בעתיד הלא־רחוק, אם לא תהיה עוד מגפה או קרייסס קיצוני אחר, אלברט אסקולה ובן זוגו אסי עזר יהפכו לאבא ואבא. זה מסע ארוך שהתחיל עוד לפני הקורונה, נפסק בגללה והתחדש לא מזמן. "כשהתחסנו, בינואר, הנענו את תהליך הפונדקאות מחדש", מספר אסקולה. "חיפשנו תורמת ביצית. אנחנו בתהליך אבל עדיין לא בהיריון. אני חושב שזה יקרה בקרוב. בתוך שנה, שנה וחצי. הלוואי".
איזה מקום זה תופס בחיים שלכם?
"שנינו רוצים להפוך למשפחה. זה תהליך ארוך, ולפעמים כשאני מדבר עליו זה גורם לי לחרדה, כי אני שואל את עצמי, האם אני מוכן? האם אהיה אבא טוב? יש לי תשוקה גדולה למקצוע שלי, לארכיטקטורה, אבל מצד שני, אני לא רוצה להחמיץ את האבהות. ואני מבין שאף אחד לא מוכן. אז אני אומר לעצמי, יאללה, תפסיק עם החרדה, פשוט תעשה את זה. וזה מה שאנחנו עושים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמה זמן זה לוקח?
"פונדקאות היא משהו שאתה צריך לעבוד עליו. כלומר, אתה צריך להסתכל על הרבה מועמדות, ולוקח זמן לעבור על כולן, ואז אתה מתלבט. והכל בחו"ל".
איזה אבא אתה רוצה להיות?
"כשהייתי ילד אני זוכר שההורים היו חזקים בעיניי, אבל מתישהו זה נשבר. הבנתי שהם לא מושלמים, אבל עושים את הכי טוב שלהם. ככה אני רוצה שהילדים יראו אותי. אני לא מעמיד פנים שאני בלתי שביר. לפעמים אני רואה את אמא שלי משתגעת ממשהו ואני מסתכל עליה ואומר, בנקודה הזאת אל תהיה כמוה".
עיצבת את הבית בקפידה. אתה בנוי לקשקושים על הספות?
"זה אחד הדברים שהייתי בחרדה לגביהם, אבל ברגע שיצור קטן מגיע הביתה דברים כאלה נעשים כבר לא חשובים".
צריך להיות במעמד כלכלי מסוים כדי להביא ילד בפונדקאות. זה תהליך שעולה הרבה מאוד כסף.
"הייתי רוצה, ואני רוצה לקוות שבקרוב, גם זוגות גאים יוכלו לעשות פונדקאות בישראל ולא רק בחו"ל. כי היום אנחנו מאוד מוגבלים, וזה כואב ומטריד אותי מאוד. אם זוג סטרייט יכול לעשות כאן פונדקאות, למה אני לא? אני לא אזרח באותה מידה?"
תילחם על זה?
"אם מישהו יבוא אליי ויגיד שיש איזו יוזמה, אתמוך. אבל לא אהיה בפרונט, לא בקו הראשון. יש אנשים שהרבה יותר מוכנים ונחושים ממני בקרבות האלה".
יש כבר חדר לילד שבינתיים משמש את אסקולה, אדריכל ומעצב פנים במקצועו, כמשרד. בבית האולטרה־מעוצב שלהם במרכז תל־אביב גרים הוא, עזר והכלב עמוס. הקרש של האסלה מורם באופן קבוע, במסדרון יש שולחן כדורגל שמשמש אותם לתחרויות מדי פעם. עזר אחראי על הסדר ועל השקיית העציצים, אסקולה מבשל.
הוא הגיע לארץ מברצלונה לפני שמונה שנים, בעקבות האהבה. אדם אנליטי. מסנן רעשי רקע שלא מתאימים. לא קורא או רוצה לשמוע על טוקבקים שיעשו לו רע. ויש כאלה. את פצעי הילדות השאיר מאחור, שאריות מהורים שהתגרשו ומשפחה מפורקת שלימדה אותו שעדיף להיות קשוח מול קשיים.
