאחלת לכל אישה. בפעם הראשונה התאהבתי בו כשראיתי איך הוא מתייחס לאמא שלו, עליזה, שאני קוראת לה המלכה אליזבת. אני היחידה שקיבלה ממנה את המתכונים לאוכל הטריפוליטאי שהוא אוהב והיא אפילו קונה לי תבלינים. בפעם השנייה התאהבתי בו כשראיתי איך הוא מתייחס לילדים שלו. יש לו שישה. שלושה שלו ועוד שלושה ילדים מאומצים של אחיו, שאיבד את אשתו אחרי הלידה האחרונה. רגע!" היא מניפה יד.
מה קרה?
"אולי אסור לי למסור את המידע הזה. עמוסי הוא הבן אדם הכי דיסקרטי, הוא מעולם לא התראיין".
אבל ב"משחקי השף" סיפרת שהוא התאהב בך בזכות האוכל.
"נכון, אבל לא רק בגלל שאני בשלנית. בפעם הראשונה שיצאנו למסעדה עמוסי חשב שאני האישה האולטימטיבית שתזמין סלט ואולי גם רבע דג. לא היה מופתע ממנו כשהוא גילה כמה אני בולסת. כשהוא הזמין סטייק ביקשתי שיעביר את השומן לצלחת שלי".
הוא גרוש?
"לא באופן ביורוקרטי, אבל זה שלהם, לא שלי. אנחנו חיים כבר עשר שנים כבעל ואישה, ואנחנו זוג מוזר שנוצר כנגד כל הסיכויים. בהתחלה שנינו היינו בהכחשה, וכשסוף־סוף יצאנו לאור אנשים שמכירים אותנו לא נתנו לנו יותר מחודש, אבל רק אנחנו יודעים עד כמה אנחנו דומים ומשלימים זה את זה. אנחנו פאוור קאפל. בפרק ב' חייבים להתאזר בהמון סבלנות. אני ישנה רק שעתיים בלילה, לא מסוגלת לישון יותר בגלל שהראש שלי קודח מרוב מחשבות ותוכניות, בחמש בבוקר אני מתיישבת ומתחילה לכתוב ולא מפריע לי שרק בשמונה וחצי בבוקר הוא מואיל בטובו לפקוח עין. שיהיה לי בריא. הזוגיות שלנו מלבלבת דווקא בגלל שאין לנו כתובה וילדים משותפים. מדי יום ביומו אנחנו בוחרים לחיות יחד. זה נטו אהבה".
אז במה מתבטאת המוזרות שלכם?
"בארסוף, למשל, אנחנו חריגים בנוף. אנחנו הכי פשוטי העם והכי פרנקלים".
פרנקלים?
"במובן של פרענקים. את לא מכירה את המילה? תתחדשי, אבל אולי לא כדאי שתכתבי אותה. אני נותנת שירות לכל העדות ולכל המגזרים".
הזוגיות מתנהלת, לפיכך, בשני בתים. עד רביעי בערב הם גרים עם שני בניה בדירתה שבצפון תל־אביב ("עם שוער שמסנן אורחים פחות רצויים") ובחמישי בבוקר הם עוברים לארסוף, לסופ"ש מלכותי. "בכל יום שישי עמוסי מביא לי עציץ עם סחלבים, ובדירה שלי אני מתחילה את היום בבישול צהריים לילדים. אצלי אין שניצלים וג'אנק פוד. אני מבשלת להם טביט וקובה, בורגול וקובה סלק מפני שאלה הטעמים של ילדותי. לא תמיד הבנים משתגעים על האוכל הזה, אבל הם לפחות טועמים".
ועכשיו, ללא כל התראה, מתעננים פניה והיא דומעת. "אני פוחדת רק משני דברים", היא מתנצלת, "מהקדוש ברוך הוא ומכישלון אימהי. מורי ואורי (שני בניה, בני 18 ו־14 בהתאמה – ס"ש) הם קשר הדם היחיד שיש לי בחיים וחשוב לי להיות עבורם מודל להצלחה שנובעת מעבודה קשה. לפעמים אני מרחמת עליהם. מסכנים, אני אמא קרצייה שמשגעת אותם באובססיביות שלי כלפיהם. אין מצב שאחד מהם יאחר ברבע שעה בלי להודיע לי".
אז למה את בוכה?
"בתחילת הקשר עם עמוסי חלמתי שנאמץ יחד תינוקת. הייתי נאיבית, לא העליתי בדעתי עד כמה זה מסובך לאמא חד־הורית ולאבא שכבר הפך לסבא מילדיו המאומצים. בחלומות שלי אני עדיין מערסלת את התינוקת שלא תהיה לי. מעמוסי למדתי להפנות את החלומות לאפיקים אחרים".