בזוגיות הוא מתפקד כחצי הרגוע, משקיט החרדות. "היו לי שתי הזדמנויות לטוס לברצלונה לאמא שלי בזמן הקורונה. הראשונה הייתה בספטמבר, כשהכלכלה נפתחה טיפה, ואז כשראיתי שהכל עומד להיסגר שוב, אמרתי לעצמי, אוקיי, אני לא יודע מתי תהיה לי שוב הזדמנות לראות אותה. אז טסתי, בלי אסי. קיבלתי את ההחלטה מהר, בתוך שעות. אמרתי לאסי, 'אני הולך וחוזר בעוד שבוע', וכשארזתי אסי היה בחרדה. הוא אמר, אוי לא, הוא עוזב עכשיו, מי יודע מה יקרה. ופתאום הוא רואה במרפסת של חדר השינה ציפור תקועה. לא יכולה לעוף. אסי קרא לי, 'יש כאן ציפור, יש כאן ציפור', ואני הייתי כל כך עסוק בלארוז כי הייתה לי שעה עד המונית, אבל פתאום הבנתי שהוא קורא לעזרה. הלכתי לשם, הרמתי את הציפור מעל המעקה ואז היא נשארה שם חמש שניות, להבין מה קורה, ועפה. אסי ראה את זה, והבין שזה בדיוק מה שקורה בינינו. הוא אמר לעצמו, אני בלחץ, אבל אני חייב לתת לאלברט ללכת. כי הוא שייך גם לשם. הוא לא הסביר לי את הסמליות הזאת עד שהגעתי לברצלונה".
איך היה המעבר מברצלונה לארץ? היו רגעים שחשבת, אולי שווה לקחת את הקשר הזה לשם?
"עכשיו הכל נראה קל, אבל התהליך היה מלא בעליות ובמורדות. הגעתי ב־2014 וחוויתי לראשונה מלחמה, את צוק איתן. זה היה מאוד טראומטי. כאילו מישהו הסיר סרט שהיה קשור לי על העיניים ואמר, 'הנה, זאת ישראל'. פחדתי".
ומה קרה אז? חשבת לקום וללכת?
"לא מיד, אבל כן חשבתי שאולי זו לא המדינה שאני הולך לגור בה כל החיים. לא ראיתי את ישראל כמי שפותחת במלחמה, אלא כמי שנקלעה למצב הזה וצריכה להגן על עצמה. אמרתי לעצמי, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אל תרים ידיים בגלל זה".
ובסבב הלחימה האחרון?
"הייתי בהלם מהטילים. זכרתי שב־2014 היו טילים בודדים על תל־אביב. עכשיו היו מעל 100, אז מה קורה? מה עשינו במהלך השנים האלה שאיפשר לחמאס לירות עלינו עכשיו כזו כמות? אני זוכר את היום הראשון שהאזעקה נשמעה, מיד התקשרתי לאמא שלי והסברתי לה שאני מרגיש שזו תוקפנות ושעכשיו ישראל צריכה להילחם חזרה כדי לעצור את הדבר הלא־שפוי הזה. והדרך לעצור את זה היא לא לבקש מחמאס לעצור, אלא להרוס את המשגרים או את הרקטות. אמא שלי בהתחלה לא הבינה את ישראל. היא לא הייתה מאוד פרו־ישראלית, ופתאום אחרי שהסברתי לה את המצב מכאן, היא הפכה למאוד ציונית".
המעבר היה קשה גם בתור הומו?
"כשהגעתי לכאן הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה אם אני יכול ללכת עם בעלי ברחוב יד ביד ולהתנשק? כן. האם אני יכול ללכת לכלא על זה? לא. אוקיי, אז זה בסדר. לא הייתי בא למדינה שבה לא הייתי יכול להרגיש חופשי. כמה מהדברים היו מבלבלים עבורי, כמו למה לא מכירים בישראלים כזוגות גאים. אחר כך זה השתנה. הבנו שזה תהליך, כמו שקרה גם בספרד. שם כשהייתי ילד להיות גיי התחיל להיות נורמלי".
אבל שם יותר נורמלי. כלומר, שם אתה יכול לאמץ ילד, לא?
"ההבדל המשמעותי הוא שבספרד מ־2008 אנחנו יכולים להתחתן, וזה היה צעד ענק קדימה. לפני כן היו כמה מפורסמים שהתחילו לפתוח את הנושאים האלה. זה משהו שהבנתי לגביי ולגבי אסי. שגם אם אני לא מרגיש את זה, אני יודע שעבור הרבה אנשים צעירים אני יכול להוות השראה, ובמיוחד להורים שפוחדים מהילדים שלהם כי הם לא יודעים איך להתמודד איתם. הם יכולים לראות בי את איך שהילדים שלהם יהיו. אני רגיל, נורמלי, לא מפלצת".
כשהכרת את אסי, הבנת עד כמה הוא מפורסם?
"כשנפגשנו הוא סיפר לי שהוא מגיש ב'אח הגדול', בספרד הגישה אותה אישה ממש משוגעת, אז ראיתי את אסי בדמותה. שמתי אותו בתבנית הזאת".
אם אי פעם תיפרדו אתה רואה את עצמך ממשיך לגור בישראל?
"חס וחלילה שניפרד. בכל מקרה אני לא רואה את עצמי חוזר מיד לברצלונה. בתחילת הקשר זה היה נוכח, הפחד הזה, אבל די מהר, במיוחד כשפתחתי את המשרד והתחתנו, זה הפך לרציני, וזה כמו עץ. הגעתי לפה, שלחתי שורשים ואני נטוע עמוק כאן".
הם נפגשו על גג מלון בברצלונה. אסקולה שגר ליד היה מגיע מדי פעם לשכשך בבריכה. עזר היה שם בחופשה. שנתיים וחצי אחרי נישאו שם, בטקס עתיר סלבס ובני משפחה. לפני הזוגיות אסקולה בן ה־39 לא הכיר את התקשורת מהצד המסוקר שלה, והיה צריך להסתגל למציאות שבה הוא מגיע לארץ זרה כשהוא כבר מוכר למעריצים של החבר החדש. "הייתי אדריכל, שעשה את העבודה שלו, חי עם החברים שלו. לא הייתי מנוסה במדיה. אבל האם זה גרם לי לשוק? לא. כי זה היה מאוד הדרגתי. דבר ראשון, כשהגענו לישראל בניתי סוג של שריון. הדברים שדיברו עלינו, לא היה אכפת לי מהם, ולא הייתי מחובר אליהם. לא רציתי להיות מחובר. אני תמיד אומר לאסי, 'אם יש דברים רעים עלינו, אל תגיד לי'. למה אני צריך לשמוע את זה?"
ככה זה גם עכשיו? אם יש דברים רעים אתה לא יודע עליהם?
"כן. אחד האחים שלי שהוא עורך דין אמר לי פעם, 'אלברט, אתה מבין שבזה שתהיה עם אסי אתה מוותר על הפרטיות שלך?' אמרתי, 'אם זה המחיר, זה המחיר'".
לפעמים אסי מעלה תמונות של שניכם מחובקים ואז יש תגובות רעות. מה זה עושה לך?
"אני יודע שיש אנשים שאומרים עלינו דברים איומים, ואלו דברים שאני מעדיף לא לשמוע, אלא אם כן הם קונסטרוקטיביים. יש הרבה שנאת חינם. כשאמא שלי גילתה שאני גיי, בגיל 18, היא אמרה לי - 'אני בוכה כי אני יודעת שתסבול בחייך'. ושאלתי, למה שאסבול. היא אמרה, כי יהיו אנשים רעים שיקראו לך 'מריקון', שזה הומו מסריח. תעבוד באתרי בנייה והפועלים יגידו לך את הדברים האלה. אז כן, אנשים קראו לי 'הומו מסריח', אבל אני לא מקשיב להם. אם אלה לא אנשים שחשובים לי, לא אכפת לי".