שנת הקורונה הציבה בפניה אתגר משמעותי. "כולם סבלו, עסקים קרסו, משפחות התפרקו, אבל נראה לי שאני סבלתי יותר מכולם בגלל שעולם האירועים נמחק מהמפה. תוך שנייה הורידו אותי ממאה קמ"ש לאפס והרגשתי שאין לי חמצן. גם בצוק איתן לא היו אירועים, אבל כישראלית ידעתי שאחרי הפסקת האש נחזור לחיים. הקורונה תפסה אותי חסרת אונים בגלל שאף אחד לא התחייב על תאריך. היו לי עתודות כלכליות, חייתי מהחסכונות, גם שיכנעתי את עצמי שהקורונה מספקת לנו רוגע, אבל די, כמה אפשר לטייל בחולות ולאסוף צדפים?"
אז מה עשית?
"לא שקטתי על שמריי. המצאתי את עצמי מחדש. ישבתי על הצוק עם דף ועט והתחלתי לשרבט. אחר כך תליתי בבית מסך ירוק והתחלתי להצטלם. מפה לשם נולד קורס דיגיטלי להפקת אירועים, 12 שעות לימוד, שמתאים כמו כפפה לאנשים שהוצאו לחל"ת או החליטו לעשות הסבה מקצועית וגם לעקרות בית מהפרברים שרוצות לעצב שולחן ולא רק לליל הסדר".
במקביל, רחמים שקדה על המיזם הגדול הבא שלה: שיתוף פעולה עסקי עם בן הזוג. "הוא מלך הנדל"ן, אני מלכת האירועים ואנחנו עומדים לפתוח משהו שכמוהו לא נראה בארץ וגם לא ברחבי הגלובוס", היא כמעט מחצצרת. "חללים גדולים שייקראו 'בסלון של אירית'. הם יהיו מרוהטים בטוב טעם, בקלאסיקה, עם אווירה של רטרו נוסטלגית וקולינריה איכותית, וייתנו מענה לאליטה של האליטה, ממסיבות עיתונאים ועד לחתונות וי־איי־פי".
מה לגבי כל מי שהצהירו שהקורונה לימדה אותם להצניע לכת?
"צניעות היא מידה חשובה ובאופן אישי תמיד הייתי בעד אירועים קטנים. לילד שלי עשיתי בר־מצווה של 50 איש בבית הכנסת. אבל מה אני יכולה לעשות שעם ישראל יצא משנה בין ארבעה קירות ורוצה לחגוג בגדול? התפקיד שלי הוא להגשים פנטזיות של אחרים. בעונת החתונות עכשיו התקציבים אפילו יותר גדולים מבעבר כי הביקוש עולה על ההיצע. ממרץ עד אוקטובר השנה צפויות 30 אלף חתונות בכל המגזרים, זה אומר 3,500 חתונות בחודש, לא כולל אירועי בר ובת מצווה. זה צונאמי ענקי והחוגגים כבר לא מתעדפים ימים מסוימים, גם ימי ראשון הפכו למבוקשים. רק אני צפיתי שייווצר צוואר בקבוק מטורף".
איך צפית?
"בשנת הקורונה הלכתי, בפעם הראשונה בחיי, לפסיכולוגית. לא סתם, דוקטורית. וגם עברתי ניתוח בחזה להוצאת השתלים. הגיע הזמן להחליף אותם ובחרתי להוציא. ובמשך שנה שלמה גם למדתי את הכרוניקה של משברים".
אבל לאורך שנת הגילוי העצמי הזו פורסמו גם לא מעט ידיעות על אירועים פחות סבירים – מבחינת מגבלות הריחוק החברתי – שהתקיימו בבית שבארסוף. "מלעיזים עליי מקנאה", רחמים רושפת. "בסך הכל מדובר בשלושה אירועים. ערכתי מסיבת יום הולדת לחברתי שרון סינדל עם עוד שמונה בנות, מסיבת גיוס לבן שלי עם 20 אורחים, ויום הולדת לעמוסי שבה נכחו 45 אורחים, בתקופה שבה הותר לארח במרחב פתוח עד 250 אנשים. הבעיה היא שברגע שעומר אדם, שהוא חבר שלנו, מתחיל לשיר והמוזמנים מתחילים לצלם זה נראה כמו אירוע ענקי. אני מצטערת על השיתופים בסטורי ובאינסטגרם, לא הייתי צריכה לעשות את זה בימי הקורונה המעורפלים, אבל שיבוא האדם שיעיד בשבועה שבמו עיניו הוא ראה אותי שמה פס על החוקים".
בזכות השיתופים ברשת, כולנו יכולנו לחזות בעמוסי דוחף שטרות לנסרין קדרי.
"בואי נגיד שזה היה פחות לטעמי. אני לא מתחברת לאקט הזה כמו שבן זוגי פחות מתחבר ל'תתייגי אותי'. אבל מי אני שאמתח עליו ביקורת אם זה מה שמשמח אותו? הוא נדבן, מדי יום שישי הוא מאכיל משפחות, לא רק בחגים, וזכותו ליהנות. מי יודע, אולי האקט הזה מזכיר לו את הילד שהוא היה במועדוני הלילה של שנות ה־70. בכל מקרה, זה נסלח ונשכח".
פורסם לראשונה: 07:56, 14.05.21