איך אתה מתמודד עם זה?
"אסי הוא התמיכה הכי גדולה בחיים, והוא רואה אותי ככזה. כל מה שעשיתי, לעזוב את ספרד, לבוא לישראל, לא הייתי עושה את זה אם לא הייתי מוצא מישהו כמו אסי. אף אחד לא יכול לתת לי את מה שאסי נתן לי כפרטנר".
עד כמה מלחיץ אותך עניין הפרסום בהקשר של הילד שיהיה לכם?
"העליתי את הנקודה הזאת בשיחה עם אסי, הוא לא ידע מה לענות. אני מומחה בלשים את השאלות על השולחן, אבל אז, מה התשובה? אני חושב שלמרות שזה הולך להיות מאתגר, אני צריך להילחם על הפרטיות של הילד שלי כמה שאפשר. אולי אחרי שהוא ייוולד אני אהיה כל כך מאושר שאני ארצה לחלוק תמונות שלו".
רותם סלע גרה כמה קומות מתחתיכם. הדינימיקה המקצועית והחברית מקשה לפעמים?
"בכלל לא. הם חברים טובים מאוד, מאץ' טלוויזיוני מושלם. אסי מוצא ברותם את האדם לשיתוף דברים יותר מקומיים. למרות שאני מאוד ישראלי היום, הנעורים שלי עברו בספרד, אני לא מכיר הרבה שירים ותוכניות ישראליים מהאייטיז ומהניינטיז. הם מדברים וצוחקים על זה כל הזמן. למשל על איך נינט נראתה כשהייתה צעירה".
עד כמה אתה מעורב בפרטים הקטנים בחייו, נגיד הסכסוך עם בר רפאלי נכח בחייכם?
"האמת שאני לא התעסקתי בזה כמעט. תמיד אמרתי לאסי, אני לצידך, אתן לך את כל התמיכה שתצטרך, אבל לא הרגשתי שאסי זקוק לתמיכה שלי. אני מכיר את בר מעט מאוד. דיברנו כמה פעמים. לפני שנתיים, באירוויזיון, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותה, ואני זוכר אישה חזקה, חכמה, כישרונית ומאוד נחמדה. לפעמים אנשים רבים, אבל הריבים האלה לא קשורים אליי, אז אני לא כועס".
הוא איש קריירה. אמא ואבא לימדו אותו שזה חשוב. אמו גדלה בבית איכרים והפכה למורה, אביו בא ממשפחה של אופים והפך לרופא. אסקולה התלבט בין לימודי מדעים או אמנות אבל כבר כנער הבין שהוא תמיד מסתכל למעלה. על קו החזית של העיר הקטלונית, הגימורים והבנייה. "הבנתי שאני מכיר את כל הבניינים בברצלונה. הייתי מאוד מעודכן במה שקורה בסצנה הזאת. ואז חבר שלי אמר, 'אתה יודע שיש עבודה שנקראת אדריכלות? זה בדיוק זה'".
עד כמה זה שונה להיות ארכיטקט בספרד לעומת בישראל?
"הבעיה היא לאתר אנשי מקצוע שיעשו את מה שאני אוהב. אני פרפקציוניסט, ובארכיטקטורה חשוב להשיג פינישים טובים בפרטים הקטנים. ראיתי שפה המהירות באה על חשבון הפרטים. זה היה אחד האתגרים הכי גדולים שלי. לאט־לאט מצאתי אנשי מקצוע טובים, ואת הלקוחות שמעריכים את זה. החלטתי שאני לא רוצה להפוך לארכיטקט ישראלי אלא להיות אלברט, הארכיטקט מברצלונה, שיש לו את כל הרקע וכל הידע".
כמה קשה לבנות את עצמך מחדש? כבר עשית פרויקטים גדולים בספרד.
"כשהחלטתי לבוא הנה, ידעתי בוודאות שאם ההרפתקה הזאת תצליח אני צריך למצוא מסלול משלי, ולא להישען על אסי. אמרתי, זה ייקח לי זמן, אין בעיה, הייתי רק בסוף שנות ה־30 שלי. אבל יום אחרי שהגעתי, התחלתי ללכת לאולפן. אסי לקח אותי, זה היה בנווה צדק, ואני הייתי לגמרי אבוד. ישבתי שלוש שעות, הרגשתי שאני שוב סטודנט. את השנה הראשונה לקחתי באיזי. היו לי כמה פרויקטים בברצלונה, שסיימתי מפה. ואחרי הפרויקטים האלה לא התחלתי לחפש פרויקטים בישראל. הפרויקט הראשון שלי היה הדירה הראשונה שלנו".
חוץ מלעצב את דירתם הישנה והנוכחית, הוא מעצב גם שני פרויקטים נוספים במרכז תל־אביב. עיצב את מתחם הנינג'ה של גיל מרנץ בראשון־לציון. משתתף בסדרת רשת חדשה שבה הוא יוצא למסע עיצובי וסוקר אולמות תצוגה. חוץ מזה, הקמפיין שלו עם עזר ל־AIG זכה לאחרונה בפרס הקמפיין הזוגי של השנה. "כשקיבלתי את הקמפיין הראשון, כל כך שמחתי שאמרתי שאני רוצה לתת תרומה. בגלל שזה הרבה כסף וזה החוזה הראשון שלי בתחום, ובגלל שלא נולדתי פה ואני מרגיש שישראל נותנת לי הרבה, כהכרת תודה רציתי לתת חזרה. אבא שלי מת מהתקף לב כי לא היה דפיברילטור בחוף, אז תרמנו לעמותה ששמה דפיברילטורים בכל רחבי הארץ. תרמתי חמישה דפיברילטורים שנמצאים עכשיו בחופים בתל־אביב ובבת־ים".
המוות של אבא שלך גורם לך לחשוש מהמוות?
"יש לי הרגשה רעה לגבי גיל 48. זה הגיל שאבא שלי מת. המוות שלו הוא צלקת. אני לא פוחד מהמוות, אני יודע שיש אנשים מסביבי שכן. המוות נמצא סביבנו, יום אחד זה יקרה, אז עדיף להתמודד עם זה מאשר להתעלם".
ב'יס מן' עשית מסע, הלכת לפגוש את אשתו השנייה של אביך שפגעה בך בילדות.
"כן. הגעתי לשם כי רציתי להתעמת איתה, לא לריב, להתעמת, להגיד לה שהיא מאוד הכאיבה לי ולא הייתה לי הזדמנות להגיד לה עד כמה. היא תמיד חשבה שאבא שלי היה ברשותה. שכל מה ששייך לו, שלה. כשהוא מת אחי ואני ביקשנו ממנה לקבל את השעון ואת הז'קט שלו כדי שתהיה לנו מזכרת ממנו, והיא לא נתנה לנו. אין לנו כלום ממנו".
שמחת כשחשפת את זה בטלוויזיה או שהצטערת שיצאת למסע הזה באופן מסוקר?
"אני חושב שלא היה לי את האומץ והזמן בלי הסדרה. זה נשמע קל, בסך הכל לנסוע לברצלונה, לקבוע איתה לקפה ולדבר. אבל בארבע הפעמים שאני נוסע לשם בשנה, אני אקדיש את הזמן לה או למשפחה ולחברים? אז זה שתיכננו טיול במיוחד כדי לפגוש אותה ולנקות את מה שהיה, זה עזר לי מאוד".
עד כמה אתה מרגיש ישראלי היום?
"כשהגעתי לישראל הבנתי שאני לא יכול להישען רק על אסי. כדי שהקשר יהיה בריא אני צריך שיהיו לי חיים משלי, עבודה משלי, חברים ותחביבים שלי. יש לי קבוצה של חברים קטלאניים שעשו עלייה, אנחנו נפגשים פעם בשבוע. הכרתי אותם פה והם עוגן".